קונפליקט של שתי פגיעות: ראש “יד ושם” נרשם במאגר “מירוטבורץ” – איך הוויכוח על מלניק הפך למכה חדשה לדיאלוג האוקראיני-ישראלי

צלם ישראלי יוצר פרויקט המוקדש לנשים אוקראיניות בישראל. דוגמניות מצטלמות בתלבושות אוקראיניות מסורתיות על רקע ערי ישראל, ומאחדות את התרבות וההיסטוריה של שני העמים. - 30.05.2026 - Новости Израиля

באודסה נפגשו שלוש קווי ביטחון: אוקראינה, ישראל והאופוזיציה האיראנית - 30.05.2026 - Новости Израиля

יהודים מאוקראינה: 8 ילידי אוקראינה מתוארים על שטרות ישראלים - 30.05.2026 - Новости Израиля
…

“פעולות שיטתיות מודעות שמטרתן לעורר שנאה בין-לאומית ובין-מדינתית בין ישראל לאוקראינה”, – ציטוט.

לאחר הקבורה מחדש באוקראינה של אנדריי מלניק ואשתו סופיה פדאק-מלניק עם כבוד מדינתי, הוויכוח סביב הזיכרון ההיסטורי חרג הרבה מעבר לטקס אחד.

בתחילה “יד ושם” ומשרד החוץ של ישראל הגיבו בחריפות על עצם העובדה של כבוד מדינתי למנהיג ה-OUN. הצד הישראלי הצביע על הנושא הכואב לזיכרון היהודי של “שיתוף פעולה של התנועה הלאומנית האוקראינית עם גרמניה הנאצית” בשנות מלחמת העולם השנייה ועל ההקשר של “רדיפה ורצח יהודים”.

לאחר מכן באה תגובה שהפכה את המצב למורכב עוד יותר.

באתר “מיירוטבורץ” הופיעה כרטיסייה של דני דיין (נודע ב-28 במאי 2026) — יו”ר המתחם הלאומי להנצחת השואה “יד ושם“. בה הוא הואשם בפעולות “המכוונות נגד אוקראינה”, ב”תוקפנות הומניטרית”, בהפצת “תעמולה רוסית-פשיסטית” ו”פרובוקציות מידע”.

הנה היא – https://myrotvorets.center/criminal/daian-dany/

כך הפך הוויכוח על מלניק למשבר חדש בשיח האוקראיני-ישראלי על הזיכרון.

וכאן חשוב לא להיגרר לסכמה פשוטה: “אחד צודק, השני אשם”. זה לא עובד.

“יד ושם” היה לו בסיס לדבר על השואה ועל דפים כואבים בהיסטוריה של העם היהודי. זו משימתו. אבל גם הצד האוקראיני היה לו בסיס לחוש את הטון של ההצהרה, במיוחד בזמן מלחמה, כאשר רוסיה משתמשת מדי יום בנושא “נאציזם” כנשק נגד אוקראינה.

הבעיה היא ששני הצדדים דיברו מתוך הטראומה שלהם — וכמעט לא שמעו את ההקשר של האחר.

אוקראינה הגנה על הזכות לזיכרון ההיסטורי שלה.

ישראל הגנה על זיכרון השואה.

ובסופו של דבר נוצר קונפליקט, שבו מיד השתמשה התעמולה הרוסית.

מה קרה לאחר הקבורה מחדש של אנדריי מלניק

אנדריי מלניק — אחת הדמויות המורכבות בהיסטוריה האוקראינית של המאה ה-20.

בהקשר האוקראיני הוא נבחן לעיתים קרובות דרך נושא ה-OUN, התנועה האנטי-סובייטית, ההגירה הפוליטית, המאבק על המדינה והחזרת הפנתיאון הלאומי. עבור אוקראינה, שנלחמת היום נגד רוסיה, קבורות כאלה הופכות לחלק ממדיניות זיכרון רחבה יותר: להחזיר שמות, להוציא אותם מהסכמות הסובייטיות-רוסיות, להראות את ההמשכיות ההיסטורית של המדינה האוקראינית.

עבור ישראל והעולם היהודי אותה דמות נקראת דרך אופטיקה היסטורית אחרת.

