“לא יושבים, לא יושבים באינטרנט שלכם”: הילדים שרו את השיר, המדינה הביעה את המשמעות – איך הטלוויזיה הרוסית “מלמדת לחיות” בלי אינטרנט ולמה זה סימן מדאיג עבור ישראל

Мקום הולדת החסידות: סודות העיירה טולסטה, מחוז טרנופול, אוקראינה - 23.03.2026 - Новости Израиля

אוסף “איי הזיכרון” באוקראינית, אנגלית ועברית: איך בוצ’אץ’ מאחדת את אוקראינה, ישראל וספרות עגנון - 23.03.2026 - Новости Израиля

“לא יושבים, לא יושבים באינטרנט שלכם”: הילדים שרו את השיר, המדינה הביעה את המשמעות – איך הטלוויזיה הרוסית “מלמדת לחיות” בלי אינטרנט ולמה זה סימן מדאיג עבור ישראל - 22.03.2026 - Новости Израиля
…

“לא רוצים, לא רוצים —
לא תתפוס ברשתות.
לא יושבים, לא יושבים באינטרנט שלכם.
לא רוצים, לא רוצים,
לא יושבים, לא יושבים.
מכריזים על שנה — הכל הפוך.”

בטלוויזיה הרוסית הוצג קטע, שלפני זמן לא רב היה נראה כמו פרודיה פוליטית מרושעת. בתוכנית “שדה הפלאות” ילדים שרו שיר על כך שלחיות בלי אינטרנט זה כאילו אפילו מועיל. עבור הקהל הישראלי, הסיפור הזה חשוב לא רק כעוד אבסורד מרוסיה, אלא גם כסימפטום: שם כבר לא רק מגבילים את הקשר, אלא מתחילים להפוך את הבידוד הדיגיטלי לנורמה שצריך לקבל, להצדיק ואפילו לשיר עליה יפה מהבמה.

מה קרה ב”שדה הפלאות”

ב-20 במרץ 2026, בערוץ הראשון בתוכנית “שדה הפלאות”, מנהלת סטודיו הווקאלי “קומילפו” מוולגוגרד, אנסטסיה סרבריאקובה, יחד עם קבוצת ילדים, ביצעה שיר על היתרונות של ניתוק האינטרנט.

בשיר הילדים שרים על כך שכשמנתקים את האינטרנט “אין בלוגים, אין ערוצים”, וגם מדגישים שבמקרה כזה נשאר יותר זמן לתקשורת חיה ולמשחקים, אך מכנים זאת “חלום בלהות”. בטקסט השיר גם נאמר ש”טלפונים לא נחוצים” ואין צורך לדאוג בגלל שיעורים שלא נלמדו בגלל ניתוק האינטרנט, כי “במציאות לראות חברים ליד זה יותר כיף”. כמו כן, בשיר יש מילים “האור הכחול של המסך לא קלקל את ארוחתי”.

הסטודיו ממוקם במתחם הפנאי העירוני “המאה ה-21”, שהוקם על ידי מנהלת וולגוגרד.

בעצמו, את הקטע הזה אפשר היה לקבל כשטות טלוויזיונית, שיש מספיק מהן ברוסיה.

אבל הוא הופיע ברגע מאוד ספציפי: רויטרס ב-20 במרץ כתב על ניתוקים יומיים של האינטרנט הנייד באזורים של מוסקבה, פטרבורג וערים אחרות, על הלחץ על טלגרם, האיסור המלא על וואטסאפ וקידום המסנג’ר הממשלתי MAX. OSW הפולני כינה זאת שלב חדש ב”ריבונות” האינטרנט הרוסי, כלומר הפרדה נוספת של האזרחים ממקורות מידע עצמאיים.

לכן הסיפור עם השיר חשוב לא בפני עצמו. הוא מראה איך המדינה מנסה להעביר את ההגבלה ממעמד של אמצעי כפוי למעמד של נורמה מוסרית. קודם כל, מקשים על הגישה לקשר. אחר כך מסבירים שזה למען הביטחון. ואז מעלים ילדים לבמה הפדרלית, כדי שכל זה ייראה כמעט כמו ערך חינוכי.

למה הקרמלין מגביל את האינטרנט

ההסבר הרשמי ידוע. הקרמלין טוען שההגבלות נחוצות בגלל המלחמה, איום הרחפנים האוקראינים, “אי ציות לחוקי רוסיה” על ידי פלטפורמות זרות והצורך להגן על המקטע ה”ריבוני” של הרשת. רויטרס הביא את דברי דמיטרי פסקוב שהצעדים קשורים חלקית לשאלות ביטחון ולהתנהגות חברות זרות, והחוק על “האינטרנט הריבוני” עוד מ-2019 הוצג כהגנה על עמידות ושלמות האינטרנט הרוסי.

