ב-10 ביוני 2026 קיימה ועדת הכנסת לענייני עלייה, קליטה ותפוצות ישיבת פיקוח על נושא אישורי השהייה לפליטים מאוקראינה בישראל, מצבם של ילדי הפליטים והסדרת מעמד משפחתי לזוגות בינלאומיים.
הכנסת העלתה את נושא האוקראינים, המשפחות הבינלאומיות והמעמד בישראל
כ”ה בסיוון תשפ”ו, 10 ביוני 2026, ועדת הכנסת לענייני עלייה, קליטה ותפוצותקיימה ישיבת פיקוח הנוגעת ישירות לאלפי אנשים בישראל.
הנושא נשמע בירוקרטי: סדר פעולות של רשויות המדינה בהסדרת מעמד על בסיס קשרים משפחתיים.
אבל מאחורי הניסוח הזה יש משפחות חיות, אזרחים אוקראינים עם הגנה זמנית, זוגות בינלאומיים, ילדים, בני זוג, אנשים ללא עתיד ברור ואלו שמחכים חודשים או שנים לתשובה ממשרד הפנים.
בישיבה בראשות חבר הכנסת גלעד קריב ממפלגת העבודה, דנו כיצד ישראל מסדירה מעמד לאנשים הקשורים בקשרים משפחתיים עם אזרחי המדינה ומה קורה עם האוקראינים שנמצאים כאן בגלל המלחמה של רוסיה נגד אוקראינה.
המספר המרכזי נשמע קשה: לפי נתוני רשות האוכלוסין וההגירה נכון ל-31 במרץ 2026, נמצאים בישראל 23,000 אזרחים אוקראינים במסגרת מדיניות הגנה זמנית ואי-החזרה.
זו לא סטטיסטיקה מופשטת.
אלו אנשים שחיים בישראל כבר לא חודש ראשון ולא שנה ראשונה. מישהו עובד, מישהו מגדל ילדים, מישהו מחכה למסמכים, מישהו לא מבין מה יהיה אחרי הארכת האישור לשהייה.
האישורים לאוקראינים תקפים עד סוף יוני
רשות האוכלוסין וההגירה הודיעה כי האישורים לשהיית אזרחי אוקראינה בישראל הוארכו אוטומטית מספר פעמים בהחלטות שר הפנים ומנכ”ל הרשות.
כעת הם תקפים עד 30 ביוני 2026 או עד סיום המלחמה באוקראינה — תלוי איזה אירוע יקרה קודם.
מצופה שהאישורים יוארכו שוב אוטומטית לעוד שלושה חודשים. אבל דווקא הסכמה זו מעוררת דאגה: חיי האנשים מחולקים למעשה למקטעים קצרים של 90 יום.
לתייר שלושה חודשים הם תקופת טיול.
למשפחה שברחה מהמלחמה, שלושה חודשים הם לא חיים, אלא מצב של המתנה מתמדת. אי אפשר לתכנן עבודה, לימודי ילדים, שכירות דירה, טיפול רפואי, מסמכים, עתיד.
ברשות האוכלוסין וההגירה הצהירו כי נושא הארכת האישורים והמשך מדיניות אי-החזרה לאחר 30 ביוני 2026 נמצא כעת בבחינה מקצועית. ההחלטה צריכה להתקבל ולהתפרסם לפני תום תקופת ההארכה הנוכחית.
גלעד קריב: ישראל למעשה מראה לזוגות בינלאומיים את הדלת
יו”ר הוועדה גלעד קריב ניסח את הבעיה בחדות.
לדבריו, מדינת ישראל למעשה מראה לזוגות בינלאומיים את הדלת. הוא הדגיש שהוועדה עוסקת לא רק בנושאי עלייה ותפוצות, אלא גם במניעת הגירה מישראל.
זהו שינוי חשוב.
בדרך כלל נושא מעמד בן זוג או שותף זר נחשב לבעיה של משרד הפנים, שאלונים, תעודות, ראיונות קונסולריים ובדיקת קשרים. קריב קישר אותה למגמה רחבה יותר — עזיבת אנשים מישראל.
לפי נתוני מרכז המחקר והמידע של הכנסת, בשנים האחרונות עולה מספר העוזבים את הארץ. מדובר בעשרות אלפי ישראלים, כאשר רובם נולדו בישראל.
קריב ציין שלדעתו כל זוג — ישראלי או בינלאומי — שמחליט לעזוב את הארץ, הוא סיבה לצער.
במיוחד גבוהה חלקם של העוזבים בקרב ישראלים שנמצאים בקשרים עם אזרחים זרים. וכאן הסיבה לעיתים קרובות אינה בהיעדר קשר לישראל, אלא באי-יכולת לעבור במשך שנים את ההליך המדורג ללא עצבים, השפלה, הפסדים כספיים ופחד מסירוב.
מה דורשת הוועדה
קריב קרא להכיר במשפחות בינלאומיות ולהעניק להן הקלות בנושאי מעמד בישראל בתקופת ההליך המדורג.
בנפרד הוא הציע לשקול את האפשרות לשנות את מעמד הזוגות הללו לקטגוריה B/1.
זה חשוב עקרונית: מעמד B/1 מעניק אישור לשהייה ועבודה בישראל. עבור אדם שחי כאן בזוג עם ישראלי או ישראלית, זה לא רק סימון טכני. זו אפשרות לעבוד באופן חוקי, לשלם מיסים, לחיות ללא תחושת זמניות מתמדת ולא להיות תלוי לחלוטין בבן הזוג.
רשות האוכלוסין וההגירה, מצידה, הצהירה כי בשנתיים האחרונות שיפרה משמעותית את רמת השירות במסגרת ההליך המדורג והעבירה את הגשת הבקשות לפורמט מקוון מרחוק.
לפי עמדת הרשות, זה פוטר את המבקשים מהצורך לבקר באופן אישי בסניפים ומאפשר לבצע בדיקות באופן מרכזי ומקצועי.
כמו כן, נאמר כי הענקת מעמד B/1 לתקופה של שלוש שנים לבני זוג בפועל, שאינם נשואים רשמית, היא חלק מתוכנן מההליך המדורג.
על הנייר הכל נשמע מסודר.
אבל אם המערכת הייתה עובדת ללא תקלות, לא היה צורך בכנסת לקיים ישיבת פיקוח נפרדת.
פליטים אוקראינים, ילדים וזכויות: למה ישראל צריכה פתרונות ברורים
לקוראי נאנווסטי — חדשות ישראל | Nikk.Agency הנושא הזה רגיש במיוחד, כי מדובר בשתי קבוצות גדולות: אוקראינים שקיבלו הגנה זמנית בגלל המלחמה של רוסיה נגד אוקראינה, ומשפחות בינלאומיות שמנסות להסדיר מעמד בישראל דרך קשרים משפחתיים.
שתי הקבוצות מתמודדות עם אותה בעיה: באופן פורמלי המדינה לא סוגרת את הדלת לחלוטין, אבל גם לא נותנת פתרון יציב מספיק.
אנשים נשארים במצב ביניים.
הם כאילו נמצאים בישראל באופן חוקי, אבל לעיתים קרובות לא יכולים לממש את הזכויות באופן מלא. הם כאילו מוגנים מהחזרה, אבל תלויים בהארכה הבאה. הם כאילו עוברים הליך, אבל לא תמיד מבינים את הזמנים, הדרישות, ההיגיון של ההחלטות והסיכויים האמיתיים.
גלעד קריב אמר במפורש: כשישראל מקבלת פליטי מלחמה, לא נכון לתת להם אישור לשהייה ולהאריך אותו כל פעם רק לשלושה חודשים.
לדבריו, אנשים כאלה מקבלים ויזת תייר ולא יכולים לממש את זכויותיהם באופן מלא בזמן שהותם בישראל.
ילדים מאוקראינה: הכנסת דורשת נתונים מדויקים
בנפרד דרש יו”ר הוועדה לקבל סטטיסטיקה מלאה על ילדי הפליטים מאוקראינה שנמצאים בישראל.
מעניין אותו לא רק המספר הכולל של הילדים.
קריב ביקש לברר כמה מהם משולבים במערכת החינוך של משרד החינוך וכיצד הם מחולקים גיאוגרפית ברחבי הארץ. זה כבר לא רק שאלה של משרד הפנים. זו שאלה של בתי ספר, רשויות מקומיות, תמיכה חברתית, שפה, התאקלמות ועתיד הילדים שנמצאים בישראל בגלל המלחמה.
אם ילד חי במדינה, אבל לא משולב כראוי במערכת החינוך, הבעיה הופכת ארוכת טווח.
היא משפיעה לא רק על המשפחה, אלא גם על החברה הישראלית. במיוחד אם מדובר באלפי אנשים שנמצאים כאן לא כתיירים, אלא כעקורים מאולצים ממדינה שבה המלחמה נמשכת.
קריב גם ביקש מרשות האוכלוסין וההגירה לשתף פעולה עם מרכז המחקר והמידע של הכנסת ולספק נתונים להכנת עבודה מחקרית.
הוועדה רוצה לקבל סטטיסטיקה עדכנית על זמני הטיפול בבקשות של זוגות בינלאומיים לקבלת מעמד בישראל.
למה היעדר מעמד הופך לבעיה לכל המדינה
החלק המדאיג ביותר בהצהרת קריב נשמע בסוף: הוא מודאג מאוד מכך שבישראל חיים אנשים ללא מעמד רשמי, ובהתאם לכך, ללא אפשרות לממש את זכויותיהם במלואן.
זו כבר לא שאלה פרטית של זוג אחד או משפחה אחת.
כשבמדינה מופיעים אלפי אנשים במצב משפטי תלוי, זה יוצר אזור אפור. אדם יכול לעבוד באופן לא רשמי, לפחד לפנות לעזרה רפואית, לא להבין אם יש לו זכות לחינוך לילדים, לחשוש מכל מגע עם רשויות המדינה.
לישראל, שמדברת כל הזמן על קשר עם התפוצות, עלייה, אחדות משפחתית ואחריות הומניטרית, מצב כזה נראה סותר.
מצד אחד, המדינה מקבלת אנשים ולא מחזירה אוקראינים שברחו מהמלחמה.
מצד שני — רבים מהם חיים ללא מעמד יציב, עם הארכות לשלושה חודשים וללא מפת דרכים ברורה.
ישיבת ועדת הכנסת ב-10 ביוני 2026 הראתה שנושא האוקראינים בישראל והמשפחות הבינלאומיות יוצא מגבולות הבירוקרטיה הרגילה. זהו נושא של דמוגרפיה, זכויות אדם, קליטה, עלייה, מדיניות משפחתית ואמון במדינה.
הוועדה מתכוונת לקיים ישיבה נוספת ולקבל תשובות מכל המשרדים הרלוונטיים.
קריב גם ביקש לבדוק את סדר הפעולה של רשות האוכלוסין וההגירה עם ארגון “נתיב” במשרד ראש הממשלה.
השאלה המרכזית כעת פשוטה: האם ישראל תוכל לעבור מהארכות זמניות והליכים מורכבים למדיניות ברורה לאנשים שכבר חיים כאן, קשורים למשפחות ישראליות או נמצאים במדינה בגלל המלחמה.
כרגע אין תשובה.
אבל עצם הצגת השאלה בכנסת כבר אומרת שאי אפשר להסתיר את הבעיה מאחורי ניסוחים על “בחינה מקצועית” ו”הליך מדורג”.
שאלות נפוצות
כמה אזרחים אוקראינים נמצאים בישראל בהגנה זמנית?
לפי נתוני רשות האוכלוסין וההגירה נכון ל-31 במרץ 2026, נמצאים בישראל 23,000 אזרחים אוקראינים במסגרת מדיניות הגנה זמנית ואי-החזרה.
עד מתי תקפים האישורים לשהיית האוקראינים?
כעת האישורים תקפים עד 30 ביוני 2026 או עד סיום המלחמה באוקראינה — תלוי מה יקרה קודם. מצופה הארכה אוטומטית לעוד שלושה חודשים.
מי קיים את הישיבה בכנסת?
הישיבה התקיימה על ידי ועדת הכנסת לענייני עלייה, קליטה ותפוצות בראשות חבר הכנסת גלעד קריב ממפלגת העבודה.
מהו מעמד B/1?
B/1 הוא אישור לשהייה ועבודה בישראל. הוועדה מציעה לשקול את האפשרות להעניק מעמד כזה לזוגות בינלאומיים בתקופת ההליך המדורג של הלגליזציה.
למה הנושא חשוב למשפחות בינלאומיות?
