יום קייב בתל אביב: מסע אוקראיני לעיר האהובה יתקיים ב-31 במאי 2026 - 16.05.2026
- Новости Израиля
מתנדב יהודי אמריקאי בהלם: בחזית באוקראינה – סולידריות ותמיכה ביהודים, בניו יורק – שנאה והיסטריה אנטי-ישראלית. דיווח מ-NY Post - 16.05.2026
- Новости Израиля
סרטון: הקהילה האוקראינית בישראל: שפה, פוליטיקה, ושבירה עם נרטיבים רוסיים. מייקל גולדשטיין – UDM ישראל – “בלאצ’קי” #4 - 15.05.2026
- Новости Израиля
…
כאשר בישראל שוב נשמעת הניסיון להציב את ה’נכבה’ לצד השואה, השיחה מיד יוצאת מגבולות הוויכוח הרגיל על העבר. זה כבר לא רק עניין של זיכרון, שפה פוליטית או אמפתיה אישית. זה עניין של אילו אירועים היסטוריים ניתן להשוות, ואילו השוואות הופכות להחלפה מסוכנת של מושגים.
אחד המתנגדים אומר: חשוב לשמוע את הכאב של הצד השני. השני עונה: לשמוע כאב – לא אומר לקבל את המסגרת ההיסטורית של האחר. במבט ראשון, הוויכוח נראה כמו קונפליקט בין הומניזם לקשיחות. אבל למעשה הוא עמוק יותר: כאן מתנגשות לא ‘טוב’ ו’חוסר רגש’, אלא שתי לוגיקות שונות של זיכרון.
הלוגיקה הראשונה אומרת: אם לעם אחר הייתה טראומה, יש להכיר בה. השנייה מוסיפה: הכרה בטראומה לא צריכה להפוך להסכמה עם האשמה פוליטית נגד עצם קיומה של ישראל.
בחברה הישראלית יש מספיק אנשים שמבינים: שנת 1948 עבור הערבים הפלסטינים הייתה אסון אישי וקולקטיבי. היו בתים אבודים, כפרים הרוסים, פליטות, פחד, מוות, קרעים משפחתיים וחיים שלא חזרו למראה הקודם.
אבל דבר אחד הוא להכיר בטרגדיה. דבר אחר לגמרי הוא להציב אותה בשורה אחת עם השואה.
למה ההשוואה לשואה שוברת את השיחה עצמה
השואה – זה לא מילה אוניברסלית לציון ‘טרגדיה מאוד גדולה’. זה פשע היסטורי ספציפי: מערכת מדינית, תעשייתית ואידיאולוגית להשמדת יהודים דווקא כיהודים.
כאן אי אפשר לטשטש את המשמעות. לא מדובר בתוצאות המלחמה, לא באובדן שטח, לא בבריחת אוכלוסייה ולא בתבוסת צד אחד בקונפליקט מזוין. גרמניה הנאצית בנתה מנגנון של רצח המוני: גטאות, רכבות, איינזצגרופן, תאי גזים, מחנות מוות, בירוקרטיה של גירושים והשמדה שיטתית של העם.
לפי נתוני מוזיאון השואה בארה”ב ויד ושם, בשואה נרצחו כ-6 מיליון יהודים. זה לא מספר סמלי לציון ‘צרה גדולה’, אלא ציון היסטורי של אחד הפשעים המתועדים ביותר של המאה ה-20.
— אבל גם לפלסטינים הייתה טרגדיה, — אומר המתנגד הראשון. — אנשים איבדו בתים. האם אי אפשר לדבר על זה?
— אפשר לדבר, — עונה השני. — אבל שיחה כנה מתחילה בדיוק, ולא בהשוואה רגשית של תופעות היסטוריות שונות.
וכאן נדרש דגש אנליטי נפרד. ההשוואה של ‘נכבה’ לשואה מסוכנת לא בגלל שהכאב הפלסטיני ‘לא חשוב’. היא מסוכנת כי היא משנה את סוג האירוע. השואה לא הייתה תוצאה צדדית של המלחמה, אלא מטרה. לא כאוס של החזית, לא התפרקות החברה, לא בריחת אוכלוסייה, אלא תוכנית השמדה. אם מסירים את ההבדל הזה, המילה ‘שואה’ הופכת פשוט למגבר של רגש, ולא לשם של פשע ייחודי.
