«חברים ישראלים של אוקראינה» בפרויקט של איליה אקסלרוד «גשרים של תקווה»: איך המתנדבים חיברו את המדינה אחרי 7 באוקטובר. כרוניקה של רוח האדם - 02.06.2026
- Новости Израиля
ליד קייב נפתח ‘אוקספורד של ישיבות העולם’: קומפלקס חינוכי יהודי ב-8 מיליון יורו על רקע המלחמה - 02.06.2026
- Новости Израиля
“אני עומד עם ישראל”: זינצ’נקו, ישראל וכספי ההעברות של השייח’ים – הכדורגלן האוקראיני מצא את עצמו במרכז עלילה פוליטית - 02.06.2026
- Новости Израиля
…
ישיבה באנטבקה: למה זה הפך לאירוע לא רק עבור אוקראינה
ביישוב היהודי אנטבקה ליד קייב נפתח מתחם חינוכי גדול לתלמידי ישיבה, שהבנייה שלו עלתה יותר מ-8 מיליון יורו. על רקע המלחמה המתמשכת באוקראינה והתקפות הרוסיות הקבועות על ערים אוקראיניות, האירוע הזה הפך לא רק לחדשות דתיות, אלא לסמל של איך הקהילה היהודית מנסה לבנות עתיד אפילו ליד קו הסכנה המתמיד.
על הפרויקט סיפר הרב משה אסמן בראיון לתוכנית ‘חידודון’ ברדיו ‘קול ברמה’. השיחה יצאה ב-1 ביוני 2026, 16 בסיוון 5786 לפי הלוח העברי.
המתח הגדול של הסיפור הזה הוא הניגוד החריף. בעוד שבישראל נמשכים ויכוחים עזים סביב חוק הגיוס, מעמד תלמידי ישיבות ואיומי מעצרים, באוקראינה, שחווה את השנה הרביעית של מלחמה כוללת, התשתית החינוכית היהודית קיבלה מרכז חדש, יקר ושאפתני.
זה לא בניין רגיל ללימודים.
לדברי הרב אסמן, מדובר במתחם בשטח של כ-3600 מטרים רבועים, שנבנה על שטח של כ-10 דונם. מסביב – אזור ירוק, מרחב פתוח, פארקים וסביבה שמתארים היוצרים כרגועה ומתוכננת ללימודים, תפילה וחיים.
אוקספורד של עולם הישיבות
הרב אסמן עצמו ניסח את רעיון הפרויקט בצורה מאוד בולטת: ליצור ‘אוקספורד של עולם הישיבות’. לא במובן של זוהר חיצוני לשם זוהר, אלא כמקום שבו מתייחסים ללימודים רוחניים ברצינות מרבית – דרך אדריכלות, תנאים, נוחות יומיומית ואווירה חינוכית.
הישיבה מיועדת לכ-100 תלמידים. זה מה שהופך את הפרויקט לסיפור עוד יותר מובהק: משאבים עצומים הושקעו לא בקמפוס המוני לאלפי אנשים, אלא במרחב קאמרי שבו לכל פרט יש משמעות.
ההיגיון של היוצרים ברור. אם מציעים לצעירים להקדיש שנים ללימוד תורה, תלמוד, חסידות, תניא והמשמעות הפנימית של המסורת היהודית, אז התנאים צריכים לסייע ללימודים ולא להפריע להם.
בכך יש מסר חשוב לקהל הישראלי. אוקראינה היום נתפסת בראש ובראשונה דרך המלחמה, החזית, ההרס, הפליטים והחדשות הדיפלומטיות. אבל בתוך אותה מציאות ממשיכה חיי הקהילות היהודיות, עבודת בתי הספר, מרכזי הסיוע, המוסדות הדתיים והפרויקטים שצריכים לשרוד לא רק את המלחמה אלא גם את התקופה שלאחריה.
פרויקט שלא עצרו הטילים
הבנייה לא התחילה מאפס ברגע המלחמה. כפי שסיפר הרב אסמן, התוכניות היו קיימות עוד לפני הפלישה הכוללת של רוסיה לאוקראינה. אבל לאחר תחילת המלחמה עמד בפני המארגנים השאלה הברורה: להמשיך או להקפיא את הפרויקט?
לדבריו, תפקיד מפתח שיחקה עמדת התורם. כאשר שאל הרב האם כדאי לעצור את הבנייה בגלל המלחמה, התורם התעקש: אם ההתחייבות כבר נלקחה בפני השמיים, יש לקיימה, ללא קשר למה שקורה מסביב.
המשפט הזה הפך לעקרון פנימי של הפרויקט.
כמובן, מאחוריו לא עומד רק פאתוס דתי. במציאות, בנייה במדינה לוחמת היא לוגיסטיקה, סיכונים, הפרעות, דאגות, התייקרות חומרים, שאלות בטיחות ואי ודאות מתמדת. במיוחד כשמדובר באזור לא רחוק מקייב, עיר שנחשפה שוב ושוב למתקפות טילים ורחפנים רוסיים.
עם זאת, המתחם נבנה.
