טרוריסטים רוסים שוב מכים באזרחים: קריבוי רוג הכריזה על אבל לאחר מתקפת טילים - 23.06.2026
- Новости Израиля
2.5 טריליון שקל חוב פרטי: מדוע ישראל נראית רגועה מבחוץ, אך מבפנים מצטבר סיכון - 23.06.2026
- Новости Израиля
ישראל נכנסה לחמשת המדינות המובילות במספר הביקורים באוקראינה בשנת 2025: מה עומד מאחורי המספר הזה - 22.06.2026
- Новости Израиля
…
הראיון עם מיכאל ברודסקי הפך לשיחה חשובה לא רק על דיפלומטיה, אלא גם על התבגרות היחסים בין אוקראינה לישראל. בו עלו נושאים שלרוב לא נוח לדון בהם בפומבי: אשליות, טכנולוגיות צבאיות, אנטישמיות, השואה והגבולות של תמיכה פוליטית.
אוקראינה אחרי 2021: מדינה שהמלחמה שינתה לעומק יותר ממה שנראה
הראיון של העיתונאי האוקראיני יורי רומננקו עם שגריר ישראל באוקראינה מיכאל ברודסקי, שפורסם בערוץ Yuriy Romanenko ב-8 ביוני 2026, חשוב לא רק כשיחה דיפלומטית לפני סיום משימת השגריר באוגוסט. זו שיחה על איך אוקראינה וישראל עברו בשנים האחרונות דרך אכזבות, ציפיות מוגזמות, מגבלות הדדיות והגיעו להבנה מפוכחת יותר זו של זו.
ברודסקי הגיע לאוקראינה באוגוסט 2021. אז המדינה עדיין חיה במציאות פוליטית ופסיכולוגית אחרת. עד הפלישה המלאה של רוסיה נותרו חודשים, אך תהליכים רבים שנראים היום ברורים, אז עדיין לא היו נראים במלוא עוצמתם.
לדברי השגריר, לא השתנו הסטריאוטיפים שלו על אוקראינה – השתנתה אוקראינה עצמה. זו נוסחה חשובה, כי היא מעבירה את השיחה ממישור הרושם האישי למישור השבר ההיסטורי. המדינה שראה ב-2021 והמדינה ממנה הוא נפרד ב-2026 – כבר לא אותה חברה.
המלחמה שינתה את אוקראינה לא רק מבחינה צבאית.
היא שינתה את מפת האוכלוסייה, ההגירה הפנימית, היחס לביטחון, האמון בשותפים חיצוניים, הציפיות מבעלי ברית וההבנה העצמית של המדינה. ברודסקי מדבר על זרמי האנשים שעברו מהמזרח למרכז ולמערב, על הטרגדיה האנושית ועל מדינה שאיבדה חלק עצום מהנורמליות הקודמת שלה.
לקהל הישראלי ההיגיון הזה מובן. גם ישראל חיה במצב שבו הביטחון אינו סעיף תקציבי מופשט, אלא תנאי לקיום המדינה. אחרי 7 באוקטובר 2023 המציאות הזו הפכה לעוד יותר קשה. לכן השיחה של ברודסקי על אוקראינה נשמעת לא כמו דו”ח דיפלומטי קר, אלא כמו מבט של אדם ממדינה שיודעת בעצמה מה זה לחיות תחת איום.
היעלמות האשליות: על רוסיה, שותפים והציפיות העצמיות
אחד מהתזות המרכזיות של ברודסקי – אוקראינה איבדה אשליות רבות.
ראשית כל מדובר על רוסיה. עד 2022 עדיין היו בחברה האוקראינית תפיסות שונות על “השכן הצפוני”, על האפשרות להגיע להסכמה, על הקרבה התרבותית, על העבר שלכאורה יכול למנוע מלחמה גדולה. אחרי 24 בפברואר 2022 האופטיקה הזו נהרסה.
אבל חשוב יותר: המלחמה הרסה לא רק את האשליות על רוסיה. היא הרסה גם את הציפיות המוגזמות מהשותפים.