שם במרכז לא התעמולה הסובייטית ולא הפנתיאון הלאומי האוקראיני. שם במרכז השואה, גורל היהודים במזרח אירופה, גרמניה הנאצית, אנטישמיות והשאלה אילו תנועות, מנהיגים ומבנים היו קשורים לטרגדיה של העם היהודי בשנות מלחמת העולם השנייה.

אלה שני זיכרונות שונים.

הם לא חייבים להתאים לחלוטין.

אבל אם אוקראינה וישראל רוצות לשמור על דיאלוג רציני, הזיכרונות האלה צריכים לפחות לנסות לשמוע זה את זה.

לאחר הקבורה מחדש של מלניק “יד ושם” הצהיר כי הכבוד המדינתי למנהיג התנועה, שלפי העמדה הישראלית “תמך ושיתף פעולה עם גרמניה הנאצית” בזמן “רדיפה ורצח מיליוני יהודים”, מערער את הבסיס המוסרי של זיכרון השואה. משרד החוץ של ישראל גם הביע צער על ההחלטה לערוך טקס מדינתי למנהיג ה-OUN.

עבור הקהל הישראלי תגובה כזו מובנת. “יד ושם” לא יכול לשתוק כאשר מדובר בדמות שהוא מקשר להקשר ההיסטורי הכבד של מלחמת העולם השנייה וגורל היהודים.

אבל עבור הקהל האוקראיני זה נשמע אחרת.

באוקראינה הצהרה כזו נתפסת לא רק כהערכה זיכרונית, אלא גם כביקורת חיצונית על מדיניות הזיכרון האוקראינית. במיוחד עכשיו, כאשר רוסיה מנסה כל יום להציג את המדינה האוקראינית כ”פרויקט נאצי”, וכל ניסיון לדבר על התנועה הלאומית של המאה ה-20 — כ”שיקום הפשיזם”.

כאן התחיל הכשל העיקרי.

טעות “יד ושם”: נושא נכון, אבל שפה לא מספיק מדויקת

“יד ושם” יש לו את הזכות המלאה לדבר על השואה. יתרה מכך, הוא חייב לעשות זאת.

עבור ישראל והעם היהודי זיכרון השואה — לא נושא היסטורי רגיל, לא כלי דיפלומטי ולא עילה למשחק פוליטי. זו טראומה מרכזית, שסביבה בנויה חלק משמעותי מהזיכרון הלאומי.

לכן התגובה לכבוד מדינתי לדמות שנויה במחלוקת מתקופת מלחמת העולם השנייה הייתה צפויה.

אבל הזכות לדבר לא מבטלת את האחריות על הטון.

דבר אחד — לומר: דמותו של אנדריי מלניק נותרה כואבת לזיכרון היהודי, דורשת שיחה היסטורית מדויקת ולא יכולה להיות מופרדת מהקשר ה-OUN, גרמניה הנאצית וגורל היהודים במזרח אירופה.

דבר אחר — לנסח עמדה כך שבאוקראינה היא נשמעת כהוקעה פומבית של החלטה מדינתית פנימית שלה.

בדיוק כאן “יד ושם” יכול היה לפעול בזהירות רבה יותר.

הוא יכול היה להדגיש: ישראל לא מתערבת בזכותה של אוקראינה לעצב את הפנתיאון הלאומי שלה, אבל רואה צורך להזכיר את הדפים הכואבים הקשורים לזיכרון השואה. הוא יכול היה להציע לא הוקעה פוליטית, אלא דיאלוג היסטורי מקצועי בין חוקרים אוקראינים וישראלים.

שפה כזו הייתה קשה, אבל מכבדת.

היא הייתה שומרת על עמדת “יד ושם”, אבל לא יוצרת את הרושם שישראל מורה לאוקראינה איך בדיוק לבנות את הזיכרון ההיסטורי שלה.

זה חשוב במיוחד כי אוקראינה נמצאת במצב מלחמה עם רוסיה. במלחמה הזו ההיסטוריה מזמן הפכה לנשק. כל הצהרה על “נאציזם”, “שיתוף פעולה” או “כבוד למנהיג ה-OUN” כמעט אוטומטית נאספת על ידי המדיה הרוסית ומשמשת נגד קייב.

זה לא אומר שישראל צריכה לשתוק.

אבל זה אומר שבמצב כזה כל מילה צריכה להיות מדויקת כירורגית.

טעות אוקראינה בתגובה: במקום הסבר הופיע תווית מאשימה

תגובת “מיירוטבורץ” לא תיקנה את המצב.