כי זוגות שבהם אחד מבני הזוג הוא אזרח ישראלי והשני אזרח זר, לעיתים קרובות מתמודדים עם המתנה ממושכת, בדיקות ואי-ודאות. לדברי גלעד קריב, מדיניות כזו למעשה דוחפת חלק מהמשפחות לעזוב את ישראל.
מה הכנסת רוצה לדעת על הילדים מאוקראינה?
הוועדה ביקשה נתונים על מספר ילדי הפליטים מאוקראינה בישראל, השתלבותם במערכת החינוך של משרד החינוך והפצתם הגיאוגרפית ברחבי הארץ.
בחזית האוקראינית שוב נצפתה טכנולוגיה ממוצא ישראלי. מדובר ברכב משוריין Gaia Thunder 4×4, שלפי דיווחי משקיפים צבאיים, שימש להובלת תחמושת לצוות הוביצר 155 מ”מ M777.
כשלעצמו, אפיזודה כזו יכולה הייתה להישאר פרט טכני: עמדה ארטילרית מוסווית, עבודת צוות, פגזים, תחבורה לוגיסטית. אבל תשומת הלב נמשכה דווקא לרכב. Gaia Thunder מיוצר על ידי החברה הישראלית Gaia Automotive, והשאלה כיצד טכנולוגיה ממוצא כזה הגיעה לאוקראינה עדיין לא קיבלה תשובה רשמית פומבית.
הסיבה לדיון החדש הייתה פוסט של האנליסט הישראלייגאל לוין מ-19 במאי 2026. הוא הזכיר כי “אמירים” ישראליים – רכבים משוריינים GAIA AMIR מאותו יצרן Gaia Automotive כמו Thunder – נצפו באוקראינה כבר ב-2022 וכנראה סופקו דרך מדינות שלישיות.
זה מה שהופך את הסיפור לרחב יותר מתמונה אחת מהחזית. Thunder לא הופיע בוואקום מידע. לפניו כבר היה AMIR – פלטפורמה משוריינת ישראלית אחרת של Gaia, שנקשרה לתיאטרון הלחימה האוקראיני כבר במהלך האירועים בדרום אוקראינה ב-2022.
העקבות הישראליים בחזית האוקראינית: מה ידוע על Gaia Thunder, AMIR והמסלול המסתורי דרך מדינות שלישיות – חדשות ישראל
Gaia Thunder ליד M777: מה הראה האפיזודה מהחזית
לפי תיאור מקורות אוקראיניים, מדובר בעבודת צוות הוביצר 155 מ”מ M777 מעמדה מוסווית של ארטילריסטים מיחידת הפעולה הפעילה “Kraken” של המודיעין הצבאי האוקראיני. בתמונה נראתה לא רק ההוביצר עצמה, אלא גם הלוגיסטיקה סביבה: הובלת תחמושת, הכנה לירי, עבודת אנשים וטכנולוגיה ליד העמדה.
לפי דיווחי משקיפים, רכב משוריין Gaia Thunder 4×4 ממוצא ישראלי שימש להובלת תחמושת. איך ומתי הרכב הזה הגיע לאוקראינה, לא דווח בפומבי.
מבחינה צבאית, הופעתו ליד M777 נראית הגיונית. צוות ארטילריה לא יכול לעבוד ללא אספקה מתמדת. יש להביא פגזים לעמדה, לכסות אנשים ולהביא תחבורה קרוב ככל האפשר לאזור המסוכן. בתפקיד כזה, רכב מוגן חשוב לא פחות ממערכת הארטילריה עצמה: הוא מפחית את הסיכון לצוות ומאפשר שירות מהיר יותר של נקודת הירי.
בתמונה הוזכר גם מגוון רחב של תחמושת 155 מ”מ: M795 נפיץ עם חומר נפץ IMX-101, M864 מקבצי עם גנרטור גז תחתון ו-M107 נפיץ ממדינות שונות. עבור הקורא הישראלי זו פרט חשוב: הארטילריה האוקראינית היום פועלת כמערכת בינלאומית מורכבת, שבה נשק, תחמושת, תחבורה ותשתית תיקונים נאספים ממקורות שונים.
אבל השאלה העיקרית לא נבעה מהפגזים. השאלה העיקרית היא Gaia Thunder. אם בחזית האוקראינית מופיע רכב משוריין מיצרן ישראלי, הגיוני לשאול: האם זה מקרה יחיד, אספקה עקיפה ישנה, ייצוא מחדש דרך מדינה שלישית או חלק מסיפור רחב יותר שלא מדברים עליו רשמית?
למה הסיפור לא מתחיל עם Thunder
יגאל לוין בפוסט שלו הזכיר פרט חשוב: טכנולוגיית Gaia כבר הופיעה בהקשר האוקראיני. מדובר ב-GAIA AMIR – רכבים משוריינים מאותה חברה ישראלית, שנצפו באוקראינה כבר בנובמבר 2022.
אז דיווחים על AMIR נקשרו לאזור חרסון – בדיוק בתקופה שבה הכוחות האוקראיניים התקדמו בדרום והצבא הרוסי נסוג מאזור חרסון. על רקע זה, הופעת הרכב המשוריין הישראלי נראתה בולטת במיוחד: לא מדובר בהודעה לעיתונות, לא בטקס פומבי של העברה ולא בחבילת סיוע צבאית מוצהרת, אלא בעקבות במקורות פתוחים.
לכן, האפיזודה הנוכחית עם Thunder עדיף לראות לא כסנסציה נפרדת, אלא כהמשך של קו ישן שלא נחשף. תחילה נצפה AMIR באוקראינה. עכשיו מופיע Thunder בתמונה. שני הרכבים קשורים ליצרן אחד, אבל המסלול שלהם לאוקראינה לא הוסבר בפומבי.
מה זה Gaia Automotive, Thunder ו-AMIR
Gaia Thunder ו-GAIA AMIR אינם אותו רכב, אלא שתי פלטפורמות משוריינות שונות של היצרן הישראלי Gaia Behri Ltd, הידוע יותר במקורות פתוחים כ-Gaia Automotive. החברה רשומה בישראל ומציגה את עצמה כמתכננת ומייצרת רכבים משוריינים ומיוחדים לצבאות, משטרה ומבנים ממשלתיים.
המטה של Gaia מצוין בקריית טבעון, ישראל. בקו המוצרים של החברה יש רכבים משוריינים, רכבים למשימות מיוחדות, פלטפורמות לכוחות ביטחון פנים, רכבי כיבוי ותדלוק, נגררים כבדים ופתרונות הנדסיים.
Gaia מתארת את עבודתה כפתרונות משוריינים מקיפים: תכנון, ייצור, שיווק, תמיכה שירותית, ערכות CKD וסיוע ביצירת קווי ייצור בחו”ל. זה פרט חשוב להבנת כל הסיפור. מדובר לא בחברה שפועלת רק בתוך ישראל, אלא ביצרן המכוון לשווקי יצוא וללקוחות זרים.
Gaia Thunder: תחבורה מוגנת לאנשים, מטענים ואספקה
Gaia Thunder הוא רכב משוריין רב-תכליתי 4×4 מסוג APC, כלומר נושא גייסות משוריין או רכב משוריין להובלת כוח אדם. לפי תיאור היצרן, Thunder מיועד להובלת עד 12 אנשים ומשקל מטען עד 1.8 טון.
לכן הופעתו ליד צוות M777 נראית מעשית. רכב כזה יכול לשמש לא רק להובלת לוחמים, אלא גם להובלת תחמושת, ציוד, רכוש, פינוי או ליווי. באפיזודה האוקראינית Thunder חשוב לא כסמל, אלא ככלי עבודה בלוגיסטיקה של החזית.
זה לא רכב “למצעד”. בתנאי מלחמה, תחבורה מוגנת פותרת משימה פשוטה אך קריטית: להביא אנשים ומטען למקום שבו רכב רגיל יכול להיות מטרה קלה מדי.
GAIA AMIR: פלטפורמה כבדה יותר עם פרופיל MRAP
GAIA AMIR הוא רכב אחר של אותו יצרן. בניגוד ל-Thunder, AMIR מוצג כרכב משוריין מוגן ממוקשים, כלומר רכב משוריין עם דגש על הגנה מפני מוקשים. בתיאורים פומביים הוא נתפס לעיתים קרובות כפלטפורמה כבדה יותר מסוג MRAP/APC, המיועדת לעבודה בתנאי איום ממוקשים, מארבים וסביבה חזיתית מסוכנת יותר.
בדיוק AMIR, לפי נתוני מקורות פתוחים ומשקיפי OSINT, נצפה באוקראינה כבר ב-2022. זה עקרוני: כשמדברים היום על Gaia Thunder, מדובר לא בהופעה הראשונה של טכנולוגיית Gaia במלחמה האוקראינית.
AMIR ו-Thunder מאוחדים על ידי היצרן והמוצא הישראלי, אך לפי הייעוד ואופן השימוש הם רכבים שונים. Thunder הוא תחבורה קלה יותר ורב-תכליתית להובלת אנשים, מטענים וליווי. AMIR הוא פלטפורמה משוריינת כבדה יותר, שבה תפקיד מפתח משחקת עמידות הגוף, הגנה מפני מוקשים ועבודה בתנאי איום מוגבר.
להקשר האוקראיני ההבדל הזה חשוב. AMIR ב-2022 נראה כעקבות נדירים ומסתוריים של טכנולוגיה משוריינת ישראלית בחזית. Thunder בתמונה עם צוות M777 מראה צד אחר של אותו סיפור: לא רק הגנה על הצוות, אלא גם לוגיסטיקה יומיומית של החזית – להביא פגזים, לתמוך בעמדת ארטילריה, להפחית סיכון לאנשים באזור מסוכן.
מדינות שלישיות, זהירות ישראלית והמלחמה האוקראינית
השאלה העיקרית נשארת בעינה: אם טכנולוגיה ממוצא ישראלי אכן שימשה באוקראינה, האם זו הייתה אספקה ישירה מישראל או ייצוא מחדש דרך מדינה שלישית?
בדיוק כאן הסיפור הופך לרגיש פוליטית. בסתיו 2022, על רקע בקשות אוקראיניות למערכות הגנה אווירית, העמדה הישראלית נותרה זהירה מאוד. ישראל דיברה על סיוע הומניטרי, ציוד מגן ומערכות התרעה מוקדמת, אך לא על העברה ישירה של נשק לאוקראינה.
לכן הגרסה על אספקה ישירה רשמית של GAIA AMIR לאוקראינה ב-2022 נראית חלשה. הרבה יותר זהיר לנסח כך: רכבים משוריינים ממוצא ישראלי יכלו להגיע לאוקראינה דרך מדינות שלישיות, מתווכים או ערוץ עקיף אחר. זה לא מוכח במסמכים פומביים, אבל גרסה כזו משתלבת טוב יותר עם המדיניות הישראלית דאז ועם היעדר הכרזה רשמית על העברת AMIR.
פומבית Gaia מצהירה על עבודה בשווקים חיצוניים, כולל מזרח אירופה, אך אין אישורים פתוחים על קונה ספציפי של Thunder או AMIR במדינת נאט”ו. לכן הגרסה על “מדינה שלישית” נשארת כללית: זה יכול היה להיות לקוח זר קודם, מבנה ממשלתי, מתווך או ערוץ עקיף אחר, אבל אי אפשר לקרוא למדינה אירופית או נאט”ו ספציפית לפי נתונים פתוחים.
רכב בחזית – זה לא רק אספקה, אלא גם תחזוקה
בסיפור עם Gaia Thunder ו-GAIA AMIR יש עוד שאלה חשובה שנשארת לעיתים קרובות מאחורי הקלעים. רכב משוריין לא מספיק להביא פעם אחת לאוקראינה. אם הוא באמת משמש בחזית, יש לתחזק אותו, לתקן ולספק חלקי חילוף.
זה חשוב במיוחד לטכנולוגיה שאינה נפוצה בצבא האוקראיני. טנדר מותנה, משאית סובייטית או רכב משוריין מערבי נפוץ קל יותר לשלב במערכת תיקונים. ו-Gaia Thunder ו-GAIA AMIR הם רכבים נדירים יותר. כלומר, יחד עם הטכנולוגיה עצמה היה צריך להופיע לפחות ערוץ מינימלי של תמיכה טכנית.
