צלם ישראלי יוצר פרויקט המוקדש לנשים אוקראיניות בישראל. דוגמניות מצטלמות בתלבושות אוקראיניות מסורתיות על רקע ערי ישראל, ומאחדות את התרבות וההיסטוריה של שני העמים. - 30.05.2026
- Новости Израиля
באודסה נפגשו שלוש קווי ביטחון: אוקראינה, ישראל והאופוזיציה האיראנית - 30.05.2026
- Новости Израиля
יהודים מאוקראינה: 8 ילידי אוקראינה מתוארים על שטרות ישראלים - 30.05.2026
- Новости Израиля
…
בקטגוריה “יהודים מאוקראינה” – סיפורו של אפרים משה ליליאן, אמן מדרוהוביץ’, שנחשב לאמן הציוני הראשון. דרכו עברה דרך גליציה, קרקוב, מינכן, ברלין, בזל וירושלים, והגרפיקה שלו סייעה לתנועה הלאומית היהודית למצוא שפה חזותית משלה.
יהודי מדרוהוביץ’ שהפך לאמן התחייה הלאומית
אפרים משה ליליאן נולד ב-23 במאי 1874 בדרוהוביץ’ – עיר בגליציה, שהייתה אז חלק מהאימפריה האוסטרו-הונגרית. היום זהו מחוז לבוב באוקראינה. בלידתו שמו נרשם גם כמוריצי ליליאן. הוא נפטר ב-18 ביולי 1925 בבאדן-ויילר, בגרמניה, אך בין שתי התאריכים הללו הספיק לעבור דרך שחיברה את גליציה האוקראינית, המודרניות האירופית, התרבות היהודית, הציונות וישראל העתידית.
לרובריקה “יהודים מאוקראינה” ליליאן הוא כמעט גיבור אידיאלי. הביוגרפיה שלו מראה שההיסטוריה היהודית באדמות האוקראיניות אינה רק עיירות, בתי כנסת, פוגרומים, מלחמות וטרגדיות המאה ה-20. זהו גם תרומה חזקה לאמנות העולמית, לגרפיקה האירופית, לתרבות התנועה הלאומית היהודית ולשפה החזותית, שבלעדיה הציונות המוקדמת הייתה נראית אחרת.
הוא לא נולד בירושלים, לא בברלין ולא בווינה. הנקודה הראשונה שלו על המפה היא דרוהוביץ’.
דווקא מהעיר הזו יצא האדם שיקראו לו מאוחר יותר “האמן הציוני הראשון”. הגדרה זו אינה אומרת שלפניו לא היו אמנים יהודים. היא אומרת דבר אחר: ליליאן היה אחד הראשונים שהפך את רעיון התחייה הלאומית היהודית לדימויים מוכרים – נביאים, גולים, גיבורים, חקלאים, אנשים שמסתכלים לא רק אחורה, לעבר, אלא גם קדימה, לעבר העתיד.
דרוהוביץ’ לא הייתה רקע מקרי. גליציה של סוף המאה ה-19 הייתה מרחב מורכב, שבו התקיימו זה לצד זה סביבות תרבותיות אוקראיניות, יהודיות, פולניות, דוברות גרמנית ואוסטריות. כאן אדם עם כישרון יכול היה לשמוע שפות שונות, לראות מסורות דתיות שונות ולהבין מוקדם שהזהות אינה תבנית שטוחה, אלא עולם שלם.
מאוחר יותר יקשרו את דרוהוביץ’ לברונו שולץ, לאמנים האחים גוטליב ולשמות אחרים החשובים לזיכרון האירופי והיהודי. ליליאן תופס מקום מיוחד בשורה זו: הוא הפך לא רק לאמן של עירו או זמנו, אלא גם לאחד מאלה שעזרו לעם היהודי לראות את עצמו בדימוי היסטורי חדש.
ממאסטר של שלטים למודרניות האירופית ולציונות
התקופה האוקראינית: דרוהוביץ’, לבוב, קרקוב והצעדים הראשונים של ליליאן
אפרים משה ליליאן נולד ב-23 במאי 1874 בדרוהוביץ’ – אז הייתה זו גליציה כחלק מהאימפריה האוסטרו-הונגרית, היום מחוז לבוב באוקראינה. בהקשר האוקראיני זה עקרוני: הסביבה התרבותית הראשונה שלו הייתה גליצית, דרוהוביצ’ית, רב-לאומית.
הוא גדל במשפחה יהודית לא עשירה.
לפי מקורות אוקראיניים, אביו של ליליאן היה בעל מלאכה, חרט או נגר בעץ. למשפחה לא היו מספיק כסף לגימנסיה מלאה, ולכן האמן העתידי קיבל חינוך יסודי בבית ספר יהודי ריאלי. כבר אז היה ברור שיש לו כישרונות אמנותיים.