בנקודה זו ברודסקי מדבר על ישראל בכנות מיוחדת. בתחילת המלחמה המלאה רבים באוקראינה הסתכלו על ישראל דרך המיתוס של “כיפת ברזל”. בשדה הציבורי האוקראיני לעיתים קרובות נשמעה הלוגיקה: אם לישראל יש את מערכת ההגנה האווירית המפורסמת, אז היא יכולה לסגור את השמיים האוקראיניים.
ברודסקי מסביר שזה היה תפיסה מעוותת.
“כיפת ברזל” – אינה כיפה קסומה מעל המדינה. זו מערכת טילים ספציפית, יעילה נגד סוג מסוים של איומים, בעיקר טילים קצרי טווח. היא לא מיועדת לסגור שטח עצום מכל הטילים האפשריים, בליסטיקה, תעופה, רחפנים והתקפות משולבות.
בדיוק כאן מתחילה התבגרות היחסים האוקראיניים-ישראליים.
כאשר צד אחד מצפה לבלתי אפשרי, והצד השני לא יכול או לא מוכן לתת זאת, נוצרים עלבונות. כאשר הצדדים מתחילים להבין את היכולות האמיתיות זה של זה, נוצר מרחב לפוליטיקה אמיתית.
אוקראינה התחילה להבין טוב יותר את המגבלות של ישראל. ישראל התחילה להבין טוב יותר את היקף המלחמה האוקראינית. וזה, כפי שנובע מדברי ברודסקי, לא הופך את היחסים לפשוטים יותר, אבל הופך אותם לכנים יותר.
איפה אוקראינה וישראל באמת יכולות להתקרב
התזה החיובית המרכזית של הראיון – הפוטנציאל לשיתוף פעולה בין אוקראינה לישראל לא מוצה. יתר על כן, הוא יכול להפוך להרבה יותר רציני דווקא אחרי ששתי המדינות עברו מלחמות קשות וויתרו על חלק מהאשליות.
ברודסקי רואה את הפוטנציאל המרכזי לא בהצהרות יפות, אלא בתחום הצבאי-טכנולוגי.
מדובר על הגנה אווירית, רחפנים, הגנה נגד רחפנים, טכנולוגיות צבאיות והיכולת להפוך במהירות ניסיון קרבי לפתרונות מעשיים. זה התחום שבו אוקראינה וישראל יכולות להיות באמת מועילות זו לזו.
ישראל בנתה במשך עשורים את התרבות הטכנולוגית ההגנתית שלה בתנאי איום מתמיד. כאשר אין ערובה שאחרים יתנו את כל הנדרש, המדינה נאלצת להמציא בעצמה. כאשר האויבים קרובים, הטכנולוגיות נבדקות לא בתערוכה, אלא במציאות.
אוקראינה אחרי 2022 מצאה את עצמה בהיגיון דומה.
היא לא יכולה לחכות לפתרונות מושלמים. היא נאלצת לפתח במהירות, לבדוק, לשנות, להרחיב ולבדוק שוב. במיוחד זה נראה בנושא הרחפנים, שבו המלחמה האוקראינית הפכה לאחד מהפוליגונים הקשים ביותר של המהפכה הטכנולוגית הצבאית המודרנית.
לחדשות ישראל Nikk.Agency החלק הזה של הראיון חשוב במיוחד: הוא מראה שהיחסים האוקראיניים-ישראליים יכולים לצאת מהפורמט הרגשי של “למה לא נתנו” ולעבור לפורמט המעשי של “מה אנחנו יכולים ליצור יחד”.
הגנה אווירית ורחפנים: לא סמלים, אלא שאלה של הישרדות
הגנה אווירית בשיחה זו – אינה פרט טכני. זו שאלה של חיי אנשים.
אוקראינה חיה תחת התקפות טילים ורחפנים רוסיות. ישראל אחרי 7 באוקטובר חיה עם איומים של חמאס, חיזבאללה, איראן וכוחות אחרים שמשתמשים בטילים, רחפנים, התקפות משולבות ורשתות פרוקסי.
המלחמות הללו שונות. אי אפשר להשוות אותן באופן מכני.