לא מדובר בהכרח על שירות רשמי מישראל. מסקנה כזו תהיה חזקה מדי ללא מסמכים. אבל כל רכב משוריין דורש דברים בסיסיים: צמיגים, מסננים, מצברים, חלקי מתלה, מערכת בלמים, חשמל, זכוכית משוריינת, מנגנוני דלתות, חיבורים, כלים ותיעוד טכני. אם הרכב נשאר בתנועה, מישהו פותר את השאלות האלה.
איך זה יכול היה לעבוד ללא עזרה רשמית ישירה
האפשרות הפשוטה ביותר – הרכב יכול היה להגיע לאוקראינה כבר עם ערכת זיפ, כלומר חלקי חילוף, כלים ואביזרים. עבור כמות קטנה של טכנולוגיה, ערכה כזו יכולה לכלול גלגלים רזרביים, מסננים, ערכות תיקון, חומרים מתכלים, חלק ממרכיבי ההנעה והוראות למכונאים.
בנוסף, לא כל החלקים ברכבים כאלה ייחודיים. לרכב משוריין יש חלק מיוחד – גוף משוריין, דלתות, זכוכית משוריינת, פתחים, חיבורים, מרכיבי הגנה. אבל יש גם חלקים רגילים יותר: צמיגים, מצברים, חלק מהחשמל, מסננים, מרכיבי בלמים, רכיבי מתלה או מנוע. אם הרכב בנוי בשימוש במכלולים מסחריים סדרתיים, חלק מהתחזוקה ניתן לסגור דרך שווקי חלקי חילוף רגילים או דרך אנלוגים.
תסריט אפשרי נוסף קשור לבעלים הקודם. אם הטכנולוגיה הגיעה דרך מדינה שלישית או לקוח זר אחר, אז יחד עם הרכב אוקראינה יכלה לקבל לא רק את הרכב המשוריין עצמו, אלא גם חלק מהתיעוד, חומרים מתכלים, חלקי חילוף או אנשי קשר לרכישת רכיבים. זה לא מוכיח מסלול ספציפי, אבל מסביר איך טכנולוגיה נדירה יכלה להמשיך לעבוד ללא תוכנית שירות פומבית.
למה כמות קטנה של רכבים קלה יותר להסתיר בלוגיסטיקה
אם היה מדובר בעשרות או מאות Gaia Thunder או AMIR, ללא שרשרת שירות ניכרת זה היה קשה לדמיין. היו נדרשות אספקות חלקי חילוף קבועות, הכשרת מכונאים, נהלי תיקון נפרדים, מחסן חומרים מתכלים ולוגיסטיקה מובנת.
אבל אם יש מעט רכבים, המצב שונה. כמה רכבים משוריינים ניתן לתמוך באמצעות ערכת חלקי חילוף התחלתית, סדנאות מקומיות, בחירת אנלוגים, חלקי תורם ורכישות חד פעמיות דרך ערוצים עקיפים. אוקראינה למדה במהלך שנות המלחמה לתחזק צי טכנולוגיה מגוון מאוד: מערבי, סובייטי, שלל רוסי, מסחרי ומעט סדרתי.
לכן הופעת Gaia Thunder ליד צוות M777 או העקבות המוקדמים יותר של GAIA AMIR לא בהכרח מצביעים על תוכנית רשמית גדולה. אבל זה כמעט בוודאות אומר שמאחורי הקלעים קיימת לפחות לוגיסטיקה טכנית מינימלית. אחרת, טכנולוגיה כזו הייתה הופכת במהירות למוצג מוזיאוני נייח.
המסקנה העיקרית כאן זהירה: מסלול האספקה נשאר לא פומבי, אבל עצם השימוש מעיד לא רק על אספקת הרכב, אלא גם על היכולת לתחזק אותו במצב עבודה. מי בדיוק מספק את המינימום הזה – הבעלים הקודם, מתווך, יחידות תיקון אוקראיניות, רכישות מסחריות או שילוב של אפשרויות אלה – לא מאושר בפומבי.
ל-NAחדשות – חדשות ישראל | Nikk.Agency בסיפור הזה חשוב במיוחד ההקשר הישראלי-אוקראיני. אוקראינה נלחמת נגד רוסיה, שנשענת על מל”טים איראניים, טילים, טכנולוגיות ותמיכה פוליטית מטהרן. עבור ישראל, איראן היא אויב אסטרטגי. לכן כל אפיזודה שבה החזית האוקראינית נוגעת בטכנולוגיות ישראליות הופכת ליותר מפרט צבאי בלבד.
מה ניתן לטעון ומה נשאר כגרסה
נכון להיום, התמונה הזהירה נראית כך: הופעת טכנולוגיית Gaia באוקראינה לא ניתן לצמצם רק לאפיזודה האחרונה עם Thunder. הסיפור התחיל קודם, לפחות עם דיווחים פומביים על GAIA AMIR ב-2022.
מסלול רשמי ישיר ישראל – אוקראינה עבור AMIR או Thunder לא מאושר בפומבי. זו הסתייגות מפתח. בלעדיה החומר הופך מניתוח לספקולציה.
הגרסה על מדינות שלישיות נראית הכי הגיונית, אבל לא מוכחת סופית. היא מסבירה מדוע טכנולוגיה ממוצא ישראלי יכלה להימצא בחזית האוקראינית בהיעדר קמפיין ישראלי פומבי לאספקת רכבים משוריינים לקייב.
עצם השימוש ב-Thunder ליד M777 מראה גם דבר אחר: הצבא האוקראיני ממשיך לאסוף פתרונות עבודה ממקורות שונים. במלחמה חשובים לא רק מערכות גדולות כמו פטריוט, HIMARS או M777, אלא גם תחבורה מוגנת שמביאה פגזים, מפנה אנשים, סוגרת לוגיסטיקה ומאפשרת לצוותים לחיות זמן רב יותר.
למה זה חשוב לישראל
עבור הקהל הישראלי, הסיפור הזה רגיש מכמה סיבות.
מצד אחד, ישראל ניסתה זמן רב לאזן: לעזור לאוקראינה, לקחת בחשבון את האיום של התקרבות צבאית איראנית-רוסית, אבל לא לעבור בפומבי לאספקת נשק ישירה. מצד שני, המלחמה עצמה השתנתה. מל”טים איראניים באוקראינה הפכו לא רק לבעיה אוקראינית, אלא גם לאזהרה ישראלית: מה שרוסיה מקבלת מטהרן, מחר יכול להיות משופר נגד ישראל.
אוקראינה במובן זה נלחמת לא רק עם הצבא הרוסי. היא מתמודדת עם חלק מאותה ציר עוין שמאיים על ישראל דרך איראן ובעלי בריתה. לכן הופעת טכנולוגיה ישראלית בחזית האוקראינית, גם אם היא הגיעה דרך מדינות שלישיות, נראית כסימפטום של מציאות עמוקה יותר: האינטרסים הביטחוניים של אוקראינה וישראל מתקרבים בהדרגה, גם אם הפוליטיקה לעיתים קרובות מפגרת אחרי המלחמה.
הסיפור של Gaia Thunder ו-GAIA AMIR לא מוכיח שישראל סיפקה רשמית לאוקראינה רכבים משוריינים. אבל הוא מראה דבר אחר: טכנולוגיה ממוצא ישראלי כבר לא בפעם הראשונה מופיעה בתיאטרון המלחמה האוקראיני, והמסלול שלה נשאר לא לגמרי שקוף.
הפוסט של יגאל לוין חשוב בדיוק בתזכורת הזו. Thunder לא צץ מהאוויר. לפניו היה AMIR. לפני התמונה החדשה עם צוות M777 הייתה ההיסטוריה הישנה של חרסון ב-2022. לפני השאלות הנוכחיות היה האיזון הפוליטי הישראלי בין זהירות, הגורם הרוסי והאיום הגובר מצד איראן.
ולכן השאלה העיקרית לא נשמעת רק כך: “איך Gaia Thunder הגיע לאוקראינה?”
השאלה העיקרית רחבה יותר: כמה זמן ישראל תוכל לראות במלחמה האוקראינית סיפור חיצוני, אם בחזית הזו כבר מצטלבים תוקפנות רוסית, טכנולוגיות איראניות, ארטילריה מערבית וטכנולוגיה ממוצא ישראלי.
האירופאים כבר לא בטוחים שארה”ב תגן עליהם במקרה של מלחמה
באירופה לא התרחש רק ויכוח פוליטי על דונלד טראמפ, נאט”ו או הוצאות על הגנה. התרחש שינוי פסיכולוגי: תושבי מדינות אירופה מאמינים פחות ופחות שארצות הברית תבוא לעזרתם באופן אוטומטי אם מדינתם תותקף.
זהו אות חשוב לא רק לבריסל, ורשה, ברלין, קייב או פריז. עבור ישראל, הסקר הזה נשמע גם כאזהרה רצינית. באזור שבו נמצאים איראן, חמאס, חיזבאללה, החות’ים, רשתות פרוקסי ואיום מתמיד של מלחמה רב-חזיתית, אי אפשר לבנות ביטחון רק על הבטחות של בעלי ברית.
ב-10 ביוני 2026 המועצה האירופית ליחסים בינלאומיים — ECFR — פרסמה מחקר Home alone: Europeans are ready to defend themselves. הסקר נערך במאי 2026 בקרב האוכלוסייה הבוגרת ב-15 מדינות אירופיות: אוסטריה, בולגריה, דנמרק, אסטוניה, צרפת, גרמניה, הונגריה, איטליה, הולנד, פולין, פורטוגל, ספרד, שוודיה, שווייץ ובריטניה. המדגם הכולל כלל 19,481 נשאלים.
המספר המרכזי נראה חד: רק 11% מהאירופאים כעת רואים בארה”ב בעלת ברית אמיתית. עוד בנובמבר 2024 היו כאלה 22%, וכחצי שנה לפני המחקר הנוכחי — 16%. כלומר, הירידה באמון באמריקה אינה התפרצות מקרית, אלא קו יציב כלפי מטה.
במקביל, 25% מהנשאלים כבר רואים בארה”ב או יריבה או אויבת. כ-חצי מהציבור האירופי תופס את אמריקה לא כבת ברית, אלא כ”שותפה הכרחית” — מדינה שיש לשתף עמה פעולה, אך כבר לא סומכים עליה כמו בעבר.
זהו הבדל חשוב מאוד.
אירופה לא הפכה לאנטי-אמריקאית לחלוטין.
היא לא רוצה לשרוף גשרים עם וושינגטון. אבל היא הפסיקה לראות בארה”ב ככוח שתמיד יגיע ראשון, תמיד יציל ותמיד ימלא את ההתחייבויות הקודמות ללא תנאים פוליטיים.
באף אחת מ-15 המדינות אין רוב שמאמין בעזרה אמריקאית
החלק המדאיג ביותר במחקר נוגע לשאלה הישירה של ביטחון: האם ארה”ב תעזור אם המדינה תותקף?
על פי נתוני ECFR, הרוב באף אחת מ-15 המדינות שנשאלו כעת לא סבור שארה”ב תבוא לעזרה במקרה של התקפה. זה כמעט שינוי היסטורי עבור אירופה, שחיה במשך עשורים תחת המטריה הצבאית האמריקאית לאחר מלחמת העולם השנייה ובמיוחד במהלך המלחמה הקרה.
אפילו פולין, שנחשבת בדרך כלל לאחת המדינות הפרו-אמריקאיות ביותר באירופה, מראה זהירות. שם רק 37% מהנשאלים אמרו שהם בטוחים לחלוטין או מספיק בביטחון הצבאי האמריקאי. זה יותר מאשר במדינות רבות אחרות, אבל אפילו בפולין אין רוב שאומר בשקט: כן, אמריקה בהחלט תגן עלינו.
בספרד הנתון נמוך עוד יותר — כ-12%. בממוצע בכל 15 המדינות, רמת הביטחון בעזרה אמריקאית עומדת על כ-23.8%. במילים אחרות, פחות מרבע מהאירופאים באמת מאמינים שוושינגטון תעמוד אוטומטית לצד מדינתם ברגע של איום צבאי.
על רקע זה, האמון בשכנים גובר.
בכל המדינות, למעט בולגריה, רוב הנשאלים בטוחים שלפחות חלק מהשותפים האירופיים יעזרו להם במקרה של התקפה. הממוצע בנושא זה הוא כ-65.1%. אירופה מסתכלת פחות על פני האוקיינוס האטלנטי ויותר מתחילה להסתכל על היבשת שלה.