את הכישורים המעשיים הראשונים הוא קיבל לא באקדמיה, אלא במלאכה.
ליליאן הצעיר עבד כשוליה אצל מאסטר שעסק בשלטים ושלטים. זהו פרט חשוב: דרכו לאמנות החלה לא בסלונים, אלא בגרפיקה עירונית שימושית – אותיות, קווים, צורות דקורטיביות, שלטים, שפת הרחוב החזותית. מאוחר יותר תחושת הקו וההבעה הפוסטרית תהפוך לאחת מהצדדים החזקים של סגנונו.
בשנת 1889, בערך בגיל 15, ליליאן נסע ללמוד בבית הספר / האקדמיה לאמנות בקרקוב. שם הוא למד ציור וטכניקות גרפיות עד 1893, כולל אצל יאן מטייקו, אחד האמנים הגדולים של בית הספר ההיסטורי הפולני. שלב זה עדיין קשור למרחב התרבותי הגליצי: קרקוב אז היה מרכז אמנותי חשוב לצעירים מגליציה.
בגלל מחסור בכסף הלימודים לא היו רגועים ורציפים. חומרים אנציקלופדיים מציינים שקשי כלכליים אילצו את ליליאן לחזור הביתה ולהרוויח כאמן שלטים.
לפי “אנציקלופדיה של אוקראינה המודרנית”, בשנים 1892–1894 הוא עבד בדרוהוביץ’, ומאוחר יותר ביקר ועבד בלבוב – ב-1894, 1899–1905, 1911, 1914 ו-1923.
כך שהתקופה האוקראינית של ליליאן – זה לא רק עובדת הלידה בדרוהוביץ’.
זה ילדות בגליציה היהודית, בית ספר למלאכה מוקדם, הרווחים הראשונים, לימודים בסביבה האמנותית של קרקוב וחזרות קבועות לאזור לבוב-דרוהוביץ’. רק אחר כך יהיו מינכן, ברלין, בזל, הרצל, “בצלאל” וירושלים. אבל הבסיס של מבטו – הקו העירוני, הזיכרון היהודי, הרב-לשוניות הגליצית והתחושה של גבול תרבותי – התעצבו דווקא כאן.
הביוגרפיה הזו דומה לדרכם של רבים מהאנשים המוכשרים מגליציה: תחילה עיר פרובינציאלית, אחר כך מלאכה, אחר כך בית ספר לאמנות, ואז מרכזים אירופיים גדולים. אבל ליליאן לא נמס בסביבה האירופית. להפך, דווקא שם הוא הפך את הנושא היהודי לשפה אמנותית מודרנית.
הוא עבד באסתטיקה של Art Nouveau, או Jugendstil – המודרניות האירופית של סוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20. זה היה סגנון של קו דקורטיבי, סמלים, דמויות מוארכות, עיטורים, ניגוד שחור-לבן חזק וקצב קומפוזיציה כמעט מוזיקלי. אבל אצל ליליאן המודרניות לא הייתה רק צורה יפה. דרכה הוא דיבר על הזיכרון היהודי, הגלות, העבר התנ”כי, הכבוד הלאומי והתקווה לחזרה.
הגרפיקה שלו התאפיינה במתח מיוחד. בה היה מעט מקרי. הקו יכול היה להיות רך ודקורטיבי, אבל המשמעות לעיתים קרובות נשארה כבדה: עבדות, געגועים, ציפייה, עמידות רוחנית, תנועת העם דרך ההיסטוריה.
ליליאן התפרסם בעיקר כגרפיקאי ספרים, מאייר ואמן גרפיקה מודפסת. עבודותיו לא התקיימו רק במרחב התערוכות. הן נכנסו לספרים, מגזינים, אלבומים, גלויות, פרויקטים ציבוריים – כלומר הפכו לחלק מהזיכרון החזותי ההמוני. לכן השפעתו הייתה רחבה יותר מאשר של אמן שעובד רק עבור גלריות.
איך ליליאן הגיע לציונות: ברלין, שנת 1900 והאנשים סביבו
לציונות ליליאן הגיע לא דרך קריירה מפלגתית, אלא דרך הסביבה האמנותית והאינטלקטואלית היהודית.
לאחר לימודים בקרקוב, וינה ומינכן הוא עבר לברלין ב-1894. בסוף שנות ה-90 של המאה ה-19 ליליאן כבר היה ידוע בחוגים האמנותיים והבוהמיים של ברלין כמאסטר של אקסליבריס, מאייר ספרים ומגזינים. באותו זמן בסביבה היהודית דוברת הגרמנית התגבר העניין ברעיון “הרנסנס היהודי” – חידוש תרבותי שהלך לצד הציונות הפוליטית.