היא הפכה אותו לכבד יותר.

“מיירוטבורץ” — לא רישום מדינתי רשמי של אוקראינה. זה אתר לא ממשלתי, שמתאר את עצמו כמרכז לחקר סימנים של פשעים נגד הביטחון הלאומי של אוקראינה, השלום, ביטחון האנושות והסדר הבינלאומי. באתר נאמר שהוא מספק מידע לרשויות אכיפת החוק ולשירותי הביטחון על טרוריסטים פרו-רוסיים, בדלנים, שכירי חרב, פושעי מלחמה ורוצחים.

בכותרת האתר גם נעשה שימוש בניסוחים באנגלית על איסוף מידע עבור רשויות אכיפת החוק ושירותי הביטחון על “pro-Russian terrorists, separatists, mercenaries, war criminals, and murderers”. כמיקומים מצוינים Langley, VA, USA ו-Warszawa, Polska.

פורמלית זו לא מבנה מדינתי.

אבל קהל חיצוני לעיתים רחוקות מפריד בין ניואנסים כאלה.

עבור הקורא הישראלי, האמריקאי או האירופי הביטוי “ראש יד ושם נמצא בבסיס האוקראיני” נשמע לא כפרט טכני על פרויקט לא ממשלתי. הוא נשמע כאות פוליטי.

והאות הזה היה מאוד לא מוצלח עבור אוקראינה.

בעמוד של דיין, לפי הטקסט שפורסם, מיוחסים לו “פעולות שיטתיות מודעות שמטרתן לעורר שנאה בין-לאומית ובין-מדינתית בין ישראל לאוקראינה”, “השתתפות במעשי תוקפנות הומניטרית נגד אוקראינה”, “הפצת נרטיבים של תעמולה רוסית-פשיסטית” ו”פרובוקציות מידע נגד אוקראינה”.

גם בכרטיסייה נאמר כי, “תוך כדי כיסוי פעולות להנצחת זכרם של קורבנות הכובשים הפשיסטים והכובשים”, דיין לכאורה עוסק בהפצת “מידע מזויף על דמויות היסטוריות של אוקראינה”.

זו שפה מאוד קשה.

והיא לא עובדת טוב על העמדה האוקראינית.

אם המטרה הייתה להסביר לישראל מדוע הזיכרון האוקראיני על מלניק לא מסתכם בסכמה הסובייטית-רוסית, אז לשם כך נדרשים עובדות, מסמכים, הקשר, עבודה של היסטוריונים וויכוח מכבד. אבל האשמות ב”תוקפנות הומניטרית” נגד ראש המוזיאון המרכזי לשואה של ישראל סוגרות את השיחה לפני שהיא מספיקה להתחיל.

אוקראינה יכלה להתנגד ל”יד ושם” בצורה חזקה יותר.

אפשר היה להסביר מדוע הקבורה מחדש של מלניק נתפסת באוקראינה כחלק מהחזרת דמויות היסטוריות לפנתיאון הלאומי. אפשר היה להראות כיצד התעמולה הסובייטית והרוסית במשך עשורים הפכה את המאבק האוקראיני על המדינה למיתוס מאשים. אפשר היה להצביע על כך שההיסטוריה האוקראינית של המאה ה-20 לא נכנסת למשפט אחד ודורשת שיחה מורכבת.

אבל השפה של “מיירוטבורץ” עבדה אחרת.

היא לא הסבירה את העמדה האוקראינית.

היא נתנה לקהל החיצוני תמונה: משאב אוקראיני מאשים את ראש “יד ושם” כמעט כאדם עוין לאוקראינה.

עבור ישראל זה נראה לא כהגנה על הזיכרון האוקראיני, אלא כהתקפה על סמל הזיכרון לשואה.

פרט חשוב: איך “מיירוטבורץ” מתאר את מלניק

בעמוד של “מיירוטבורץ” נטען בנפרד כי אנדריי מלניק במהלך מלחמת העולם השנייה “הגן על יהודים מפני הפשיסטים והפוגרומים”.

המשפט הזה חשוב.

הוא מראה שהוויכוח לא עוסק רק בטקס הקבורה מחדש של היום, אלא גם בפרשנות ההיסטורית של דמותו של מלניק.

