צלם ישראלי יוצר פרויקט המוקדש לנשים אוקראיניות בישראל. דוגמניות מצטלמות בתלבושות אוקראיניות מסורתיות על רקע ערי ישראל, ומאחדות את התרבות וההיסטוריה של שני העמים. - 30.05.2026
- Новости Израиля
באודסה נפגשו שלוש קווי ביטחון: אוקראינה, ישראל והאופוזיציה האיראנית - 30.05.2026
- Новости Израиля
יהודים מאוקראינה: 8 ילידי אוקראינה מתוארים על שטרות ישראלים - 30.05.2026
- Новости Израиля
…
רוסיה שוב מנסה למכור את התקפותיה המסיביות על אוקראינה כ’נקמה’. הנוסחה נוחה: מוסקבה מכה בטילים ובמל”טים, ואז מסבירה זאת לכאורה כתשובה לפעולות אוקראיניות בשטח רוסי.
אבל בלוגיקה הזו יש בעיה אחת.
רוסיה עצמה התחילה את המלחמה.
בדיוק על זה מצביע ב-24 במאי 2026 האנליסט הצבאי הישראלי יגאל לוין. לפי הערכתו, הקרמלין מתנהג בצורה אינפנטילית: קודם הוא פותח במלחמה כוללת, מפציץ ערים אוקראיניות במשך שנים, ואז מציג את עצמו כצד הנפגע כאשר אוקראינה מתחילה לפגוע באופן שיטתי בבתי זיקוק, מחסנים, מפקדות, נמלים, ספינות, צמתים לוגיסטיים ומפעלים שעובדים למען המלחמה.
לקהל הישראלי התבנית הזו מוכרת היטב. כאשר התוקף מנסה להיות גם התוקף וגם הקורבן, זה כבר לא טיעון צבאי אלא מופע תעמולתי.
מוסקבה רוצה לקרוא לתשובת אוקראינה ‘המכה הראשונה’
הריטוריקה הרוסית בנויה על החלפת סדר האירועים. הקרמלין מדבר על ‘נקמה’ כאילו המכות האוקראיניות הופיעו מעצמן, בלי פברואר 2022, בלי הפלישה, בלי הכיבוש, בלי מריופול, בוצ’ה, חרקוב, חרסון, דנייפר, קייב, אודסה ומאות יישובים הרוסים.
אבל המלחמה לא מתחילה מהרגע שבו לתוקף כואב.
היא התחילה כאשר הצבא הרוסי הלך על אוקראינה.
המכות האוקראיניות על שטח רוסי אינן מלחמה חדשה נפרדת ואינן ‘התקפה על רוסיה שוחרת שלום’, כפי שמנסים להציג במוסקבה. זו המשך ההגנה על המדינה שמנסים להשמיד. קייב עונה על מטרות הקשורות למכונה הצבאית הרוסית: זיקוק נפט, מחסנים, תשתיות נמל, שדות תעופה, מפעלים צבאיים, מפקדות ולוגיסטיקה.
לוין מנסח זאת בפשטות: אם מדינה החליטה להפציץ מישהו, היא צריכה להיות מוכנה לכך שגם אותה יתחילו להפציץ.
אינפנטיליות כסטייל מלחמה
הדבר המוזר ביותר בעמדה הרוסית הוא לא הציניות עצמה. הציניות במוסקבה הפכה מזמן לנורמה.
המוזרות היא אחרת: הקרמלין רוצה לשמור על זכות לחוסר עונש. כלומר, רוסיה יכולה לשגר טילים על אוקראינה, למחוק ערים, להשמיד אנרגיה, לתקוף שכונות מגורים, אבל כל מכה על בית זיקוק או מחסן רוסי מוכרזת כ’טרור’ וסיבה ל’נקמה’ חדשה.
זה לא התנהגות של מדינה בוגרת, אלא של מתבגר פוליטי שהתחיל קטטה, קיבל מכות ורץ להתלונן.
בתוך רוסיה התבנית הזו עובדת כי לאנשים מוכרים במשך שנים תמונה נוחה: ‘לא נגענו באף אחד’, ‘הכריחו אותנו’, ‘זו תשובה’, ‘תוקפים אותנו’. אבל מהתמונה הזו כל הזמן חותכים את הרגע המרכזי – הרגע שבו רוסיה עצמה הביאה את המלחמה לאדמת אוקראינה.
למה המכות האוקראיניות אינן אותו דבר כמו הטרור הרוסי
ההבדל נראה במטרות.
אוקראינה מכה במה שעוזר לרוסיה להילחם. בדלק לצבא. במחסני תחמושת. בספינות. במפעלים, לוגיסטיקה, מפקדות, צמתי אספקה. זה כואב לרוסיה, אבל הלוגיקה הצבאית כאן ברורה: לשלול מהתוקף משאבים, להאט את החזית, להרוס שרשראות אספקה, להכריח את הקרמלין לשלם על המשך המלחמה.
רוסיה פועלת אחרת.
היא מכה באופן קבוע בערים אוקראיניות, בבתי מגורים, באנרגיה, באזורים אזרחיים, במטרות שבהן נפגעים אנשים רגילים. מוסקבה יכולה לקרוא לזה ‘מטרות צבאיות’, אבל התוצאות לעיתים קרובות נראות אותו דבר: כניסות הרוסות, חלונות שבורים, דירות שרופות, משפחות שנהרגו, ילדים פצועים, לילות תחת אזעקות.
