טרוריסטים רוסים שוב מכים באזרחים: קריבוי רוג הכריזה על אבל לאחר מתקפת טילים - 23.06.2026
- Новости Израиля
2.5 טריליון שקל חוב פרטי: מדוע ישראל נראית רגועה מבחוץ, אך מבפנים מצטבר סיכון - 23.06.2026
- Новости Израиля
ישראל נכנסה לחמשת המדינות המובילות במספר הביקורים באוקראינה בשנת 2025: מה עומד מאחורי המספר הזה - 22.06.2026
- Новости Израиля
…
רב-סמל גריגורי פיבובארוב, כינוי ‘יהודי’, הוא אזרח ישראל שהגיע לאוקראינה בזמן המידאן ומאז 2014 נלחם נגד התוקפנות הרוסית. הראיון שלו עם 24 אוש”פ ‘איידר’ הוא לא רק סיפור אישי של לוחם, אלא גם שיחה חשובה על צה”ל, אוקראינה, אזרחות, אנטישמיות, תעמולה רוסית ומחיר הבחירה האמיתית.
ישראלי שבחר באוקראינה לא במילים, אלא בשירות
הפולק ההסתערותי הנפרד ה-24 של הכוחות המזוינים של אוקראינה ‘איידר‘ פרסם ב-30 באפריל 2026 ראיון וידאו עם גריגורי פיבובארוב — רב-סמל, לוחם עם הכינוי ‘יהודי’ ואזרח ישראל שנלחם עבור אוקראינה מאז 2014.
הווידאו נקרא: ‘יהודי. על ישראל, צה”ל, מידאן, אזרחות ומלחמה מאז 2014‘.
קישור לווידאו: https://www.youtube.com/watch?v=cr_hX2mA-f8
זה לא רק סיפור של זר שנמצא במלחמה האוקראינית. זהו סיפור של אדם שעבר את המידאן, תנועת המתנדבים, החזית, פציעות, תפקידים פיקודיים ועדיין מדבר על אוקראינה כעל ביתו.
בתחילת הראיון גריגורי פיבובארוב מציג את עצמו ישירות: שמו גריגורי, כינויו — ‘יהודי’, הוא לוחם בפולק ‘איידר’, והוא זר, אזרח ישראל, שנלחם מאז 2014 עבור עצמאות אוקראינה.
לציבור הישראלי הסיפור הזה חשוב במיוחד. בו נפגשות כמה קווים: ניסיון צה”ל, זהות יהודית, המלחמה האוקראינית עבור חירות, תוקפנות רוסית והבחירה האישית של אדם שיכול היה לחיות במדינה אחרת, אך בחר להישאר לצד אלה שהוא מכנה אחים.
מהמידאן ל’איידר’: איך התחיל המסע של גריגורי פיבובארוב
לדברי פיבובארוב, הגעתו לאוקראינה בזמן המידאן הייתה במידה רבה מקרית.
לפני כן הוא חי בברצלונה, עסק בפרויקטים מועדוניים ותיירות. לאוקראינה הזמין אותו חבר-רופא, שנזקק לאנשים חזקים לפינוי פצועים. גריגורי נזכר שהחבר הסביר בפשטות: הוא חייל ישראלי לשעבר, לא מפחד מדם ויכול לעזור במקום שבו נדרשים אנשים המסוגלים לפעול תחת לחץ.
הוא הגיע לקייב בפברואר 2014. למארינקה ב-18 בפברואר לא הספיק, אך נמצא על הבריקדות בכיכר העצמאות כאשר נשרף נגמ”ש. לאחר זעזוע מוח פונה יחד עם משתתפים אחרים באירועים.
לאחר מכן הייתה ניצחון המידאן, תנועת הסטודנטים, חדשות מדאיגות מחצי האי קרים והבנה הדרגתית שהכל לא מסתיים בהחלפת השלטון. אוקראינה נכנסה למלחמה, אף כי אז רבים עדיין לא כינו זאת מלחמה במלוא מובן המילה.
במאי 2014 פיבובארוב הצטרף ל’איידר’. בראיון הוא מציין את התאריך: ב-19 במאי 2014 הוא הגיע ליחידה. מאוחר יותר היו מעברים, קשיים משפטיים בשל מעמדו כזר, שירות במבנים אחרים וחזרה ל’איידר’, שם בפברואר 2016 הוא הפך רשמית לחייל הכוחות המזוינים של אוקראינה.
למה דווקא ‘איידר’
אחד הרגעים החזקים בראיון הוא התשובה לשאלה מדוע הוא נשאר כל כך הרבה שנים דווקא ב’איידר’.