נקודת המפנה המרכזית הייתה שנת 1900, כאשר יצאה לאור הספר “Juda”. הטקסטים נכתבו על ידי המשורר הגרמני בוריס פון מינכהאוזן, והאיורים נוצרו על ידי ליליאן. ספר זה הפך אותו לדמות בולטת בקרב הציונים התרבותיים: בו הוצגה העתיקות היהודית לא כעבר מוזיאוני, אלא כמקור כוח, כבוד ועתיד לאומי.
דווקא לאחר “Juda” החלו לתפוס את ליליאן כאמן שיכול לתת לתנועה הלאומית היהודית שפה חזותית משלה. עבודותיו זכו להערכה רבה בקרב הציונים התרבותיים, כולל חוגו של מרטין בובר. בובר והציונים התרבותיים הקרובים אליו ראו בליליאן אמן המסוגל לחבר את המודרניות האירופית עם הרעיון הלאומי היהודי.
דמות חשובה ליד ליליאן היה גם ברתולד פייבל – פובליציסט, עורך, אחד הפעילים בתנועה הציונית. הוא היה קשור לחוגים שבהם דנו לא רק בפוליטיקה של הרצל, אלא גם בצורך בתרבות, ספרות ואמנות יהודית חדשה. דרך סביבה כזו ליליאן לא היה בפריפריה, אלא במרכז הציונות התרבותית.
התאריך החשוב הבא הוא שנת 1901. ליליאן השתתף בקונגרס הציוני החמישי בבזל והצטרף לסיעה הדמוקרטית-ציונית. שם הוא יצר את הדימוי המפורסם של תיאודור הרצל במרפסת מלון Les Trois Rois. דיוקן זה הפך לאחת האיקונות החזותיות של הציונות הפוליטית.
כך הקשר של ליליאן עם הציונות הפך לברור. הוא לא היה פוליטיקאי כמו הרצל ולא היה מארגן התנועה במובן הרגיל. תפקידו היה אחר: הוא עשה את הציונות נראית. הרצל נתן לתנועה תוכנית וחלום פוליטי, וליליאן נתן לחלום זה פנים, קו, סמל וכוח רגשי.
בשנת 1903 יצא לאור עוד פרסום חשוב – “Lieder des Ghetto” / “שירי הגטו” של מוריס רוזנפלד עם איורים של ליליאן. דימויים אלה של עוני, גלות, כאב ותקווה שימשו גם בתרבות החזותית הציונית. דרכם ליליאן הראה את העולם היהודי הישן, אך בו זמנית רמז על הצורך לצאת מהשפלה ולחזור לכבוד.
ההמשך הלוגי היה העבודה עם בוריס שץ. בשנת 1904 ליליאן יחד איתו עסק ברעיון הקמת בית ספר לאמנות יהודית בירושלים. בשנת 1905 הוקמה בברלין חברה הקשורה לפרויקט העתידי “בצלאל”, ובשנת 1906 ליליאן יחד עם שץ הגיע לירושלים, עזר לפתוח את בית הספר, לימד את הכיתה הראשונה והשתתף בעיצוב הכיוון החזותי שלה.
לכן ניתן להראות את דרכו של ליליאן לציונות כך:
1894 – ברלין: כניסה לחוגים האמנותיים והאינטלקטואליים היהודיים.
1900 – “Juda”: העבודה הגדולה הראשונה, לאחריה החלו לתפוס אותו כאמן התחייה הלאומית היהודית.
1901 – בזל: הקונגרס הציוני החמישי, הסיעה הדמוקרטית-ציונית, הדימוי המפורסם של הרצל.
1903 – “שירי הגטו”: השפה החזותית של הכאב היהודי, הגלות והתקווה.
1904–1906 – בוריס שץ ו”בצלאל”: מעבר מהגרפיקה הציונית האירופית לניסיון ליצור אמנות יהודית בירושלים.
כך מתברר שליליאן לא “נמצא במקרה ליד הציונות”. הוא נכנס אליה דרך ברלין, דרך חוגי הציונות התרבותית, דרך מרטין בובר, ברתולד פייבל, בוריס שץ, דרך הספר “Juda”, הקונגרס בבזל ודמותו של הרצל. תרומתו לא הייתה פוליטית, אלא חזותית: הוא עזר לציונות לראות את עצמה.
