«אל תשכחו את החרב»: סימון פטליורה, אוקראינה, ישראל והזיכרון השנוי במחלוקת שאי אפשר למסור למוסקבה

צלם ישראלי יוצר פרויקט המוקדש לנשים אוקראיניות בישראל. דוגמניות מצטלמות בתלבושות אוקראיניות מסורתיות על רקע ערי ישראל, ומאחדות את התרבות וההיסטוריה של שני העמים. - 30.05.2026 - Новости Израиля

באודסה נפגשו שלוש קווי ביטחון: אוקראינה, ישראל והאופוזיציה האיראנית - 30.05.2026 - Новости Израиля

יהודים מאוקראינה: 8 ילידי אוקראינה מתוארים על שטרות ישראלים - 30.05.2026 - Новости Израиля
…

סימון פטליורה — אינו גיבור נוח ואינו דמות היסטורית פשוטה. עבור אוקראינה הוא קשור לצבא, ל-UNR ולמאבק נגד מוסקבה. עבור ישראל — לכאב היהודי, לפוגרומים, לרצח בפריז ולשאלת האחריות ההיסטורית.

סימון פטליורה נרצח כמעט לפני מאה שנה. אבל שמו חזר לשיח האוקראיני לא כתאריך מספר לימוד, אלא כעצב של המלחמה של היום.

אוקראינה שוב נלחמת עם מוסקבה. שוב מוכיחה שהיא לא “פריפריה”, לא חיץ, לא חלק מאימפריה זרה, אלא מדינה נפרדת עם צבא משלה, זיכרון וזכות לעתיד.

וכאן המשפט של פטליורה “אל תשכחו את החרב” נשמע כבר לא כמטאפורה פוליטית ישנה.

הוא נשמע כאזהרה.

עבור אוקראינה פטליורה הוא אחד הסמלים של הדור שניסה לשמור על העצמאות לאחר התפרקות האימפריה הרוסית. הוא היה ראש הדירקטוריון של UNR, האתמן הראשי של צבא הרפובליקה העממית האוקראינית ואדם שהבין מוקדם מאוד: מדינה ללא כוח מזוין הופכת במהירות לבקשה לאויב להיות רחום.

אבל עבור ישראל הסיפור הזה לא יכול להיות רק אוקראיני.

כאן השם פטליורה מיד פותח שכבה אחרת: פוגרומים יהודיים, שמואל שוורצבארד, פריז, משפט, האשמות, תעמולה סובייטית והשאלה שעדיין נותרת כואבת: היכן מסתיימת האשמה האישית והיכן מתחילה האחריות הפוליטית של המנהיג על הכאוס שהוא לא הצליח לעצור?

לכן לדבר על פטליורה היום צריך לא באופן פלקטי.

לא “גיבור קדוש”.

לא “אשם נצחי”.

אלא בצורה מורכבת יותר. כנה יותר. בוגרת יותר.

פטליורה ואוקראינה: מדוע “החרב” שוב הפכה לטיעון המרכזי

הרפובליקה העממית האוקראינית לא שרדה. זהו עובדה.

אבל UNR עשתה דבר אחר: היא הוכיחה שאוקראינה קיימת כעם פוליטי. לא כפולקלור, לא כאזור, לא כתוספת למוסקבה, אלא כישות שיכולה ליצור ממשלה, צבא, דיפלומטיה, מוסדות תרבות וסדר יום בינלאומי משלה.

פטליורה הפך לאחד הפנים של הניסיון הזה.

הוא לא היה פוליטיקאי מושלם. סביבו היו הרבה טרגדיות, טעויות, תבוסות והחלטות שעליהן עדיין מתווכחים היסטוריונים. אבל בדבר אחד הוא היה מודרני להפליא: הוא הבין שעצמאות לא ניתן להגן רק בהצהרות.

נייר לא עוצר צבא.

מילים לא מפילות טילים.

הבטחות של בעלי ברית לא מחליפות את היכולת להחזיק את החזית.