לאוקראינה יש גיאוגרפיה אחת, קנה מידה אחד של חזית, עומק טריטוריה אחד וסוג אויב אחד. לישראל יש טריטוריה אחרת, צפיפות אוכלוסין אחרת, גבולות אחרים, מערכת איומים אחרת. אבל ההיגיון הטכנולוגי דומה: האויב מחפש את הנקודה החלשה, תוקף בזול יותר, מהר יותר, בהמוניות יותר, וההגנה נאלצת להגיב בחכמה יותר.
ברודסקי מכיר בכך שאוקראינה התמודדה עם מלחמת רחפנים רחבת היקף לפני ישראל. ישראל, במיוחד בכיוון הצפוני, כבר ראתה עד כמה הבעיה הזו הופכת לרצינית. חיזבאללה משתמשת באופן פעיל ברחפנים, וחלק מהאיומים מזכירים את מה שהחיילים האוקראינים רואים כל יום בחזית שלהם.
במובן זה, הניסיון האוקראיני יכול להיות חשוב לישראל לא פחות מהניסיון הישראלי לאוקראינה.
אוקראינה יודעת לעבוד עם המוניות, פתרונות שדה, שינויים מהירים בטקטיקה. ישראל יודעת לבנות אקוסיסטמות טכנולוגיות, לקשר בין הצבא, מהנדסים, עסקים, המדינה ושוק הייצוא. אם שתי האסכולות הללו יחוברו לא באופן פורמלי, אלא באמת, התוצאה יכולה להיות רצינית.
אוקראינה חוזרת על הדרך הישראלית – אבל בקנה המידה שלה
אחת מהמחשבות החזקות ביותר של ברודסקי – אוקראינה במובנים רבים חוזרת על הדרך של ישראל.
לא במובן הפוליטי ולא בהעתקה היסטורית. אוקראינה לא הופכת ל”ישראל השנייה”, והשוואות כאלה לעיתים קרובות מפשטות מדי את המציאות. אבל יש היגיון דומה: מדינה שניצבת מול איום השמדה, מתחילה לבנות תרבות הגנה עצמית.
ישראל עברה את זה במשך עשורים.
חוסר בנשק, מגבלות משאבים, הצורך להגן כאן ועכשיו, תלות בשותפים חיצוניים, אבל במקביל הבנה שבמקרה קריטי צריך לסמוך קודם כל על עצמך. מזה צמחה התעשייה הביטחונית הישראלית, היכולות המודיעיניות, תרבות הסטארט-אפים, הרפואה הצבאית, הסייבר והמערכת של התאמה מתמדת.
אוקראינה עכשיו עוברת את הגרסה שלה של הדרך הזו.
רק שהיא עושה זאת בזמן הרבה יותר קצר ובצל מלחמה מלאה נגד רוסיה. בתנאים האוקראיניים הטכנולוגיות הצבאיות מתפתחות לא מתוך נוחות ולא מתוך רצון לתפוס שוק. הן מתפתחות כי אחרת אנשים, ערים, תשתיות וצבא מתים.
זה רגע חשוב מאוד לקהל הישראלי.
הוא מסביר מדוע אוקראינה היום – לא רק מקבלת עזרה. אוקראינה הופכת לנושאת ניסיון שיכול להיות נחוץ למדינות אחרות, כולל ישראל. זה משנה את הפסיכולוגיה של היחסים. קייב כבר לא רק מבקשת. קייב יכולה לשתף במה שקיבלה במחיר נורא.
יחסים ללא רומנטיקה: מדוע הבגרות חשובה יותר מסיסמאות
היחסים האוקראיניים-ישראליים מעולם לא היו פשוטים. ברודסקי אומר במפורש שזה לא המקרה שבו בין המדינות הכל ורוד, מובן וללא עננים.
בזה יש ערך לראיון.
הוא לא מצייר ידידות דקורטיבית. הוא מראה את היחסים בין שתי מדינות שיש להן אינטרסים משותפים, כאבים משותפים, אויבים משותפים בכיוונים מסוימים, אבל גם יש להן נסיבות גיאופוליטיות שונות, מגבלות שונות וטראומות היסטוריות שונות.