למה קוראים לליליאן האמן הציוני הראשון
בסוף המאה ה-19 – תחילת המאה ה-20 הציונות לא הייתה רק תנועה פוליטית. היא הייתה זקוקה לשפה. לא רק לשפת נאומים, תוכניות וקונגרסים, אלא גם לשפת דימויים. איך נראה החזרה היהודית? איך להציג את ציון לאדם שמעולם לא ראה את ארץ ישראל? איך להראות לא רק את סבל הגלות, אלא גם את כבוד העם שרוצה שוב להיות סובייקט של ההיסטוריה שלו?
ליליאן נתן לתנועה זו צורה חזותית חזקה.
הספרייה הלאומית של ישראל מכנה אותו ישירות “האמן הציוני הראשון”. בחומרים עליו מודגש שהפנייתו לאמנות הציונית קשורה לקונגרס הציוני החמישי.
חשוב להבין: הוא לא “יצר את הציונות”. הציונות כתנועה פוליטית הייתה לה מנהיגים, אידיאולוגים, מארגנים, קונגרסים ומוסדות. אבל ליליאן עזר לעשות את הציונות נראית. הוא נתן לה פנים, קווים, סמלים, תנוחות, עומק תנ”כי ואנרגיה אמנותית מודרנית.
בעבודותיו היהודי כבר לא היה רק דמות של גולה או קורבן. הוא יכול היה להיות נביא, לוחם, חקלאי, הוגה דעות, בונה עתיד. זה היה חשוב מאוד לתקופה שבה התנועה הלאומית היהודית ניסתה ליצור דימוי חדש של עצמה.
במובן זה ליליאן עבד לא רק כמאייר. הוא עבד כאמן הדמיון הלאומי.
הרצל בבזל: דיוקן שהפך כמעט לאיקון
הפרק החזותי המפורסם ביותר בביוגרפיה של ליליאן קשור לתיאודור הרצל.
בשנת 1901, במהלך הקונגרס הציוני החמישי בבזל, ליליאן יצר את הדימוי המפורסם של הרצל במרפסת מלון Les Trois Rois. הרצל עומד ליד המעקה ומביט למרחקים, על הריין. תצלום זה הפך לאחד הדימויים המוכרים ביותר של הציונות הפוליטית. המוזיאון היהודי של שווייץ מתאר אותו כגלויה עם רפרודוקציה של תצלום של אפרים משה ליליאן “תיאודור הרצל בבזל, 1901“.
הכוח של דיוקן זה אינו רק בכך שהוא מציג את הרצל. הכוח הוא בקומפוזיציה. הוא נראה לא כמשתתף רגיל בקונגרס, אלא כאדם שמביט לעתיד. בדימוי זה יש בדידות, תנוחה נבואית, דאגה וביטחון בו זמנית.
וכאן חשוב לזכור: אחד הסמלים החזותיים המרכזיים של התנועה הציונית קשור לאמן מדרוהוביץ’.
ליליאן לא רק לחץ על כפתור המצלמה. הוא ידע לראות סמל. הוא הבין איך ליצור מדמות אמיתית דימוי של תקופה. לכן הרצל במרפסת הפך ליותר מדיוקן. הוא הפך לנוסחה חזותית של חלום על עתיד יהודי.
יש עוד פרט חשוב. ליליאן לעיתים קרובות השתמש בתווי הפנים של הרצל כמודל לדמות “היהודי החדש”. בהרצל הוא ראה לא רק פוליטיקאי, אלא גם סוג של פנים שניתן היה להפוך לסימן אמנותי של התחייה הלאומית.
העבודות המרכזיות של ליליאן: מ”Juda” ועד “שירי הגטו”
ליליאן ידוע לא בעבודה אחת. מורשתו כוללת גרפיקה ספרותית, איורים תנ”כיים, סמלים ציוניים, תצלומים, דיוקנאות ופרויקטים הקשורים לתרבות היהודית של תחילת המאה ה-20.
“Juda”: ההיסטוריה העתיקה כדימוי לעתיד
אחת העבודות המרכזיות של ליליאן הייתה פרסום Juda בשנת 1900 – ספר בלדות על נושאים תנ”כיים של המשורר הגרמני בוריס פון מינכהאוזן עם איורים של ליליאן. מקורות אנציקלופדיים מציינים שדווקא פרויקט זה עזר להפוך אותו לאחד האמנים המרכזיים של הנושא הציוני; מוזיאון ישראל כותב שהאיורים לספר זה כמעט מיד הפכו את ליליאן לאמן ציוני בולט.
למה זה חשוב?
כי ב-Juda ההיסטוריה העתיקה של ישראל הוצגה לא כעבר מת. היא נראתה כמקור כוח. הדמויות התנ”כיות אצל ליליאן לא היו דמויות מוזיאוניות. הן היו חזקות, מונומנטליות, כמעט מודרניות. בהן הקורא של תחילת המאה ה-20 יכול היה לראות לא רק עלילה דתית, אלא גם רעיון לאומי.