אוקראינה אחרי 24 בפברואר 2022 יודעת זאת טוב מדי. כאשר הכוחות הרוסיים הלכו על קייב, חרקוב, צ’רניגוב, סומי ודרום המדינה, התברר שכל ההחלטות לא נעשות על ידי נוסחאות יפות, אלא על ידי אנשים עם נשק, פיקוד, לוגיסטיקה, רחפנים, ארטילריה, הגנה אווירית ורצון החברה לא להיכנע.

פטליורה דיבר על “החרב” במאה אחרת.

אבל המשמעות נשארה זהה.

מדינה שרוצה לחיות, חייבת לדעת להגן על עצמה.

עבור ישראל ההיגיון הזה מובן מיד

לקורא הישראלי אין צורך להסביר זמן רב מדוע כוח לפעמים הופך לא בחירה, אלא תנאי קיום.

ישראל בנויה על ההבנה שעם שמאיימים עליו בהשמדה, לא יכול להיות תלוי לחלוטין בערבויות זרות. דיפלומטיה חשובה. בריתות חשובות. החוק הבינלאומי חשוב.

אבל אם למדינה אין כוח, זכותה לחיים מתחילה להידון במהירות על ידי אחרים.

אוקראינה נמצאת כעת בדיוק בנקודה כזו. רוסיה הפוטינית לא רק מתווכחת על שטחים. היא מנסה להוכיח שאוקראינה אין לה זכות להיות נפרדת ממוסקבה כציוויליזציה, כמדיניות וכזיכרון.

לכן “החרב” אצל פטליורה — זו לא רומנטיזציה של מלחמה.

זו נוסחת הישרדות.

מדוע מוסקבה תמיד פחדה מהסובייקטיביות האוקראינית

פטליורה היה מסוכן למוסקבה לא רק כמנהיג צבאי. עוד יותר — כסמל.

הוא הזכיר: העצמאות האוקראינית לא הופיעה במקרה ב-1991. היא לא הייתה “מתנה” מהתפרקות ברית המועצות ולא הייתה “פרויקט מערבי”, כפי שמפיצה התעמולה הרוסית היום.

היו לה קודמים.

היו מועצת המרכז, UNR, הדירקטוריון, צבא, דיפלומטיה, הגירה, זיכרון, התנגדות. היו אנשים שהפסידו במלחמה, אבל לא אפשרו לרעיון עצמו להיעלם.

זו הסיבה שרוסיה תוקפת באגרסיביות את ההיסטוריה האוקראינית. היא לא מסתפקת בכיבוש שטחים. היא צריכה להוכיח שאוקראינה “מעולם לא הייתה”.

פטליורה שובר את התבנית הזו.

הוא לא נוח למוסקבה כי הוא מראה את הקו הארוך של המאבק האוקראיני: מ-UNR לאוקראינה המודרנית, מצבא פטליורה ל-ВСУ, מהניסיון להחזיק את קייב ב-1919 להגנה על קייב ב-2022.

וזה כבר לא רק היסטוריה.

זה נשק פוליטי של זיכרון.

הקשר הישראלי: פטליורה, שוורצבארד והכאב היהודי

אבל מכאן מתחיל הקשה ביותר.

אם לכתוב על פטליורה לקהל אוקראיני, אפשר לדבר זמן רב על UNR, צבא, הגירה, מאבק נגד הבולשביקים והבחירה האירופית.

עבור ישראל זה לא מספיק.

כי בזיכרון היהודי השם פטליורה קשור לא רק לעצמאות האוקראינית. הוא קשור לפוגרומים.

ואי אפשר לעקוף את הנושא הזה בשתיקה זהירה.

הפוגרומים היהודיים באוקראינה בתקופת המהפכה ומלחמת האזרחים היו אסון אמיתי. אנשים נהרגו. קהילות נהרסו. משפחות ברחו, התחבאו, איבדו קרובים. עבור יהודים רבים זו לא הייתה “תקופה מורכבת”, אלא טראומה אישית ומשפחתית שהועברה הלאה — כבר בהגירה, באירופה, בפלסטין, בישראל.