אוקראינה רצתה מישראל יותר בתחילת המלחמה.
ישראל ציפתה שאוקראינה תבין טוב יותר את המגבלות שלה.
אחרי 7 באוקטובר לחברה האוקראינית היה קל יותר להבין מדוע ישראל מקבלת החלטות דרך הפריזמה של ביטחון. אבל גם לישראל היה קשה יותר לא לראות עד כמה קשה המלחמה נגד רוסיה שאוקראינה מנהלת.
כך נוצרת בסיס כנה יותר.
לא “אנחנו תמיד צריכים להסכים”. לא “אנחנו חייבים לשתוק על הקשה”. לא “לנו הכל חייבים”. אלא משהו אחר: יש לנו תחומים שבהם אנחנו יכולים להיות חזקים יותר יחד, ויש נושאים שצריך לדון בהם ללא אשליות.
שתי מלחמות, היגיון אחד של התאמה מתמדת
אוקראינה וישראל היום נמצאות במלחמות שונות, אבל שתי המדינות חיות במצב של התאמה מתמדת.
אוקראינה מתאימה את עצמה ללחץ הרוסי: חזית, עורף, אנרגיה, גיוס, רחפנים, טילים, עזרה בינלאומית, עייפות השותפים, מלחמת מידע.
ישראל מתאימה את עצמה להשלכות 7 באוקטובר, איומים מעזה, לבנון, איראן, תימן, סוריה, ללחץ דעת הקהל הבינלאומית, לטראומה הפנימית ולצורך להגן על האזרחים ולשמור על בריתות אסטרטגיות בו זמנית.
בדיוק בגלל זה השיחה של ברודסקי נשמעת כמו גשר בין שני הניסיונות.
הוא לא אומר שאוקראינה וישראל זהות. הוא מדבר על כך ששתי המדינות מבינות את מחיר המלחמה לא מתוך דוחות, אלא מתוך החיים. זה יכול להיות הבסיס לשיתוף פעולה עמוק יותר.
אנטישמיות, זריקות רוסיות וזיכרון כואב
אבל הראיון של ברודסקי חשוב לא רק בחלק הצבאי. בו יש בלוק גדול אחר – אנטישמיות, זיכרון היסטורי ונושאים שלעיתים קרובות מנסים להוציא מהשיחה למען נוחות פוליטית.
ברודסקי מדבר על החוק נגד אנטישמיות באוקראינה. עמדתו פשוטה: מדינה מתורבתת צריכה שיהיו לה כלים למאבק באנטישמיות ופשעים על רקע שנאה לאומית.
הוא מדגיש נקודה חשובה: אפשר לבקר את ישראל. זה לא אנטישמיות.
אבל תקיפה על בית כנסת, התבטאויות אנטישמיות, הסתה, שנאה ליהודים או ניסיון להציג פשע על רקע אנטישמיות כ”חוליגניזם” רגיל – זו כבר סיפור אחר. דברים כאלה צריכים להיקרא בשמם.
לאוקראינה זה חשוב במיוחד.
הפרופגנדה הרוסית מנסה במשך שנים להשתמש בנושא היהודי נגד אוקראינה: פעם דרך האשמות ב”נאציזם”, פעם דרך קונספירולוגיה, פעם דרך ניסיונות לסכסך בין אוקראינים ליהודים, פעם דרך זריקות על כך שישראל כביכול יש לה תוכניות סודיות כלשהן לגבי השטח האוקראיני.
“ירושלים השמימית”: קונספירולוגיה כנשק נגד אמון
בראיון נשמעת בנפרד הנושא של מה שנקרא “ירושלים השמימית”. ברודסקי מכנה את הרעיון הזה כטירוף ושיגעון.
וזו לא רק תגובה רגשית.
מיתוסים כאלה עובדים כנשק מידע. הם לא חייבים להיות הגיוניים. מטרתם – לא להסביר את המציאות, אלא להדביק את החברה בחשדנות. לזרוע את המחשבה שהיהודים, ישראל או כוחות “נסתרים” כלשהם כביכול משתמשים במלחמה באוקראינה לתוכניות סודיות שלהם.