אבל המשימה האמיתית רחבה יותר. מדובר לא רק על חסימת אתרים בודדים. המשטר צריך אינטרנט שניתן למינון, להאטה, לניתוק לפי אזורים, לסינון ובמידת הצורך לצמצום למינימום המותר. Human Rights Watch כתבה במפורש שהחוק על “האינטרנט הריבוני” במציאות הרחיב את שליטת המדינה על תשתית הרשת עצמה, ורויטרס במרץ 2026 דיווח על סמכויות חדשות לכוחות הביטחון להגבלת גישה והגברת הפיקוח.

יש גם משימה שנייה — שמירה על המונופול על הסבר המלחמה והבעיות הפנימיות. כל עוד לאנשים יש טלגרם, VPN, פלטפורמות חיצוניות וערוצים עצמאיים, למדינה קשה יותר לשלוט איך החברה רואה את המתרחש. רויטרס כתב שהחמרת השליטה באינטרנט קשורה גם לרצון הקרמלין לשמור על יציבות פנימית בזמן המלחמה נגד אוקראינה, ולפחד מפני עלייה פוטנציאלית בחוסר שביעות רצון.

המטרה השלישית — להכניס את המשתמשים לאקוסיסטמה בשליטה. על רקע זה מגבילים את טלגרם, אוסרים על וואטסאפ, ודוחפים אנשים ל-MAX — מסנג’ר בתמיכת המדינה, שמבקרים רואים בו כלי מעקב ושליטה. זה כבר לא רק צנזורה במובן הישן, אלא ניסיון לשנות את הסביבה הדיגיטלית כך שאזרח נוח יחיה בתוך מערכת מותרת וישתמש רק במה שניתן לנטר.

למה כאן עלה ההשוואה עם איראן

ההשוואה עם איראן אינה מקרית ואינה רק פובליציסטית. רויטרס כתב במפורש שרוסיה בהקמת מערכת השליטה החדשה באינטרנט קיבלה השראה מהניסיון הסיני והאיראני. Freedom House בדו”ח על איראן לשנת 2025 ציין שהרשויות במדינה המשיכו להפוך את הגישה לאינטרנט הגלובלי ליקרה ולא נוחה יותר ובמקביל דחפו אנשים לגרסה “פנימית”, ביתית של הרשת, שבה למדינה קל יותר לשלוט על התוכן ולצפות במשתמשים. בינואר 2026 רויטרס דיווח שהרשויות האיראניות למעשה ניתקו את האינטרנט והקשר כאשר דיכאו בכוח הפגנות המוניות.

לכן ההשוואה עובדת. המודל האיראני — זה לא היעדר מוחלט של טכנולוגיות, אלא אינטרנט מנוהל, יקר, מוגבל וקל לניתוק, שניתן להנמיך בפתאומיות ברגע של מחאה, מלחמה או משבר פנימי. בדיוק לכיוון הזה רוסיה נעה כעת במהירות רבה. לא לכיוון של “שום דבר לא עובד בכלל”, אלא לכיוון של משטר שבו המדינה משאירה את החיים הדיגיטליים בדיוק במידה שהיא מועילה לה.

וכאן השיר ב”שדה הפלאות” נראה במיוחד מראה. הוא למעשה אורז את הלוגיקה האיראנית בפורמט טלוויזיוני לילדים: אל תתלוננו שהרשת נחתכת; תתייחסו לזה כתופעה מועילה ואפילו מוסרית. עבור הישראלים זו לוגיקה מוכרת היטב של משטר אוטוריטרי, שמתחיל בלשלול ואז דורש הכרת תודה על השלילה.

למה בכלל מזכירים את צפון קוריאה

ההשוואה עם צפון קוריאה יותר קשה, אבל גם היא לא נלקחה מהאוויר. בצפון קוריאה משתמשים רגילים בעיקר יש להם גישה לא לרשת הגלובלית, אלא לרשת פנימית מדינתית; Freedom House ומשרד החוץ האמריקאי מציינים שהגישה לאינטרנט העולמי שם מוגבלת למעגל צר של אליטות, פקידים ואנשים מורשים במיוחד. עבור רוב האזרחים, הסביבה הדיגיטלית נבנתה מלכתחילה ככלי בידוד ומעקב, ולא כמרחב של גישה חופשית למידע.