למה זה חשוב לישראל: בעל ברית לא מחליף כוח עצמי
אירופה ללא המטריה האמריקאית: מה הסקר החדש של ECFR אומר לישראל על ביטחון, בעלי ברית ומחיר האשליות
עבור ישראל, הפחד האירופי מחוסר האמינות של ארה”ב — אינו נושא אקדמי. ישראל בונה במשך עשורים שותפות אסטרטגית עם אמריקה. שותפות זו היא אמיתית, עמוקה וחיונית: עזרה צבאית, תמיכה דיפלומטית, פרויקטים משותפים של הגנה אווירית, תיאום בנושא איראן, אספקת נשק, הגנה פוליטית בזירות בינלאומיות.
אבל הסקר האירופי מזכיר דבר לא נעים: אפילו בעל הברית החזק ביותר פועל מתוך מדיניות הפנים שלו.
לארה”ב יש בחירות, קונגרס, הבית הלבן, דעת קהל, עייפות ממלחמות, משברים כלכליים, נטיות בדלניות ואינטרסים אסטרטגיים משלה.
ישראל לאחר 7 באוקטובר 2023 ראתה במיוחד בבירור שבזמן קטסטרופה השעות הראשונות, ההחלטות הראשונות והמכות הראשונות יש לעמוד בהן לבד. בעלי ברית יכולים לעזור, לתמוך, לשלוח תחמושת, לתת משאב דיפלומטי, להשתתף בהדיפת התקפות טילים. אבל הם לא מחליפים את הצבא העצמי, המודיעין, ההגנה האווירית, החוסן האזרחי, הכלכלה והרצון הפוליטי.
זהו השיעור העיקרי עבור ישראל.
יש לשמור על הברית עם ארה”ב, לחזק ולפתח אותה.
אבל אי אפשר להפוך אותה לתחליף לאסטרטגיית הביטחון העצמית.
מדינה קטנה באזור קשה אין לה זכות לחיות באשליה שמישהו אחר תמיד יחליט על גורלה.
האירופאים רק עכשיו מגיעים בהמוניהם למה שישראל יודעת מזמן בפועל: הביטחון מתחיל לא מהצהרות, אלא מהנכונות להגן על עצמך. נאט”ו, הסכמים, בריתות ודיפלומטיה חשובים, אבל ברגע הקריטי מכריעים ההכנה, החימוש, היתרון הטכנולוגי, גיוס החברה והיכולת לפעול במהירות.
זו הסיבה שהסיפור הזה חשוב לקהל הישראלי של נאנובוסטי — חדשות ישראל | Nikk.Agency לא כסטטיסטיקה אירופית, אלא כמראה. אם אפילו מדינות אירופיות גדולות מתחילות לפקפק בכך שארה”ב תגן עליהן במקרה של התקפה, לישראל במיוחד אסור להרשות לעצמה רפיון אסטרטגי.
אירופה לא רוצה להחליף את נאט”ו, אבל רוצה להיות פחות תלויה בארה”ב
מעניין שהאירופאים לא דורשים להחליף מיד את נאט”ו במבנה הגנה אירופי בלבד. על פי נתוני ECFR, רק 29% מהנשאלים רואים ברעיון יצירת ארגון הגנה רק לאירופה במקום נאט”ו רעיון טוב. כ-28% מתנגדים. השאר עדיין אין להם עמדה נוקשה.
זה מראה לא מהפכה, אלא פרגמטיזם. אירופה לא רוצה לנתק את הקשרים עם ארה”ב. היא מקווה שהיחסים הטרנס-אטלנטיים יכולים להשתפר לאחר סיום נשיאותו של דונלד טראמפ. רוב הנשאלים סבורים שהיחסים בין אירופה לאמריקה, כנראה, ישתפרו לאחר טראמפ.
אבל במקביל האירופאים כבר לא רוצים להישאר בלי המפתח שלהם לבית. במחקר זה מושווה לדמות מהסרט Home Alone: הילד נשאר לבד בבית, מבין שההגנה נעלמה, ונאלץ לחזק את הבית בעצמו. אירופה לא רוצה להישאר לנצח בלי אמריקה, אבל היא כבר לא יכולה להעמיד פנים ששום דבר לא השתנה.
מכאן התמיכה בהגנה עצמאית יותר. האירופאים באופן כללי תומכים בגידול בהוצאות ההגנה, בהפחתת התלות בארה”ב בתחום הביטחון, ברכישת נשק אירופי ובמדיניות הגנה אירופית רצינית יותר. רק בפולין רוב הבוחרים רואים ברעיון רכישת יותר נשק אמריקאי רעיון טוב.
בכמה מדינות גוברת המוכנות לדון אפילו בפוטנציאל הרתעה גרעיני אירופי. על פי נתוני ECFR, בדנמרק ובאיטליה היחס לרעיון זה התחמם, והבריטים, שבעבר התנגדו נחרצות לרעיון לשתף את הארסנל הגרעיני שלהם, כעת מחולקים בערך שווה.
עוד מדד חשוב הוא היחס לחוב משותף להוצאות הגנה.
האירופאים, כולל בוחרי המפלגות השולטות באוסטריה, דנמרק, גרמניה, הולנד ושוודיה, ברובם תומכים ברעיון חוב אירופי משותף למימון ההגנה. עבור אירופה, שבה שיחות על חוב משותף תמיד היו כואבות פוליטית, זהו שינוי משמעותי.
אבל כאן יש גבולות. כאשר אנשים עומדים בפני בחירה בין הגנה להוצאות חברתיות אחרות, התשובות הופכות זהירות יותר. בגרמניה, איטליה וספרד רוב או חלק משמעותי מהחברה לא רוצה שההוצאות הצבאיות יגדלו על חשבון הצרכים הפנימיים. כלומר, האירופאים מוכנים לעצמאות רבה יותר, אבל לא מוכנים לשלם כל מחיר באופן אוטומטי.
אוקראינה, רוסיה, אנרגיה ואירופה חדשה ללא אשליות קודמות
חלק נפרד מהמחקר עוסק באוקראינה.
האירופאים ברוב המדינות ממשיכים לתמוך באוקראינה בהגנה העצמית שלה נגד התוקפנות הרוסית. במדינות רבות תופסים את אוקראינה או כבת ברית או כשותפה הכרחית, שאיתה אירופה צריכה לשתף פעולה אסטרטגית. יתרה מכך, כמעט בכל מקום היחס לאוקראינה כעת טוב יותר מהיחס לארה”ב, למעט פולין והונגריה, שבהן יש סיפורים דו-צדדיים מורכבים עם קייב.
אבל תמיכה באוקראינה אינה אומרת נכונות לכל צעד. על פי נתוני ECFR, האירופאים בעיקר לא תומכים בשליחת כוחותיהם לאוקראינה לאחר שלום אפשרי. במיוחד חשוב שהרוב בגרמניה, צרפת ופולין — שלוש המדינות המרכזיות בהגנה האירופית — מתנגדות לתרחיש כזה.
גם באירופה אין קונצנזוס יציב לגבי הצטרפות אוקראינה לאיחוד האירופי “בהקשר הנוכחי”.
זה לא אומר שהאירופאים דוחים את הרחבת האיחוד האירופי בכלל. לדוגמה, להרחבה מערבית, כולל אפשרות חזרתה של בריטניה לאיחוד האירופי, היחס הרבה יותר רך. אבל הרחבה מזרחית מעוררת יותר דאגה.
התנגדות חזקה להרחבה מזרחית של האיחוד האירופי ניכרת באוסטריה, בולגריה והונגריה. באסטוניה, צרפת, גרמניה ופולין דעת הקהל יותר מחולקת. בהולנד, שנחשבת בדרך כלל לספקנית להרחבה, הציבור אפילו נוטה מעט לתמוך בהרחבה מזרחית, אבל ללא התלהבות רבה.
עבור אוקראינה זהו אות מורכב. האירופאים תומכים במאבקה נגד התוקפנות הרוסית, אבל לא רוצים לקחת על עצמם את כל הסיכונים — לא צבאיים, לא מוסדיים ולא כספיים. לכן, קייב ובעלי בריתה יצטרכו להסביר את התמיכה באוקראינה לא רק דרך מוסר, אלא גם דרך ביטחון אירופה עצמה.
רוסיה כלקח של תלות: האירופאים לא רוצים לחזור לגז הרוסי
מסקנה חשובה נוספת מהמחקר נוגעת לאנרגיה. למרות עליית המחירים, הדאגה ממשבר אנרגיה חדש והלחץ על רמת החיים, רוב האירופאים לא רוצים לחזור לתלות בנפט וגז רוסיים.
התמיכה בחזרה למשאבי אנרגיה רוסיים ניכרת יותר רק בבולגריה, הונגריה ואיטליה, וכן בקרב חלק מהבוחרים הימניים-קיצוניים במדינות אחרות, כולל AfD בגרמניה ו-National Rally בצרפת. אבל באופן כללי ביבשת, הרוב מעדיף לפתח אנרגיה אירופית עצמאית, במיוחד מקורות מתחדשים ומגזרים אנרגטיים פנימיים אחרים.
עבור ישראל, גם בלוק זה חשוב.
ביטחון לאומי היום — זה לא רק צבא. זה אנרגיה, תשתיות, הגנה קיברנטית, לוגיסטיקה, נמלים, שדות גז, רשתות חשמל, משאבי מים, מערכות גיבוי, ייצור נשק ויכולת הכלכלה לעמוד במשבר ארוך.
אירופה לאחר 2022 שילמה ביוקר על תלות במשאבי אנרגיה רוסיים. כעת חלק משמעותי מהחברה מבין: גז זול ממדינה תוקפנית יכול להתברר כיקר מאוד כאשר מתחילה מלחמה. עבור ישראל, שחיה באזור של איום מתמיד, זה לא תיאוריה, אלא נוסחה מעשית להישרדות.
מה הסקר הזה אומר על הסדר העולמי החדש
הגישה האירופית החדשה ניתנת לתיאור במשפט אחד: פחות אמון, יותר עצמאות. ארה”ב נשארת כוח חשוב ביותר, אבל האמונה בהגנה אמריקאית אוטומטית נעלמת. אירופה עדיין לא הפכה למרכז צבאי עצמאי מלא, אבל כבר יצאה פסיכולוגית מהמודל הישן שבו וושינגטון תמיד מגיעה ראשונה.
עבור ישראל זה צריך להישמע כאזהרה ללא פאניקה. אין צורך להרוס את הברית עם ארה”ב, להפך — יש לחזק אותה. אבל במקביל לישראל חשוב להרחיב את התעשייה הביטחונית שלה, להשקיע במערכות הגנה אווירית, טילים מיירטים, רחפנים, מודיעין, אבטחת סייבר, טכנולוגיות אוטונומיות, הגנה אזרחית, חיזוקים צפוניים ודרומיים, עמידות אנרגטית ומוכנות פנימית לעימות ארוך.
הסקר האירופי מראה שגם מדינות עשירות וגדולות מתחילות להבין את מחיר התלות. כאשר בעל ברית רחוק, כאשר במדיניותו משתנה נשיא, כאשר החברה עייפה מהתחייבויות חיצוניות, ההבטחות הקודמות הופכות לפחות מוצקות.
ישראל לא יכולה להרשות לעצמה מותרות כאלה. עבור מדינה שבה המרחקים נמדדים לא באלפי קילומטרים, אלא בדקות טיסה של טיל, הביטחון לא יכול להיות תלוי רק במצב הרוח של וושינגטון, בריסל או כל בירה אחרת.
המסקנה העיקרית מהמחקר של ECFR נשמעת קשה, אבל כנה: בעלי ברית נחוצים, אבל שורד מי שמוכן להגן על עצמו. אירופה רק מגיעה לכך. ישראל חיה עם השיעור הזה כל יום.
ואם האירופאים היום מתעוררים בעולם ללא המטריה האמריקאית הקודמת, לישראל חשוב להסתכל על זה לא כבעיה זרה. זו חלק מהמציאות המשותפת של המאה ה-21, שבה הצהרות כבר לא מחליפות כוח, והבטחות בינלאומיות עובדות רק כאשר למדינה יש יכולת עצמאית לעמוד במכה.
לישראל דרוש מתאר אירופי חדש: האיחוד האירופי ואוקראינה כשותפים
עבור ישראל, אחד הפתרונות לאי-הוודאות העולמית החדשה — לא להתרחק מארה”ב, אלא להרחיב את מעגל השותפויות האמינות. הברית האמריקאית נשארת מפתח, אבל להסתמך רק על וושינגטון ב-2026 כבר מסוכן מדי. אם אירופה עצמה מתחילה להבין שלא ניתן לבנות ביטחון על ערבות חיצונית אחת, לישראל במיוחד יש צורך לפעול בצורה רחבה יותר.