זה היה צעד חשוב: העתיקות היהודית הפכה לשפת העתיד.
“Lieder des Ghetto”: כאב הגלות וכבוד העם
עוד פרויקט חשוב ביותר – Lieder des Ghetto, או “שירי הגטו”, איורים לתרגום הגרמני של שירי מוריס רוזנפלד. מחזור זה הפך לאחד המוכרים ביותר במורשת ליליאן. בו נשמעות נושאים של עוני, עבודה, גלות, סבל, כאב חברתי ותקווה.
להקשר האוקראיני כאן יש גשר נוסף. מוריס רוזנפלד היה משורר יהודי שכתב ביידיש, ואיוון פרנקו תרגם את טקסטיו לאוקראינית. לכן סביב “שירי הגטו” נוצר קשר תרבותי מדהים: שירה יהודית, מתרגם אוקראיני ברמה עולמית ואמן מדרוהוביץ’ שיוצר עבור המוטיבים הללו דימויים חזותיים חזקים.
זה לא אומר שפרנקו וליליאן עבדו יחד על פרויקט אחד. אבל זה מראה עד כמה יכולים להיות חיבורים אינטלקטואליים ואמנותיים במרחב היהודי-אוקראיני של מזרח אירופה.
איורים תנ”כיים: העבר כאנרגיה של חזרה
ליליאן עבד רבות עם עלילות תנ”כיות. הוא התעניין בנביאים, אבות, יציאה, אדמה, גלות, מאבק, משימה רוחנית. בעבודות כאלה הוא לא רק אייר טקסט. הוא יצר דימוי של ההיסטוריה היהודית כקו רציף, המוביל מהעתיקות להתעוררות הלאומית המודרנית.
חוקרים מציינים שבגרפיקה התנ”כית של ליליאן העבר לעיתים קרובות מוצג כמפואר וחי, תואם לרעיונות של התעוררות רוחנית ואמנותית.
אצלו הגיבור התנ”כי יכול להיראות כאדם שכבר שייך לעולם המודרני. זו הייתה הכוח המיוחד של ליליאן: הוא לא השאיר את ההיסטוריה היהודית בעבר. הוא תרגם אותה לשפת זמנו.
דימויים שכדאי לזכור
בין העבודות והמוטיבים המוכרים של ליליאן לעיתים קרובות מזכירים את “The Queen of Sabbath”, “The Silent Song”, “Zion”, דימויים של קורבנות פוגרום קישינב, סצנות תנ”כיות עם אברהם, יהושע, בלעם ודמויות אחרות. בעבודות אלו ניתן לראות איך האמן חיבר את הדקורטיביות של המודרניות עם זיכרון היסטורי כבד.
אמנותו הייתה יפה, אך לא קלה.
ליליאן ו”בצלאל”: מדרוהוביץ’ לירושלים
עוד פרק חשוב – הקשר של ליליאן עם ירושלים ובית הספר לאמנות “בצלאל”.
בשנת 1906 הוא יחד עם בוריס שץ היה קשור להקמת האקדמיה לאמנות ועיצוב “בצלאל” בירושלים. הספרייה הלאומית של ישראל מציינת את השתתפותו של ליליאן בנסיעה לארץ ישראל יחד עם שץ וקושרת אליו את סמל בית הספר.
כן, שהותו בירושלים לא הייתה ארוכה. אבל אפילו השתתפות קצרה הייתה בעלת משמעות סמלית. ליליאן היה ליד אחד הפרויקטים המוסדיים הראשונים של החינוך האמנותי היהודי בארץ ישראל.
זו הייתה דרך שהשתלבה יפה לקו אחד: דרוהוביץ’ נתנה לו התחלה, קרקוב ומינכן – בית ספר, ברלין – סצנה אמנותית, בזל – סמל ציוני, ירושלים – קשר עם האמנות הישראלית העתידית.
לקהל הישראלי קו זה חשוב במיוחד. ליליאן לא היה רק “אמן יהודי מאירופה”. הוא היה אחד מאלה שעזרו לעצב את הקרקע החזותית שעליה התפתחה מאוחר יותר האמנות של ארץ ישראל וישראל.
העקבות האוקראיניים: למה ליליאן חשוב לא רק לישראל
בפרספקטיבה האוקראינית ליליאן חשוב כחלק מהמורשת הרב-לאומית של גליציה.
הוא נולד בשטח אוקראינה המודרנית. סביבתו המוקדמת – דרוהוביץ’, גליציה, הקהילה היהודית, העולם התרבותי האוסטרו-הונגרי. דרכו מראה שהאדמה האוקראינית נתנה לעולם אנשים שהשפיעו לא רק על ההיסטוריה המקומית, אלא גם על התרבות העולמית.
