В-1734 התיישב בטובסטה מייסד החסידות ישראל בן אליעזר. נחשב כי דווקא כאן הוא קיבל את שמו השני בעל שם טוב (בקיצור — בעש”ט) ונודע כצדיק ומרפא.
במאמר החדש שלה«אוקראינה אינקוגניטה» חשפה עובדות פחות ידועות על ההיסטוריה היהודית של העיירה טובסטה (אוקראינית: טובסטה), שבמחוז טרנופול. למי שמעוניין – הנה זה על המפה.
העיירה הזו לא כל כך ידועה למטיילים כמו זלשצ’יקי, הורודנקה או צ’ורטקוב, אך לדעת החוקרים, היא לא פחות מעניינת ובוודאי ראויה לתשומת לב.
בחסידות זה נקרא «התגלות הבעש”ט», כלומר הרגע שבו הוא גילה לאנשים את פניו האמיתיות של הצדיק הגדול.
אגדות חסידיות מתארות זאת כך:
“לאחר מכן הוא [ישראל בן אליעזר] התיישב בקהילה הקדושה טלוסטה, שם היה גם מלמד (מורה בחדר — בית ספר דתי), ולא יכול היה לאסוף מניין בביתו, אך קיבל אנשים והתפלל איתם.
הוא לבש “טוזליק” (אוקראינית) (שק צמר למלח), ואצבעות רגליו בלטו מתוך חורים בנעליו, כי הוא היה עני מאוד. הוא נהג לטבול במקווה אפילו בחודש טבת (נופל על דצמבר-ינואר לפי הלוח הגרגוריאני), והזיעה הופיעה עליו בטיפות בגודל של אפונה. לאחר מכן החלו לבוא אליו אנשים, אך הוא לא רצה לקבלם.
פעם הביאו אליו משוגע או משוגעת, והוא סירב להכניסם. בלילה נאמר לו שהוא הגיע לגיל 36. בבוקר הוא התחיל לספור וגילה שזה נכון. הוא קיבל את המשוגע, ריפא אותו ועזב את עיסוקו כמלמד, ולקח את חותני, זכרונו לברכה, אליו כסופר. אנשים החלו להגיע אליו ממקומות שונים.”
המונח «בעל-שם» אצל העם נקרא אדם היודע את השם הנסתר של אלוהים, שיש לו כוח ואמצעים («כלים»), שבעזרתם הוא יכול לפנות לאלוהים. במשמעות אחרת אצל המקובלים «בעל-שם» — זה שמשתמש בנוסחאות של קסם (קבלה מעשית) ואמצעים טבעיים לריפוי. בעל-שם התחיל כרופא מקצועי, המשלב ידע של רופא, פסיכולוג ומרפא עממי. הוא עסק בטיפול בעקרות, מחלות נפש, גירוש שדים ודמונים, הכנת קמעות ותרופות.
בטלוסטה (כך נקראה טובסטה עד 1944) בעש”ט חי כמעט עד המעבר למז’יבוז’.
לאגדות החסידיות יש להתייחס בזהירות רבה, שכן יש בהן הרבה מיתוסים וחוסר עקביות לוגית. אך העובדה נשארת בעינה — החסידות, כתנועה דתית חדשה, נולדה דווקא בטובסטה.
עד 1930 מנתה הקהילה היהודית המקומית 2600 איש — יותר משני שלישים מכלל אוכלוסיית העיירה. אך כבר ב-1939 היא הצטמצמה משמעותית ל-1196 איש.
נקודה בהיסטוריה של הקהילה היהודית בטלוסטה שמה הכיבוש הגרמני. הנאצים הקימו בעיירה גטו, שאליו, מלבד המקומיים, ריכזו יהודים מהזלשצ’יקים השכנים, הורודנקה, יגילניצה, צ’ורטקוב ואחרים.
ב-27 במאי וב-6 ביוני 1943, כתוצאה משתי הוצאות להורג המוניות, כל אוכלוסיית הגטו הושמדה. בהתחשב בהוצאות להורג בשנים קודמות, בעיירה בסך הכל עונו כמעט 5000 איש.
עקבות הטרגדיה הזו ניתן לראות בבית הקברות היהודי הישן. בנוסף לקברי האחים של המעונים, ניתן לראות שם עקבות של כדורים על המצבות-מצבות.
במפת המערב של אוקראינה יש עיר ששמה הפך לסמל של זיכרון תרבותי — בוצ’אץ’. כאן נולד חתן פרס נובל לעתיד שמואל יוסף עגנון, סופר שחיבר בין רוחניות יהודית לפילוסופיה אירופית. מאה שנה לאחר מכן, העיר הזו שוב נשמעת — הפעם כמקום של רזידנציה ספרותית וספר «איי הזיכרון», שבו סופרים אוקראינים מהרהרים על זמן, זהות ומורשת עגנון. הפרסום הפך לגשר תרבותי בין אוקראינה, ישראל והתפוצות, מאחד טקסטים בשלוש שפות — אוקראינית, אנגלית ועברית.
חזרה למקורות: העיר שבה הכל התחיל
בוצ’אץ’ — עיר קטנה במחוז טרנופול, פעם מרכז גליציה, שבה השתלבו מסורות אוקראיניות, יהודיות ופולניות. כאן בשנת 1888 נולד שמואל יוסף עגנון — קלאסיק לעתיד, שהפך לאחד מיוצרי הספרות הישראלית המודרנית. ילדותו עברה בין בתי כנסת עתיקים, כנסיות בארוקיות ומדרונות נהר, שבהם כל מקום שמר על עקבות תפילות ושירים בעברית וביידיש. מאוחר יותר, מוטיבים אלו התעוררו לחיים בספריו, ובוצ’אץ’ עצמה הפכה לארכיטיפ — עיר של זיכרון, שבה העבר נושם דרך המילה.
לאחר הגירה לפלשתינה וחיים בגרמניה, עגנון זכה לתהילה עולמית, אך החוט שחיבר אותו לבוצ’אץ’ לא נקרע. לכן, לאחר שנים, העיר הזו שוב הפכה למרכז דיאלוג תרבותי — כבר במאה החדשה.
רזידנציה ספרותית על שם עגנון: עיר שמלמדת להקשיב
בשנת 2016, ארגון המפגש האוקראיני-יהודי (UJE) יחד עם המרכז הספרותי על שם עגנון יצרו פרויקט שיכול להחזיר לבוצ’אץ’ את קולה.
כך נוצרה הרזידנציה הספרותית על שם שמואל יוסף עגנון — מרחב לסופרים, אמנים ומתרגמים המחפשים בעיר את העלילות שלהם.
כאן הספרות הופכת לא לז’אנר, אלא לאמצעי דיאלוג: עם הזיכרון, עם המקום, עם האדם. המשתתפים — סופרים אוקראינים עכשוויים — חיים בבוצ’אץ’, חוקרים ארכיונים, נפגשים עם תושבים, מתעדים את סיפוריהם. כל רזידנציה חדשה היא כמו נשימת העיר, שכבה חדשה של הבנת עברה הרב-לשוני.
שנת 2021: לידת הספר “איי הזיכרון”
אוסף “איי הזיכרון” באוקראינית, אנגלית ועברית: איך בוצ’אץ’ מאחדת את אוקראינה, ישראל וספרות עגנון
העונה השלישית של הרזידנציה, שהתקיימה בשנת 2021, הייתה נקודת מפנה. אז הגיעו לבוצ’אץ’ בוריס חרשונסקי, דיאנה קלוצ’קו ומרקיאן פרוחסקו. שלושה סופרים מדורות שונים — רופא ומשורר, מבקרת אמנות, מסאית צעירה — כתבו טקסטים בהשראת הזמן, המקום והשקט. התוצאה הייתה הספר «איי הזיכרון», שיצא בשלוש גרסאות לשוניות.
הפרויקט הזה — לא רק אוסף מסות, אלא מבנה חי של זיכרון, שבו כל טקסט הופך לאי, וביחד הם יוצרים ארכיפלג של חוויות אנושיות.
בוריס חרשונסקי: זיכרון כנשימה
פסיכיאטר ומשורר, חרשונסקי כותב על כך שזיכרון — זה לא כרונולוגיה, אלא דרך להישאר אדם. המסות שלו — על השקט של בוצ’אץ’, שבה כל רחוב הופך למטאפורה של עולם פנימי. הוא רואה בעיר אורגניזם חי, שבו פועמים עקבות תפילות ושיחות.
דיאנה קלוצ’קו: עיר כטקסט
מבקרת אמנות ופילוסופית, קלוצ’קו מדברת על בוצ’אץ’ בשפת הארכיטקטורה. עבורה הקירות — הם דפים, והאבנים — אותיות, שבהן נכתבה ההיסטוריה. היא רואה בעיר כתב יד, כתוב בשלושה אלפביתים — קירילי, לטיני ועברי, שבה הכל — מהחזיתות הבארוקיות ועד הגשרים הישנים — נושא משמעות.
מרקיאן פרוחסקו: מבט על ההווה
המשתתף הצעיר ביותר בפרויקט מביט על בוצ’אץ’ בעיני צופה. המסות שלו — יומן שקט של טיולים: ריח קפה, חריקת דלתות, שיחות בשוק. דרך הפרטים הוא מחבר את העבר והיום, מוכיח שזיכרון חי לא בארכיונים, אלא ביומיום.
שלוש שפות — שלוש מראות של זיכרון
המאפיין העיקרי של הפרסום — תלת-לשוניות. השפה האוקראינית — כקול של ההווה. האנגלית — כחלון לעולם. העברית — כחזרה לשורשי עגנון ולרוחניות היהודית.
כל שפה משקפת את זווית הראייה שלה, אך כולן יחד יוצרות תמונה שלמה. העורכים והמתרגמים — ביניהם אנה נקרסובה וטטיאנה נפיפנקו — עשו את התרגומים לא באופן מכני, אלא אינטונציוני: כדי שכל טקסט יישמע טבעי בסביבתו התרבותית.