הכיוון הראשון — שיקום יחסים נורמליים, חזקים ושותפיים עם האיחוד האירופי. לא באופן פורמלי ולא דרך טענות הדדיות, אלא דרך עניין מעשי: ביטחון, טכנולוגיות, הגנה קיברנטית, רפואה, פתרונות מים, אנרגיה, הגנה אווירית, מאבק בטרור והגנה על תשתיות קריטיות.
אבל לשם כך ישראל תצטרך לשנות את הטון. אי אפשר לדרוש מאירופה הבנה של איומי ישראל ובו זמנית להתעלם מהפחד האירופי מפני התוקפנות הרוסית, המלחמה באוקראינה והתמוטטות מערכת הביטחון הקודמת. אם ישראל רוצה שבבריסל, ברלין, פריז, ורשה ופרג יבינו טוב יותר את הכאב לאחר 7 באוקטובר, היא עצמה צריכה להבין בצורה ברורה יותר את הכאב האירופי לאחר 24 בפברואר 2022.
אוקראינה יכולה להיות גשר לאירופה החדשה
אוקראינה היום עבור מדינות אירופיות רבות — לא רק מדינה שמגנה על עצמה מפני רוסיה. היא הפכה לסמל לכך שמלחמה באירופה שוב אפשרית, ודיקטטורות שוב בודקות את העולם הדמוקרטי על חולשה.
לישראל יהיה צורך לבחון בכנות רבה יותר את הכיוון האוקראיני. הזהירות מובנת: ליד סוריה, נוכחות רוסית באזור, איראן, חיזבאללה ודיפלומטיה מורכבת. אבל מרחק יתר מאוקראינה גם יש לו מחיר. הוא מחמיר את התפיסה של ישראל באירופה ויוצר תחושה שירושלים רוצה הבנה של מלחמתה, אבל לא מוכנה לדבר בצורה ברורה מספיק על מלחמת מדינה אחרת נגד תוקפן.
לא מדובר בהכרח בצעדים חדים. יש כיוונים מעשיים: עזרה הומניטרית, רפואה, שיקום פצועים, מערכות התרעה מוקדמת, הגנה על תשתיות אזרחיות, שיתוף פעולה קיברנטי, פינוי מוקשים, עבודה עם המורשת היהודית של אוקראינה והקהילות האוקראיניות.
מה ישראל תצטרך לשנות
לישראל יש צורך להפסיק להסתכל על אירופה רק כמקור לביקורת ולחץ. כן, באירופה יש סטנדרטים כפולים, קמפיינים אנטי-ישראליים ופוליטיקאים שמגנים את ישראל בחריפות, אבל מדברים בצורה רכה יותר על חמאס, איראן או התוקפנות הרוסית. אבל אירופה אינה אחידה.
יש מדינות מזרח אירופה, הבלטיות, גרמניה, צרפת, צ’כיה, פולין, סקנדינביה, קהילות יהודיות ואוקראיניות, חברות ביטחוניות, אוניברסיטאות, מרכזי טכנולוגיה ושותפויות עירוניות. לישראל דרושה מפה מדויקת של בעלי ברית, יריבים ואלה שאפשר לעבוד איתם.
הנוסחה החדשה צריכה להיות פשוטה: ארה”ב — בעלת הברית הראשית, אירופה — שותפה אסטרטגית, אוקראינה — כיוון חשוב. זה לא בחירה בין וושינגטון לבריסל. זו ניסיון לא להישאר לבד בעולם שבו אפילו הערבות האמריקאית כבר לא נתפסת כאוטומטית.
אם ישראל רוצה שאירופה תבין טוב יותר את איומי חמאס, חיזבאללה, איראן והחות’ים, לישראל יש צורך להבין בצורה ברורה יותר את הפחד האירופי מפני רוסיה. במציאות החדשה, ביטחון נבנה לא על בעל ברית אחד גדול, אלא על רשת של שותפויות, אמון והבנה הדדית.
בעיר אודסה שונה שמה הרשמי של רחוב סובורובסקה הרביעי, והוא נקרא כעת על שמו של יוסיפ פישר — פיזיקאי תיאורטי יהודי בולט, שעבודותיו המדעיות ממשיכות לשמש בסיס למחקרים רבים בעולם גם כיום. הוא נולד במינסק בשנת 1919, אך את עיקר חייו המקצועיים הקדיש לאודסה.
ההוקרה הזו חשובה במיוחד בימינו, כאשר הקהילות היהודית והאוקראינית מחפשות נקודות חיבור חדשות בזיכרון ההיסטורי והתרבותי המשותף שלהן. NAnews — חדשות מישראל מסבירים מדוע חשוב שכל מי שמתעניין בקשר בין אוקראינה, ישראל והמדע העולמי יכיר את שמו של יוסיפ פישר.
מורשת של חיים שלמים
יוסיפ זלמנוביץ’ פישר היה פרופסור באוניברסיטה הלאומית של אודסה על שם מֵצ’ניקוב. כפיזיקאי תיאורטי, הקדיש מעל 20 שנה לפיתוח המדע בעיר. בין השנים 1963 ל-1983 עמד בראש החוג לפיזיקה תיאורטית והקים אחת מהאסכולות המדעיות המשפיעות ביותר בברית המועצות.
150+ תלמידים שהפכו לדוקטורים — תלמידיו
15 מהם המשיכו לקריירה מדעית עצמאית
בוגרי האסכולה פועלים בכל היבשות ובמרבית האוניברסיטאות של אודסה
כיצד הוא התפרסם בעולם המדע?
פישר חקר תחומים רבים בפיזיקה של חומרים במצב נוזלי. מחקריו הסבירו את תכונותיה הייחודיות של המים ואת התנהגות הנוזלים במצבים קיצוניים. הוא גם עסק באפקטים כבידתיים ויצר תיאוריות שהשפיעו על ההבנה שלנו בנוגע לאינטראקציות מולקולריות וחומניות.
סקירה של תחומי המחקר העיקריים שלו:
תחום
תיאור קצר
תיאוריה סטטיסטית של נוזלים
חקר את התכונות הנפחיות והפנייות של נוזלים פשוטים
תופעות קריטיות
ניתח את התנהגות הנוזלים בעת מעברי פאזה
הידרציה
הסביר את תכונות המים החריגות
הליום נוזלי
חקר את התנהגות הזיהומים בתנאים של על-נזילות
פלוקטואציות הידרודינמיות
פיתח תיאוריה לגראנג’יאנית של תנודות תרמיות
תיאוריה של הובלה
בנה מודלים לתנועת חום וחלקיקים
פיזור אור
פיתח מודלים לפיזור במצבי גז ונוזל
אינטראקציות קולוניות
חקר פלזמות, מתכות נוזליות וחצי מוליכים
כבידה
שכלל תיאוריות של שדות סקלריים ואלקטרומגנטיים
פישר ואודסה — קשר שהפך לגורל
למרות מוצאו מבלארוס, אודסה הפכה לביתו האמיתי של פישר. באוניברסיטה הוא הקים לא רק בסיס אקדמי, אלא גם מרכז אינטלקטואלי חשוב. לוח זיכרון הותקן על בניין האוניברסיטה המרכזי, ובשנת 2025 — שלושים שנה לאחר מותו — נקראה על שמו הרחוב שבו חי ועבד.
הקהילה המדעית באוקראינה ציינה מזמן את תרומתו לפיזיקה העולמית, וכעת העיר הכירה בכך באופן רשמי.
למה זה חשוב לזהות היהודית והאוקראינית
NAnews — חדשות מישראל עוסקים בקביעות בנושאים שעוזרים ליהודים בישראל להרגיש חיבור עמוק יותר לשורשים ולתרבות האוקראינית. הסיפור של יוסיפ פישר הוא אחת מהדוגמאות לכך. חייו הם עדות לכך שיהודי יכול היה להפוך לסמל של גדולה מדעית באודסה.
זהו גם מענה לתעמולה הרוסית שטוענת כאילו יהודים אינם זוכים לכבוד באוקראינה. שינוי שם הרחוב הוא לא רק מחווה אישית — אלא מעשה של צדק תרבותי והיסטורי.
הזיכרון כבסיס לעתיד
הנצחת שמו של יוסיפ פישר תורמת לעיצוב זיכרון היסטורי משותף. מחקריו ממשיכים לשמש מדענים ברחבי העולם, ותלמידיו מפיצים את מורשתו. כעת שמו נרשם באופן קבוע בטופונימיה של אודסה.
עבור הקהילה היהודית בישראל, זהו מקור לגאווה: אחד משלנו הפך לחלק מההיסטוריה המדעית והעירונית של אוקראינה.
NAnews — חדשות מישראל ימשיכו להביא סיפורים על אנשים שמחברים בין אוקראינה לישראל, בין העמים היהודי והאוקראיני.
ב-10 ביוני 2026, הרב הראשי של אוקראינה משה אסמןהודיע על סדרת פגישות בישראל, הנוגעות ישירות ליחסים בין אוקראינה לישראל, לשיתוף פעולה הומניטרי ולדיאלוג פוליטי בין קייב לירושלים. על רקע המלחמה באוקראינה והמאבק המתמשך של ישראל על ביטחונה, קשרים כאלה נראים לא כפורמליות, אלא כחלק מעבודה רחבה יותר – לשמור על הקשר בין שתי המדינות במקום שבו ההחלטות תלויות לא רק בהצהרות, אלא גם ביחסים אישיים, אמון ושיחה מתמדת.
אסמן כתב כי הוא עובד בכנסת, הפרלמנט של ישראל, ומנסה לשפר את היחסים בין אוקראינה לישראל בגבולות יכולותיו. עבור הקהל הישראלי זו פרט חשוב: מדובר לא בפרוטוקול דיפלומטי, אלא באדם שנמצא שנים רבות בין אוקראינה לישראל, מבין את שתי המציאויות ומנסה לדבר עם פוליטיקאים בשפת המעשים הקונקרטיים.
פגישה עם גילה גמליאל: טכנולוגיות, אינטלקט ועתיד
אחת הפגישות המרכזיות הייתה השיחה של משה אסמן עם גילה גמליאל – שרת החדשנות, המדע והטכנולוגיה של ישראל. בעבר היא עמדה בראש משרד המודיעין, ואסמן עצמו הדגיש כי הקשר בין אינטלקט, טכנולוגיות ועתיד היום ברור יותר מאי פעם.
ניסוח זה משמעותי במיוחד בשנת 2026. אוקראינה חיה כבר כמה שנים בתנאי מלחמה כוללת, שבהם טכנולוגיות, מודיעין, רחפנים, אבטחת סייבר, מערכות התרעה ופתרונות חדשניים הפכו לשאלת הישרדות. גם ישראל מבינה היטב את מחיר היתרון הטכנולוגי: מהגנה על האוכלוסייה האזרחית ועד ניתוח איומים, מהמדע ועד הביטחון הלאומי.
לדברי אסמן, הוא וגילה גמליאל מכירים זמן רב ומשתפים פעולה שנים רבות. במהלך הזמן הזה, כפי שציין, הצליחו לעשות הרבה טוב לאוקראינה ולישראל, ולדבריו, עוד הרבה חשוב לפניהם.
אוקראינה כמאבק לא רק על טריטוריה
הרב הראשי של אוקראינה הדגיש במיוחד כי גילה גמליאל מבינה היטב: היום אוקראינה נלחמת לא רק על אדמתה. בדבריו זה נשמע כמו מאבק של אור נגד חושך, חירות נגד עריצות, עתיד נגד עבר.
עבור ישראל, מסגרת זו אינה זרה. ישראלים יודעים שמלחמה לעיתים רחוקות מסתכמת רק בקו החזית. מאחורי כל התקפה עומדים אידיאולוגיה, תעמולה, שנאה, ניסיון לשבור את החברה ולהטיל עליה פחד. לכן הנושא האוקראיני בישראל לא צריך להיתפס כקונפליקט אירופי רחוק: הוא נוגע לאותו נושא שישראל מתמודדת איתו עשרות שנים – זכות העם לחיות בחופשיות ולהגן על ביתו.
אסמן הודיע כי בפגישה נדונו נושאים חשובים, אך לא הכל ניתן לחשוף בפומבי. עם זאת, הוא הוסיף כי צפויים שינויים חיוביים. ניסוח זהיר כזה משאיר מקום לדיפלומטיה, אך מראה את העיקר: השיחה לא הייתה סמלית.