זו מכניקה אנטישמית ישנה באריזה חדשה.
קודם כל נוצר עלילה פנטסטית. אחר כך היא חוזרת על עצמה על ידי בוטים, ערוצים שוליים, פסאודו-מומחים ואנשים שלא מבינים שהם הופכים לחלק ממבצע מידע עוין. אחר כך העלילה הזו מתחילה לצוץ תחת כל חדשות שבהן יש ישראל, יהודים, אוקראינה, זלנסקי, אברמוביץ’, דיפלומטיה או מלחמה.
ברודסקי אומר בזהירות שלא תמיד אפשר להפריד במדויק בין מבצע מתוכנן לתגובות ספונטניות של משתמשים. אבל עצם העובדה של כמות גדולה של תגובות אנטישמיות, כולל תחת פרסומים של שגרירות ישראל, הוא מכיר כמדאיגה.
וכאן לחברה האוקראינית יש מסקנה חשובה.
המאבק בפרופגנדה הרוסית – זה לא רק הפרכת פייקים על החזית. זה גם הגנה על האמון הפנימי. אם קונספירולוגיה פרו-רוסית או אנטישמית מתחילה לעבוד בתוך השיח האוקראיני, היא פוגעת לא רק ביהודים. היא פוגעת באוקראינה עצמה, כי היא הופכת אותה לפגיעה למניפולציה.
זיכרון היסטורי: תמיכה באוקראינה לא אומרת שתיקה
הבלוק הכואב ביותר של הראיון קשור לזיכרון היסטורי.
ברודסקי מדבר על ההאדרה של דמויות שבישראל נתפסות דרך הקשר עם המשטר הנאצי, השואה והרעיונות של אוקראינה ללא יהודים. בשיחה נשמעת הנושא של מלניק, התגובה של יד ושם, העמדה של משרד החוץ הישראלי והשאלה מדוע עלילות כאלה שוב ושוב הופכות לבעיה ביחסים של אוקראינה עם ישראל ופולין.
כאן העמדה של ברודסקי קשה, אבל חשובה.
ישראל תומכת באוקראינה במלחמה נגד רוסיה. ישראל מצביעה בעד אוקראינה בפלטפורמות בינלאומיות. ישראל מספקת עזרה ולדברי השגריר, תמשיך לתמוך באוקראינה.
אבל זה לא אומר שישראל תשתוק בנושאי זיכרון היסטורי.
לישראל הנושא של השואה על אדמת אוקראינה – לא סיפור חיצוני. זו חלק מההיסטוריה של העם היהודי. על אדמת אוקראינה במהלך מלחמת העולם השנייה הושמדו כ-1.5 מיליון יהודים. לכן, כאשר באוקראינה מופיעים פעולות שנתפסות בישראל כהאדרה של אנשים הקשורים למשטר הנאצי, ירושלים רואה את עצמה זכאית להגיב.
זו שיחה לא נעימה. אבל יחסים בוגרים ללא שיחות כאלה בלתי אפשריים.
לאוקראינה יש את ההיסטוריה הטרגית שלה של מאבק על מדינה. לישראל יש את הזיכרון ההיסטורי שלה על השואה. שני הזיכרונות הללו לא תמיד קל לשלב במרחב הפוליטי, במיוחד בזמן מלחמה. אבל אם לא ידונו בהם באופן מקצועי, כנה וללא קלישאות פרופגנדה, כל פרק חדש יהפוך למשבר דיפלומטי.
ברודסקי מזכיר שעוד לפני המלחמה המלאה הציע להקים ועדה היסטורית שתוכל להעביר מחלוקות כאלה מהמישור הפוליטי למישור המקצועי. הרעיון הזה, לפי דבריו, לא מומש. אולי, לשווא.
לחדשות ישראל Nikk.Agency הרגע הזה חשוב במיוחד, כי אי אפשר לבנות את היחסים האוקראיניים-ישראליים רק על הפוליטיקה הנוכחית. בהם תמיד יש משתתף שלישי – הזיכרון. זיכרון על יהודי אוקראינה, זיכרון על השואה, זיכרון על המאבק של האוקראינים נגד אימפריות, זיכרון על האלימות הסובייטית והרוסית, זיכרון על אלה שנמצאו בין טרגדיות שונות של המאה ה-20.