ביוגרפיות כאלה חשובות במיוחד היום, כאשר אוקראינה חושבת מחדש על הזיכרון המורכב שלה. התעמולה הרוסית ניסתה במשך עשורים לפשט את ההיסטוריה האוקראינית, להציג אותה שטוחה, משנית או מלאכותית. אבל סיפורים כמו הביוגרפיה של ליליאן מראים את ההפך: אוקראינה הייתה ונשארת מרחב של קווים תרבותיים רבים.
כאן חיו ויצרו אוקראינים, יהודים, פולנים, ארמנים, יוונים, גרמנים, טטרים קרים ועמים אחרים. מורשתם לא מבטלת את הזהות האוקראינית. להפך, היא מראה את עומקה.
ליליאן הוא לא דמות “זרה” לזיכרון האוקראיני. הוא אמן יהודי מדרוהוביץ’, בן גליציה, אדם שביוגרפיה שלו מחברת את העיר האוקראינית עם ברלין, בזל וירושלים.
ל-NAנובוסטי – חדשות ישראל | Nikk.Agency סיפורים כאלה חשובים במיוחד, כי הם עוזרים לראות את הקשרים האוקראיניים-ישראליים לא רק דרך דיפלומטיה, מלחמה ופוליטיקה, אלא גם דרך שכבה עמוקה יותר – זיכרון, תרבות, אמנות, שורשים משפחתיים והיסטוריה משותפת של העם היהודי באוקראינה.
ליליאן, פרנקו, לסיה אוקראינקה: חוטים תרבותיים בלתי נראים
בשנים האחרונות סביב שמו של ליליאן באוקראינה מדברים יותר ויותר לא רק כאמן הציונות, אלא גם כדמות שניתן לשים ליד החיפושים האינטלקטואליים האוקראיניים של סוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20.
כאן עולה קשר מעניין: ליליאן, איוון פרנקו, לסיה אוקראינקה.
במבט ראשון, אלה עולמות שונים. פרנקו – סופר אוקראיני, הוגה דעות, מתרגם ופעיל ציבורי. לסיה אוקראינקה – אחת הדמויות המרכזיות בספרות האוקראינית, מחברת טקסטים דרמטיים ופואטיים על חופש, כוח רוחני, עבדות, כבוד והתנגדות. ליליאן – אמן גרפי יהודי, קשור למודרניות ולציונות.
אבל אם מסתכלים עמוק יותר, ביניהם באמת יש “חוטים בלתי נראים”.
שלושתם חיו בתקופה שבה עמי מזרח אירופה חיפשו שפה של כבוד עצמי. שלושתם עבדו בדרכים שונות עם נושאים של חופש, התעוררות לאומית, זיכרון היסטורי, כוח רוחני והתנגדות להשפלה. אצל פרנקו זה היה המילה והמחשבה. אצל לסיה אוקראינקה – אנרגיה דרמטית וחופש פנימי. אצל ליליאן – קו, דימוי, סמל, פנים של אדם חדש.
מעניין במיוחד שליליאן ופרנקו נפגשים דרך נושא מוריס רוזנפלד. ליליאן אייר את “שירי הגטו”, ופרנקו תרגם את רוזנפלד לאוקראינית. זהו אחד מהגשרים התרבותיים שאינם נראים לעיתים בספרי הלימוד, אך חשובים להבנת העומק האמיתי של המרחב היהודי-אוקראיני.
איזה דימוי של יהודי יצר ליליאן
עד תקופת הציונות האמנות האירופית לעיתים קרובות הציגה את היהודי דרך מבט זר. זה יכול היה להיות סטריאוטיפים, קריקטורות דתיות, דימויים של עוני, ניכור או אקזוטיקה. ליליאן הציע דימוי אחר.
אצלו היהודי – לא אובייקט של תצפית זרה, אלא סובייקט של ההיסטוריה שלו.
הוא יכול לסבול, אך לא נעלם. הוא יכול להיות גולה, אך לא מאבד כבוד. הוא יכול לזכור את ההרס, אך להסתכל קדימה. הוא קשור לתנ”ך, אך לא נתקע בעבר. הוא מודרני, חזק, יפה, טרגי ושואף לחזרה.
זו היא מהות הגרפיקה הציונית שלו.
ליליאן עשה דבר חשוב: הוא שיקם חזותית את הכבוד של הגוף היהודי, הפנים היהודיות, הזיכרון היהודי. גיבוריו נראים לעיתים קרובות מונומנטליים. יש בהם כוח, שחסר כל כך לסטריאוטיפים האירופיים על היהודי ה’חלש’ או ה’חסר אדמה’.