בסוף הפגישה, הרב הראשי של אוקראינה העניק לגילה גמליאל עותק של ספרו האוטוביוגרפי החדש “בין נס למציאות”. גם מחווה זו חשובה: הסיפור האישי של אסמן הפך מזמן לחלק מהסיפור הרחב יותר של יהדות אוקראינה, המלחמה, הסיוע לאנשים והקשר בין אוקראינה לישראל.
שיחה עם מיכאל מלכיאלי: גרעינים, פוליטיקה ואחריות
עוד פגישה חשובה הייתה השיחה של משה אסמן עם מיכאל מלכיאלי – שר בממשלת ישראל ואחד הנציגים הבולטים של מפלגת ש”ס, הנמצאת ברוב הפרלמנטרי של הכנסת. אסמן כינה את הפגישה פרודוקטיבית ופורה, ואת מלכיאלי עצמו – חבר טוב שלו.
הוקדשה תשומת לב מיוחדת למדיניות ישראל בתחום רכישת גרעינים. אסמן הודה למיכאל מלכיאלי על התשובה המהירה למכתבו הרשמי, שעסק ברכישת גרעינים רוסיים, שחלקם עשויים להגיע מהשטחים הכבושים זמנית של אוקראינה.
עבור הקורא הישראלי, נושא זה עשוי להישמע טכני, אך למעשה הוא פוליטי, מוסרי וכלכלי בו זמנית. אם הגרעינים אכן קשורים לשטחים הכבושים, זה כבר לא רק שאלה מסחרית. זו שאלה של מקור הסחורה, אחריות הרוכשים, היחס לריבונות האוקראינית והבנת האופן שבו המלחמה נמשכת לא רק בחזית, אלא גם דרך שווקים, לוגיסטיקה, מסמכים וכסף.
נושאים כאלה לעיתים רחוקות הופכים לכותרות רועשות, אך הם מעצבים את המדיניות האמיתית. Nikk.Agency – חדשות ישראל | Nikk.Agency רואה חשיבות להסתכל על היחסים בין אוקראינה לישראל לא רק דרך הצהרות המנהיגים, אלא גם דרך החלטות קונקרטיות: מה קונים, ממי קונים, אילו סיכונים בודקים ואילו אותות שולחים לשותפים.
ש”ס, כנסת והכיוון האוקראיני
מיכאל מלכיאלי אינו דמות מקרית בסיפור זה. מפלגת ש”ס נמצאת ברוב הפרלמנטרי ומשתתפת בגיבוש החלטות ממשלתיות חשובות. לכן השיחה של אסמן עם מלכיאלי חשובה לא רק כפגישה של שני אנשים מוכרים, אלא כקשר עם פוליטיקאי שיכול להשפיע על סדר היום הממשלתי.
אסמן הודיע כי במהלך הפגישה נדונו מצב היחסים בין אוקראינה לישראל, שאלות התמיכה באוקראינה והמשך פיתוח שיתוף הפעולה בין המדינות בתחומים שונים. דיברו במיוחד על אפשרויות לחיזוק הקשרים ברמה הממשלתית, ההומניטרית והציבורית.
בתנאים שבהם גם אוקראינה וגם ישראל עוברות מבחנים קשים, דיאלוג מתמיד הופך לא למותרות, אלא לצורך. אי אפשר לבנות יחסים רק על רגשות לאחר טרגדיות או על הצהרות פומביות נדירות. יש צורך בעבודה מערכתית: עם שרים, חברי כנסת, קהילות, מתנדבים, דיפלומטים, מנהיגים דתיים וארגונים ציבוריים.
אסמן גם הזכיר כי מיכאל מלכיאלי ביקר מספר פעמים באוקראינה בהזמנתו ותומך בכנות בעם האוקראיני במאבקו לחירות. זה פרט חשוב, כי חוויה אישית של ביקור באוקראינה בזמן מלחמה משנה את התפיסה. דבר אחד הוא לקרוא דיווחים, דבר אחר הוא לראות את ההרס, לפגוש אנשים, לשמוע סיפורי משפחות ולהבין שמאחורי המילים “תמיכה באוקראינה” עומדות גורלות אנושיים קונקרטיים.
אוקראינה וישראל: שתי מדינות שנלחמות על קיומן
באחת מהודעותיו האחרונות, הרב הראשי של אוקראינה כתב כי כעת אוקראינה וישראל הן בדיוק המדינות שנלחמות על קיומן. הוא איחל שהקדוש ברוך הוא יפזר את החושך ויביא שלום לעולם הזה.
מחשבה זו מעבירה בדיוק את עצב הרגע. אוקראינה מגנה על עצמה מפני התוקפנות הרוסית, שמעמידה בספק את עצם הזכות של האוקראינים למדינה, לשפה, לזיכרון ולבחירה עצמאית של עתידם. ישראל לאחר 7 באוקטובר 2023 גם חיה במציאות שבה הביטחון כבר אינו נושא מופשט: מדובר בבני ערובה, גבולות, איומים מצד חמאס, חיזבאללה, איראן ובעלי בריתם.
לכן הנסיעה של אסמן לישראל, עבודתו בכנסת והפגישות עם שרים נראות כחלק מקו גדול: להסביר שאוקראינה וישראל לא צריכות להתרחק זו מזו. למדינות אלה גיאוגרפיות שונות, מלחמות שונות ומערכות פוליטיות שונות, אך יש להן ניסיון משותף של חיים תחת איום ועניין משותף בטכנולוגיות, ביטחון, סיוע הומניטרי ותמיכה בינלאומית.
למה זה חשוב דווקא עכשיו
עבור ישראל, הכיוון האוקראיני נשאר רגיש. במדינה חיים מאות אלפי יוצאי אוקראינה וברית המועצות לשעבר, יש סביבה דוברת רוסית חזקה, יש ויכוחים פוליטיים, יש השפעה של זרמי מידע שונים. לכן העמדה הפומבית של דמויות כמו משה אסמן חשובה: הוא מחבר בין סמכות דתית, הקשר האוקראיני והסדר היום הישראלי.
הפרסומים האחרונים של אסמן מישראל לא היו רק רשמיים.
בפועל, הפגישות ב-10 ביוני 2026 מראות שהדיאלוג בין אוקראינה לישראל נמשך לא רק דרך ערוצים רשמיים. הוא מתנהל דרך קשרים אישיים, מכתבים, פגישות בכנסת, שיחות על גרעינים, טכנולוגיות, סיוע הומניטרי ועתיד.
אסמן לא חשף את כל הפרטים, וזה מובן. אבל עצם הפעילות של הרב הראשי של אוקראינה בישראל מראה: יש מקום לשינויים חיוביים. השאלה כעת היא האם קשרים אלה יוכלו להפוך להחלטות שיחזקו את האמון בין קייב לירושלים, יעזרו לאוקראינה במאבקה לחירות ובו זמנית יהיו מובנים לחברה הישראלית.
הראיון עם מיכאל ברודסקי הפך לשיחה חשובה לא רק על דיפלומטיה, אלא גם על התבגרות היחסים בין אוקראינה לישראל. בו עלו נושאים שלרוב לא נוח לדון בהם בפומבי: אשליות, טכנולוגיות צבאיות, אנטישמיות, השואה והגבולות של תמיכה פוליטית.
אוקראינה אחרי 2021: מדינה שהמלחמה שינתה לעומק יותר ממה שנראה
הראיון של העיתונאי האוקראיני יורי רומננקו עם שגריר ישראל באוקראינה מיכאל ברודסקי, שפורסם בערוץ Yuriy Romanenko ב-8 ביוני 2026, חשוב לא רק כשיחה דיפלומטית לפני סיום משימת השגריר באוגוסט. זו שיחה על איך אוקראינה וישראל עברו בשנים האחרונות דרך אכזבות, ציפיות מוגזמות, מגבלות הדדיות והגיעו להבנה מפוכחת יותר זו של זו.
אוקראינה וישראל “אחרי האשליות”: מה מיכאל ברודסקי סיפר על המלחמה, ההגנה האווירית, הרחפנים והזיכרון המורכב – שיחה לפני סיום משימת השגריר באוגוסט 2026
ברודסקי הגיע לאוקראינה באוגוסט 2021. אז המדינה עדיין חיה במציאות פוליטית ופסיכולוגית אחרת. עד הפלישה המלאה של רוסיה נותרו חודשים, אך תהליכים רבים שנראים היום ברורים, אז עדיין לא היו נראים במלוא עוצמתם.
לדברי השגריר, לא השתנו הסטריאוטיפים שלו על אוקראינה – השתנתה אוקראינה עצמה. זו נוסחה חשובה, כי היא מעבירה את השיחה ממישור הרושם האישי למישור השבר ההיסטורי. המדינה שראה ב-2021 והמדינה ממנה הוא נפרד ב-2026 – כבר לא אותה חברה.
המלחמה שינתה את אוקראינה לא רק מבחינה צבאית.
היא שינתה את מפת האוכלוסייה, ההגירה הפנימית, היחס לביטחון, האמון בשותפים חיצוניים, הציפיות מבעלי ברית וההבנה העצמית של המדינה. ברודסקי מדבר על זרמי האנשים שעברו מהמזרח למרכז ולמערב, על הטרגדיה האנושית ועל מדינה שאיבדה חלק עצום מהנורמליות הקודמת שלה.
לקהל הישראלי ההיגיון הזה מובן. גם ישראל חיה במצב שבו הביטחון אינו סעיף תקציבי מופשט, אלא תנאי לקיום המדינה. אחרי 7 באוקטובר 2023 המציאות הזו הפכה לעוד יותר קשה. לכן השיחה של ברודסקי על אוקראינה נשמעת לא כמו דו”ח דיפלומטי קר, אלא כמו מבט של אדם ממדינה שיודעת בעצמה מה זה לחיות תחת איום.
היעלמות האשליות: על רוסיה, שותפים והציפיות העצמיות
אחד מהתזות המרכזיות של ברודסקי – אוקראינה איבדה אשליות רבות.
ראשית כל מדובר על רוסיה. עד 2022 עדיין היו בחברה האוקראינית תפיסות שונות על “השכן הצפוני”, על האפשרות להגיע להסכמה, על הקרבה התרבותית, על העבר שלכאורה יכול למנוע מלחמה גדולה. אחרי 24 בפברואר 2022 האופטיקה הזו נהרסה.
אבל חשוב יותר: המלחמה הרסה לא רק את האשליות על רוסיה. היא הרסה גם את הציפיות המוגזמות מהשותפים.
בנקודה זו ברודסקי מדבר על ישראל בכנות מיוחדת. בתחילת המלחמה המלאה רבים באוקראינה הסתכלו על ישראל דרך המיתוס של “כיפת ברזל”. בשדה הציבורי האוקראיני לעיתים קרובות נשמעה הלוגיקה: אם לישראל יש את מערכת ההגנה האווירית המפורסמת, אז היא יכולה לסגור את השמיים האוקראיניים.
ברודסקי מסביר שזה היה תפיסה מעוותת.
“כיפת ברזל” – אינה כיפה קסומה מעל המדינה. זו מערכת טילים ספציפית, יעילה נגד סוג מסוים של איומים, בעיקר טילים קצרי טווח. היא לא מיועדת לסגור שטח עצום מכל הטילים האפשריים, בליסטיקה, תעופה, רחפנים והתקפות משולבות.
בדיוק כאן מתחילה התבגרות היחסים האוקראיניים-ישראליים.
כאשר צד אחד מצפה לבלתי אפשרי, והצד השני לא יכול או לא מוכן לתת זאת, נוצרים עלבונות. כאשר הצדדים מתחילים להבין את היכולות האמיתיות זה של זה, נוצר מרחב לפוליטיקה אמיתית.
אוקראינה התחילה להבין טוב יותר את המגבלות של ישראל. ישראל התחילה להבין טוב יותר את היקף המלחמה האוקראינית. וזה, כפי שנובע מדברי ברודסקי, לא הופך את היחסים לפשוטים יותר, אבל הופך אותם לכנים יותר.
איפה אוקראינה וישראל באמת יכולות להתקרב
התזה החיובית המרכזית של הראיון – הפוטנציאל לשיתוף פעולה בין אוקראינה לישראל לא מוצה. יתר על כן, הוא יכול להפוך להרבה יותר רציני דווקא אחרי ששתי המדינות עברו מלחמות קשות וויתרו על חלק מהאשליות.
ברודסקי רואה את הפוטנציאל המרכזי לא בהצהרות יפות, אלא בתחום הצבאי-טכנולוגי.
מדובר על הגנה אווירית, רחפנים, הגנה נגד רחפנים, טכנולוגיות צבאיות והיכולת להפוך במהירות ניסיון קרבי לפתרונות מעשיים. זה התחום שבו אוקראינה וישראל יכולות להיות באמת מועילות זו לזו.