כך “איי הזיכרון” הפכו לא רק לספר, אלא למודל של איך אוקראינה נשמעת כשהיא מדברת בכמה שפות בו זמנית.
הדיאלוג התרבותי נמשך: פורום לבוב 2025
ארבע שנים לאחר מכן, נושא בוצ’אץ’ נשמע שוב בפורום הספרים ה-32 של לבוב. בדיון «הקשב, קרא, הבן» דיאנה קלוצ’קו יחד עם המתרגמות אנה נקרסובה (עברית) וטטיאנה נפיפנקו (יידיש) דנו כיצד הספרות האוקראינית לומדת להישמע לצד עברית ויידיש, מבלי לאבד את המנגינה שלה. השיחה הפכה להמשך טבעי של הספר — גשר חדש בין תקופות ושפות.
בוצ’אץ’ היום: עיר שבה הזיכרון חי
בוצ’אץ’ המודרנית — זו לא מוזיאון פתוח, אלא אורגניזם חי. כאן משקמים את בית הכנסת הישן, חוקרים בתי קברות, עורכים סיורים ופסטיבלים נושאיים. העיר לומדת לדבר על עברה הרב-לאומי — ללא נוסטלגיה, אך בכבוד.
מטיילים יכולים לראות את האנדרטה לעגנון, תבליט בחצר האמנות, בית משפחתו, רחובות עתיקים שבהם הזמן כאילו נעצר. כל פרט — חלק ממפה תרבותית חדשה, שבה אוקראינים ויהודים נפגשים שוב.
UJE — ארגון שמחבר סיפורים
פרויקט המפגש האוקראיני-יהודי (UJE) פועל מאז 2008 וכבר הפך לפלטפורמה לדיאלוג פתוח. משימתו — להחזיר את ההבנה ההדדית, להראות שההיסטוריות האוקראינית והיהודית — אינן קווים מקבילים, אלא חוטים שזורים של אותו בד.
בזכות UJE נוצרו עשרות פרויקטים, תערוכות, סרטים וספרים, שבהם הזיכרון — אינו רקוויאם, אלא חיים. «איי הזיכרון» — אחד הדוגמאות המשמעותיות ביותר לגישה זו.
ספרות כצורת ריפוי
הספר “איי הזיכרון” מראה שהתרבות מסוגלת לרפא. היא מחברת תקופות, הופכת שתיקה למילה ונותנת קול לאלו שנשכחו. דרך שלוש שפות ושלוש נקודות מבט של מחברים היא מחזירה כבוד לעבר ותקווה לעתיד.
כאן אין פאתוס — יש נשימה. בוצ’אץ’ שוב נשמעת. והקול הזה נשמע בקייב, ירושלים, פריז וטורונטו.
שמואל עגנון — סמל שחי שוב בהקשר האוקראיני
ספריו — אינם רק מורשת ישראלית, אלא גם חלק מזיכרון תרבותי אוקראיני. בוצ’אץ’ נתנה לעולם סופר, ואוקראינה — מרחב שבו המורשת הזו יכולה להיות מובנת מחדש. עגנון מזכיר שספרות — היא גשר, שעליו ניתן לחזור הביתה, אפילו אחרי מאה שנה.
“לא רוצים, לא רוצים — לא תתפוס ברשתות. לא יושבים, לא יושבים באינטרנט שלכם. לא רוצים, לא רוצים, לא יושבים, לא יושבים. מכריזים על שנה — הכל הפוך.”
בטלוויזיה הרוסית הוצג קטע, שלפני זמן לא רב היה נראה כמו פרודיה פוליטית מרושעת. בתוכנית “שדה הפלאות” ילדים שרו שיר על כך שלחיות בלי אינטרנט זה כאילו אפילו מועיל. עבור הקהל הישראלי, הסיפור הזה חשוב לא רק כעוד אבסורד מרוסיה, אלא גם כסימפטום: שם כבר לא רק מגבילים את הקשר, אלא מתחילים להפוך את הבידוד הדיגיטלי לנורמה שצריך לקבל, להצדיק ואפילו לשיר עליה יפה מהבמה.
מה קרה ב”שדה הפלאות”
ב-20 במרץ 2026, בערוץ הראשון בתוכנית “שדה הפלאות”, מנהלת סטודיו הווקאלי “קומילפו” מוולגוגרד, אנסטסיה סרבריאקובה, יחד עם קבוצת ילדים, ביצעה שיר על היתרונות של ניתוק האינטרנט.
בשיר הילדים שרים על כך שכשמנתקים את האינטרנט “אין בלוגים, אין ערוצים”, וגם מדגישים שבמקרה כזה נשאר יותר זמן לתקשורת חיה ולמשחקים, אך מכנים זאת “חלום בלהות”. בטקסט השיר גם נאמר ש”טלפונים לא נחוצים” ואין צורך לדאוג בגלל שיעורים שלא נלמדו בגלל ניתוק האינטרנט, כי “במציאות לראות חברים ליד זה יותר כיף”. כמו כן, בשיר יש מילים “האור הכחול של המסך לא קלקל את ארוחתי”.
הסטודיו ממוקם במתחם הפנאי העירוני “המאה ה-21”, שהוקם על ידי מנהלת וולגוגרד.
בעצמו, את הקטע הזה אפשר היה לקבל כשטות טלוויזיונית, שיש מספיק מהן ברוסיה.
“לא יושבים, לא יושבים באינטרנט שלכם”: השיר ששרו הילדים, המשמעות הושמעה על ידי המדינה – איך הטלוויזיה הרוסית “מלמדת לחיות” בלי אינטרנט ולמה זה אות אזהרה לישראל
אבל הוא הופיע ברגע מאוד ספציפי: רויטרס ב-20 במרץ כתב על ניתוקים יומיים של האינטרנט הנייד באזורים של מוסקבה, פטרבורג וערים אחרות, על הלחץ על טלגרם, האיסור המלא על וואטסאפ וקידום המסנג’ר הממשלתי MAX. OSW הפולני כינה זאת שלב חדש ב”ריבונות” האינטרנט הרוסי, כלומר הפרדה נוספת של האזרחים ממקורות מידע עצמאיים.
לכן הסיפור עם השיר חשוב לא בפני עצמו. הוא מראה איך המדינה מנסה להעביר את ההגבלה ממעמד של אמצעי כפוי למעמד של נורמה מוסרית. קודם כל, מקשים על הגישה לקשר. אחר כך מסבירים שזה למען הביטחון. ואז מעלים ילדים לבמה הפדרלית, כדי שכל זה ייראה כמעט כמו ערך חינוכי.
למה הקרמלין מגביל את האינטרנט
ההסבר הרשמי ידוע. הקרמלין טוען שההגבלות נחוצות בגלל המלחמה, איום הרחפנים האוקראינים, “אי ציות לחוקי רוסיה” על ידי פלטפורמות זרות והצורך להגן על המקטע ה”ריבוני” של הרשת. רויטרס הביא את דברי דמיטרי פסקוב שהצעדים קשורים חלקית לשאלות ביטחון ולהתנהגות חברות זרות, והחוק על “האינטרנט הריבוני” עוד מ-2019 הוצג כהגנה על עמידות ושלמות האינטרנט הרוסי.
אבל המשימה האמיתית רחבה יותר. מדובר לא רק על חסימת אתרים בודדים. המשטר צריך אינטרנט שניתן למינון, להאטה, לניתוק לפי אזורים, לסינון ובמידת הצורך לצמצום למינימום המותר. Human Rights Watch כתבה במפורש שהחוק על “האינטרנט הריבוני” במציאות הרחיב את שליטת המדינה על תשתית הרשת עצמה, ורויטרס במרץ 2026 דיווח על סמכויות חדשות לכוחות הביטחון להגבלת גישה והגברת הפיקוח.
יש גם משימה שנייה — שמירה על המונופול על הסבר המלחמה והבעיות הפנימיות. כל עוד לאנשים יש טלגרם, VPN, פלטפורמות חיצוניות וערוצים עצמאיים, למדינה קשה יותר לשלוט איך החברה רואה את המתרחש. רויטרס כתב שהחמרת השליטה באינטרנט קשורה גם לרצון הקרמלין לשמור על יציבות פנימית בזמן המלחמה נגד אוקראינה, ולפחד מפני עלייה פוטנציאלית בחוסר שביעות רצון.
המטרה השלישית — להכניס את המשתמשים לאקוסיסטמה בשליטה. על רקע זה מגבילים את טלגרם, אוסרים על וואטסאפ, ודוחפים אנשים ל-MAX — מסנג’ר בתמיכת המדינה, שמבקרים רואים בו כלי מעקב ושליטה. זה כבר לא רק צנזורה במובן הישן, אלא ניסיון לשנות את הסביבה הדיגיטלית כך שאזרח נוח יחיה בתוך מערכת מותרת וישתמש רק במה שניתן לנטר.
למה כאן עלה ההשוואה עם איראן
ההשוואה עם איראן אינה מקרית ואינה רק פובליציסטית. רויטרס כתב במפורש שרוסיה בהקמת מערכת השליטה החדשה באינטרנט קיבלה השראה מהניסיון הסיני והאיראני. Freedom House בדו”ח על איראן לשנת 2025 ציין שהרשויות במדינה המשיכו להפוך את הגישה לאינטרנט הגלובלי ליקרה ולא נוחה יותר ובמקביל דחפו אנשים לגרסה “פנימית”, ביתית של הרשת, שבה למדינה קל יותר לשלוט על התוכן ולצפות במשתמשים. בינואר 2026 רויטרס דיווח שהרשויות האיראניות למעשה ניתקו את האינטרנט והקשר כאשר דיכאו בכוח הפגנות המוניות.
לכן ההשוואה עובדת. המודל האיראני — זה לא היעדר מוחלט של טכנולוגיות, אלא אינטרנט מנוהל, יקר, מוגבל וקל לניתוק, שניתן להנמיך בפתאומיות ברגע של מחאה, מלחמה או משבר פנימי. בדיוק לכיוון הזה רוסיה נעה כעת במהירות רבה. לא לכיוון של “שום דבר לא עובד בכלל”, אלא לכיוון של משטר שבו המדינה משאירה את החיים הדיגיטליים בדיוק במידה שהיא מועילה לה.