פיבובארוב אומר שהחלק הזה מזכיר לו יחידה שבה שירת בצה”ל: לשם מגיעים אנשים ממגוון שכבות החברה, ומהם עושים לוחמים חזקים. לדבריו, ‘איידר’ לא רודף אחרי פרסום, אלא פשוט עושה את עבודתו.
במשפט הזה נראית היטב העצבים של כל השיחה. עבורו הצבא אינו תפאורה, לא סיסמה ולא מקום לתמונות יפות. זו סביבה שבה נבדק מי נמצא לידך, מי עומד בלחץ, מי חוזר לאחר פציעה ומי לא עוזב את חבריו.
מה זה 24 אוש”פ ‘איידר’ ולמה השם הזה כל כך חשוב
24 אוש”פ ‘איידר’ — זהו הפולק ההסתערותי הנפרד ה-24 ‘איידר’, יחידה קרבית של כוחות היבשה של אוקראינה.
עצם ‘איידר’ צמח מבטליון מתנדבים שהופיע ב-2014 לאחר המידאן ותחילת התוקפנות הרוסית נגד אוקראינה.
השם קשור לנהר איידר במחוז לוהנסק. בזיכרון הצבאי האוקראיני השם הזה הפך לאחד הסמלים של החודשים הראשונים של ההתנגדות, כאשר יחידות מתנדבים לעיתים קרובות סגרו את החזיתות שבהן המערכת המדינית עדיין רק התארגנה מחדש למציאות של מלחמה גדולה.
באתר הרשמי של הפולק מודגש ש’איידר’ התחיל את דרכו ב-2014 ותמיד היה יחידה קרבית. בין הערכים של הפולק מצוינים אידיאולוגיה, אחווה, המשכיות, תרבות פנימית של לוחם, אחריות אישית ותוצאה.
זה חשוב להבנת הווידאו עצמו. הראיון של פיבובארוב אינו ביוגרפיה נפרדת על רקע המלחמה. זהו סיפור של אדם שנמצא בתוך יחידה עם מסורת מתנדבים חזקה מאוד.
האתר הרשמי של ‘איידר’ גם מתאר את תהליך ההצטרפות לפולק: בקשה, שיחת מגייס, ראיון מיון, בדיקה רפואית, בדיקת מסמכים, חתימת חוזה והתחלת שירות. בין הדרישות מצוינים גיל, נכונות לשרת בהיררכיה צבאית, כושר גופני, היעדר הרשעות ונכונות לעבוד בצוות.
נאחדות — חדשות ישראל | Nikk.Agency שמה דגש על הקשר הזה: הסיפור של גריגורי פיבובארוב מראה כיצד המלחמה האוקראינית הפכה לעסק לא רק של אזרחי אוקראינה, אלא גם של אנשים שבחרו במודע בצד החירות — לא לפי דרכון, אלא לפי אמונה.
איך ברוסיה מתייחסים ל’איידר’
ברוסיה מתייחסים ל’איידר’ בעוינות קיצונית — הן ברמת התעמולה והן ברמת העמדה המשפטית הרשמית.
בגרסה הרוסית ‘איידר’ מכונה ‘באטליון לאומי’, ‘קיצוניים’ ו’ארגון טרור’. בדצמבר 2023 הכניסה ה-FSB את ‘איידר’ האוקראיני לרשימת הארגונים הטרוריסטיים של רוסיה. לפני כן היחידה כבר הוכרה ברוסיה כקיצונית ואסורה.
עבור התעמולה הרוסית ‘איידר’ הוא אחד הסמלים של ההתנגדות האוקראינית שיש לשדד. כמו ‘אזוב’ או ‘המגזר הימני’, הוא מוצג בדרך כלל לא כיחידה של הכוחות המזוינים של אוקראינה, אלא כ’מענישים’, ‘נאצים’ ו’לוחמים’. כך מנסה מוסקבה להציג את המלחמה נגד אוקראינה לא כתוקפנות של רוסיה, אלא כמאבק נגד כביכול ‘קיצוניים’.
סטטוס זה משמש גם את בתי המשפט הרוסיים. חיילים אוקראינים יכולים להירדף כבר על עצם השירות ב’איידר’. ידוע, למשל, מקרה של הרופאה הצבאית ויקטוריה טקצ’נקו, שנשפטה על ידי בית משפט רוסי דווקא על שירות ביחידה שהוכרה ברוסיה כ’טרוריסטית’.