עבור מחברי הכרטיסייה מלניק מוצג כדמות אוקראינית שמדמוניזציה לא הוגנת דרך האופטיקה הרוסית-סובייטית. בלוגיקה כזו הביקורת של “יד ושם” נתפסת על ידם לא כהגנה על זיכרון השואה, אלא כחזרה על סכמה היסטורית זרה ועוינת לאוקראינה.

אבל עבור “יד ושם” השאלה המרכזית נותרת אחרת: הקשר של ה-OUN עם גרמניה הנאצית, ההקשר הפוליטי של מלחמת העולם השנייה וגורל היהודים בשנות השואה.

בדיוק כאן שתי הלוגיקות ההיסטוריות מתנגשות ישירות.

הלוגיקה האוקראינית אומרת: אי אפשר למסור את הזיכרון שלך לתעמולה הסובייטית והרוסית.

הלוגיקה הישראלית אומרת: אי אפשר להוציא מהסוגריים את השואה ואת האחריות של תנועות שפעלו בעידן גרמניה הנאצית.

לשתי הלוגיקות יש את הבסיס שלהן.

הבעיה מתחילה כאשר צד אחד דורש מהשני לקבל לחלוטין את המסגרת שלו.

עוד פרט: פנייה לרשויות אכיפת החוק

בסוף הכרטיסייה “מיירוטבורץ” מבקש מרשויות אכיפת החוק לראות בפרסום כהצהרה על ביצוע מעשים מודעים על ידי אזרח זה נגד הביטחון הלאומי של אוקראינה, השלום, ביטחון האנושות והסדר הבינלאומי, וכן עבירות אחרות.

זה הופך את הפרסום לא רק לתגובה רגשית.

היא מקבלת צורה של פנייה למבנים משפטיים וביטחוניים.

בדיוק בגלל זה האפקט הופך לקשה יותר.

כאשר מדובר בראש “יד ושם”, ניסוח כזה נתפס מחוץ לאוקראינה לא כוויכוח רגיל על מלניק, אלא כניסיון להציג את ראש המוזיאון המרכזי לשואה של ישראל כאדם המבצע פעולות נגד ביטחון אוקראינה.

לדיאלוג האוקראיני-ישראלי זה מכה רצינית.

לתעמולה הרוסית — כמעט חומר מוכן.

מי הוא דני דיין ולמה הנושא של “נרטיבים רוסיים” נראה שנוי במחלוקת

דני דיין — לא פרשן מקרי מהרשתות החברתיות.

הוא נולד ב-29 בנובמבר 1955 בבואנוס איירס, לאחר מכן עלה לישראל. היה יזם, קשור למגזר ה-IT, עמד בראש Elad Software Systems, מאוחר יותר הפך לדמות בולטת במחנה הימין הישראלי.

פרט פוליטי נפרד: דיין היה יו”ר מועצת יש”ע — מועצת ההתנחלויות ביהודה ושומרון. זה הופך אותו לאדם מהקשר הימין, ההתנחלותי והדיפלומטי של ישראל.

הייתה לו גם קשר עם בנימין נתניהו.

ב-2015 נתניהו קידם את דיין לתפקיד שגריר ישראל בברזיל. ברזיל לא אישרה את המינוי בגלל עברו ההתנחלותי. לאחר מכן דיין הפך לקונסול הכללי של ישראל בניו יורק וכיהן בתפקיד זה מ-2016 עד 2020.

מ-2021 הוא עומד בראש “יד ושם”.

כלומר, הקשר של דיין עם נתניהו — זהו עובדה פוליטית-דיפלומטית אמיתית. אבל זה קשר עם הפוליטיקה הימנית הישראלית, ולא הוכחה לקשר עם רוסיה.

בדיוק בגלל זה ההאשמה ב”נרטיבים רוסיים” נראית חלשה.

אם אדם ממחנה הימין הישראלי, דיפלומט לשעבר וראש המוזיאון המרכזי לשואה מדבר על נושא כואב של שיתוף פעולה עם גרמניה הנאצית, זה לא בהכרח נרטיב רוסי. לרוב זו אופטיקה היסטורית ישראלית.

היא יכולה להיות לא נעימה לאוקראינה.

היא יכולה להיות לא מלאה.

היא יכולה לא לקחת בחשבון מספיק את הזיכרון האוקראיני האנטי-סובייטי, ההגירה הפוליטית, המאבק על המדינה והמלחמה הנוכחית נגד רוסיה.