ישראל בנתה במשך עשורים את התרבות הטכנולוגית ההגנתית שלה בתנאי איום מתמיד. כאשר אין ערובה שאחרים יתנו את כל הנדרש, המדינה נאלצת להמציא בעצמה. כאשר האויבים קרובים, הטכנולוגיות נבדקות לא בתערוכה, אלא במציאות.
אוקראינה אחרי 2022 מצאה את עצמה בהיגיון דומה.
היא לא יכולה לחכות לפתרונות מושלמים. היא נאלצת לפתח במהירות, לבדוק, לשנות, להרחיב ולבדוק שוב. במיוחד זה נראה בנושא הרחפנים, שבו המלחמה האוקראינית הפכה לאחד מהפוליגונים הקשים ביותר של המהפכה הטכנולוגית הצבאית המודרנית.
לחדשות ישראל Nikk.Agency החלק הזה של הראיון חשוב במיוחד: הוא מראה שהיחסים האוקראיניים-ישראליים יכולים לצאת מהפורמט הרגשי של “למה לא נתנו” ולעבור לפורמט המעשי של “מה אנחנו יכולים ליצור יחד”.
הגנה אווירית ורחפנים: לא סמלים, אלא שאלה של הישרדות
הגנה אווירית בשיחה זו – אינה פרט טכני. זו שאלה של חיי אנשים.
אוקראינה חיה תחת התקפות טילים ורחפנים רוסיות. ישראל אחרי 7 באוקטובר חיה עם איומים של חמאס, חיזבאללה, איראן וכוחות אחרים שמשתמשים בטילים, רחפנים, התקפות משולבות ורשתות פרוקסי.
המלחמות הללו שונות. אי אפשר להשוות אותן באופן מכני.
לאוקראינה יש גיאוגרפיה אחת, קנה מידה אחד של חזית, עומק טריטוריה אחד וסוג אויב אחד. לישראל יש טריטוריה אחרת, צפיפות אוכלוסין אחרת, גבולות אחרים, מערכת איומים אחרת. אבל ההיגיון הטכנולוגי דומה: האויב מחפש את הנקודה החלשה, תוקף בזול יותר, מהר יותר, בהמוניות יותר, וההגנה נאלצת להגיב בחכמה יותר.
ברודסקי מכיר בכך שאוקראינה התמודדה עם מלחמת רחפנים רחבת היקף לפני ישראל. ישראל, במיוחד בכיוון הצפוני, כבר ראתה עד כמה הבעיה הזו הופכת לרצינית. חיזבאללה משתמשת באופן פעיל ברחפנים, וחלק מהאיומים מזכירים את מה שהחיילים האוקראינים רואים כל יום בחזית שלהם.
במובן זה, הניסיון האוקראיני יכול להיות חשוב לישראל לא פחות מהניסיון הישראלי לאוקראינה.
אוקראינה יודעת לעבוד עם המוניות, פתרונות שדה, שינויים מהירים בטקטיקה. ישראל יודעת לבנות אקוסיסטמות טכנולוגיות, לקשר בין הצבא, מהנדסים, עסקים, המדינה ושוק הייצוא. אם שתי האסכולות הללו יחוברו לא באופן פורמלי, אלא באמת, התוצאה יכולה להיות רצינית.
אוקראינה חוזרת על הדרך הישראלית – אבל בקנה המידה שלה
אחת מהמחשבות החזקות ביותר של ברודסקי – אוקראינה במובנים רבים חוזרת על הדרך של ישראל.
לא במובן הפוליטי ולא בהעתקה היסטורית. אוקראינה לא הופכת ל”ישראל השנייה”, והשוואות כאלה לעיתים קרובות מפשטות מדי את המציאות. אבל יש היגיון דומה: מדינה שניצבת מול איום השמדה, מתחילה לבנות תרבות הגנה עצמית.
ישראל עברה את זה במשך עשורים.
חוסר בנשק, מגבלות משאבים, הצורך להגן כאן ועכשיו, תלות בשותפים חיצוניים, אבל במקביל הבנה שבמקרה קריטי צריך לסמוך קודם כל על עצמך. מזה צמחה התעשייה הביטחונית הישראלית, היכולות המודיעיניות, תרבות הסטארט-אפים, הרפואה הצבאית, הסייבר והמערכת של התאמה מתמדת.
אוקראינה עכשיו עוברת את הגרסה שלה של הדרך הזו.
רק שהיא עושה זאת בזמן הרבה יותר קצר ובצל מלחמה מלאה נגד רוסיה. בתנאים האוקראיניים הטכנולוגיות הצבאיות מתפתחות לא מתוך נוחות ולא מתוך רצון לתפוס שוק. הן מתפתחות כי אחרת אנשים, ערים, תשתיות וצבא מתים.
זה רגע חשוב מאוד לקהל הישראלי.
הוא מסביר מדוע אוקראינה היום – לא רק מקבלת עזרה. אוקראינה הופכת לנושאת ניסיון שיכול להיות נחוץ למדינות אחרות, כולל ישראל. זה משנה את הפסיכולוגיה של היחסים. קייב כבר לא רק מבקשת. קייב יכולה לשתף במה שקיבלה במחיר נורא.
יחסים ללא רומנטיקה: מדוע הבגרות חשובה יותר מסיסמאות
היחסים האוקראיניים-ישראליים מעולם לא היו פשוטים. ברודסקי אומר במפורש שזה לא המקרה שבו בין המדינות הכל ורוד, מובן וללא עננים.
בזה יש ערך לראיון.
הוא לא מצייר ידידות דקורטיבית. הוא מראה את היחסים בין שתי מדינות שיש להן אינטרסים משותפים, כאבים משותפים, אויבים משותפים בכיוונים מסוימים, אבל גם יש להן נסיבות גיאופוליטיות שונות, מגבלות שונות וטראומות היסטוריות שונות.
אוקראינה רצתה מישראל יותר בתחילת המלחמה.
ישראל ציפתה שאוקראינה תבין טוב יותר את המגבלות שלה.
אחרי 7 באוקטובר לחברה האוקראינית היה קל יותר להבין מדוע ישראל מקבלת החלטות דרך הפריזמה של ביטחון. אבל גם לישראל היה קשה יותר לא לראות עד כמה קשה המלחמה נגד רוסיה שאוקראינה מנהלת.
כך נוצרת בסיס כנה יותר.
לא “אנחנו תמיד צריכים להסכים”. לא “אנחנו חייבים לשתוק על הקשה”. לא “לנו הכל חייבים”. אלא משהו אחר: יש לנו תחומים שבהם אנחנו יכולים להיות חזקים יותר יחד, ויש נושאים שצריך לדון בהם ללא אשליות.
שתי מלחמות, היגיון אחד של התאמה מתמדת
אוקראינה וישראל היום נמצאות במלחמות שונות, אבל שתי המדינות חיות במצב של התאמה מתמדת.
אוקראינה מתאימה את עצמה ללחץ הרוסי: חזית, עורף, אנרגיה, גיוס, רחפנים, טילים, עזרה בינלאומית, עייפות השותפים, מלחמת מידע.
ישראל מתאימה את עצמה להשלכות 7 באוקטובר, איומים מעזה, לבנון, איראן, תימן, סוריה, ללחץ דעת הקהל הבינלאומית, לטראומה הפנימית ולצורך להגן על האזרחים ולשמור על בריתות אסטרטגיות בו זמנית.
בדיוק בגלל זה השיחה של ברודסקי נשמעת כמו גשר בין שני הניסיונות.
הוא לא אומר שאוקראינה וישראל זהות. הוא מדבר על כך ששתי המדינות מבינות את מחיר המלחמה לא מתוך דוחות, אלא מתוך החיים. זה יכול להיות הבסיס לשיתוף פעולה עמוק יותר.
אנטישמיות, זריקות רוסיות וזיכרון כואב
אבל הראיון של ברודסקי חשוב לא רק בחלק הצבאי. בו יש בלוק גדול אחר – אנטישמיות, זיכרון היסטורי ונושאים שלעיתים קרובות מנסים להוציא מהשיחה למען נוחות פוליטית.
ברודסקי מדבר על החוק נגד אנטישמיות באוקראינה. עמדתו פשוטה: מדינה מתורבתת צריכה שיהיו לה כלים למאבק באנטישמיות ופשעים על רקע שנאה לאומית.
הוא מדגיש נקודה חשובה: אפשר לבקר את ישראל. זה לא אנטישמיות.
אבל תקיפה על בית כנסת, התבטאויות אנטישמיות, הסתה, שנאה ליהודים או ניסיון להציג פשע על רקע אנטישמיות כ”חוליגניזם” רגיל – זו כבר סיפור אחר. דברים כאלה צריכים להיקרא בשמם.
לאוקראינה זה חשוב במיוחד.
הפרופגנדה הרוסית מנסה במשך שנים להשתמש בנושא היהודי נגד אוקראינה: פעם דרך האשמות ב”נאציזם”, פעם דרך קונספירולוגיה, פעם דרך ניסיונות לסכסך בין אוקראינים ליהודים, פעם דרך זריקות על כך שישראל כביכול יש לה תוכניות סודיות כלשהן לגבי השטח האוקראיני.
“ירושלים השמימית”: קונספירולוגיה כנשק נגד אמון
בראיון נשמעת בנפרד הנושא של מה שנקרא “ירושלים השמימית”. ברודסקי מכנה את הרעיון הזה כטירוף ושיגעון.
וזו לא רק תגובה רגשית.
מיתוסים כאלה עובדים כנשק מידע. הם לא חייבים להיות הגיוניים. מטרתם – לא להסביר את המציאות, אלא להדביק את החברה בחשדנות. לזרוע את המחשבה שהיהודים, ישראל או כוחות “נסתרים” כלשהם כביכול משתמשים במלחמה באוקראינה לתוכניות סודיות שלהם.
זו מכניקה אנטישמית ישנה באריזה חדשה.
קודם כל נוצר עלילה פנטסטית. אחר כך היא חוזרת על עצמה על ידי בוטים, ערוצים שוליים, פסאודו-מומחים ואנשים שלא מבינים שהם הופכים לחלק ממבצע מידע עוין. אחר כך העלילה הזו מתחילה לצוץ תחת כל חדשות שבהן יש ישראל, יהודים, אוקראינה, זלנסקי, אברמוביץ’, דיפלומטיה או מלחמה.
ברודסקי אומר בזהירות שלא תמיד אפשר להפריד במדויק בין מבצע מתוכנן לתגובות ספונטניות של משתמשים. אבל עצם העובדה של כמות גדולה של תגובות אנטישמיות, כולל תחת פרסומים של שגרירות ישראל, הוא מכיר כמדאיגה.
וכאן לחברה האוקראינית יש מסקנה חשובה.
המאבק בפרופגנדה הרוסית – זה לא רק הפרכת פייקים על החזית. זה גם הגנה על האמון הפנימי. אם קונספירולוגיה פרו-רוסית או אנטישמית מתחילה לעבוד בתוך השיח האוקראיני, היא פוגעת לא רק ביהודים. היא פוגעת באוקראינה עצמה, כי היא הופכת אותה לפגיעה למניפולציה.
זיכרון היסטורי: תמיכה באוקראינה לא אומרת שתיקה
הבלוק הכואב ביותר של הראיון קשור לזיכרון היסטורי.
ברודסקי מדבר על ההאדרה של דמויות שבישראל נתפסות דרך הקשר עם המשטר הנאצי, השואה והרעיונות של אוקראינה ללא יהודים. בשיחה נשמעת הנושא של מלניק, התגובה של יד ושם, העמדה של משרד החוץ הישראלי והשאלה מדוע עלילות כאלה שוב ושוב הופכות לבעיה ביחסים של אוקראינה עם ישראל ופולין.
כאן העמדה של ברודסקי קשה, אבל חשובה.
ישראל תומכת באוקראינה במלחמה נגד רוסיה. ישראל מצביעה בעד אוקראינה בפלטפורמות בינלאומיות. ישראל מספקת עזרה ולדברי השגריר, תמשיך לתמוך באוקראינה.
אבל זה לא אומר שישראל תשתוק בנושאי זיכרון היסטורי.
לישראל הנושא של השואה על אדמת אוקראינה – לא סיפור חיצוני. זו חלק מההיסטוריה של העם היהודי. על אדמת אוקראינה במהלך מלחמת העולם השנייה הושמדו כ-1.5 מיליון יהודים. לכן, כאשר באוקראינה מופיעים פעולות שנתפסות בישראל כהאדרה של אנשים הקשורים למשטר הנאצי, ירושלים רואה את עצמה זכאית להגיב.