וכאן השיר ב”שדה הפלאות” נראה במיוחד מראה. הוא למעשה אורז את הלוגיקה האיראנית בפורמט טלוויזיוני לילדים: אל תתלוננו שהרשת נחתכת; תתייחסו לזה כתופעה מועילה ואפילו מוסרית. עבור הישראלים זו לוגיקה מוכרת היטב של משטר אוטוריטרי, שמתחיל בלשלול ואז דורש הכרת תודה על השלילה.
למה בכלל מזכירים את צפון קוריאה
ההשוואה עם צפון קוריאה יותר קשה, אבל גם היא לא נלקחה מהאוויר. בצפון קוריאה משתמשים רגילים בעיקר יש להם גישה לא לרשת הגלובלית, אלא לרשת פנימית מדינתית; Freedom House ומשרד החוץ האמריקאי מציינים שהגישה לאינטרנט העולמי שם מוגבלת למעגל צר של אליטות, פקידים ואנשים מורשים במיוחד. עבור רוב האזרחים, הסביבה הדיגיטלית נבנתה מלכתחילה ככלי בידוד ומעקב, ולא כמרחב של גישה חופשית למידע.
ברור שרוסיה עדיין לא צפון קוריאה. ברוסיה עדיין נשארים שאריות של אינטרנט חיצוני, פועלים דרכי עקיפה, VPN וערוצים עצמאיים נפרדים, והחברה עצמה הרבה יותר משולבת טכנולוגית ברשת הגלובלית מאשר הצפון קוריאנית. אבל ההשוואה הצפון קוריאנית עולה בגלל דבר אחר — בגלל האסתטיקה וכיוון התנועה. כאשר המדינה לא רק מגבילה את הגישה, אלא מתחילה לרומנטיזציה תרבותית של חוסר החופש, מראה לילדים שללא אינטרנט זה טוב, זה כבר מזכיר לא את הטכניקה האיראנית של שליטה, אלא את הדרך הצפון קוריאנית לעצב את השלילה כמידה טובה.
במילים אחרות, אם לדבר בדיוק, רוסיה היום קרובה לא למודל הצפון קוריאני המלא, אלא לתערובת של שתי לוגיקות. מבחינת התשתית והפרקטיקה של ניתוקים היא לוקחת יותר ויותר מאיראן: שליטה פנימית, בידוד, אפשרות לניתוק מהיר של הקשר במשבר. מבחינת העיצוב התעמולתי היא נכנסת יותר ויותר לשטח הצפון קוריאני, שבו עוני, מחסור, הגבלה וחוסר חופש מוצגים כסימן לחיים נכונים.
למה עבור ישראל זה לא סיפור זר
עבור הקהל הישראלי כאן חשוב מאוד הניגוד הפשוט. בישראל הקשר בזמן מלחמה — זה לא גחמה ולא “תלות באינטרנט”. זה חלק מתשתית ההישרדות: התראות, משפחה, מקלטים, תחבורה, מפות, תשלומים, תיאום, חדשות. לכן הסיפור עם השיר ב”שדה הפלאות” צריך להיקרא לא כסיפור אקזוטי על טלוויזיה רוסית, אלא כסימן ברור לכך שברוסיה המדינה לומדת להפוך את שלילת הקשר לנורמה חברתית.
עבור קוראי נאנוווסטי — חדשות ישראל | Nikk.Agency זה חשוב גם כי משטרים כאלה מסוכנים לא רק בתוכם. כאשר מדינה בונה מערכת שבה לאזרחים מותר לדעת פחות, לראות פחות ולהתאם פחות, היא הופכת לאגרסיבית יותר, עצבנית יותר ומסוכנת יותר כלפי חוץ. בידוד החברה שלה כמעט אף פעם לא נשאר רק פרויקט פנימי. הוא כמעט תמיד הולך לצד התפשטות חיצונית, מיליטריזציה וחיפוש מתמיד אחר אויב. זה כבר מסקנה אנליטית, אבל היא נובעת ישירות מכך איך משטרים אוטוריטריים קושרים שליטה על מידע עם שליטה על החברה.
למה המסקנות שלנו הן בדיוק כאלה
אם לאסוף את כל העובדות יחד, התמונה נראית די קשה. יש חוק על “האינטרנט הריבוני”. יש ניתוקים אמיתיים של הקשר הנייד ובעיות בגישה למסנג’רים. יש לחץ על פלטפורמות עצמאיות ודחיפת שירותים מדינתיים. יש השראה מהניסיון האיראני. יש קטע טלוויזיוני שבו ילדים מוצבים להצדיק את הבידוד הדיגיטלי. כל זה כבר קשה לקרוא לו אוסף מקרי של אפיזודות. זו קו אחד.
לכן ההשוואה עם איראן וצפון קוריאה בסיפור הזה נחוצה לא בשביל המילה האדומה. היא נחוצה כדי לתאר במדויק יותר את המתרחש. עם איראן רוסיה חולקת בדיוק את המודל של אינטרנט מנוהל וניתן לניתוק. עם צפון קוריאה — הלוגיקה של עיצוב אידיאולוגי של חוסר חופש, כאשר מציעים לאנשים לא רק לסבול את ההגבלות, אלא לראות בהן נכונות ואפילו מועילות. ואם לדבר ממש ישירות, אז המילה “מורדור” כאן, כמובן, אינה מונח אנליטי, אלא מטאפורה פובליציסטית. אבל כמטאפורה היא כבר די מדויקת להעביר את מצב הרוח של המתרחש: מלמדים את המדינה לחיות גרוע יותר, לדעת פחות ולראות בזה נורמה.
המסקנה הסופית קשה, אבל כנה.
ב”שדה הפלאות” הראו לא רק קטע לא מוצלח ולא פעילות חובבנית מוזרה מוולגוגרד. שם הראו איך המדינה מלמדת את החברה לאהוב את ההגבלות שלה. ובדיוק ברגע הזה ההשוואה עם איראן וצפון קוריאה מפסיקה להיות רק רגש והופכת לאבחנה פוליטית מובנת.
סופר, מחבר רבי מכר, פילנתרופ ואיש עסקים אוקראיני פרובוקטיבי עולה לבמה עם סטנדאפ מקורי שקשה להכניס למסגרת הז’אנר. בסוף מאי 2026, גאריק קורוגודסקי יעלה לראשונה על הבמה בישראל עם תוכנית שהמארגנים מכנים ‘סטנדאפ לא קלאסי – קפיצה ממושכת’. בלוח הזמנים של הסיור מופיעים שלוש ערים: 28 במאי, יום חמישי, 20:00 — תל אביב, 29 במאי, יום שישי, 20:00 — אשדוד, 31 במאי, יום ראשון, 20:00 — חיפה.
זה לא סיור קלאסי של קומיקאי עם סט של בדיחות בטוחות, אלא ערב מקורי 18+, שבו מובטחים מראש גם צחוק וגם כנות קשה, ונושאים שבדרך כלל משתדלים לא להעלות על הבמה ללא סינון.
מה זה הקונצרט הזה ולמה המארגנים מזהירים מראש: זה לא סטנדאפ רגיל
גאריק קורוגודסקי בישראל: סטנדאפ מקורי של בלוגר ואיש עסקים אוקראיני במאי 2026 – תל אביב (28), חיפה (31), אשדוד (29)
הפוסטר עצמו בנוי כך שלצופה לא יהיו ציפיות שווא. בעמוד המופע נאמר במפורש: זה לא סטנדאפ קלאסי. יהיה שיח על סקס, כסף, קללות, אלוהים, פחדים, קומפלקסים ויחסים; ללא איסורים, ללא צנזורה וללא זיוף. המארגנים מדגישים במיוחד שמדובר לא רק בפרובוקציה לשם רעש, אלא ב’שיחה על אהבה’ – דרך אירוניה, דרך וידויים לא נוחים ודרך כנות מוחלטת.
נראה שזה בדיוק מה שמבנה את כל הדרמטורגיה של הערב. קורוגודסקי מוצג לא כקומיקאי סטנדאפ במובן המועדוני הרגיל, אלא כאדם שמעלה על הבמה את הביוגרפיה שלו, את סגנון הדיבור שלו ואת הניסיון שלו בעסקים גדולים. הפוסטר מבטיח שילוב של הומור, אירוניה עצמית, ניסיון חיים וסיפורים אישיים מאוד. מצוין במיוחד שצופי השורות הראשונות יזכו ל’הפתעה מיוחדת’, כלומר זה גם פורמט עם מינימום מרחק בין הקהל לבמה.
לציבור הישראלי זו פרט חשוב. לערבים כאלה בדרך כלל לא הולכים רק ‘על השם’, אלא גם על האינטונציה. במקרה זה המארגנים מוכרים בדיוק את האינטונציה: ישירה, לפעמים גסה, במקומות כואבת, אך ללא אריזה זהירה. לכן ההגבלה 18+ כאן נראית לא פורמלית, אלא אזהרה כנה: בתוכנית יש שפה לא נורמטיבית ובדיחות כנות, והמשך המופע יהיה 1 שעה 30 דקות.
מתי והיכן יתקיימו הסיורים בישראל
תל אביב
הערב הראשון של הסיור נקבע ל-28 במאי 2026 ב-תל אביב. הקונצרט יתחיל ב-20:00 ויתקיים ב-מרכז המוזיקה והאמנויות הבמה בכתובת רחוב שירית ישראל, 10, מול שער שמונה של אצטדיון בלומפילד.
אשדוד
למחרת, 29 במאי 2026, קורוגודסקי יופיע ב-אשדוד. ההתחלה גם ב-20:00, המקום — מתנ”ס דיונה-יוד, רחוב קרן קיימת לישראל, 90.
חיפה
הקונצרט הסופי של הסיור נקבע ל-31 במאי 2026 ב-חיפה. הערב יתקיים באולם ‘רפפורט’ ב-שדרות הנשיא, 138, ההתחלה ב-20:00.