בחזית ‘איידר’ נתפס על ידי חיילים רוסים ולוחמים פרו-רוסים כאויב מסוכן ושנוא. זה תואם את מה שאומר בראיון גריגורי פיבובארוב: לדבריו, עבור האויב ‘איידר’ הוא שם מפחיד מאוד, ואת המשוחררים משבי של איידר אפשר ‘לספור על אצבעות’.
בקצרה: ברוסיה ‘איידר’ אסור רשמית, בתעמולה משודד, ובקרב החיילים הרוסים נתפס כאחד הסמלים האוקראיניים השנואים ביותר מאז 2014.
צה”ל, ישראל והחזית האוקראינית
בראיון יש שכבה נפרדת, חשובה לקוראים בישראל. פיבובארוב — אזרח ישראל, חייל ישראלי לשעבר, אדם שיודע מבפנים מהי תרבות צבאית, אחריות כלפי יחידה וניסיון מלחמה עם אויב המשתמש בנשק סובייטי ורוסי.
הוא אומר שאביו חי בישראל, הוא רופא משפחה וקפטן רפואה במילואים. הוא גם מספר על אחיו הצעיר, ששירת בצה”ל, היה פרמדיק-יורה, ולאחר מכן הפך לראש שירותי הרפואה.
באחד הקטעים המראים ביותר פיבובארוב מקשר בין הניסיון הישראלי והאוקראיני דרך מקור איום משותף.
הוא מזכיר שברית המועצות מימנה את אויבי ישראל, ורוסיה המודרנית תומכת בחמאס, ‘חיזבאללה’ וכוחות אחרים הנלחמים נגד ישראל. לדבריו, טילים נגד טנקים, מרגמות, רקטות, ‘גראדים’ ו’קטיושות’ יש להם מקור ברור בשרשרת הצבאית הזו.
עבור הקורא הישראלי זה לא גיאופוליטיקה מופשטת. זו ניסיון להסביר: אוקראינה וישראל מתמודדות עם חזיתות שונות של בעיה גדולה אחת — משטרים תוקפניים ובעלי בריתם המשתמשים בטרור, תקיפות רקטות, תעמולה ומלחמה נגד אוכלוסייה אזרחית.
‘הבית שלי — אוקראינה’
אחת התשובות החזקות ביותר בווידאו נשמעת על השאלה: היכן ביתו.
פיבובארוב עונה: ‘הבית שלי — אוקראינה’.
בהמשך הוא מסביר מדוע המניפולציה הרוסית בנושא האנטישמיות הפכה עבורו לאחת הסיבות להתנגדות פנימית. הוא אומר שהכעיסו אותו הסיפורים על כך שהאוקראינים הם אנטישמים, ומצביע על עובדות היסטוריות שהתעמולה הרוסית או מעוותת או מתעלמת מהן לחלוטין.
הוא מזכיר את האוקראינים בין חסידי אומות העולם, מדבר על דפי ההיסטוריה היהודית האוקראינית, על הקשרים בין התנועה הלאומית האוקראינית והציונים, וגם נזכר בוולדימיר ז’בוטינסקי וסימון פטליורה. בלוגיקה שלו זה לא הרצאה אקדמית, אלא תשובה אישית לניסיון של רוסיה לגנוב מאוקראינה את הסובייקטיביות ההיסטורית ולהציג את האוקראינים כאויבי היהודים.
כן, ההיסטוריה האוקראינית-יהודית מורכבת. היו בה טרגדיות, כאב, פוגרומים, שואה, שיתוף פעולה, שקרים סובייטיים וקונפליקטים אמיתיים של זיכרון.
אבל דווקא בגלל זה עדויות כאלה חשובות. פיבובארוב לא מציע תמונה פרימיטיבית. הוא מדבר על כך שהתעמולה הרוסית משתמשת באנטישמיות ככלי כדי להרעיל את היחס לאוקראינה ולהסתיר את התוקפנות שלה עצמה.
פציעות, פיקוד ואזרחות שעדיין אין
בראיון גריגורי פיבובארוב מספר שהוא חזר לאחר פציעות כי לא יכול היה לעזוב את אחיו לנשק. הפציעה הראשונה — כי חבריו משכו אותו. השנייה — כי היה צריך לחזור. השלישית — כי לדבריו, התבייש לעזוב את היחידה לאחר מינויו למפקד מחלקה. פציעה נוספת הוא אפילו לא מחשיב רצינית, אף על פי שהיא תועדה.
המסלול שלו בתוך הצבא גם הוא מראה: חייל פשוט, רקטיסט, מפקד מחלקה, סמל ראשי של מחלקה, מפקד מחלקה, ממלא מקום מפקד פלוגה, ולאחר מכן עבודה בגיוס הפולק.