לכן עבודותיו היו חשובות לא רק כאמנות. הן השתתפו ביצירת תפיסה עצמית חדשה.
מדוע ליליאן חשוב לישראל היום
לישראל אפרים משה ליליאן הוא חלק מההיסטוריה התרבותית המוקדמת של הציונות. הוא חי לפני הקמת מדינת ישראל, אך עבד עם דימויים שעזרו לעתיד הזה להפוך לדמיוני, נראה, ומשכנע רגשית.
הרצל נתן לציונות שפה פוליטית. מארגני הקונגרסים נתנו לה מבנה. המתיישבים והבונים נתנו לה צורה מעשית על הקרקע. והאמנים כמו ליליאן נתנו לה פנים.
ללא דימויים, התנועה הלאומית נשארת תוכנית. עם דימויים היא הופכת לחלק מהזיכרון.
לכן ליליאן חשוב לא רק להיסטוריונים של האמנות. הוא חשוב לכל מי שרוצה להבין איך הרעיון היהודי של חזרה הפך לא רק לטקסט, אלא גם לתמונה, לסמל, לגלויה, לאמבלמה, לאיור, לפורטרט.
והוא חשוב גם כי הביוגרפיה שלו מזכירה: חלק מהשורשים התרבותיים של ישראל עוברים דרך ערים באוקראינה המודרנית – דרך דרוהוביץ’, לבוב, אודסה, צ’רנוביץ, קייב, ז’יטומיר, אומן, ברדיצ’ב ומקומות רבים אחרים.
מדוע ליליאן חשוב לאוקראינה היום
לאוקראינה ליליאן הוא חלק מהזיכרון המוחזר.
זמן רב שמות יהודיים רבים הקשורים לערים אוקראיניות נתפסו בנפרד: כהיסטוריה של ‘יהודי מזרח אירופה’, אך לא כחלק מהנוף התרבותי האוקראיני. היום גישה כזו כבר לא עובדת. אם אדם נולד בדרוהוביץ’, למד, התעצב בסביבה הגליציאנית, ספג את הרב-לשוניות שלה ואז השפיע על האמנות העולמית, אי אפשר למחוק אותו מהמפה התרבותית האוקראינית.
ליליאן עוזר לאוקראינה לדבר על עצמה בכנות ובאופן עמוק יותר.
לא כעל טריטוריה מונוטונית, שבה הייתה רק קו היסטוריה אחד, אלא כעל מרחב אירופי מורכב, שבו עמים שונים יצרו רקמה תרבותית משותפת. זה חשוב במיוחד בזמן מלחמה, כאשר אוקראינה מגנה לא רק על שטחה, אלא גם על זכותה לזיכרון שלה.
רוסיה מנסה להרוס ערים אוקראיניות, למחוק ארכיונים, להרוג אנשים, להשמיד סמלים תרבותיים ולכפות גרסה אימפריאלית של העבר. בתגובה אוקראינה מחזירה לעצמה שמות, מקומות, שפות וגורלות שמוכיחים: ההיסטוריה שלה עשירה בהרבה מכל תוכניות אימפריאליות.
אפרים משה ליליאן הוא אחד מהשמות האלה.
סיום: אמן מאוקראינה שעזר לעם היהודי לראות את עצמו
אפרים משה ליליאן חי רק 51 שנים. אבל דרכו הייתה עשירה להפליא. הוא נולד בדרוהוביץ’, עבר בתי ספר לאמנות אירופיים, הפך לאמן מודרני, נכנס למעגל האינטלקטואלים והציונים היהודיים, יצר איורים איקוניים, צילם את הרצל בבאזל והיה קשור להתחלה האמנותית של ירושלים.
קראו לו האמן הציוני הראשון לא כי היה היחיד. אלא כי היה אחד הראשונים שנתן לתחייה הלאומית היהודית דימוי אמנותי שלם.
ליליאן עזר לעם היהודי לראות את עצמו לא רק דרך כאב הגלות, אלא גם דרך הכבוד, היופי, הכוח, הזיכרון והתקווה.
ובזה יש נימה אוקראינית מיוחדת. אחד האמנים שיצרו את פני הציונות המוקדמת נולד בדרוהוביץ’ האוקראינית. קו שלו עבר מגליציה לבאזל ולירושלים. לכן שמו שייך בצדק למספר סיפורים – יהודי, אוקראיני, אירופי וישראלי.
למדור “יהודים מאוקראינה” אפרים משה ליליאן הוא לא רק ביוגרפיה של אמן יוצא דופן. זהו הוכחה לכך שהאדמה האוקראינית נתנה לעולם היהודי אנשים ששינו לא רק את התרבות של זמנם, אלא גם את איך שעם שלם תיאר את עתידו.
