פוטין כינה את “הרצח” של ח’אמנאי, אך “התבייש” לכנות את “הרוצחים” – יש מילה רועשת, אך אין כתובת

Мקום הולדת החסידות: סודות העיירה טולסטה, מחוז טרנופול, אוקראינה - 23.03.2026 - Новости Израиля

אוסף “איי הזיכרון” באוקראינית, אנגלית ועברית: איך בוצ’אץ’ מאחדת את אוקראינה, ישראל וספרות עגנון - 23.03.2026 - Новости Израиля

“לא יושבים, לא יושבים באינטרנט שלכם”: הילדים שרו את השיר, המדינה הביעה את המשמעות – איך הטלוויזיה הרוסית “מלמדת לחיות” בלי אינטרנט ולמה זה סימן מדאיג עבור ישראל - 22.03.2026 - Новости Израиля
…

ב-1 במרץ 2026 הקרמלין פרסם תנחומים בעקבות חיסול המנהיג העליון של איראן, האייתוללה עלי חמינאי. בטקסט נשמע המילה הקשה ביותר – “רצח”. אבל שם גם בולט העיקר: לא נקראו אלה שביצעו את המבצע. לא ארה”ב, לא ישראל – אף אחד.

זה לא פרט טכני ולא “פורמליות פרוטוקולית”. זו בחירה פוליטית. והיא נראית כניסיון “לשמור על פנים” ברגע שבו המציאות כבר הקדימה את הרטוריקה של הקרמלין.

הטקסט במלואו, שפורסם באתר הקרמלין:

“אדוני הנשיא הנכבד,

קבל את תנחומיי העמוקים ביותר בעקבות רצח המנהיג העליון של הרפובליקה האסלאמית של איראן, סייד עלי חמינאי, ובני משפחתו, שבוצע בהפרה צינית של כל הנורמות של מוסר אנושי ומשפט בינלאומי.

בארצנו יזכרו את האייתוללה חמינאי כמדינאי בולט, שתרם תרומה אישית עצומה לפיתוח היחסים הידידותיים בין רוסיה לאיראן, והבאתם לרמת שותפות אסטרטגית כוללת.

אני מבקש להעביר את מילות ההשתתפות וההזדהות הכנות ביותר לקרובי משפחתו של המנהיג העליון, לממשלה ולכל העם האיראני.

ולדימיר פוטין.”

המנהיג העליון של איראן חוסל כתוצאה ממכה רחבת היקף על המתקן שבו שהה. במבצע השתתפו ארה”ב וישראל – מדינות שראו במשך שנים רבות את המשטר האיראני כמקור העיקרי לאי יציבות אזורית ואיום ביטחוני.

הרשויות האיראניות אישרו את מותו של חמינאי והכריזו על 40 ימי אבל לאומי. דווח כי יחד איתו נהרגו גם בני משפחתו.

בפועל מדובר במכה הפוליטית הגדולה ביותר למערכת השלטון האיראנית מזה עשורים.

המכתב שפורסם באתר הקרמלין מלא במילים על “הפרת המשפט הבינלאומי” ו”מוסר”.

עם זאת, הרגע המרכזי בולט מיד: רוסיה, שנחשבה לבעלת ברית אסטרטגית של איראן, הסתפקה בטקסט דיפלומטי והכירה למעשה בחוסר האונים שלה.

חמינאי היה דמות מפתח במשטר, שביחד עם מוסקבה יצר את מה שנקרא הקואליציה האנטי-מערבית – משיתוף פעולה צבאי ועד תמיכה בעימותים נגד אוקראינה וישראל.

אבל כאשר מנהיג המשטר הזה חוסל, בעל הברית לא קיבל שום הגנה ממשית.

עבור ישראל, האירוע הזה הוא בעל משמעות אסטרטגית: המשטר של חמינאי עמד מאחורי מימון וחימוש קבוצות אנטי-ישראליות ברחבי המזרח התיכון, פיתוח תוכניות טילים וקידום הפרויקט הגרעיני.

מי היה חמינאי לאזור: אויב ארה”ב וישראל ובעל ברית מפתח של “הציר”

חמינאי לא היה רק מנהיג דתי. הוא ניהל במשך עשורים מערכת שנבנתה על עוינות גלויה לארה”ב וישראל – אידיאולוגית, צבאית ותשתיתית.