לכן שיחה כנה צריכה להתחיל בהכרה: הכאב היה אמיתי.

לא המצאה סובייטית.

לא מיתוס תעמולתי.

אמיתי.

אבל להכיר במציאות הפוגרומים — לא אומר לקבל אוטומטית את הקריקטורה הסובייטית על כל המאבק האוקראיני לעצמאות.

כאן מופיעה המורכבות.

פריז, 1926: היריות שהפכו למשפט היסטורי

ב-25 במאי 1926 סימון פטליורה נרצח בפריז על ידי שמואל שוורצבארד.

עבור שוורצבארד זו הייתה נקמה. הוא ראה בפטליורה אחראי למותם של יהודים במהלך הפוגרומים באוקראינה. המשפט נגד שוורצבארד הפך במהירות לא רק לתהליך על רצח. הוא הפך לוויכוח ציבורי על מי אשם בטרגדיה של היהודים האוקראינים.

על ספסל הנאשמים ישב פורמלית שוורצבארד.

אבל דנו בפטליורה.

בכוחו. בצבאו. באחריותו. ביכולתו או אי יכולתו לעצור את האלימות.

עבור האוקראינים זה היה רצח של מנהיג בהגירה.

עבור יהודים רבים — מעשה נקמה.

עבור מוסקבה — מתנה פוליטית נוחה.

בנקודה זו הזיכרון האוקראיני והיהודי התעמתו חזיתית.

השאלה המרכזית: האם פטליורה היה מארגן הפוגרומים?

כאן אי אפשר לכתוב בגסות.

הנוסחה ההיסטורית הכנה היא כזו: הפוגרומים היו. היקפם היה מפחיד. אבל שאלת תפקידו האישי של פטליורה הרבה יותר מורכבת מהנוסחה הסובייטית “פטליורה — פוגרומיסט”.

אין תמונה משכנעת שבה פטליורה מופיע כמארגן מדיניות מדינתית להשמדת יהודים. בהיסטוריוגרפיה האוקראינית ובחלק מהמערבית מודגש: הוא לא נתן פקודות לערוך פוגרומים, אלא להפך — גינה אותם בפומבי ודרש להילחם באשמים.

אבל זה לא מספיק כדי פשוט לסגור את הנושא.

כי מנהיג אחראי לא רק על דבריו. הוא אחראי גם על הכוח שהוא עומד בראשו. על הצבא. על המשמעת. על האם המדינה הצליחה להגן על אלה שהיו פגיעים.

וכאן להיסטוריה אין תשובה נוחה.

פטליורה אולי לא היה מארגן הפוגרומים.

אבל מדינתו לא הצליחה להגן על הקהילות היהודיות.

שתי המשפטים האלה צריכים לעמוד זה לצד זה.

רק כך השיחה הופכת לכנה.

UNR והיהודים: פרדוקס ששובר תבניות פשוטות

הרפובליקה העממית האוקראינית לא הייתה פרויקט “אנטישמי”. זהו עובדה חשובה שלעיתים קרובות הולכת לאיבוד בוויכוחים שחור-לבן.

בפוליטיקה המהפכנית האוקראינית הייתה קיימת רעיון זכויות המיעוטים הלאומיים. היהודים קיבלו ייצוג פוליטי, נדונה אוטונומיה לאומית-אישית, נוצרו מבנים הקשורים לענייני יהודים.

כלומר ברמת הרעיון UNR ניסתה לבנות מדינה לא סגורה אתנית, אלא מודל פוליטי שבו עמים שונים של האימפריה לשעבר יכלו לקבל זכויות.

והנה הטרגדיה: על הנייר היו זכויות, ועל הקרקע — פוגרומים.

כך לעיתים קרובות נראה מדינה חלשה ברגע התפרקות האימפריה. היא מכריזה על עקרונות, אבל לא שולטת בכל השטח. היא דורשת משמעת, אבל חלקי הצבא חיים לפי ההיגיון שלהם. היא מדברת על הגנת האזרחים, אבל בשטח פועלים אתמנים, כנופיות, אדומים, לבנים, יחידות מקומיות, שמועות, פחד ונקמה.