אדם-גשר: דרוהוביץ’ – ברלין – באזל – ירושלים – בראונשווייג
הביוגרפיה של אפרים משה ליליאן מתוארת בצורה המדויקת ביותר לא כקו ישר ‘דרוהוביץ’ – ירושלים’, אלא כנתיב דרך מספר מרכזים תרבותיים: דרוהוביץ’, ברלין, באזל, ירושלים ובראונשווייג.
ליליאן נולד ב-23 במאי 1874 בדרוהוביץ’ – אז הייתה זו גליציה במסגרת אוסטרו-הונגריה, היום מחוז לבוב באוקראינה. שם התחיל דרכו של האמן, שלימים יהפוך לאחד מהיוצרים החזותיים המרכזיים של הציונות המוקדמת.
לאחר הצעדים הראשונים במלאכה ולימודים בקרקוב, דרכו עברה דרך וינה, מינכן וברלין. ב-1894 עבר ליליאן לברלין, שם התפרסם כגרפיקאי ספרים, מאייר, צלם ואמן מודרני.
תאריך מפתח – 1901. במהלך הקונגרס הציוני החמישי בבאזל, ליליאן יצר את הדימוי המפורסם של תאודור הרצל על מרפסת מלון Les Trois Rois. פורטרט זה הפך לאחת האיקונות החזותיות של הציונות הפוליטית.
ב-1906 ליליאן היה בירושלים והיה קשור להיסטוריה המוקדמת של בית הספר לאמנות ‘בצלאל’, שנוסד על ידי בוריס שץ. הוא לא רק ‘ביקר’ בארץ ישראל: ליליאן השתתף בהשקת בית ספר יהודי חדש לאמנות, לימד את הכיתה הראשונה, עזר לקבוע את הכיוון החזותי שלה ולפי נתוני הספרייה הלאומית של ישראל, יצר את עיצוב הסמל של ‘בצלאל’.
משימתו לא הייתה רק פדגוגית. ליליאן עזר לחבר בין סיפורים תנ”כיים, רעיון השיבה הציוני ושפת המודרנה האירופית. דרכו ‘בצלאל’ המוקדם קיבל לא רק תוכנית לימודים, אלא רעיון אמנותי: האמנות היהודית צריכה לדבר על העבר, אך להסתכל לעתיד.
בארץ ישראל הוא גם עבד כצלם. ב-1906 צילם ליליאן את ירושלים, תושבי הארץ, טיפוסים וסצנות סביב בית הספר החדש: בין הסיפורים המוכרים מוזכרים יהודי תימני, הכהן הגדול השומרוני עמרם בן יצחק, דמות ערבית בעבאיה, וכן כיתת הציור של ‘בצלאל’. זה חשוב: ליליאן הסתכל על הארץ לא רק כאמן ציוני, אלא גם כעד חזותי של התקופה.
עם זאת, ירושלים לא הפכה לביתו הקבוע. כבר ב-1907 חזר ליליאן לברלין, אך המשיך להגיע לפלסטין. במקורות בדרך כלל מצוין שבין 1906 ל-1918 הוא היה שם ארבע פעמים. אחת הנסיעות הבאות הייתה קשורה למלחמת העולם הראשונה: ליליאן שירת בקורפוס העיתונות הצבאי האוסטרי כצלם מלחמה.
באותה שנה 1906 הוא התחתן עם הלנה מגנוס ממשפחה יהודית בבראונשווייג. לכן לאחר מותו ב-18 ביולי 1925 בבאדןוויילר, נקבר ליליאן לא בירושלים, אלא בבית הקברות היהודי בבראונשווייג.
כך נראית מפתו בקצרה: דרוהוביץ’, 1874 – ברלין, 1894 – באזל, 1901 – ירושלים, 1906 – פלסטין, נסיעות עד 1918 – בראונשווייג, 1925.
דרוהוביץ’ נתנה לו שורשים, אירופה – שפה אמנותית, באזל – מקום ליד הרצל, ירושלים – קשר עם ‘בצלאל’, ובראונשווייג הפכה לנקודה האחרונה בדרכו הארצית.
אפרים משה ליליאן נקבר בבית הקברות היהודי החדש בבראונשווייג, גרמניה, ליד אשתו הלנה. מצבתו נעשתה בהשראת איורו שלו ‘בית קברות’ / ‘Friedhof’ לספרו של מוריס רוזנפלד ‘Lieder des Ghetto’. באיור זה תיאר ליליאן מראש את מצבתו עם שמו – ולאחר מותו הועבר דימוי אמנותי זה למציאות.
קראו עוד – במדור “יהודים מאוקראינה“.