במקביל, בתוך איראן עצמה, שלטונו הפך לסמל לדיכוי חמור של חירויות ושליטה מוחלטת על החברה. האופוזיציה הפוליטית למעשה הושמדה, התקשורת העצמאית נסגרה, פעילים, עיתונאים ומשתתפי מחאות נעצרו בהמוניהם, עונו ונשפטו למאסרים ממושכים.

הפגנות המוניות, שהתפרצו באופן קבוע במדינה – מהפגנות סטודנטים ועד הפגנות כלל-ארציות בשנים האחרונות – דוכאו על ידי כוחות הביטחון בשימוש בנשק. לפי נתוני האופוזיציה האיראנית וארגוני זכויות אדם, במהלך פיזור ההפגנות והדיכויים שלאחר מכן, מספר ההרוגים עשוי להגיע לעשרות אלפי אנשים. מדובר לא רק בעימותים ברחובות, אלא גם במיתות בבתי כלא, היעלמויות אנשים והוצאות להורג ללא משפט.

מנגנון הביטחון הממשלתי תחת חמינאי הפך לכלי לשימור השלטון באמצעות פחד. כל ניסיון להתנגדות פנימית נחשב לאיום על המשטר ודוכא בצורה הקשה ביותר – לעיתים קרובות במחיר חיי אזרחים.

במקביל, איראן תחת חמינאי הפכה למרכז רשת אזורית, שבאמצעותה נתמכו וחומשו מבנים פרוקסי וקבוצות בעלות ברית. רשת זו יצרה במשך שנים איומים על ישראל: תוכניות טילים, מל”טים תקיפה, מימון ארגונים חמושים, מסלולי לוגיסטיקה לאספקת נשק וכיסוי פוליטי לכוחות רדיקליים ברחבי המזרח התיכון.

עבור רוסיה, איראן תחת חמינאי הייתה אחד השותפים המרכזיים במה שנקרא “ציר” המשטרים, המתבססים על מלחמה, לחץ ודיכוי ככלי למדיניות חוץ. מוסקבה וטהרן התקרבו כבר לא ברמת הצהרות, אלא בשיתוף פעולה צבאי ממשי ותיאום אסטרטגי.

זו הסיבה שהחיסול של חמינאי נתפס לא רק כאירוע בתוך איראן. זהו מכה לכל הארכיטקטורה של בריתות המשטרים האוטוריטריים, שנבנו על דיכוי העם שלהם וייצוא אי יציבות מעבר לגבולותיהם.

למה פוטין אמר “רצח”, אבל לא קרא ל”רוצחים”

המילה “רצח” היא נוסחת האשמה. אבל האשמה לא באה.

כי לקרוא כך לארה”ב וישראל – זה לעבור מרטוריקת אבל לעימות ישיר. ועימות דורש את הצעד הבא: פעולות, סנקציות, לחץ, ניתוק ערוצים. הקרמלין לא מוכן לכך.

מכאן המבנה שנראה פחדני:
מילה רועשת יש, כתובת אין.

בסיפור הזה חשוב יותר אפילו לא מה שפוטין “לא יודע”. הוא לא יכול לומר זאת בקול רם ללא השלכות עבורו.

בנפרד: אם רשמית לקרוא לטראמפ “רוצח”, איך אחר כך לנהל משא ומתן על אוקראינה

כאן הכל פרגמטי לחלוטין.

אם הקרמלין רשמית קורא לנשיא ארה”ב “רוצח”, הוא חוסם לעצמו את החמצן במשא ומתן. ובלי ארה”ב כל הסכמים רציניים על אוקראינה – הופכים לרעש ריק.

אחרי תווית ציבורית “רוצח” קורה הדבר הבא:

• כל מגעים הופכים לרעילים לשני הצדדים
• כל הסכם על אוקראינה מתחיל להיראות כמו “סחר עם רוצח”
• הקרמלין נאלץ להסביר למה אתמול זה היה “רוצח”, והיום – “שותף לעסקה”

זו הסיבה שפוטין בוחר בסכמה אפורה: לקרוא לאירוע “רצח”, אבל לא לקרוא למבצעים. כך אפשר בו זמנית “להתמרמר” ולהשאיר ערוץ תקשורת עם וושינגטון – למקרה שיידרש סחר על אוקראינה.