יד ושם ו”מירוטבורץ”: מדוע הפרק הזה הפך לאות
בנפרד ברודסקי מדבר על הכנסת מנהל יד ושם למאגר “מירוטבורץ”. הוא מכנה זאת כאבסורד וצעד לא ידידותי.
לדבריו, ישראל שלחה נוטה בבקשה להבהיר את המצב. משרד החוץ האוקראיני השיב שאוקראינה מעריכה את הקשרים עם יד ושם ואין לה השפעה על פעולות הארגון הציבורי הזה. פורמלית זו הסבר חשוב. אבל פוליטית הפרק עצמו בכל זאת השאיר טעם לא נעים.
ברודסקי אומר שמנהל יד ושם תכנן להגיע לאוקראינה ליום השנה ה-85 לבאבי יאר בסתיו 2026. אחרי מצב כזה, לדבריו, הביקור הזה התברר כבספק.
זו לא פרט טכני.
יד ושם לישראל – לא רק מוזיאון או מרכז מחקר. זה אחד מהמוסדות המרכזיים של הזיכרון הלאומי על השואה. לכן כל פעולה סביב יד ושם נתפסת בישראל ברגישות רבה.
לאוקראינה במצב כזה חשוב להבין לא רק את הצד המשפטי, אלא גם את הסמלי. גם אם המדינה פורמלית לא שולטת בפלטפורמה זו או אחרת, נזק דיפלומטי יכול להיווצר בכל זאת.
מה הראיון הזה אומר על עתיד אוקראינה וישראל
המסקנה המרכזית מהראיון של ברודסקי – היחסים בין אוקראינה לישראל נכנסים לשלב בוגר יותר.
זה כבר לא שלב של ציפיות פשוטות.
לא שלב שבו אוקראינה מצפה מישראל ל”כיפת ברזל” כהצלה אוניברסלית. לא שלב שבו ישראל יכולה להסתכל על המלחמה האוקראינית רק כמשבר אירופי רחוק. לא שלב שבו אפשר לדחות לנצח נושאים כואבים של זיכרון היסטורי כי “עכשיו לא הזמן”.
להפך, דווקא עכשיו מתברר: אם אוקראינה וישראל רוצות להיות קרובות יותר, הן צריכות לבנות יחסים על המציאות.
המציאות הראשונה: אוקראינה השתנתה במלחמה והפכה למדינה עם ניסיון צבאי עצום.
המציאות השנייה: גם ישראל חיה במצב מלחמה ולא יכולה לקבל החלטות ללא התחשבות בביטחונה העצמי.
מציאות שלישית: לשתי המדינות יש שדה חזק לשיתוף פעולה – הגנה אווירית, רחפנים, הגנה מפני רחפנים, טכנולוגיות צבאיות, רפואה, סייבר, שיקום, עמידות ערים ותשתיות.
מציאות רביעית: התוקפנות הרוסית, הגורם האיראני, חמאס, חיזבאללה ואיומים אחרים אינם קיימים בנפרד זה מזה. העולם הופך להיות יותר מקושר, והטכנולוגיות הצבאיות, התעמולה ובריתות האויבים עוברים במהירות מאזור אחד לאחר.
מציאות חמישית: הזיכרון ההיסטורי לא ייעלם לשום מקום. ישראל יכולה לתמוך באוקראינה נגד רוסיה ובו זמנית לבקר את ההאדרה של דמויות הקשורות בזיכרון היהודי לטרגדיית השואה. אוקראינה יכולה לצפות לתמיכה מישראל, אך עליה להבין כי עבור העם היהודי הזיכרון על מיליון וחצי היהודים שהושמדו על אדמת אוקראינה אינו נושא משני.
מעלבונות לפרגמטיקה
הדבר הכי יקר בשיחה של ברודסקי – היעדר דקורטיביות.