‘נכבה’ – זו טרגדיה של הערבים הפלסטינים, הקשורה למלחמת 1947–1949, לבריחה, לגירוש, למות אנשים, לקריסת העולם המוכר ולהופעת בעיית הפליטים. למשפחות שונות היו סיפורים שונים. מישהו עזב מפחד הקרבות, מישהו באמת גורש, מישהו נהרג, מישהו השתתף בלחימה, מישהו חיכה לניצחון הצבאות הערביים וציפה לחזור לאחר השמדת המדינה היהודית.
בדיוק בגלל זה הנושא הזה מורכב. אבל המורכבות לא נותנת זכות להשוות אותה לשואה.
לגבי הפלסטינים שנהרגו במלחמת 1947–1949 אין מספר חד משמעי. בהערכות שונות מופיעים טווחים מכמה אלפים עד כ-13–15 אלף; ובמקורות שונים סופרים באופן שונה אזרחים, לוחמים, כוחות לא סדירים ואבדות הצבאות הערביים. אפילו המסגרת העליונה של הערכות אלה אינה ניתנת להשוואה לשישה מיליון היהודים שהמכונה הנאצית השמידה במכוון כעם.
יש עוד נקודה חשובה. בהשוואות כאלה לעיתים קרובות לא פועל ניתוח היסטורי, אלא סימטריה מוסרית: אם ליהודים יש שואה, לפלסטינים צריכה להיות ‘קטסטרופה שווה’ משלהם. אבל ההיסטוריה לא חייבת להיות סימטרית. לעמים שונים יכולות להיות טרגדיות שונות, קני מידה שונים, סיבות שונות ותוצאות שונות. כבוד לזיכרון לא דורש השוואה מלאכותית של אירועים שאינם ניתנים להשוואה.
שנת 1948: טרגדיה, מלחמה ואחריות הצדדים
בשיחה הישראלית על ‘נכבה’ לעיתים קרובות נעלם ההקשר המרכזי: זו לא הייתה היסטוריה של שלום, שבה פתאום נכנסו יהודים רעים והשמידו פרויקט מדיני פלסטיני מוכן.
תמונה כזו פשוט לא הייתה.
תוכנית החלוקה של פלסטין התקבלה על ידי העצרת הכללית של האו”ם ב-29 בנובמבר 1947. הצד היהודי קיבל אותה, הצד הערבי דחה אותה; לאחר מכן הקונפליקט הפך למלחמה בין הקהילות היהודית והערבית, ולאחר הכרזת ישראל במאי 1948 – למלחמה בהשתתפות צבאות המדינות הערביות השכנות.
— אנשים פשוטים לא תמיד אחראים להחלטות המנהיגים, — מתנגד הראשון.
— כן, — עונה השני. — אבל הכרה בכאב האנושי לא מבטלת את השאלה: מי דחה את הפשרה, מי בחר במלחמה ואיזה פרויקט פוליטי אז באמת הוצע על ידי העולם הערבי?
בכל מלחמה משפחות פשוטות משלמות את המחיר על החלטות פוליטיקאים, צבאות, מפקדים ותנועות רדיקליות. בזה טמונה הטרגדיה של האוכלוסייה האזרחית. אבל אם מסירים מהתמונה את הדחייה של תוכנית החלוקה, את ההתקפות על האוכלוסייה היהודית ואת הפלישה של הצבאות הערביים, לא תתקבל היסטוריה, אלא עריכה פוליטית.
כאן מופיעה הטעות האנליטית המרכזית של שיחות רבות עכשוויות על שנת 1948. האירוע נקרע משרשרת הסיבות והתוצאות. קודם מראים את הפליטות, את הבתים ההרוסים, את האבדות המשפחתיות ואת הכאב. כל זה אמיתי. אבל אז מסירים מהתמונה את המלחמה, את הדחייה של החלוקה, את ההתקפות, את הצבאות הערביים ואת הכוונה למנוע את הופעת ישראל. בסופו של דבר מציעים לצופה לא היסטוריה, אלא תמונה רגשית ללא כיתוב.
לאחר המלחמה יהודה ושומרון היו תחת שליטת ירדן, עזה – תחת שליטת מצרים. בשנת 1950 ירדן סיפחה את הגדה המערבית, ורצועת עזה הייתה תחת שליטה מצרית עד למלחמת 1967. מדינה פלסטינית עצמאית לא הוקמה שם.