אבל היא לא הופכת אוטומטית לקרמלינית רק בגלל שמוסקבה גם מנסה להשתמש בנושא ה-OUN נגד אוקראינה.

חפיפה בנושא לא שווה חפיפה במניע.

ההבדל הזה בתגובה של “מיירוטבורץ” כמעט לא נראה.

איפה טעו שני הצדדים

הטעות העיקרית של “יד ושם” לא הייתה בכך שהוא דיבר על השואה.

הוא היה חייב לדבר.

הטעות הייתה בכך שההקשר האוקראיני נשמע חלש מדי. ברגע שבו אוקראינה מנהלת מלחמה נגד רוסיה ומנסה לשחרר את ההיסטוריה שלה מהמסגרת הסובייטית-רוסית, כל הצהרה חיצונית על הפנתיאון הלאומי שלה דורשת שפה זהירה במיוחד.

הטעות העיקרית של ‘מיירוטבורץ’ אינה בכך שהוא לא הסכים עם ‘יד ושם’.

אפשר וצריך להתווכח.

הטעות הייתה בכך שהתשובה נבנתה לא כטיעון היסטורי, אלא כתגית מאשימה. ביחס לראש ‘יד ושם’, שפה כזו כמעט בלתי נמנעת שתיתפס בישראל כהתקפה על מוסד הזיכרון לשואה.

נוצר קונפליקט של שתי טראומות.

אוקראינה מדברת מתוך טראומת המלחמה, ערים הרוסות, כיבוש רוסי, תקיפות טילים, פשעים המוניים וניסיון רב שנים של מוסקבה להציג את המדינה האוקראינית כ’פרויקט נאצי’.

ישראל מדברת מתוך טראומת השואה, זיכרון של מיליוני יהודים שנרצחו, קהילות מזרח אירופה שהושמדו ורגישות לכל כבוד מדיני לדמויות הקשורות לתקופת גרמניה הנאצית.

שתי הטראומות אמיתיות.

אבל כשכאב אחד מדבר כאילו השני לא קיים, השיחה הופכת לקונפליקט.

זה בדיוק מה שקרה כאן.

‘יד ושם’ אמר כך שהסובייקטיביות ההיסטורית האוקראינית לא נשמעה מספיק.

‘מיירוטבורץ’ ענה כך שזיכרון השואה הישראלי כמעט צומצם ל’נרטיבים רוסיים’.

שתי העמדות בצורה כזו מסוכנות.

הן לא פותחות דיאלוג.

הן מפוצצות אותו.

באמצע הסיפור הזה חשוב במיוחד לשמור על איזון. חדשות — חדשות ישראל | Nikk.Agency רואה את הפרק הזה לא כקונפליקט ‘אוקראינה נגד ישראל’ ולא כוויכוח על איזו זיכרון חשוב יותר. לשני הצדדים יש זכות לזיכרון. השאלה היא אחרת: האם אוקראינה וישראל יוכלו לדבר על דפי העבר הכואבים כך שלא יאפשרו לרוסיה להפוך את הכאב הזר לנשק במלחמה של היום.

איך רוסיה משתמשת בזה

הנה התוצאה העיקרית של הסיפור הזה.

‘יד ושם’ נתן לתעמולה הרוסית את החלק הראשון של התמונה: ישראל מגנה את אוקראינה על כיבוד מדיני של אנדריי מלניק.

‘מיירוטבורץ’ נתן את החלק השני של התמונה: משאב אוקראיני מכניס את ראש ‘יד ושם’ למאגר כדמות שפועלת נגד אוקראינה.

למוסקבה זו חבילה אידיאלית.

היא יכולה לומר לקהל חיצוני: תראו, ישראל מאשימה את אוקראינה בכיבוד משתף פעולה נאצי, ואוקראינה עונה בהתקפה על אנדרטת השואה.

מכאן כבר לא צריך ניואנסים.

לא צריך את סיפור ה-OUN.

לא צריך את הקונטקסט של הדיכויים הסובייטיים.

לא צריך את המלחמה של רוסיה נגד אוקראינה.

לא צריך את ההבדל בין מדינת אוקראינה לאתר הלא-ממשלתי ‘מיירוטבורץ’.