18+ (כולל שפה לא נורמטיבית ובדיחות כנות) משך: 1 שעה 30 דקות
מבחינה מעשית הפוסטר בנוי פשוט: שלוש ערים, זמן ערב, פורמט למבוגרים וטווח מחירים ברור. אבל במקרה זה הפוסטר עצמו נקרא רחב יותר מהודעה רגילה על סיור, כי קורוגודסקי הוא לא רק דמות בימתית, אלא גם דמות בולטת בחיים הציבוריים האוקראיניים.
המדיה האוקראינית מתארת את קורוגודסקי כאיש עסקים, פילנתרופ, בלוגר ומייסד שותף של קרן הצדקה ‘ז’יזנלוב’. Focus כותב שלאחר עסקי הנפט הוא עבר לנדל”ן מסחרי, וגם מקשר את שמו עם קניון Dream Town בקייב. שם גם מודגש סגנונו הציבורי המוכר: התנהגות פרובוקטיבית, בגדים בולטים, משקפיים צבעוניים וסגנון דיבור מכוון לא נוח.
זה חשוב להבנת הסיורים שלו בישראל. על הבמה עולה לא אדם מתעשיית הקומדיה הסטנדרטית, אלא יזם ודמות מדיה שהפכה מזמן את החדות שלה לחלק מהז’אנר הציבורי. Focus גם מציין שכעת קורוגודסקי מופיע עם סידדאונים סולו בקייב, ובביו של האינסטגרם שלו מצורף גיוס למדרוטה, שכבר נתרמו אליו כמעט 200 אלף גריבנה. כלומר, דמות ‘איש העסקים הפרובוקטיבי’ אצלו הולכת מזמן לצד סדר יום התנדבותי ופילנתרופי.
אחרי 2022
לאחר תחילת המלחמה המלאה הקרן שלו לא נשארה בפורמט הקודם. Focus כותב שהקרן ‘ז’יזנלוב’, שהוקמה על ידי קורוגודסקי וטינה מיכאילובסקיה, שהייתה במקור מכוונת לעזרה לקשישים, הפכה במהלך המלחמה הגדולה לחשובה במיוחד דרך נקודות האכלה חמות ‘ארוחה ללא דאגות’. בנוסף, מרכז התמיכה למפונים ‘ז’יזנלוב דואג’ מאז מאי 2022 עזר ל-15 אלף אנשים עם מעמד פליט: בבגדים, כלים, מצעים, צעצועים לילדים, מזון לחיות מחמד, וכן תמיכה משפטית ופסיכולוגית; לפי Focus, יש שם אפילו אפשרות לקבל דיור.
שם גם נאמר שלאחר 24 בפברואר 2022 חלק מהשוכרים של מרכז הקניות שלו שוחררו זמנית מתשלום שכר דירה ודמי תחזוקה. קורוגודסקי הצהיר בפומבי: אם מישהו בכל זאת ירצה לשלם, כל הסכום יועבר לצבא. זה פרט חשוב, כי הוא מראה לא רק את עבודת הקרן, אלא גם איך הוא השתמש במשאבי העסק שלו בחודשים הראשונים של המלחמה.
בפברואר 2025 בראיון ל-24 קאנאלו קורוגודסקי הביא כבר מספרים יותר מדויקים על עבודת ‘ז’יזנלוב’. לדבריו, הקרן בשנת 2024 גייסה והעניקה סיוע בסך 132 מיליון 964 אלף גריבנה. באותו שיחה הוא סיפר על פרויקט ‘בית ליד’: הקרן קונה בתים, בעיקר באזור קייב, עורכת תחרות בין משפחות פליטים ומעבירה את הדיור לשימוש; בזמן הראיון, לדבריו, נקנו כ-10 בתים, ו-7 משפחות כבר גרות בהם. אלו בדיוק דבריו בראיון, ולא ביקורת חיצונית, וכך הכי נכון לתפוס אותם.
NV מוסיף לתמונה זו עוד פרט חשוב. בחומר על עבודת ההתנדבות של קורוגודסקי נאמר שהמתנדבים שלו חצו את הדנייפר כדי להביא אינסולין לשטחים הכבושים זמנית. שם גם נאמר שפרויקט ‘ארוחה ללא דאגות’ גדל בעשר שנים ל-11 נקודות בעיר, 1500 ארוחות ביום ו-2000 מתנדבים, ולאחר תחילת המלחמה הגדולה הקרן עצמה גדלה ב-פי שלושה עד ארבעה בזכות אמון התורמים ותמיכה בינלאומית.
יש גם פרקים מאומתים של עזרה ממוקדת. לאחר פיצוץ תחנת הכוח קחובסקה 8 ביוני 2023 כתב פורבס שקורוגודסקי, בתגובה לקריאה להתחבר לעזרה לנפגעים, התחייב לרכוש מוצרים נחוצים ב-1 מיליון גריבנה. בציטוט לפורבס הוא הבהיר שמיליון זה יושקע ‘בדיוק על סיוע הומניטרי באזור חרסון’.
למה הפוסטר הזה בישראל נראה רחב יותר מהודעת קונצרט רגילה
לכן הסיורים של קורוגודסקי בישראל הם לא רק עוד ערב של הומור. מצד אחד, הפוסטר מוכר פרובוקציה, כנות קשה ושיחה למבוגרים ללא צנזורה. מצד שני, על הבמה עולה אדם שהקהל האוקראיני מכיר כיזם, מחבר, פרובוקטור ציבורי ומייסד שותף של קרן שעבדה עם קשישים, מפונים ועזרה הומניטרית במהלך המלחמה.
בדיוק בגלל זה הסיור ב-תל אביב, אשדוד וחיפה מעניין לא רק בגלל שעל הפוסטר כתוב ‘לראשונה בישראל’. הוא מעניין כי היציאה הזו לבמה נושאת עמה ביוגרפיה שלמה: עסקים גדולים, פרובוקציה, פומביות רועשת, פילנתרופיה ומלחמה כרקע אישי וציבורי. לחלק מהצופים זה יהיה פשוט ערב נועז ללא צנזורה. לחלק אחר — מפגש עם אדם שקיים מזמן בצומת של מופע, כסף, שערורייה ועזרה אמיתית לאוקראינה.
הכרטיסים כבר במכירה
תל אביב
הערב הראשון של הסיור נקבע ל-28 במאי 2026 ב-תל אביב. הקונצרט יתחיל ב-20:00 ויתקיים ב-מרכז המוזיקה והאמנויות הבמה בכתובת רחוב שירית ישראל, 10, מול שער שמונה של אצטדיון בלומפילד.
אשדוד
למחרת, 29 במאי 2026, קורוגודסקי יופיע ב-אשדוד. ההתחלה גם ב-20:00, המקום — מתנ”ס דיונה-יוד, רחוב קרן קיימת לישראל, 90.
חיפה
הקונצרט הסופי של הסיור נקבע ל-31 במאי 2026 ב-חיפה. הערב יתקיים באולם ‘רפפורט’ ב-שדרות הנשיא, 138, ההתחלה ב-20:00.
מבחינה מעשית הפוסטר בנוי פשוט: שלוש ערים, זמן ערב, פורמט למבוגרים וטווח מחירים ברור. אבל במקרה זה הפוסטר עצמו נקרא רחב יותר מהודעה רגילה על סיור, כי קורוגודסקי הוא לא רק דמות בימתית, אלא גם דמות בולטת בחיים הציבוריים האוקראיניים.
בערב ה-20 במרץ 2026, ליד בית הכנסת הכוראלי במוסקבה שבמרכז מוסקבה, התרחש אירוע שקשה לייחס אותו למריבה רחוב מקרית. ליד הבניין בסמטת ספאסוגלינישבסקי הגדולה, ליד תחנת המטרו ‘קיטאי-גורוד’, התלקחה קטטה בין קבוצת צעירים ליהודים שיצאו מבית הכנסת.
לדברי עדי ראייה, התוקפים צעקו משפטים כמו ‘רוסי אחד בכל קיטאי-גורוד’ ו’מה קורה עם העולם הרוסי?’. בפרסומים גם מובא עדות שאחד מהצעירים בכיפה אוים בסכין. לאחר קטטה קצרה, הקבוצה הלכה לכיוון המטרו. בעת התגובות הרשמיות הראשונות, לא התקבלו במשרד הפנים דיווחים על נפגעים.
כאן חשוב לא רק הקרב עצמו, אלא גם ההקשר. כאשר קונפליקט מתרחש ליד בית כנסת, והאובייקט של התוקפנות הם אנשים בכיפות, הסיפור אוטומטית יוצא מגבולות הכרוניקה היומיומית. עבור הקהל הישראלי, זה כבר לא רק אירוע מוסקבאי, אלא עוד פרק בשרשרת ארוכה של תקיפות והפחדות של יהודים מחוץ לישראל.
מה קרה ליד בית הכנסת הכוראלי במוסקבה
לפי הנתונים הזמינים, הקונפליקט התלקח בערב יום שישי, כאשר אנשים יצאו מבית הכנסת לאחר אירועים. בחלק מהדיווחים נאמר שקבוצה בעלת כוונות תוקפניות החלה לפרובוקציות מילוליות כלפי המאמינים, ולאחר מכן החלה קטטה. בתגובות אחרות, כולל מצד נציגי בית הכנסת עצמו, נשמעת גרסה זהירה יותר על קונפליקט יומיומי עם צעירים שתויים.
אבל גם בניסוח זהיר כזה נשארת פרט חשוב: עדי ראייה מקשרים ישירות את התקיפה למראה החיצוני של המתפללים ולזהותם הדתית. זה לא נראה כמו מריבה מקרית בין עוברי אורח זרים. אנשים ניגשו לבית הכנסת, צעקו סיסמאות לאומניות ופרובוקציות בדיוק כלפי אלה שיצאו משם בכיפות.
לכן השאלה היום היא לא רק מי דחף ראשון את היריב וכמה אנשים השתתפו בקטטה. השאלה היא אחרת: עד כמה מהר האגרסיה האנטישמית שוב הופכת לפומבית, רועשת וכמעט דמונסטרטיבית – במרכז הבירה הרוסית.