זהו עובדה חשובה שלעיתים קרובות נופלת מהנרטיב הרגשי. אם המטרה המרכזית של המנהיגים הערביים בשנת 1948 הייתה דווקא מדינה פלסטינית, למה היא לא הופיעה שם, היכן שישראל אז לא שלטה בשטח?
התשובה לא נוחה. כי המבנה הפוליטי היה אחר: לא ‘שתי מדינות לשני עמים’, אלא מאבק נגד לידת המדינה היהודית.
באמצע שיחה כזו חשוב במיוחד שהקהל הישראלי לא יאפשר להוציא מהזיכרון עובדות מפתח. חדשות – חדשות ישראל | Nikk.Agency בוחנת נושאים כאלה לא כוויכוח לשם ויכוח, אלא כמאבק על דיוק השפה: כאשר מילים מחליפות סיבה ותוצאה, החברה מתחילה להגן על עצמה לא מעובדות, אלא ממסגרת שהוטלה.
מה קרה לאלה שנשארו בישראל
עוד נקודה חשובה: חלק ניכר מהאוכלוסייה הערבית שנשארה בגבולות ישראל לאחר המלחמה קיבלה עם הזמן אזרחות ישראלית. מצבם בעשורים הראשונים היה מורכב: משטר צבאי לאזרחים ערבים פעל עד 1966, היו הגבלות, פרקטיקות מפלות ומחלוקות קשות על קרקע. אבל המציאות עצמה עדיין לא דומה לתמונה של השמדה טוטאלית או גירוש של כולם.
צאצאי אלה שנשארו חיים היום בישראל, מצביעים, נבחרים לכנסת, עובדים כרופאים, עורכי דין, שופטים, מורים, יזמים, עיתונאים, שוטרים, דיפלומטים וחברי כנסת. במדינה יש קונפליקטים קשים, חוסר אמון, פרקטיקות מפלות ומחלוקות פוליטיות, אבל אין את המודל שמנסים להכניס לנוסחה ‘ישראל נולדה כפשע’.
כאן עובר הגבול בין ביקורת לדלגיטימציה.
אפשר לבקר את החלטות ישראל. אפשר לדון באפיזודות מסוימות של שנת 1948. אפשר לדבר על פליטים. אבל לדרוש שישראל תכיר בהופעתה כטעות היסטורית – זה כבר לא שיחה על זיכרון. זו דרישה פוליטית מהעם היהודי לוותר על הבסיס המוסרי של מדינתם.
במובן הזה הוויכוח על ‘נכבה’ לעיתים רחוקות נשאר אקדמי. הוא כמעט תמיד יוצא להווה. אם שנת 1948 מתוארת לא כמלחמה שבה הצד הערבי דחה פשרה והפסיד, אלא כ’פשע הראשוני של ישראל’, אז כל ויכוח שלאחר מכן כבר נפתר מראש: ישראל אשמה לא בטעויות מסוימות, אלא בעצם קיומה.
פליטים יהודים ממדינות ערב: החצי הנשכח של ההיסטוריה
באותן עשורים כ-850 אלף יהודים גורשו או נאלצו לברוח ממדינות ערב ואיראן. הם איבדו בתים, רכוש, עסקים, קברי אבות, בתי כנסת, שפה, סביבה מוכרת ועולמות שלמים שבהם חיו משפחותיהם במשך מאות שנים.
הם הגיעו לישראל לא לאגדה יפה עם נוף לים. רבים מצאו את עצמם באוהלים, צריפים, מעברות, בעוני, ללא מעמד מוכר וללא ביטחון ביום המחר. זו גם היסטוריה של פליטים. רק שהיא משום מה לעיתים רחוקות הופכת למרכזית בשיחה הבינלאומית.
— אבל האם אזכור הפליטים היהודים לא נראה כניסיון לברוח מהנושא הפלסטיני? — שואל המתנגד הראשון.
— לא, — עונה השני. — זה לא בריחה מהנושא, אלא דרישה לאיזון כנה.