ברור שרוסיה עדיין לא צפון קוריאה. ברוסיה עדיין נשארים שאריות של אינטרנט חיצוני, פועלים דרכי עקיפה, VPN וערוצים עצמאיים נפרדים, והחברה עצמה הרבה יותר משולבת טכנולוגית ברשת הגלובלית מאשר הצפון קוריאנית. אבל ההשוואה הצפון קוריאנית עולה בגלל דבר אחר — בגלל האסתטיקה וכיוון התנועה. כאשר המדינה לא רק מגבילה את הגישה, אלא מתחילה לרומנטיזציה תרבותית של חוסר החופש, מראה לילדים שללא אינטרנט זה טוב, זה כבר מזכיר לא את הטכניקה האיראנית של שליטה, אלא את הדרך הצפון קוריאנית לעצב את השלילה כמידה טובה.

במילים אחרות, אם לדבר בדיוק, רוסיה היום קרובה לא למודל הצפון קוריאני המלא, אלא לתערובת של שתי לוגיקות. מבחינת התשתית והפרקטיקה של ניתוקים היא לוקחת יותר ויותר מאיראן: שליטה פנימית, בידוד, אפשרות לניתוק מהיר של הקשר במשבר. מבחינת העיצוב התעמולתי היא נכנסת יותר ויותר לשטח הצפון קוריאני, שבו עוני, מחסור, הגבלה וחוסר חופש מוצגים כסימן לחיים נכונים.

למה עבור ישראל זה לא סיפור זר

עבור הקהל הישראלי כאן חשוב מאוד הניגוד הפשוט. בישראל הקשר בזמן מלחמה — זה לא גחמה ולא “תלות באינטרנט”. זה חלק מתשתית ההישרדות: התראות, משפחה, מקלטים, תחבורה, מפות, תשלומים, תיאום, חדשות. לכן הסיפור עם השיר ב”שדה הפלאות” צריך להיקרא לא כסיפור אקזוטי על טלוויזיה רוסית, אלא כסימן ברור לכך שברוסיה המדינה לומדת להפוך את שלילת הקשר לנורמה חברתית.

עבור קוראי נאנוווסטי — חדשות ישראל | Nikk.Agency זה חשוב גם כי משטרים כאלה מסוכנים לא רק בתוכם. כאשר מדינה בונה מערכת שבה לאזרחים מותר לדעת פחות, לראות פחות ולהתאם פחות, היא הופכת לאגרסיבית יותר, עצבנית יותר ומסוכנת יותר כלפי חוץ. בידוד החברה שלה כמעט אף פעם לא נשאר רק פרויקט פנימי. הוא כמעט תמיד הולך לצד התפשטות חיצונית, מיליטריזציה וחיפוש מתמיד אחר אויב. זה כבר מסקנה אנליטית, אבל היא נובעת ישירות מכך איך משטרים אוטוריטריים קושרים שליטה על מידע עם שליטה על החברה.

למה המסקנות שלנו הן בדיוק כאלה

אם לאסוף את כל העובדות יחד, התמונה נראית די קשה. יש חוק על “האינטרנט הריבוני”. יש ניתוקים אמיתיים של הקשר הנייד ובעיות בגישה למסנג’רים. יש לחץ על פלטפורמות עצמאיות ודחיפת שירותים מדינתיים. יש השראה מהניסיון האיראני. יש קטע טלוויזיוני שבו ילדים מוצבים להצדיק את הבידוד הדיגיטלי. כל זה כבר קשה לקרוא לו אוסף מקרי של אפיזודות. זו קו אחד.

לכן ההשוואה עם איראן וצפון קוריאה בסיפור הזה נחוצה לא בשביל המילה האדומה. היא נחוצה כדי לתאר במדויק יותר את המתרחש. עם איראן רוסיה חולקת בדיוק את המודל של אינטרנט מנוהל וניתן לניתוק. עם צפון קוריאה — הלוגיקה של עיצוב אידיאולוגי של חוסר חופש, כאשר מציעים לאנשים לא רק לסבול את ההגבלות, אלא לראות בהן נכונות ואפילו מועילות. ואם לדבר ממש ישירות, אז המילה “מורדור” כאן, כמובן, אינה מונח אנליטי, אלא מטאפורה פובליציסטית. אבל כמטאפורה היא כבר די מדויקת להעביר את מצב הרוח של המתרחש: מלמדים את המדינה לחיות גרוע יותר, לדעת פחות ולראות בזה נורמה.

המסקנה הסופית קשה, אבל כנה.

ב”שדה הפלאות” הראו לא רק קטע לא מוצלח ולא פעילות חובבנית מוזרה מוולגוגרד. שם הראו איך המדינה מלמדת את החברה לאהוב את ההגבלות שלה. ובדיוק ברגע הזה ההשוואה עם איראן וצפון קוריאה מפסיקה להיות רק רגש והופכת לאבחנה פוליטית מובנת.