מה ידוע על פעולות המשטרה
משרד הפנים דיווח על סוג של ‘בדיקה ופעולות חקירה’. לפי הפרסומים, ‘מחפשים את החשודים לפי מצלמות מעקב ועדויות עדים‘. בעת הדיווחים הראשונים לא הייתה סיווג רשמי כפשע שנאה.
דווקא הזהירות בניסוחים כעת בולטת לעין. כאשר בתיק כבר מופיעים צעקות על ‘העולם הרוסי’, איומים בסכין ותקיפה על אנשים ליד בית כנסת, החברה מצפה לא רק לבדיקה פורמלית, אלא גם לתשובה כנה: האם מדובר בתקיפה לאומנית ואנטישמית או שהכל שוב ינסו להציג כ’חוליגניזם רגיל’.
למה הסיפור הזה חשוב לישראל
לאחר ה-7 באוקטובר 2023, נושא הביטחון של הקהילות היהודיות ברחבי העולם הפך לישראלים במיוחד חריף. כל אירוע ליד בית כנסת, בית ספר יהודי או מרכז קהילתי נתפס כעת לא כמקרה מבודד, אלא כחלק מתמונה רחבה יותר. חוקרי אנטישמיות תיעדו עלייה גלובלית חדה בתופעות כאלה לאחר התקפת חמאס, ואפילו במקומות שבהם הדינמיקה לאחר מכן הואטה, רמת האיום נשארה גבוהה יותר מהעבר.
גם בסיפור המוסקבאי נשמעת לוגיקה מוכרת. עד ראייה העלה את האפשרות שהאגרסיה עשויה להיות קשורה למלחמה סביב איראן. זו עדיין רק גרסה של עד, ולא מניע שהוכח. אבל המנגנון עצמו ידוע היטב: יהודי ברחוב, מתפלל ליד בית כנסת, אדם בכיפה הופך במהירות למטרה סימבולית עבור קהל תוקפני על אירועי פוליטיקה עולמית, שאין לו קשר אישי אליהם.
לכן NAחדשות — חדשות ישראל | Nikk.Agency רואים באירועים כאלה לא כחדשות פריפריאליות מהכרוניקה הרוסית, אלא כסימפטום מדאיג. כאשר רטוריקה אנטי-ישראלית, היסטריה לאומנית ואלימות רחוב מתחילים לפעול בכיוון אחד, ההשלכות מורגשות לא רק על ידי הקהילות המקומיות. זה משפיע על תחושת הביטחון הכללית של יהודים בעולם, כולל על תפיסת המתרחש בישראל עצמה.
למה הניסוח ‘קונפליקט יומיומי’ לא מסיר שאלות
גם אם חלק מהמשתתפים אכן היו שתויים, והקונפליקט התפתח באופן כאוטי, זה לא מבטל את המניע האנטישמי האפשרי. בסיפורים דומים לעיתים קרובות מנסים להפריד בין שתי מישורים: מצד אחד – חוליגניזם, מצד שני – שנאה. אבל בחיים האמיתיים הם לעיתים קרובות הולכים יחד. במיוחד אם האגרסיה מתחילה ליד בית כנסת ומכוונת לאנשים שמודגשים דווקא בכיפה ובמראה החיצוני.
לקורא הישראלי כאן חשוב עוד נקודה. מדובר לא באירוע שולי רחוק בפריפריה. זה מרכז מוסקבה, אחד האובייקטים הדתיים היהודיים המוכרים ביותר ברוסיה, ערב לאחר תפילה, אנשים יוצאים לרחוב – ומיד נתקלים בקבוצה תוקפנית שמרגישה חופשית מספיק כדי לצעוק, לאיים ולפרובוקציה.
מה מראה האירוע הזה כרגע
עדיין אין אישורים על פציעות חמורות, וזה חשוב. אבל סיפורים כאלה מסוכנים לא רק בכמות הפצועים. הם מסוכנים בכך שהם בהדרגה משנים את הנורמה. אם תקיפה על יהודים ליד בית כנסת תוסבר שוב ושוב רק באלכוהול, מקריות או ‘קטטה צעירה’, החברה מתרגלת במהירות לכך שדבר כזה מותר.
לישראל ולקהילות היהודיות מחוץ לגבולותיה זהו אות רע. הוא מציין שהאגרסיה הישנה לא נעלמה לשום מקום, אלא פשוט מחפשת תירוצים ומילים חדשות. היום אלה צעקות על ‘העולם הרוסי’ ליד בית כנסת במוסקבה. מחר זה יכול להיות עיר אחרת, מדינה אחרת ותירוץ אחר. המהות נשארת זהה.
“זו הדרך שלי להגיד תודה לאלוקים שיש לנו אוכל ומחסה”,– אומר מרדכי.
סיפורו של מרדכי קרויזר הוא דוגמה נוצצת לסולידריות אנושית ולחוסר אנוכיות. אזרח ישראלי שהגיע לטרנסקרפטיה כדי להחיות את הקהילה היהודית הפך למושיע של אלפי מהגרים אוקראינים.
זו השנה השלישית שהוא מעניק להם ארוחות כשרות בחינם, ומביא אור בתקופות המלחמה הקשות.
מרדכי קרויזר הגיע למוקצ'בו בשנת 2022 במטרה שאפתנית: לפתוח מסעדה כשרה ולהפיח חיים חדשים בקהילה היהודית. עם זאת, התוקפנות הרוסית שינתה את תוכניותיו.
עם תחילת המלחמה השתמש מרדכי בכספו להקמת קנטינות צדקה במוקצ'בו, איבנו-פרנקיבסק וצ'רניגוב.
בתחילת 2022 הגיעו לחדר האוכל בבית הכנסת מוקצ'בו כ-500 איש ארבע פעמים בשבוע, כיום – 250.
“זו הדרך שלי להגיד תודה לאלוקים שיש לנו מה לאכול ומקום לישון. באתי לכאן למטרה אחרת ומצאתי את עצמי בין מאות אלפי אנשים בורחים מהמלחמה והופכים לקורבנות שלה. אני מאכיל את הרעבים וזו הדרך שלי לעזור להם”. – אומר מרדכי.
עזרה במספרים
בשיאם, הקנטינות של קרויזר האכילו עד 500 איש מדי יום.
עִיר
מספר אנשים (2022)
מספר אנשים (2024)
מוקאצ'בו
500
250
איבנו-פרנקיבסק
~300
~150
צ'רניגוב
~200
~100
עם הזמן, מספר המבקרים ירד בגלל פחות מהגרים, אך הצורך בארוחות חמות נותר גבוה.
למה אוכל כשר?
מנות כשרות הן לא רק מסורת, אלא גם אות כבוד לכל אדם, ללא קשר לאמונתו.
מאפיינים של המטבח של מרדכי:
מתאים לאנשים מכל הדתות.
עומד בתקני כשרות מחמירים.
הוא נערך בהשתתפות מתנדבים, כולל עקורים.
עבודה בהתנדבות
במזנון קרויזר עובדים ארבע נשים שהן בעצמן עקורות.
סיפורים שנוגעים ללב
אחת המבקרות בקנטינה הייתה נאדז'דה ממריופול, ששהתה 40 יום בכיבוש ללא מזון ומים. כתוצאה מכך היא איבדה את הראייה והשמיעה.
“האנשים האלה מבשלים בחום ובאדיבות. כאן הרגשתי שאני יכול לחיות שוב”, – מניות נאדז'דה.
בעיות ואתגרים
כיום נסגרו קנטינות צדקה באיוונו-פרנקיבסק ובצ'רניגוב בגלל מחסור בכספים. עם זאת, מרדכי ממשיך לחפש תמיכה.
“הייתה לי קריאה מהלב. אני לא יכול להישאר אדיש, גם אם הכספים לא מספיקים”. – הוא אומר.
קרויזר פונה לבעלי הון בבקשה לפתוח את ליבם ולתמוך באלו שנמצאים בצרות.
תפקידה של היוזמה ליחסים בין ישראל לאוקראינה
פרויקט מרדכי הוא לא רק סיוע הומניטרי, אלא גם סמל חשוב לשיתוף פעולה בין העם היהודי לאוקראינה.
היוזמה של מרדכי קרויזר מדגימה את כוחה של הרוח האנושית ואת הפוטנציאל לאיחוד עמים. הסיפור שלו הוא דוגמה לאופן שבו אתה יכול להתגבר על גבולות תוך תמיכה במי שהכי זקוק לו.
“המלחמה תעבור, אבל זיכרון המעשים הטובים יישאר” – מרדכי בטוח.
בואו נתמוך ביוזמות כאלה ביחד ונהפוך את העולם למקום טוב יותר.
יועצים צבאיים אוקראינים שנשלחו למזרח התיכון לפי בקשת CENTCOM נתקלו שם במה שכבר מזמן נראה לקייב כמותרות יקרות מדי. לפי נתוני The Times, קצינים אוקראינים נדהמו לראות כיצד במדינות המפרץ הפרסי משתמשים בטילים פטריוט: על מטרה אחת, כולל רחפנים זולים, הם יכולים לשגר עד שמונה טילים.
לקהל הישראלי זו לא סתם עוד סיפור על מלחמה במקום רחוק. זו שאלה על איך בעלי הברית של ארה”ב לומדים – או לא לומדים – מהניסיון האמיתי של המלחמה האינטנסיבית ביותר נגד טילים ורחפנים בעולם המודרני. ואם הניסיון הזה יוזנח שוב, ההשלכות יורגשו לא רק באוקראינה.
מדוע האוקראינים הופתעו מהטקטיקה של ההגנה האווירית במדינות המפרץ
תגובה יקרה מדי לאיום זול מדי
קצין בכיר לא מזוהה מחיל האוויר האוקראיני סיפר ל-The Times שבמדינות המפרץ הפרסי על מטרה אחת יכולים לשגר עד שמונה טילים פטריוט. מדובר אפילו ברחפנים זולים, שהעלות שלהם אינה משתווה לעלות של המיירטים עצמם.