זו ביוגרפיה של אדם שלא הגיע להשתתפות סמלית. הוא באמת חי את המלחמה הזו.
ועל רקע זה במיוחד חדה נשמעת נושא האזרחות. פיבובארוב אומר שיש לו פרסים, דרגות, פציעות, שירות מאז 2014, אך אזרחות אוקראינית עדיין אין לו. הוא מפרט את הישגיו ולא מסתיר את אכזבתו: המדינה שהוא מגן עליה עדיין לא הפכה למדינתו מבחינה משפטית.
זה אחד המשמעויות המרכזיות של הווידאו. אוקראינה יודעת לקבל דם, שירות ונאמנות. אבל המערכת הביורוקרטית לא תמיד יודעת להכיר במהירות וביושר באלה שכבר הוכיחו את שייכותם למדינה במעשה.
קריאה לאוקראינים
החלק הסופי של הראיון הוא פנייה לאוקראינים שמפקפקים אם ללכת לשרת ולאן בדיוק ללכת.
פיבובארוב מדבר בקשיחות, אך ללא תיאטרליות: האויב לא ישן. הוא מזכיר את מחוזות דונצק ולוהנסק, מריופול, בחמוט, קורחובו, אוגלדר — מקומות שראה חיים, ולאחר מכן ראה הרוסים. הטיעון שלו פשוט: אם אנשים לא רוצים לראות את זה ליד בתיהם, יש להגן על המדינה עכשיו.
הוא קורא לא לחכות עד שהאדם יילקח על ידי ה-TCC, אלא לבחור מראש יחידה, לפנות לחיילים מוכרים, לחפש את אלה שאתה רוצה לשרת איתם ולקבל החלטה מודעת.
בנפרד הוא מזמין ל’איידר’, מדגיש שהיחידה שמרה על רוח הבטליון המתנדב הראשון של הכוחות המזוינים של אוקראינה, ומפקדיה עברו קרבות אמיתיים, פציעות ודרך חזיתית.
למה הווידאו הזה חשוב לאוקראינה, לישראל ולציבור היהודי
הסיפור של גריגורי פיבובארוב שובר כמה סכמות תעמולתיות בבת אחת.
רוסיה מנסה במשך שנים להציג את אוקראינה כמדינה זרה ליהודים. אבל מול הצופה — אזרח ישראל עם כינוי ‘יהודי’, שהגיע לאוקראינה, ראה את המידאן, הלך למלחמה, משרת ביחידה אוקראינית מאז 2014 ואומר שהבית שלו — אוקראינה.
רוסיה מנסה להציג את הצבא האוקראיני כמבנה מלאכותי. אבל מול הצופה — אדם שמשווה את רוח ‘איידר’ למה שהוא מכיר מצה”ל: אחריות, אחווה, אנשים שונים בשורה אחת, מפקדים עם ניסיון קרבי ונכונות לחזור לחבריהם.
רוסיה מנסה להשתמש בנושא האנטישמיות כנשק נגד אוקראינה. אבל מול הצופה — יהודי וישראלי, שמדבר ישירות על המניפולציה בנושא הזה ועל כך שההיסטוריה האוקראינית עמוקה ומורכבת הרבה יותר מהקלישאות הרוסיות.
עבור ישראל הווידאו הזה גם לא משני. הוא מזכיר שמלחמת רוסיה נגד אוקראינה ומלחמת בעלי הברית הטרוריסטיים של איראן נגד ישראל נמצאות באותו שדה מוסרי: מדובר בזכות העם לחיות בחופשיות, להגן על ביתו ולא להיות מושמד על ידי רצון אימפריאלי או טרוריסטי זר.
סיום פתוח
הווידאו של 24 אוש”פ ‘איידר’ — זו הצגה לא רק של לוחם אחד. זו הצגה של בחירה.
גריגורי פיבובארוב יכול היה להישאר בישראל, באירופה או בכל נקודה אחרת של הביוגרפיה שלו. אבל הוא נמצא באוקראינה, נשאר לאחר המידאן, עבר את המלחמה מאז 2014 וממשיך לדבר על המדינה הזו כעל ביתו, אפילו בלי דרכון אוקראיני.
אולי זהו השאלה המרכזית למדינה ולחברה: מי באמת הופך לאוקראיני — זה שקיבל מסמך, או זה שמגן על המדינה במשך שנים במחיר בריאותו, דמו וחייו?
הווידאו משאיר את השאלה הזו פתוחה. אבל התשובה של גריגורי פיבובארוב כבר נשמעה בחזית.