לא צריך את הביוגרפיה המורכבת של מלניק.

לא צריך את הפוליטיקה הפנימית הישראלית.

התמונה מוכנה.

וזה בדיוק למה הפרק הזה כל כך מסוכן. הוא לא רק מקלקל את הטון של השיחה האוקראינית-ישראלית. הוא נותן לקרמלין חומר שניתן להפיץ במהירות ללא הסברים, ללא קונטקסט וללא סיפור כנה.

יש גם חולשה נוספת.

בעמוד של ‘מיירוטבורץ’, לפי הטקסט המצורף, בין המקורות מצוינים מדיה רוסית: ‘וזגליאד’, ‘גזטה’, KP, URA ופלטפורמות אחרות.

נוצרת מבנה לא מוצלח: דיאן מואשם בהפצת נרטיבים רוסיים, אבל הבלוק ההוכחתי נשען חלקית על תיאורים רוסיים של אותו סקנדל.

זה לא מחזק את העמדה האוקראינית.

זה עושה אותה פגיעה.

איך אוקראינה יכלה להגיב חזק יותר

אוקראינה לא צריכה לשתוק.

ולא צריכה לוותר על ההיסטוריה שלה רק כי התעמולה הרוסית ניסתה במשך עשורים לגנוב ממנה את הזכות לזיכרון משלה.

אבל אפשר היה לענות ל’יד ושם’ אחרת.

אוקראינה יכלה לומר: אנחנו לא מקבלים את הסכימה הסובייטית והרוסית להערכת התנועה הלאומית האוקראינית.

יכלה להסביר שהקבורה מחדש של מלניק נחשבת כחלק ממדיניות רחבה יותר של החזרת דמויות היסטוריות לפנתיאון הלאומי.

יכלה להדגיש שהזיכרון האוקראיני של המאה ה-20 לא מצטמצם לתגיות סובייטיות.

יכלה להכיר בכך שעבור ישראל והעולם היהודי נושא השואה נשאר טראומה מרכזית, ולכן כל דמות מתקופת מלחמת העולם השנייה דורשת שפה מדויקת במיוחד.

האפשרות הטובה ביותר הייתה שיחה מומחית: היסטוריונים אוקראינים, היסטוריונים ישראלים, ארכיונים, מסמכים, זוויות שונות, ללא סיסמאות וללא האשמות הדדיות.

זה היה מהלך חזק.

כי עמדה בוגרת לא מפחדת משאלות קשות.

היא לא מתפרצת לתגיות.

היא מסבירה.

איך ישראל יכלה לדבר בצורה מדויקת יותר

גם ישראל יכלה לבחור שפה אחרת.

היא יכלה לומר: אנחנו לא מתערבים בזכותה של אוקראינה לעצב את הפנתיאון הלאומי שלה, אבל חשוב לנו להזכיר את הדפים הכואבים הקשורים לזיכרון השואה.

היא יכלה להכיר בכך שההיסטוריה האוקראינית של המאה ה-20 לא מצטמצמת לסכימות סובייטיות-רוסיות.

היא יכלה להדגיש: אוקראינה של היום מנהלת מלחמת הגנה נגד רוסיה, ואת הקונטקסט הזה אי אפשר להתעלם.

היא יכלה להציע לא גינוי פוליטי, אלא דיאלוג היסטורי.

זה לא היה אומר חולשה.

להפך, זה היה נראה חזק יותר.

כי ‘יד ושם’ כמוזיאון השואה הראשי חייב לשמור על דיוק מוסרי. אבל דיוק מוסרי זה לא רק הזכות לדבר על כאב העם היהודי. זה גם היכולת לא להפוך את הזיכרון הלאומי הזר לאובייקט להוראה חיצונית.

אוקראינה לא צריכה להכתיב לישראל איך לזכור את השואה.

אבל גם ישראל לא צריכה לדבר עם אוקראינה כאילו הזיכרון האוקראיני קיים רק בגבולות ההערכה ההיסטורית הישראלית.

למה שני הצדדים צריכים לראות את הקונטקסט אחד של השני

לישראל חשוב לא ליפול למלכודת הסובייטית-רוסית.