כל טיל פטריוט שמדובר עליו עולה יותר מ-3 מיליון דולר. אם להשמדת רחפן זול מותנה נדרשת חבילה שלמה של טילים כאלה, זו כבר לא רק בעיה צבאית אלא גם כלכלית. במלחמה ממושכת, מתמטיקה כזו מתחילה לעבוד נגד המגן עצמו.
החישובים האוקראיניים של ההגנה האווירית, לפי דברי הקצין, פועלים אחרת. בדרך כלל משתמשים בטיל אחד או שניים – אפילו בעת יירוט מטרות בליסטיות רוסיות. כן, היעילות תלויה בתנאים, במסלול, ברוויה של ההתקפה ובטקטיקה של האויב. אבל העיקרון עצמו שונה: לא לירות בכל מה שיש על כל מטרה ללא הבחנה.
מה בדיוק מרגיז את הצבא האוקראיני
החלק הקשה ביותר בהערכה נשמע במילים של הקצין האוקראיני על כך שארה”ב ובעלי בריתה, כנראה, לא שילבו עד הסוף בפרקטיקה שלהם את הניסיון שאוקראינה צברה במשך שנים תחת מכות מתמשכות.
לדבריו, הנתונים של החישובים האוקראיניים של ההגנה האווירית מועברים לשותפים, אך הפרקטיקות המורכבות לא נלקחות בחשבון במלואן. ואז נשמע כמעט ללא דיפלומטיה: הוא לא מבין מה הם עשו כל ארבע השנים, בזמן שאוקראינה נלחמה.
כדוגמה, הקצין הביא את השימוש בטילים SM-6. אלו טילים נגד טילים ימיים חזקים שעולים כ-6 מיליון דולר ליחידה. לדבריו, השתמשו בהם להשמדת Shahed, שעולה כ-70 אלף דולר. עבור החזית זה נראה כמו הרגל רע של צבא עשיר גדול – להגיב לאיום זול ביותר יקר מהזמין.
מדוע הסיפור הזה נוגע לישראל לא פחות מאשר לאוקראינה
שיעור לאזור שבו רחפנים זולים הפכו מזמן לבעיה גדולה
ישראל חיה במציאות שבה שאלת עלות היירוט כבר מזמן הפסיקה להיות תיאורטית. התקפות רחפנים מסיביות, טילים שיוט ומטרות בליסטיות מכריחות לחשב לא רק את הפגיעות אלא גם את מחיר כל החלטה.
בדיוק בגלל זה הסיפור שמתארים הצבא האוקראיני צריך להישמע בירושלים, תל אביב ובמבנים של הביטחון האזורי במיוחד בקשב. אם מדינות המפרץ העשירות בתמיכת ארה”ב ממשיכות לשרוף טילים יקרים על מטרות יחסית זולות, זה אומר דבר אחד: במלחמה ממושכת המלאי יתחיל לא להספיק מהר יותר ממה שמודים בפומבי.
כאן מתעורר המשמעות החשובה לישראל. הבעיה כבר לא רק בכמה עולה טיל פטריוט אחד או SM-6 אחד. הבעיה היא שהאויב עם רחפנים זולים ושיגור מסיבי יכול לכפות על הצד המגן כלכלה לא משתלמת של מלחמה.
מדוע הניסיון של אוקראינה הופך לאסטרטגי ולא רק ‘מועיל’
על רקע זה במיוחד מראה, שלפי נתוני WSJ, הממשל האמריקאי מקדם עסקאות למכירת נשק למדינות המפרץ הפרסי בסכום של 23 מיליארד דולר. מדובר בחיזוק הפוטנציאל הצבאי שלהם, כולל חוזים שלא הוכרזו בפומבי לאספקת טילים פטריוט PAC-3 ומסוקי CH-47 Chinook לאיחוד האמירויות.
כלומר, וושינגטון רואה את האיום, מגבירה את האספקה ומרחיבה את מערכת ההרתעה האזורית. אבל השאלה המרכזית נשארת כפי שהייתה: האם מספיק פשוט למכור יותר נשק, אם הלוגיקה של השימוש בהם נשארת יקרה מדי ובמידה רבה לא מותאמת למלחמת התשה?
כאן מופיע השיח שחשוב במיוחד לקורא הישראלי ושאותו היום יותר ויותר מעלה NAnews — חדשות ישראל | Nikk.Agency: ההגנה האווירית המודרנית היא כבר לא רק טכנולוגיות ותקציבים, אלא גם היכולת ללמוד במהירות ממי שנלחם באמת תחת טילים ורחפנים כל יום, ולא לומד את זה מהמצגות.
מה יקרה אם הניסיון האוקראיני ימשיך להיות מוערך בחסר
מחסור בטילים במלחמה ארוכה כמעט בלתי נמנע
לפי נתונים פתוחים, הייצור של טילים כאלה נשאר מוגבל. וזה אומר שבמקרה של צריכה גבוהה, שמציינים המומחים האוקראינים במזרח התיכון, בתרחיש של סכסוך ממושך המחסור הופך לא לשערה אלא לשאלה של זמן.
הבעיה היא שהאויב לא חייב לנצח את השמיים במובן הקלאסי. מספיק לו להכריח את מערכת ההגנה להוציא יותר מדי, מהר מדי ויקר מדי. אחרי זה כל גל הבא של מכות הופך למסוכן יותר פשוט כי למגן יש פחות מרחב לטעות.
מה צריך לשנות מיד
המסקנה שנובעת מהסיפור הזה די קשה. ארה”ב ובעלי בריתה צריכים בדחיפות לשלב את הניסיון האוקראיני, קודם כל בתחום ההגנה האווירית וההתמודדות עם רחפנים. לא ברמת החלפת תצפיות כלליות, אלא ברמת דוקטרינה, אלגוריתמים של שיגור, נורמות צריכה ופתרונות מעשיים בתנאי התקפה רוויה.
אחרת מדינות המפרץ הפרסי עלולות לקבל מערכת הגנה מצוידת היטב אך יקרה מדי, שבשלב הקצר נראית מרשימה, ובמלחמה ארוכה מתחילה להיסדק תחת עלותה.
לישראל המסקנה הזו רלוונטית במיוחד. האזור כבר מזמן נכנס לעידן שבו האיום לעיתים קרובות זול, טס בהמונים ובודק לא רק את איכות הנשק אלא גם את השכל הישר של מי שלוחץ על כפתור השיגור.
ההצגה הדוקומנטרית «הדרמה של מריופול / (מקור אוקראיני “Маріупольська драма”)» מגיעה לישראל בתחילת יוני 2026. זהו פרויקט תיאטרלי שנוצר על ידי שחקנים ששרדו את תיאטרון מריופול המופצץ — הצגה על אירועי פברואר–מרץ 2022, שבה, כפי שנאמר בתיאור, «אין השערות — רק מציאות אמיתית».
בטקסט המודעה מודגש: התקפת האוויר הרוסית על בניין התיאטרון במריופול הייתה אחת מפשעי המלחמה הטרגיים ביותר. אפילו שתי הכתובות הגדולות «ילדים» משני צידי הבניין, כפי שנאמר בהודעה, לא עצרו את המכה.
«הדרמה של מריופול» בישראל: הצגת השחקנים ששרדו את תיאטרון מריופול — סיור 1–6 ביוני 2026
על הבמה עולים העדים עצמם לאירועים — שחקני מריופול, שמשחקים לא דמויות בדויות, אלא את עצמם. בימי המצור הם היו בבניין התיאטרון וביחד עם אלו שהסתתרו שם, חוו את המצור על העיר.
הפעולה מתחילה בכך שהגיבורים מציגים את עצמם לצופים, ולאחר מכן ההצגה מתפתחת כ”שרשרת של אירועים מתוחים ביותר”. לפי טקסט המודעה, גם הצופה עצמו הופך למשתתף במה שמתרחש — זהו חלק חשוב מההחלטה הבימאית.
בהצגה נעשה שימוש ב:
חפצים אישיים של השחקנים, שהצליחו להוציא מהמקלט;
חומרי וידאו ותמונות, שצולמו במהלך המצור.
וכאן חשוב ההסבר, למה בכלל אנחנו מפרסמים את המודעה הזו באתר: עבור הקהל הישראלי סיורים כאלה הם לא רק “אירוע תרבותי בלוח השנה”, אלא צורת זיכרון ושיחה על המלחמה, שגם בישראל מרגישים אותה מאוד קרוב, דרך אנשים, משפחות, עלייה, עזרה לאוקראינה וסיפורים אישיים. לכן НАновости — חדשות ישראל | Nikk.Agency מפרסמת את ההודעה הזו כעדות — כדי שבישראל ידעו שאפשר לבוא, לשמוע עדים חיים ולתמוך בשיחה על מה שקרה במריופול.
לאחר ההצגה מתוכננת פגישה יצירתית של הלהקה עם הצופים.
מחברים, להקה וצוות הפקה
את המחזה כתב הסופר והמחזאי האוקראיני אלכסנדר גברוש — על בסיס עדויות שנאספו.
את ההצגה ביים הבמאי יבגני טישצ’וק, שכפי שנאמר בתיאור, דרך פריזמת האמנות התיאטרלית החליט לספר לעולם את האמת על פשע המלחמה ולשמור על זיכרון הקורבנות של מריופול.
במודעה מצוין בנפרד: לאחר הריסת הבניין במריופול הלהקה עברה לאוז’גורוד (מערב אוקראינה), והתיאטרון נקרא «תיאטרון ללא גג». במאי ראשי ומנהל אמנותי — גנאדי דיבובסקי.
שפה, משך, גיל
ההצגה מתקיימת בשפה האוקראינית עם כתוביות ברוסית;
משך — 1 שעה ו-20 דקות;
12+.