הוא לא מנסה להציג את היחסים האוקראיניים-ישראליים כאידיאליים. הוא לא מסתיר שהיו ציפיות מוגזמות. הוא לא עוקף את האנטישמיות. הוא לא עושה כאילו הזיכרון ההיסטורי לא משפיע על הפוליטיקה. אבל עם זאת הוא לא שם קץ לשותפות.
להיפך, מדבריו נובע: דווקא אחרי האכזבות מופיעה הזדמנות לקשר חזק יותר.
וזה, אולי, השיעור החשוב ביותר עבור קייב וירושלים.
ברית לא תמיד מתחילה ברומנטיקה. לפעמים היא מתחילה בשיחה קשה על מה כל אחד יכול, מה כל אחד לא יכול, מי טעה במה ואיפה יש תועלת משותפת אמיתית.
אוקראינה וישראל יכולות להתקרב לא בגלל שאין להן בעיות, אלא כי הן סוף סוף מתחילות לדבר עליהן בצורה יותר ישירה.
למה זה חשוב לקהל הישראלי
לישראלים הנושא האוקראיני לעיתים קרובות נראה רחוק, למרות שבפועל הוא מאוד קרוב.
באוקראינה חי הזיכרון היהודי. משם מגיעות משפחות רבות של ישראלים. שם נמצאות ערים, עיירות, בתי קברות, בתי כנסת, מקומות של ירי המוני, באבי יאר, אומן, אודסה, קייב, לבוב, דניפרו, חרקוב ועשרות נקודות אחרות הקשורות להיסטוריה של העם היהודי.
אבל היום אוקראינה היא לא רק העבר.
זו מדינה שנלחמת נגד רוסיה, מפתחת טכנולוגיות צבאיות, מגנה על עריה מפני טילים ורחפנים, נלחמת בתעמולה הרוסית ומנסה לשמור על המדינה בתנאי לחץ עצום.
לישראל זה לא ניסיון זר.
ישראל גם יודעת מה זה להסביר לעולם את זכותה להגנה. ישראל גם יודעת מה זה לחיות תחת איום של טילים, רחפנים ומתקפות טרור. ישראל גם יודעת כמה מהר החמלה הבינלאומית יכולה להתחלף בביקורת כשהמלחמה הופכת לארוכה ומורכבת.
לכן השיחה של ברודסקי חשובה לא רק לאוקראינה. היא חשובה גם לישראל, כי היא מראה: הניסיון האוקראיני יכול להיות חלק מההבנה הישראלית של המלחמה החדשה.
מסקנה סופית
הראיון של מיכאל ברודסקי – זה לא רק סיכום דיפלומטי של משימתו באוקראינה. זה תיעוד של שלב חדש ביחסים בין אוקראינה לישראל.
בשלב הזה כבר לא מספיק לדבר במילים כלליות על ידידות, תמיכה וערכים משותפים. יש צורך בהחלטות קונקרטיות: בהגנה אווירית, רחפנים, הגנה מפני רחפנים, טכנולוגיות, שיקום, חילופי ניסיון והגנה על אזרחים.
אבל יש צורך גם בשיחות כנות.
על למה אוקראינה ציפתה מישראל ליותר ממה שישראל הייתה מוכנה לתת. על למה ישראל צריכה להסתכל יותר בקפידה על הניסיון האוקראיני של המלחמה המודרנית. על איך התעמולה הרוסית משתמשת באנטישמיות ובקונספירולוגיה להרוס את האמון. על למה הזיכרון ההיסטורי נשאר חלק מהפוליטיקה, אפילו כששתי המדינות מדברות על העתיד.
אוקראינה וישראל אחרי 2022 ו-2023 הבינו טוב יותר את מחיר הביטחון. אבל דווקא בגלל זה היחסים שלהן צריכים להיבנות לא על מיתוסים, אלא על כנות.
כנות לא תמיד נוחה.
אבל רק היא נותנת סיכוי להפוך ידידות מורכבת לשותפות אמיתית.
וידאו
מומלץ לצפות במלואו – https://www.youtube.com/watch?v=Dg-_ZFAE-CI