זה לא תירוץ.

זה הסבר למורכבות.

עבור ישראל שיחה כזו חשובה במיוחד. כי היא מאפשרת לא להפוך את ההיסטוריה האוקראינית לנוסחה פרימיטיבית “עצמאות אוקראינית = אנטישמיות”, אבל גם לא למחוק את הטרגדיה היהודית למען אגדה לאומית יפה.

ז’בוטינסקי: גשר בלתי צפוי בין שני זיכרונות

בסיפור הזה יש דמות שחשובה במיוחד לקורא הישראלי — ולדימיר ז’בוטינסקי.

אחד האידיאולוגים המרכזיים של הציונות, אדם שמורשתו עדיין משפיעה על המסורת הפוליטית הישראלית, הסתכל על נושא פטליורה בצורה מורכבת יותר ממה שרבים מצפים.

ז’בוטינסקי לא צמצם את פטליורה לדמות של פוגרומיסט מודע. הוא ניסה להפריד בין אנטישמיות אישית לבין הכאוס של האירועים, המלחמה, התפרקות השלטון והאלימות ההמונית שנולדה לעיתים לא מהוראה אחת, אלא מקריסת עולם שלם.

זה לא היה תירוץ פשוט.

ז’בוטינסקי הבין היטב את הפגיעות היהודית. יתרה מכך, רעיון ההגנה העצמית היהודית היה עבורו מרכזי. הוא ידע: אם לעם אין כוח, ביטחונו תלוי במצב רוחם של אחרים.

וכאן עולה כמעט מקבילה כואבת.

פטליורה אמר לאוקראינים: אל תשכחו את החרב.

ז’בוטינסקי אמר ליהודים: אל תסמכו רק על הגנה זרה.

עמים שונים. טרגדיות שונות. אבל מסקנה אחת: ללא כוח עצמי, העם הופך לאובייקט של מדיניות זרה.

התעמולה הסובייטית השתמשה בכאב היהודי נגד אוקראינה

הדבר המסוכן ביותר בנושא הזה — לתת למוסקבה לגנוב את שני הזיכרונות בבת אחת.

מוסקבה השתמשה במשך עשרות שנים בנושא הפוגרומים כדי להציג את התנועה הלאומית האוקראינית כפלילית מלכתחילה. עבור התעמולה הסובייטית זה היה נוח: אם העצמאות האוקראינית מזוהה רק עם אנטישמיות, אזי עצם רעיון העצמאות האוקראינית חשוד מוסרית.

אבל הקרמלין מעולם לא הגן על הזיכרון היהודי בכנות.

השלטון הסובייטי עצמו השמיד את התרבות היהודית, רדף את הציונות, ניהל קמפיינים נגד “קוסמופוליטים”, השתק את המאפיינים היהודיים של השואה והשתמש במוטיבים אנטישמיים כשהיה זה פוליטית נוח.

לכן השאלה אינה אם היו פוגרומים. היו.

השאלה היא מי ולמה הפך את הטרגדיה הזו לנשק נגד המדינה האוקראינית.

לישראל זה עקרוני. כי הזיכרון על קורבנות יהודיים לא צריך להפוך לכלי בידי אימפריה, שמפציצה היום ערים, מגרשת ילדים, מוחקת זהות אוקראינית ומצדיקה מלחמה בשפת ‘משימה היסטורית’.

למה פטליורה חשוב דווקא עכשיו

פטליורה חוזר לשיחה האוקראינית לא כי אוקראינה מחפשת גיבור נוח.

להיפך.

אוקראינה צריכה לא גיבורים נוחים, אלא שיעורים קשים.

השיעור הראשון – צבא. מדינה ללא צבא נשארת בקשה. אוקראינה כבר שילמה על כך מחיר גבוה מדי במאה ה-20 ומשלמת שוב במאה ה-21.