לוח זמנים של הסיורים בישראל (1–6 ביוני 2026)
עיר
תאריך
שעה
מקום
מקומות פנויים (לפי המודעה)
מחיר
אשקלון
יום ב’, 01.06.2026
19:00
מרכז הקונגרסים — אולם תיאטרון
509
196–256 ₪
חיפה
יום ג’, 02.06.2026
19:00
בית-נגלר, קריית חיים, רח’ בן צבי, 14
491
186–266 ₪
רמת גן
יום ד’, 03.06.2026
19:00
תיאטרון ה-יהלום
550
196–266 ₪
נתניה
יום ה’, 04.06.2026
19:00
אודיטוריום ע”ש אריק איינשטיין
328
196–276 ₪
ראשון לציון
יום ו’, 05.06.2026
17:00
מופת
356
196–276 ₪
אשדוד
שבת, 06.06.2026
20:00
מתנ”ס דיונה-יוד
395
196–276 ₪
כרטיסים
כרטיסים ל«הדרמה של מריופול / Маріупольська драма» כבר זמינים —
מה קרה במריופול: תאריכים ומספרים, כדי שיהיה ברור למה זה נקרא טרור
לאחר תחילת הפלישה המלאה של רוסיה לאוקראינה ב-24 בפברואר 2022 מריופול נכנסה במהירות למצור. העיר איבדה באופן שיטתי דברים בסיסיים: מים, חום, תקשורת, גישה לרפואה. אנשים ירדו למרתפים וחיפשו מקלט בבניינים גדולים — שם, לפחות היו קירות וסיכוי לשרוד את ההפגזות.
אחד המקלטים הללו היה התיאטרון האקדמי האזורי של דונצק במריופול. לשם הגיעו אזרחים — מאות אנשים, כולל ילדים. לפני הבניין נכתבו על הקרקע באותיות גדולות «ילדים» — משני הצדדים, כדי שזה יהיה נראה מהאוויר. זה היה סימון ישיר ביותר: בפנים אזרחים.
מה קרה במריופול: תאריכים ומספרים, כדי שיהיה ברור למה זה נקרא טרור
תאריך מפתח של המכה
סביב הטרגדיה הזו חשובה הקונקרטיות:
ב-16 במרץ 2022 הונחתה מכה אווירית על בניין התיאטרון.
כתוצאה מכך התיאטרון נהרס, והאנשים בפנים נלכדו תחת ההריסות.
כמה אנשים היו בתיאטרון
בגלל תנאי המצור לא ניתן לערוך רישום מדויק, אך בעדויות ובדיווחים נשמע כל הזמן דבר אחד: בבניין היו מאות אזרחים, ובחלק מההערכות — עד 1,000+ אנשים, כי התיאטרון הפך לאחד המקלטים הגדולים ביותר במרכז העיר.
כמה נהרגו
גם עם המספרים המדויקים יש טווח, אבל הוא עדיין מדבר על דבר אחד — זו מוות המוני:
לעיתים קרובות נזכרת הערכה של כ-300 הרוגים (היא הושמעה על ידי מקורות אוקראיניים);
חקירות נפרדות ושחזורים של האירועים נקבו במספר כ-600 ויותר;
חלק מהארגונים הדגישו: המינימום המאושר נמוך יותר, אך המספר האמיתי, ככל הנראה, גבוה בהרבה, כי רבים נשארו תחת ההריסות ולא הייתה בדיקה מלאה מיד.
כלומר, לא מדובר על “עשרות”, אלא על מאות.
למה זה נקרא טרור נגד אזרחים
כי המכה נחתה על מקום שהיה:
היה מקלט אזרחי,
היה מסומן «ילדים» ולכן ברור שסימן נוכחות אזרחים,
נמצא בעיר שבה לאנשים כמעט לא היו אפשרויות הצלה.
כאשר משמידים מקלט עם הכיתוב «ילדים», זה נתפס לא כ”טעות”, אלא כהפגנת עיקרון: אין מקומות בטוחים. כך פועל טרור כשיטת מלחמה — הפחדה ושבירת אזרחים דרך מכה על הפגיעים ביותר, כדי שהפחד יהפוך לנשק.
כרטיסים ל«הדרמה של מריופול / Маріупольська драма» כבר זמינים —
בכורה גדולה בישראל! «…האירוע יימשך אם האזעקה נמשכת לא יותר משעה…» – במילים אלו מתחיל המופע הזה.
במאי 2026 יתקיימו בישראל הצגות של המופע «אזעקה באודסה או איך משפחה אחת התכנסה במקלט» בהשתתפות אמני העם של אוקראינהאולג פילימונוב ודיאנה מאלה. זהו סיבוב הופעות בשישה ערים — חיפה, אשדוד, ראשון לציון, באר שבע, פתח תקווה ונתניה.
פורמלית — קומדיה בשפה הרוסית עם «פרונונס» אודסאי. במהות — שיחה בימתית על החיים בזמן מלחמה.
המופע מתחיל במשפט שכבר מזמן הפסיק להיות מוסכמה תיאטרלית: «האירוע יימשך אם האזעקה נמשכת לא יותר משעה…». משפט זה קובע את הטון לכל ההתרחשות. הצופה מבין מיד שמדובר לא באזעקה דמיונית, אלא בשגרה של השנים האחרונות.
משך — 1 שעה ו-40 דקות. הגבלת גיל — 12+. טווח המחירים בהתאם לעיר — בערך 186–256 שקלים.
גיאוגרפיית הסיור: ערים, תאריכים, קהל
ההצגות מפוזרות בכל הארץ — מצפון לדרום.
7 במאי — חיפה. 8 במאי — אשדוד. 9 במאי — ראשון לציון. 11 במאי — באר שבע. 12 במאי — פתח תקווה. 13 במאי — נתניה.
בעל – אולג פילימונוב, שחקן תיאטרון וקולנוע אוקראיני, אמן העם של אוקראינה, חבר צוות ק.ו.ן «הג’נטלמנים של אודסה», מנחה תוכניות טלוויזיה «מופע הג’נטלמנים», «פילימונוב וחברה», «מצלמת הצחוק» ועוד. אישה – דיאנה מאלה, שחקנית תיאטרון וקולנוע אוקראינית, אמנית העם של אוקראינה, משרתת בתיאטרון המוזיקלי-דרמטי האוקראיני ע”ש ו. וסילקו, השתתפה בסרטים «דז’ה וו», «חיסול», «האי של האנשים המיותרים» ועוד.
“אזעקה באודסה”: אמני העם של אוקראינה אולג פילימונוב ודיאנה מאלה במאי 2026 – הצגות בכורה של המופע בישראל
המארגנים מדגישים: ההפקה נוצרה כמחווה של סולידריות עם המציאות הישראלית, שבה אזעקות ומקלטים הם חלק מהחיים היומיומיים. לכן, סיבוב ההופעות בישראל נתפס לא כסיור סטנדרטי, אלא כהתאמה מדויקת להקשר.
לקהל דוברי הרוסית בישראל זה גם חזרה לקוד התרבותי האודסאי — הומור, אינטונציה, «משפחה» שבה במרחב הצפוף של המקלט מתגלים פתאום האופי.
אחרי 24 בפברואר 2022 אודסה הייתה באזור התקפות טילים קבועות. אזעקות אוויריות, הרס תשתיות, נזקים למרכז ההיסטורי — זה לא אבסטרקציה, אלא הרקע שבו ממשיכים לחיות ולעבוד האמנים.
אולג פילימונוב בראיון בשנת 2023 אמר במפורש: קומדיה בזמן מלחמה היא לא קלות דעת, אלא דרך להגנה פסיכולוגית. לדבריו, אם לא נותנים לאנשים אפשרות לצחוק, «אפשר להשתגע». עמדה זו הפכה לבסיס הדרמטורגי של ההפקה החדשה.
דיאנה מאלה באותה תקופה המשיכה לשרת בתיאטרון המוזיקלי-דרמטי האוקראיני האקדמי ע”ש ו. וסילקו באודסה. בשנת 2022 התיאטרון חידש את העבודה בפורמט «תיאטרון במקלט» — חזרות והצגות התקיימו במקומות מוגנים. זה היה צעד הכרחי אך עקרוני: החיים התרבותיים לא נעצרים.
«אזעקה באודסה» כתשובה בימתית
המופע אינו על החזית ואינו על פוליטיקה. הוא על שעה במקלט.
על משפחה שנאלצת להמתין לאזעקה יחד. על גירוי, פחד, קונפליקטים יומיומיים. ועל הצחוק שנוצר במקום שבו, לכאורה, אין לו מקום.
בשנת 2024 המופע הוצג באודסה ב-24 בפברואר — ביום השנה לפלישה המלאה. בשנת 2025 הוא כבר נקרא בגלוי «קומדיה על החיים בתנאי מלחמה». זה לא נוסחה פרסומית, אלא הגדרה מדויקת של הז’אנר.
זהו החומר שהאמנים כעת מביאים לישראל.
עזרה לאוקראינה אחרי 2022: הבמה כצורת עמידות
עמדה ציבורית וניסיון אישי
פילימונוב לא הסתיר שמשפחתו חוותה התקפות טילים באודסה. בשנת 2025 הופיעו בתקשורת דיווחים על כך שהוא התקין בשטח הבית מקלט בטון — אמצעי ביטחון אישי שמראה את מידת המציאות של האיום.
זה לא הצהרה, אלא שגרה.
עבודת התיאטרון בזמן מלחמה
התיאטרון האוקראיני באודסה, שבו משרתת דיאנה מאלה, לא הפסיק את פעילותו לאחר תחילת הפלישה. הוא עבר לפורמט עבודה במקלט, המשיך להוציא בכורות ולשמור על הרפרטואר.
שמירת הבמה בעיר תחת התקפות — זה גם תרומה. לא בצורה של אוספים, אלא בצורה של עמידות הסביבה התרבותית.
סיורים בינלאומיים כהמשך השיחה
כאשר מופע על אזעקה ומקלט עולה על הבמה הישראלית, הוא מפסיק להיות סיפור מקומי של אודסה. הוא הופך לחוויה משותפת.
באמצע החומר נאנובוסטי — חדשות ישראל | Nikk.Agency רואה בסיור הזה לא רק כרשימה, אלא גם כגשר תרבותי בין אוקראינה לישראל — שתי חברות שעבורן אזעקה ומקלט הפכו לחלק מהמציאות.