ההיסטוריה האוקראינית של המאה ה-20 לא נכנסת לסכימה פשוטה של ‘גיבור או פושע’. היו שם אימפריות, מלחמות, כיבושים, הולודומור, דיכויים המוניים, טרור סובייטי, כיבוש נאצי, פשעים אנטישמיים, תנועות לאומיות, שיתוף פעולה, התנגדות, הגירה ועשורים ארוכים של מאבק על הזכות לדבר בשם עצמם.

אוקראינה נלחמת עכשיו נגד רוסיה לא על סמלים של העבר, אלא על הזכות להתקיים כמדינה.

אי אפשר למחוק את זה.

אבל גם אוקראינה לא יכולה לדרוש מישראל שהזיכרון לשואה יושם בסוגריים למען הלוגיקה הפוליטית האוקראינית של היום.

עבור ישראל השואה היא לא עמדה חוץ-מדינית.

זו הבסיס לזיכרון הלאומי.

כשמדובר בכבוד מדיני לדמויות הקשורות לתנועות לאומיות מתקופת מלחמת העולם השנייה, התגובה הישראלית כמעט בלתי נמנעת שתהיה כואבת. וזה צריך להיות מובן מראש, ולא אחרי סקנדל.

לאוקראינה יש זכות להסביר שמלניק לא מצטמצם לקריקטורה רוסית.

אבל לישראל יש זכות לשאול איך דמות כזו מתייחסת לזיכרון היהודים שנרצחו בשנות הכיבוש הנאצי.

השאלות האלה לא נעימות.

אבל הן לא נעלמות מכך שצד אחד יקרא להן התערבות, והצד השני יקרא להן נרטיבים רוסיים.

המסגרת העיקרית: לא ניצחון של צד אחד, אלא כישלון שפת הזיכרון

הסיפור עם דני דיין מראה לא ניצחון של צד אחד על השני.

זה כישלון שפת הזיכרון.

‘יד ושם’ היה לו בסיס להזכיר את הצד הכואב לעם היהודי של סיפור ה-OUN ואנדריי מלניק. לאוקראינה היה בסיס להגיב בכאב על ניסוחים שבזמן מלחמה נופלים בקלות לסכימה התעמולתית הרוסית.

אבל אחר כך שני הצדדים עשו צעדים שלא קירבו את השיחה, אלא הפכו אותה לקונפליקט ציבורי.

אוקראינה לא חייבת לוותר על הפנתיאון ההיסטורי שלה בגלל ביקורת חיצונית.

ישראל לא חייבת לשתוק כשמדובר בזיכרון השואה.

אבל אם שתי העמדות האלה נשמעות ללא כבוד לקונטקסט אחד של השני, הוויכוח על העבר הופך לא לדיאלוג היסטורי, אלא למשבר פוליטי שמיד מנוצל על ידי רוסיה.

מה נשאר אחרי הסקנדל הזה

‘מיירוטבורץ’ אינו אוקראינה הרשמית. זה צריך להיאמר ישירות כדי לא לעוות את התמונה.

אבל המחיר החיצוני של המוניטין עדיין נופל על אוקראינה.

במיוחד בישראל.

במיוחד כשמדובר ב’יד ושם’.

במיוחד כשהמדיה הרוסית כבר מוכנה להפיץ כל סיפור שעוזר להציג את קייב כמדינה שמתנגשת עם הזיכרון לשואה.

אבל גם ‘יד ושם’ לא יכול לחשוב שהמילים שלו קיימות מחוץ לפוליטיקה. כשמוזיאון השואה הראשי בישראל מדבר על החלטה מדינית אוקראינית, זה לא רק תגובה היסטורית. זה גם איתות דיפלומטי.

ואיתות דיפלומטי בתנאי מלחמה יכול להיות לו השלכות.

לאוקראינה יש זכות לפנתיאון שלה.

לישראל יש זכות לתגובה ההיסטורית הכואבת שלה.

אבל אם הוויכוח הזה יתקיים בשפת גזרי דין מוסריים הדדיים, הוא יפסיק להיות ויכוח היסטורי. הוא יהפוך למתנה למי שרוצה לריב בין אוקראינה לישראל.

וזו כבר סיפור אחר לגמרי.

לא רק על מלניק.

לא רק על דיין.

ואפילו לא רק על ‘מיירוטבורץ’.

זה סיפור על האם אוקראינה וישראל יוכלו לדבר על הקשה ביותר כך שלא יאפשרו לרוסיה להפוך את הזיכרון לנשק נוסף במלחמה.