השיעור השני – בעלי ברית. פטליורה חיפש תמיכה חיצונית, כרת בריתות קשות, הלך לפשרות כואבות. אוקראינה המודרנית גם תלויה בשותפים, אך כבר מבינה: בעלי ברית עוזרים רק למי שמתנגד בעצמו.

השיעור השלישי – זיכרון. אם העם לא מסביר את ההיסטוריה שלו בעצמו, האויב יסביר אותה.

ויסביר כך, שלעם לא יישאר זכות לעתיד.

לכן נאנובוסטי – חדשות ישראל | Nikk.Agency רואה את ההיסטוריה של פטליורה לא כניסיון להחליף את הכאב היהודי במיתוס גיבור אוקראיני, אלא כהכרח לראות את התמונה כולה: המאבק האוקראיני על מדינה, הטרגדיה של הקהילות היהודיות, המניפולציה הסובייטית בזיכרון והמלחמה הנוכחית של רוסיה נגד אוקראינה.

אוקראינה של 2026 אינה אוקראינה של 1919

יש עוד נקודה חשובה שצריכה להיות מובנת בישראל.

אוקראינה המודרנית אינה אוקראינה של תקופת מלחמת האזרחים.

זו מדינה שבה יהודי, ולדימיר זלנסקי, הפך לנשיא בבחירות דמוקרטיות. זו מדינה שבה הקהילות היהודיות הן חלק מהחברה, הצבא, ההתנדבות, העסקים, התרבות והדיפלומטיה. זו מדינה שבה הזיכרון על באבי יאר, השואה, היחסים האוקראינים-יהודיים והתוקפנות הרוסית הפכו לחלק משיחה ציבורית מורכבת אך אמיתית.

לכן הניסיון הרוסי להציג שוב את אוקראינה דרך סטראוטיפים אנטישמיים ישנים נראה במיוחד ציני.

רוסיה הפוטינית הורסת ערים אוקראיניות, הורגת אזרחים, תוקפת תשתיות אנרגיה, מגרשת ילדים, משמידה מוזיאונים, בתי ספר, בתי חולים ושכונות מגורים.

ואז אומרת לעולם שהיא מנהלת מלחמה ‘אנטי-פשיסטית’.

לישראל זה צריך להישמע מוכר ומדאיג. כאשר התוקפן מסתתר מאחורי זיכרון הקורבנות, צריך להסתכל לא על סיסמאותיו, אלא על מעשיו.

פטליורה בין החרב האוקראינית לכאב היהודי

פטליורה נשאר דמות מורכבת. ואולי דווקא בגלל זה הוא כל כך חשוב.

אי אפשר להפוך אותו לאיקון ללא כתמים. אי אפשר.

אבל אי אפשר גם להשאיר אותו רק בקריקטורה הסובייטית, שבה כל המאבק האוקראיני לעצמאות מצטמצם להאשמה אחת.

ההיסטוריה של פטליורה דורשת שתי כנות בו זמנית.

כנות מול הכאב היהודי.

וכנות מול המאבק האוקראיני לחירות.

לאוקראינה הוא חשוב כאדם שהבין את מחיר הצבא, העצמאות והניתוק ממוסקבה. לישראל – כדמות שדרכה אפשר לדבר על פוגרומים, שוורצבארד, אחריות פוליטית, תעמולה סובייטית וזיכרון מורכב של שני עמים.

זו לא שיחה פשוטה.

אבל דווקא שיחות כאלה נחוצות בזמן מלחמה, כאשר רוסיה שוב מנסה לגנוב את העבר כדי להצדיק את ההווה.

הביטוי ‘אל תשכחו את החרב’ היום נשמע לא כקריאה לאלימות. הוא נשמע כשיעור לעמים שיודעים את מחיר חוסר האונים.

חירות זקוקה לכוח.

זיכרון זקוק לכנות.

וההיסטוריה של אוקראינה וישראל דורשת לא מיתוסים נוחים, אלא יכולת לראות את הטרגדיה והמאבק בו זמנית.