אם המפתח הפלסטיני לבית האבוד הפך לסמל נצחי של טרגדיה, אז למה המפתחות היהודיים, בתי הקברות היהודיים, השכונות היהודיות, הבתים שנבזזו, בתי הכנסת שנסגרו והקהילות שנעלמו צריכים להימחק מהזיכרון? למה טראומה אחת הופכת לשפה פוליטית עולמית, ואחרת נשארת כמעט בלתי נראית?
כאן חשוב להוסיף: התעלמות מהפליטים היהודים ממדינות ערב אינה מקרית. הנושא הזה שובר את הסכמה הנוחה, שבה יש רק עם אחד-פליט ועם אחד-אשם. המציאות של המזרח התיכון לאחר 1948 הייתה הרבה יותר מורכבת: גבולות השתנו, קהילות נעלמו, מדינות נבנו על חורבות אימפריות, והיהודים במדינות ערב הפכו יותר ויותר לבני ערובה של קונפליקט שהם לא התחילו.
ההבדל הוא גם באופן שבו התייחסו לפליטים בחברות החדשות שלהם. ישראל, בקושי, לא בצורה מושלמת, בכאב, עם טעויות, אבל שילבה את הפליטים היהודים. ואילו בעיית הפליטים הפלסטינים נשמרה במשך עשורים, כי היא הפכה לכלי פוליטי ללחץ על ישראל.
כאשר הזיכרון הופך לנשק
הבעיה המרכזית אינה בכך שהפלסטינים זוכרים את הטרגדיה שלהם. לכל עם יש זכות לזיכרון. הבעיה היא ש’הנכבה’ לעיתים קרובות מדי משמשת לא כשפת אבל, אלא ככתב אישום נגד עצם קיומה של ישראל.
לא ‘הכירו בכך שכאב לנו’. אלא ‘הכירו בכך שמדינתכם נולדה בחטא’.
דווקא ההחלפה הזו הופכת את השיחה לרעילה. כאשר הזיכרון הופך לכלי דלגיטימציה, דורשים מישראל לא אמפתיה, אלא הכרה בטעות ההיסטורית שלה. זה כבר לא דיאלוג של שתי טראומות. זה משפט פוליטי שבו גזר הדין נכתב מראש.
עם זה החברה הישראלית לא חייבת להסכים. במיוחד לאחר ה-7 באוקטובר 2023, כאשר כתוצאה מהתקפת חמאס ולוחמים שותפים נהרגו בישראל כ-1,200 איש, בעיקר אזרחים, וגם נלקחו בני ערובה.
לאחר כזה לדרוש מישראל התפרקות מוסרית במסווה של אמפתיה – זה אומר לא להבין כלל באיזה עולם אנחנו חיים.
כן, אפשר להישאר אדם. אפשר לראות את הכאב של האחר. אפשר להכיר בכך שמלחמת 1948 השאירה למשפחות הפלסטיניות ירושה כבדה.
אבל אמפתיה לא צריכה להפוך להסכמה עם האשמה פוליטית נגד המדינה שלך. מבט ליברלי לא חייב להיות נאיבי. אנושיות לא דורשת עיוורון היסטורי.
— אז אי אפשר לחוש אמפתיה? — שואל המתנגד הראשון.
— אפשר לחוש אמפתיה, — עונה השני. — אי אפשר במסווה של אמפתיה לקבל מסגרת שבה ישראל צריכה להכיר בעצמה כטעות היסטורית.
כאן עובר השבר המרכזי. לב טוב – דבר חשוב. אבל בפוליטיקה של המזרח התיכון לב טוב אחד לא מספיק. כאשר השוואת ‘נכבה’ לשואה מוצגת כאומץ מוסרי, למעשה זה הופך למסגרת שבה ישראל צריכה לא רק להכיר בכאב של האחר, אלא להסכים עם האשמה נגד עצם קיומה.
אנליטית אפשר לנסח זאת בפשטות: הטרגדיה הפלסטינית יכולה להיות נושא לשיחה, ללימוד ולחמלה אנושית. אבל היא לא יכולה להפוך לכפילה של השואה ולא יכולה לשמש כהוכחה לכך שלמדינה היהודית לא היה זכות להיוולד. בין זיכרון להתפרקות פוליטית יש גבול. לישראל יש זכות להגן על הגבול הזה.
וזה כבר לא אמפתיה.
זו כניעה לנרטיב שמלכתחילה לא נועד לפיוס, אלא להכחשת זכותה של המדינה היהודית להתקיים.