הסיורים ממלאים כמה תפקידים: תומכים בנראות התרבותית האוקראינית בחו”ל, יוצרים קשר רגשי עם הדיאספורה, מעבירים את השיחה על המלחמה ממישור החדשות למישור החוויה האנושית.
למה הסיור הזה חשוב דווקא עכשיו
הקהל הישראלי מבין את הדרמטורגיה של האזעקה ללא הסברים. האוקראיני — חווה אותה כל יום.
«אזעקה באודסה» לא מנסה להסביר את המלחמה. היא מתעדת את השכבה היומיומית שלה — שעה במקלט, שבה אנשים נשארים עצמם.
בתנאים שבהם החדשות על המלחמה הופכות לרקע, מופעים כאלה מזכירים: התרבות לא נעלמת בצל גם תחת אזעקות.
ואולי, בזה טמון התרומה העיקרית של האמנים אחרי 2022 — להמשיך לשחק, כשקל יותר היה לשתוק.
איך לקנות כרטיסים
ההצגות מפוזרות בכל הארץ — מצפון לדרום.
7 במאי — חיפה. 8 במאי — אשדוד. 9 במאי — ראשון לציון. 11 במאי — באר שבע. 12 במאי — פתח תקווה. 13 במאי — נתניה.
התערוכה “זו (לא) המלחמה שלי”, שמסיימת השבוע את עבודתה בבת-ים, הפכה לא רק לאירוע תרבותי עבור יוצאי אוקראינה. היא הראתה דבר חשוב יותר: הקול האמנותי האוקראיני בישראל כבר לא קיים איפשהו בשולי סדר היום של המהגרים, אלא נכנס יותר ויותר לסביבה התרבותית המקצועית של המדינה – עם המדיה שלה, המוסדות, הביקורת והקהל הרחב.
מדובר בפרויקט שאיחד 15 אמנים ישראלים שנולדו באוקראינה. מאחורי זה עמדה יוזמה תרבותית חדשה “פלטפורמה 202“, שנוצרה לתמיכה ביוצרים אוקראינים בישראל, והאוצרים של הפרויקט היו ורה גייליס וסבטלנה מטוויינקו. כבר עצם השילוב של שמות ומשימות אלו קובע את ההקשר המדויק: זו לא פעולה חד פעמית “לכבוד”, אלא ניסיון לבנות נוכחות מתמשכת של אמנות אוקראינית בתוך המרחב התרבותי הישראלי.
על הפתיחה כבר סיפרנו –
תערוכה “זו (לא) המלחמה שלי”: אמנים אוקראינים בישראל מדברים על חוסר האפשרות לנייטרליות — מ-15 בינואר עד 26 בפברואר 2026, בת-ים.
מדוע התערוכה הזו בישראל התגלתה כיותר בולטת ממה שיכלה להיראות בתחילה
הפתיחה הפכה לאירוע חברתי גדול
התחלת התערוכה הייתה רועשת במובן הישיר והעקיף. לפתיחה הגיעו כ-300 אורחים – נציגי הסביבה האמנותית, עיתונאים, דיפלומטים, חברי אוקראינה והקהל הישראלי, שעבורו נושא המלחמה, הזיכרון והזהות כבר מזמן הפסיק להיות משהו חיצוני ורחוק.
לישראל זהו אות חשוב. כאשר לתערוכה על החוויה האוקראינית מגיעים לא רק “הקהילה שלהם”, אלא קהל מעורב מהסביבה התרבותית, החברתית והתקשורתית, זה אומר שהפרויקט פגע בעצב של המדינה. וזה בדיוק מה שמבדיל תערוכה חזקה מיוזמה נכונה בלבד: היא לא מבקשת חמלה, אלא מכריחה להסתכל, להתווכח, לחשוב ולהשוות עם החוויה האישית.
בת-ים התגלתה כנקודה לא מקרית על המפה
התערוכה התקיימה ב-Design Terminal בבת-ים – מרחב תרבותי מקצועי שמייצג את אנשי האמנות, העיצוב והתרבות המובילים של ישראל. זה לא אולם פריפריאלי ל”מעגל הפנימי”, אלא פלטפורמה רב-תחומית גדולה, שבה מתקיימים אירועים מדי יום לקהל מגוון מאוד – מנציגי סצנת האמנות ועד לעסקים ויוזמות חברתיות.
לכן המיקום עצמו כאן חשוב לא פחות מהתצוגה. כאשר פרויקט אמנות אוקראיני נמצא במקום כזה, הוא מקבל לא הכללה סמלית, אלא הכללה ממשית במחזור התרבותי הישראלי. רואים אותו לא רק אלו שבאו במכוון, אלא גם הקהל שמגיע ל-Design Terminal כאחד המרכזים החיים של חיי התרבות המודרניים של ישראל.
כיצד הנושא האוקראיני יצא מגבולות השיחה הקהילתית
המדיה הישראלית לא רק שמה לב לתערוכה, אלא שילבה אותה בסדר היום שלה
הפרויקט קיבל תמיכה מדיה רחבה, וזה אולי אחד התוצאות המובהקות ביותר. על התערוכה כתבו המובילים בעיתונות העברית של ישראל, כולל Time Out Tel Aviv, Portfolio ו-Erev Rav, ולא מדובר רק בהמלצות “לאן ללכת”, אלא בפרסומים אנליטיים מלאים.
זהו רגע עקרוני להבנת ההיקף. כאשר הנושא האוקראיני נכנס לעיתונות התרבותית של ישראל לא כאקזוטיקה ולא כתוספת פוליטית לחדשות על המלחמה, אלא כשיחה אמנותית תוכניתית, משתנה הסטטוס של הנושא הזה. הוא מפסיק להיות “כאב זר שצריך לכבד”, והופך לחלק מהדיון המקצועי המקומי – עם כל המשתמע מכך.
במובן זה, חדשות ישראל | Nikk.Agency לא פעם תיעדו שינוי חשוב: הנוכחות האוקראינית בישראל נקראת יותר ויותר לא כעקבות זמניים של מלחמה גדולה, אלא כתוספת תרבותית, חברתית ואינטלקטואלית מלאה למציאות הישראלית. התערוכה הזו בבת-ים היא בדיוק דוגמה כזו – שקטה בצורה, אבל חזקה מאוד במשמעות.
שידורי רדיו ושיחות חיות הגבירו את אפקט התערוכה
מלבד הפרסומים בעיתונות, האוצרים והאמנים נתנו ראיונות לתחנות הרדיו המובילות של ישראל Galgalatz ו-Kan Tarbut. תשומת לב מיוחדת ראויה לשידור של שעה ברדיו הממלכתי “רקה”, שבו ורה גייליס ומשתתפי התערוכה דיברו כבר ברוסית, מרחיבים את קהל השיחה והופכים אותו לנגיש לאלו שחיים בין כמה עולמות תרבותיים בו זמנית.
אבל לא רק המדיה היו חשובות. במסגרת התערוכה התקיימו סיורים לקהילה האוקראינית, וכן שיחות ביקורתיות ודיונים באוקראינית ובעברית. וכאן התגלתה העומק האמיתי של הפרויקט: הוא לא נסגר על הרושם הוויזואלי, אלא הפך למרחב דיון, שבו האמנות עובדת כעילה לשיחה על מלחמה, זיכרון, זהות ומקומו של החוויה האוקראינית בתוך החיים המודרניים של ישראל.
מה המשמעות של הפרויקט הזה עבור ישראל ומה יהיה הלאה
זו כבר לא פעולה חד פעמית, אלא התחלה של קו תרבותי חדש
“פלטפורמה 202” נוצרה בדיוק לתמיכה באמנים אוקראינים בישראל, ולפי תוצאות התערוכה הזו רואים שהדבר באמת מדובר על מרחק ארוך. יחד עם Israeli Friends of Ukraine הצוות כבר מכין תערוכות ופרויקטים חדשים, שבהם הקול האוקראיני יישמע עוד יותר חזק – לא כהערה מוזמנת, אלא כחלק טבעי מהסצנה האמנותית המקצועית של ישראל.
וזה, אולי, התוצאה העיקרית של כל הסיפור. פרויקטים כאלה חשובים לא רק לאמנים עצמם ולא רק לקהילה האוקראינית. הם חשובים לישראל עצמה, כי הם מרחיבים את האופק התרבותי המקומי, מכניסים לתוכו חוויה חדשה, זיכרון ויזואלי חדש ושפה חדשה לשיחה על מלחמה, פגיעות ושייכות.
תמיכת חברי אוקראינה והשגרירות הפכה ליסוד חשוב
התערוכה התקיימה בתמיכת Israeli Friends of Ukraine ושגרירות אוקראינה בישראל. תמיכה כזו חשובה לא רק ארגונית. היא מראה שבין סולידריות ציבורית, השתתפות דיפלומטית וסביבה תרבותית מקצועית יכול להיווצר איחוד עבודה, שמביא תוצאה לא ברמת ההצהרות, אלא ברמת הפרויקטים האמיתיים, הצופה האמיתי והנוכחות האמיתית בזירה הציבורית הישראלית.
לקהל בישראל זה חשוב במיוחד עכשיו, כאשר השאלה על מקומה של אוקראינה בתודעה הציבורית המקומית מתחרה כל הזמן עם סדר היום הישראלי העמוס במלחמה, ביטחון ומשברים פנימיים. כך בולטים יותר הפרויקטים שלא דורשים רחמים ולא עובדים על רגש ישיר, אלא פשוט תופסים את מקומם – בביטחון, מקצועיות ולזמן ארוך.
התערוכה “זו (לא) המלחמה שלי” בבת-ים מסיימת את עבודתה, אבל נראה שהסיפור עצמו רק מתחיל. ואם היוזמות החדשות של “פלטפורמה 202” ישמרו על אותה רמת הכללה בסביבה התרבותית הישראלית, לא ניתן יהיה לתפוס את האמנות האוקראינית בישראל כפרק זמני. היא הפכה לחלק מהשיחה הכללית. וזה, אולי, התוצאה המדויקת ביותר של כל התערוכה.