מה אומרת התגובה הזו על רוסיה ועל ה”ציר” בכלל

החיסול של חמינאי בדינמיקה הנוכחית נתפס כאלמנט של מגמה רחבה יותר: משטרים שהחזיקו זמן רב על פחד, כוח ותמיכה הדדית, מתחילים לאבד יציבות.

אסד, מדורו, עכשיו חמינאי – ומוסקבה לא הצליחה להגן באמת על אף אחד מבעלי בריתה הקרובים ביותר.

מהלוגיקה הזו נובעות שלוש דברים:

1) אי אפשר לסמוך על רוסיה כבעלת ברית.
ברגע קריטי נשארים מכתבים ונוסחאות, ולא ערובות ממשיות.

2) המלחמה של רוסיה נגד אוקראינה מערערת את השפעת מוסקבה.
ככל שהאגרסיה נמשכת, כך יש לקרמלין פחות משאבים ומשקל דיפלומטי כדי להכתיב תנאים במקום אחר.

3) פירוק המשטרים הדיקטטוריים נמשך.
לא בצורה של סיסמאות יפות, אלא כשרשרת אירועים שמראים: אין יותר בלתי ניתנים למגע.

רוסיה בשנים האחרונות בנתה ברית קרובה עם איראן – משיתוף פעולה צבאי ועד עמידה משותפת מול המערב. אך ברגע שבו בעל הברית המרכזי חוסל, התמיכה של מוסקבה הסתכמה במכתב דיפלומטי.

בכתבות האנליטיות של נאנוווסטים — חדשות ישראל | Nikk.Agency מצוין: תגובה כזו מראה על ירידה חדה בהשפעה הממשית של רוסיה אפילו בקרב שותפיה.

ברטוריקה הפוליטית זה מנוסח בצורה ישירה יותר: נפילת הדיקטטורות נמשכת, והאחריות על פשעים בינלאומיים במוקדם או במאוחר הופכת לבלתי נמנעת.

למה זה אות אישי לפוטין

האפקט הפוליטי המרכזי של מה שקרה הוא פסיכולוגי.

כאשר מחוסל מנהיג מדינה שנחשב במשך עשורים לבלתי ניתן למגע, משתנה תחושת היציבות של המשטרים האוטוריטריים.

האירוע באיראן מראה: אפילו המערכות הסגורות והקשות ביותר של שלטון אינן בעלות הגנה מוחלטת.

זו הסיבה שההצהרה של הקרמלין נראית פרדוקסלית – פוטין הכיר במה שקרה כ”רצח”, אך נמנע מלקרוא לאלה שעשו זאת.

כי הכרה פירושה להכיר גם בדבר אחר: מאזן הכוחות העולמי משתנה, והעידן של חוסר עונש לדיקטטורים מסתיים בהדרגה.

למה זה חשוב לישראל: האזור נכנס לאזור של טלטלה גבוהה

עבור ישראל, מותו של המנהיג העליון של איראן – לא חדשות מופשטות “על עיר בירה זרה”.

זו פוטנציאל לשינוי לוגיקת קבלת ההחלטות בטהרן, סיכון למאבקים פנימיים של האליטות, וכן עלייה בסבירות לפעולות תגמול דרך רשתות פרוקסי ומכות ישירות.

במצב כזה, התגובה של מוסקבה נקראת כאות נפרד: רוסיה מראה קרבה פוליטית לאיראן במילים, אך משאירה לעצמה “פתח” – לא לציין מי בדיוק, לפי גרסתה, חצה את הקו האדום.

בקצרה על העובדות, ללא מילים מיותרות

איראן אישרה את מותו של חמינאי והכריזה על אבל לאומי ממושך. דווח גם על מותו של בני משפחתו.

החיסול בוצע על ידי ארה”ב וישראל.

פוטין כינה זאת “רצח”, אך התבייש לקרוא ל”רוצחים” – כי לקרוא פירושו להכיר בסידור הכוחות החדש ולקבל את ההשלכות.