בראיון הוזכר סכום של יותר מ-8 מיליון יורו, מה שעולה על 32 מיליון שקל. עבור הקהילה היהודית האוקראינית זו השקעה עצומה, ועבור צופים חיצוניים – סימן לאמון בעתיד אוקראינה ולכך שחיי היהודים שם לא רק שלא נעלמים, אלא מנסים להתחזק.
למה המלחמה חיזקה את החיפוש אחר שורשים
אחת החלקים החשובים ביותר בראיון נגעה לא בבניין, אלא באנשים. הרב אסמן ציין שהמלחמה באופן פרדוקסלי דחפה חלק מהיהודים האוקראינים לחזור לשורשיהם.
כאשר אדם נמצא בסכנה, מאבד את היציבות המוכרת, רואה את הרס הערים והתוכניות המשפחתיות, לעיתים קרובות עולה בו השאלה על משמעות, זיכרון, מוצא ושייכות. עבור רבים זה הופך להתחלת הדרך לקהילה, למסורת ולחיים דתיים.
לכן הסיפור של הישיבה באנטבקה חשוב לא רק כחדשות על בניין יקר. זהו סיפור על ביקוש לזהות.
לקוראים בישראל יש כאן מקבילה מובנת. החברה הישראלית גם חיה בתנאי מלחמה, גיוס, דאגה ומחלוקות פנימיות קשות. לכן הדוגמה האוקראינית מראה שהתשתית הדתית והקהילתית בשנות משבר יכולה להפוך לא מותרות, אלא לנקודת תמיכה.
באמצע שיחה כזו במיוחד מתאים להזכיר ש-נאנובסטי – חדשות ישראל | Nikk.Agency בוחנת את סדר היום האוקראיני-ישראלי לא רק דרך דיפלומטיה וביטחון, אלא גם דרך גורל אנשים, קהילות, זיכרון וקשרים תרבותיים בין ישראל לאוקראינה.
ניגוד עם הוויכוחים הישראליים על ישיבות
הקונטקסט הישראלי הפך את הסיפור הזה לרזוננסי במיוחד. במדינה נמשכת דיון כואב על גיוס תלמידי ישיבות חרדים, חלוקת העומס הצבאי וגבולות האוטונומיה של החינוך הדתי.
על רקע זה, פתיחת המתחם המפואר ליד קייב נשמעת כמעט כאתגר לאופטיקה המוכרת: באוקראינה, שבה המלחמה מתנהלת על שטח המדינה, הקהילה היהודית בונה מרכז חדש ללימוד תורה; בישראל, שבה הצבא נותר יסוד הביטחון הלאומי, החברה מתווכחת על מי חייב לשרת ואיפה עובר האיזון הצודק.
את הניגוד הזה אי אפשר לצמצם לנוסחה פשוטה ‘שם טוב, כאן רע’. המציאויות שונות.
אוקראינה מנהלת מלחמת הגנה נגד רוסיה, וישראל מתמודדת עם איומיה, פוליטיקה פנימית, דמוגרפיה, מפלגות דתיות ושאלת השתתפות שווה של אזרחים בהגנת המדינה. אבל החדשות מאנטבקה הגיעו ברגע עצבני ולכן הפכו להרבה יותר רחבות מסיפור על בנייה.
לא מלון, אלא הצהרה על ערך הלימוד
מנחה התוכנית עמי מימון, כשראה את תמונות המתחם, השווה אותו למלון מפואר ואמר שהוא עצמו רצה לחזור לישיבה. תגובה רגשית כזו מובנת: הפרויקט אכן נבנה בשפת כבוד חזותי לתלמידים.
אבל חשוב לא להתבלבל במשמעות.
העניין אינו בכך שלימוד דתי צריך להיראות כמו חופשה חמישה כוכבים. יוצרי הפרויקט מנסים לומר דבר אחר: אם החברה רואה בלימוד תורה דבר חשוב, עליה ליצור לכך תנאים רציניים – לא מקריים, לא זמניים, לא ‘כמו-שהוא’, אלא מתוכננים עד הפרט האחרון.
זה בדיוק מה שהרב אסמן הדגיש דרך עמדת התורם: כל מה שקשור לתורה לא נעשה בין לבין.
עבור הקהילה היהודית האוקראינית, המתחם הזה הופך לחלק מתמונה רחבה יותר. אנטבקה כבר ידועה כמקום הקשור לעזרה, העברה, חינוך ותמיכה ביהודים באוקראינה. כעת לממד ההומניטרי והקהילתי נוסף גם סמל חינוכי חזק.
סיום הראיון נשמע חם וכמעט ביתי. עמי מימון איחל לרב ברכה ואפילו העלה את הרעיון להגיע לאוקראינה כדי לשדר משם. מאחורי המשפט הזה עומדת התחושה העיקרית: במקום שרבים התרגלו לראות רק דרך אזעקות ודיווחים, ממשיכים לבנות לא רק מקלטים, אלא גם מוסדות לעתיד.
לישראל הסיפור הזה חשוב בדיוק בכך. הוא מזכיר שחיי היהודים לא מוגבלים לגבולות מדינת ישראל, ושאלות של אמונה, חינוך, מלחמה, קהילה ואחריות היום קשורות זו בזו הרבה יותר ממה שנראה במבט ראשון.