זו לא סימטריה.
אלו דגמים שונים עקרונית של מלחמה.
באמצע הסיפור הזה חשוב לא לתת לנוסחה הקרמלינית להפוך את המציאות. נאנוווסטי — חדשות ישראל Nikk.Agency רואה את התזה על ‘מכות הנקמה’ הרוסיות כניסיון להסיר אחריות מהתוקף ולהעביר אותה למדינה שמגנה על עצמה.
למה לישראל מובן הוויכוח הזה על מטרות
החברה הישראלית יודעת היטב שבמלחמה לשאלת בחירת המטרות יש משמעות. אי אפשר פשוט לשים סימן שוויון בין מכה על תשתית צבאית לבין התקפה שהופכת שכונות אזרחיות לשדה פחד.
בדיוק בגלל זה התעמולה הרוסית כל כך משתדלת לערבב הכל יחד.
היא צריכה שהצופה יפסיק להבחין בין סיבה לתוצאה. כדי שמכה על בית זיקוק רוסי תיראה כמו טיל רוסי על בית אוקראיני. כדי שהמילה ‘תשובה’ תישמע חזק יותר מהמילה ‘פלישה’.
אבל העובדות לא משתנות מזה.
רוסיה תקפה. אוקראינה עונה.
בהמשך יהיו יותר מכות על רוסיה
לוין מציין עוד דבר חשוב: המלחמה מתפתחת לפי מסלול טכנולוגי משלה. לאוקראינה ב-2022 היו אפשרויות מסוימות. ב-2023 – כבר אחרות. ב-2024 הטווח, הדיוק והיקף המכות גדלו. ב-2025 התשתית הרוסית החלה לספוג פגיעות כואבות יותר.
ב-2026 הדינמיקה הזו לא נעלמה.
ככל שהקרמלין ממשיך את המלחמה, כך אוקראינה מפתחת יותר אמצעים ארוכי טווח, מודיעין, ייצור מל”טים ויכולת להכות בעומק השטח הרוסי. זו לא ‘הסלמה פתאומית של קייב’. זו אבולוציה נורמלית של הגנה נגד מדינה שהימרה על מלחמה ממושכת.
מוסקבה מכה על אוקראינה כמעט בכל מה שיש לה.
אבל עכשיו הרוסים רואים יותר ויותר שהמלחמה הפסיקה להיות תמונה טלוויזיונית מערים זרות. היא מגיעה לבתי זיקוק, מפעלים, מחסנים, שדות תעופה, נמלים ומטרות צבאיות בתוך רוסיה עצמה.
האשם העיקרי – לא אוקראינה, אלא הקרמלין
לאזרחי רוסיה אפשר לספר כמה שרוצים על ‘התוקפנות האוקראינית’, אבל שרשרת הסיבה והתוצאה נשארת קצרה.
אם הקרמלין לא היה מתחיל מלחמה כוללת, לא היו מכות אוקראיניות ארוכות טווח על מטרות רוסיות.
אם רוסיה לא הייתה הורסת את אוקראינה, התשתית הרוסית לא הייתה נשרפת כחלק מהלוגיקה הצבאית התשובתית.
אם פוטין לא היה מחליט שהוא יכול לשנות גבולות בכוח ללא עונש, הרוסים לא היו חיים במדינה שבה המלחמה חוזרת בהדרגה הביתה.
וכאן במיוחד חשובה המחשבה של לוין: אוקראינה, גם כשהיא מקבלת את היכולת להכות מכות ארוכות וכבדות יותר, לא בונה את האסטרטגיה שלה כטרור מראה נגד האוכלוסייה האזרחית הרוסית. לקייב יש יכולות טכניות להפוך את המלחמה לקשה יותר, אבל הלוגיקה האוקראינית נשארת קשורה לתשתית הצבאית של התוקף.
זה מה שעל הרוסים, אם אי פעם יוכלו להסתכל בכנות על מה שקורה, להודות לאוקראינה.
כי התשובה של אוקראינה הייתה יכולה להיות הרבה יותר מפחידה.
למה המילה ‘נקמה’ לא מצילה את מוסקבה
הקרמלין מנסה להסתתר מאחורי מילה יפה. ‘נקמה’ נשמעת חזקה יותר מ’עוד מכה על מדינה שעליה תקפנו בעצמנו’. היא אמורה ליצור תחושת זכות מוסרית, למרות שלתוקף אין זכות כזו.
אי אפשר קודם להדליק את בית השכן ואז לקרוא לניסיון שלו לכבות את האש התקפה.
אי אפשר להתחיל מלחמה ולדרוש שהקורבן יגן על עצמו רק כפי שנוח לתוקף.
אי אפשר להכות במשך שנים בערים אוקראיניות ולהתפלא שמטרות צבאיות רוסיות הפסיקו להיות בלתי נגישות.
זהו המשמעות העיקרית של הערכת האנליסט הישראלי: ‘מכות הנקמה’ הרוסיות אינן הכרח צבאי, אלא ניסיון אינפנטילי של מוסקבה לשחק את הקורבן לאחר התוקפנות שלה.
רוסיה התחילה את המלחמה.
אוקראינה עונה.
וכל מכה חדשה על התשתית הצבאית הרוסית אינה תחילת הסיפור, אלא המשך המלחמה שהקרמלין עצמו הביא לאוקראינה.