זו שיחה לא נעימה. אבל יחסים בוגרים ללא שיחות כאלה בלתי אפשריים.
לאוקראינה יש את ההיסטוריה הטרגית שלה של מאבק על מדינה. לישראל יש את הזיכרון ההיסטורי שלה על השואה. שני הזיכרונות הללו לא תמיד קל לשלב במרחב הפוליטי, במיוחד בזמן מלחמה. אבל אם לא ידונו בהם באופן מקצועי, כנה וללא קלישאות פרופגנדה, כל פרק חדש יהפוך למשבר דיפלומטי.
ברודסקי מזכיר שעוד לפני המלחמה המלאה הציע להקים ועדה היסטורית שתוכל להעביר מחלוקות כאלה מהמישור הפוליטי למישור המקצועי. הרעיון הזה, לפי דבריו, לא מומש. אולי, לשווא.
לחדשות ישראל Nikk.Agency הרגע הזה חשוב במיוחד, כי אי אפשר לבנות את היחסים האוקראיניים-ישראליים רק על הפוליטיקה הנוכחית. בהם תמיד יש משתתף שלישי – הזיכרון. זיכרון על יהודי אוקראינה, זיכרון על השואה, זיכרון על המאבק של האוקראינים נגד אימפריות, זיכרון על האלימות הסובייטית והרוסית, זיכרון על אלה שנמצאו בין טרגדיות שונות של המאה ה-20.
יד ושם ו”מירוטבורץ”: מדוע הפרק הזה הפך לאות
בנפרד ברודסקי מדבר על הכנסת מנהל יד ושם למאגר “מירוטבורץ”. הוא מכנה זאת כאבסורד וצעד לא ידידותי.
לדבריו, ישראל שלחה נוטה בבקשה להבהיר את המצב. משרד החוץ האוקראיני השיב שאוקראינה מעריכה את הקשרים עם יד ושם ואין לה השפעה על פעולות הארגון הציבורי הזה. פורמלית זו הסבר חשוב. אבל פוליטית הפרק עצמו בכל זאת השאיר טעם לא נעים.
ברודסקי אומר שמנהל יד ושם תכנן להגיע לאוקראינה ליום השנה ה-85 לבאבי יאר בסתיו 2026. אחרי מצב כזה, לדבריו, הביקור הזה התברר כבספק.
זו לא פרט טכני.
יד ושם לישראל – לא רק מוזיאון או מרכז מחקר. זה אחד מהמוסדות המרכזיים של הזיכרון הלאומי על השואה. לכן כל פעולה סביב יד ושם נתפסת בישראל ברגישות רבה.
לאוקראינה במצב כזה חשוב להבין לא רק את הצד המשפטי, אלא גם את הסמלי. גם אם המדינה פורמלית לא שולטת בפלטפורמה זו או אחרת, נזק דיפלומטי יכול להיווצר בכל זאת.
מה הראיון הזה אומר על עתיד אוקראינה וישראל
המסקנה המרכזית מהראיון של ברודסקי – היחסים בין אוקראינה לישראל נכנסים לשלב בוגר יותר.
זה כבר לא שלב של ציפיות פשוטות.
לא שלב שבו אוקראינה מצפה מישראל ל”כיפת ברזל” כהצלה אוניברסלית. לא שלב שבו ישראל יכולה להסתכל על המלחמה האוקראינית רק כמשבר אירופי רחוק. לא שלב שבו אפשר לדחות לנצח נושאים כואבים של זיכרון היסטורי כי “עכשיו לא הזמן”.
להפך, דווקא עכשיו מתברר: אם אוקראינה וישראל רוצות להיות קרובות יותר, הן צריכות לבנות יחסים על המציאות.
המציאות הראשונה: אוקראינה השתנתה במלחמה והפכה למדינה עם ניסיון צבאי עצום.
המציאות השנייה: גם ישראל חיה במצב מלחמה ולא יכולה לקבל החלטות ללא התחשבות בביטחונה העצמי.
מציאות שלישית: לשתי המדינות יש שדה חזק לשיתוף פעולה – הגנה אווירית, רחפנים, הגנה מפני רחפנים, טכנולוגיות צבאיות, רפואה, סייבר, שיקום, עמידות ערים ותשתיות.
מציאות רביעית: התוקפנות הרוסית, הגורם האיראני, חמאס, חיזבאללה ואיומים אחרים אינם קיימים בנפרד זה מזה. העולם הופך להיות יותר מקושר, והטכנולוגיות הצבאיות, התעמולה ובריתות האויבים עוברים במהירות מאזור אחד לאחר.
מציאות חמישית: הזיכרון ההיסטורי לא ייעלם לשום מקום. ישראל יכולה לתמוך באוקראינה נגד רוסיה ובו זמנית לבקר את ההאדרה של דמויות הקשורות בזיכרון היהודי לטרגדיית השואה. אוקראינה יכולה לצפות לתמיכה מישראל, אך עליה להבין כי עבור העם היהודי הזיכרון על מיליון וחצי היהודים שהושמדו על אדמת אוקראינה אינו נושא משני.
מעלבונות לפרגמטיקה
הדבר הכי יקר בשיחה של ברודסקי – היעדר דקורטיביות.
הוא לא מנסה להציג את היחסים האוקראיניים-ישראליים כאידיאליים. הוא לא מסתיר שהיו ציפיות מוגזמות. הוא לא עוקף את האנטישמיות. הוא לא עושה כאילו הזיכרון ההיסטורי לא משפיע על הפוליטיקה. אבל עם זאת הוא לא שם קץ לשותפות.
להיפך, מדבריו נובע: דווקא אחרי האכזבות מופיעה הזדמנות לקשר חזק יותר.
וזה, אולי, השיעור החשוב ביותר עבור קייב וירושלים.
ברית לא תמיד מתחילה ברומנטיקה. לפעמים היא מתחילה בשיחה קשה על מה כל אחד יכול, מה כל אחד לא יכול, מי טעה במה ואיפה יש תועלת משותפת אמיתית.
אוקראינה וישראל יכולות להתקרב לא בגלל שאין להן בעיות, אלא כי הן סוף סוף מתחילות לדבר עליהן בצורה יותר ישירה.
למה זה חשוב לקהל הישראלי
לישראלים הנושא האוקראיני לעיתים קרובות נראה רחוק, למרות שבפועל הוא מאוד קרוב.
באוקראינה חי הזיכרון היהודי. משם מגיעות משפחות רבות של ישראלים. שם נמצאות ערים, עיירות, בתי קברות, בתי כנסת, מקומות של ירי המוני, באבי יאר, אומן, אודסה, קייב, לבוב, דניפרו, חרקוב ועשרות נקודות אחרות הקשורות להיסטוריה של העם היהודי.
אבל היום אוקראינה היא לא רק העבר.
זו מדינה שנלחמת נגד רוסיה, מפתחת טכנולוגיות צבאיות, מגנה על עריה מפני טילים ורחפנים, נלחמת בתעמולה הרוסית ומנסה לשמור על המדינה בתנאי לחץ עצום.
לישראל זה לא ניסיון זר.
ישראל גם יודעת מה זה להסביר לעולם את זכותה להגנה. ישראל גם יודעת מה זה לחיות תחת איום של טילים, רחפנים ומתקפות טרור. ישראל גם יודעת כמה מהר החמלה הבינלאומית יכולה להתחלף בביקורת כשהמלחמה הופכת לארוכה ומורכבת.
לכן השיחה של ברודסקי חשובה לא רק לאוקראינה. היא חשובה גם לישראל, כי היא מראה: הניסיון האוקראיני יכול להיות חלק מההבנה הישראלית של המלחמה החדשה.
מסקנה סופית
הראיון של מיכאל ברודסקי – זה לא רק סיכום דיפלומטי של משימתו באוקראינה. זה תיעוד של שלב חדש ביחסים בין אוקראינה לישראל.
בשלב הזה כבר לא מספיק לדבר במילים כלליות על ידידות, תמיכה וערכים משותפים. יש צורך בהחלטות קונקרטיות: בהגנה אווירית, רחפנים, הגנה מפני רחפנים, טכנולוגיות, שיקום, חילופי ניסיון והגנה על אזרחים.
אבל יש צורך גם בשיחות כנות.
על למה אוקראינה ציפתה מישראל ליותר ממה שישראל הייתה מוכנה לתת. על למה ישראל צריכה להסתכל יותר בקפידה על הניסיון האוקראיני של המלחמה המודרנית. על איך התעמולה הרוסית משתמשת באנטישמיות ובקונספירולוגיה להרוס את האמון. על למה הזיכרון ההיסטורי נשאר חלק מהפוליטיקה, אפילו כששתי המדינות מדברות על העתיד.
אוקראינה וישראל אחרי 2022 ו-2023 הבינו טוב יותר את מחיר הביטחון. אבל דווקא בגלל זה היחסים שלהן צריכים להיבנות לא על מיתוסים, אלא על כנות.
כנות לא תמיד נוחה.
אבל רק היא נותנת סיכוי להפוך ידידות מורכבת לשותפות אמיתית.
הכסף ממכירת מועדון הכדורגל הלונדוני צ’לסי שוב נמצא במרכז מלחמה גדולה – משפטית, פוליטית וצבאית בו זמנית.
העניין אינו רק במיליארדים המוקפאים של רומן אברמוביץ’. מדובר בשאלה האם הכסף של האוליגרך הרוסי, שיש לו גם אזרחות ישראלית, יוכל לשמש לא רק לסיוע הומניטרי לאוקראינה, אלא גם להגנה על ערי אוקראינה מפני טילים רוסיים, רחפנים ומתקפות על תשתיות האנרגיה.
ב-8 ביוני 2026, נשיא אוקראינה וולודימיר זלנסקי אישר בראיון לעיתון הבריטי The Guardian: הנושא של הכספים הללו נדון עם ראש ממשלת בריטניה קיר סטארמר במהלך שיחות בלונדון.
הסכום – כ-2.4–2.5 מיליארד לירות שטרלינג. המקור – מכירת Chelsea FC בשנת 2022, לאחר שרומן אברמוביץ’ נכנס לסנקציות בריטיות על רקע הפלישה המלאה של רוסיה לאוקראינה.
מצ’לסי להגנה האווירית האוקראינית: מדוע המחלוקת סביב הכסף הפכה לשאלת הישרדות
במקור, הממשלה הבריטית ראתה בכספים הללו ככסף לתמיכה הומניטרית באוקראינים שנפגעו מהמלחמה. ההיגיון הזה מובן: בתים הרוסים, פליטים, פצועים, משפחות של הרוגים, שיקום חיים בסיסיים.
אבל בשנת 2026, קייב מציבה את השאלה בצורה קשה יותר.
כאשר רוסיה ממשיכה להכות בערים אוקראיניות, תחנות כוח, תחנות משנה, בתי חולים, שכונות מגורים ותשתיות קריטיות, הסיוע ההומניטרי מתחיל לא רק בשיקום לאחר המכה. הוא מתחיל בכך שהמכה הזו תופל באוויר.
זו הסיבה שוולודימיר זלנסקי הציע להשתמש בכספים המוקפאים ממכירת צ’לסי לרכישת מערכות נגד טילים ונגד מטוסים מודרניות. בראיון ל-The Guardian הוא קשר ישירות את הכספים הללו לרכישת טילים אנטי-בליסטיים אמריקאים יקרים דרך תוכנית PURL – מנגנון המאפשר לבעלי ברית אירופיים לשלם עבור אספקת נשק אמריקאי לאוקראינה.
ההיגיון של זלנסקי פשוט מאוד: אם רוסיה התחילה את המלחמה הזו, אז מדוע הכסף הרוסי לא צריך לעבוד נגד הטילים הרוסיים?
לקהל הישראלי המחשבה הזו מובנת במיוחד. בישראל יודעים היטב שהגנה אווירית אינה מונח צבאי מופשט, אלא שאלה של חיים, חשמל, מים, בתי חולים, בתי ספר ובוקר נורמלי לאחר אזעקת לילה. אוקראינה במובן הזה מדברת יותר ויותר עם העולם בשפה שישראל מבינה ללא תרגום.
מה בדיוק ידוע על הכסף של אברמוביץ’
רומן אברמוביץ’ מכר את Chelsea FC בשנת 2022, כשהוא כבר תחת סנקציות בריטיות. הרשויות הבריטיות אישרו את העסקה בתנאי שהכספים שהושגו לא יועילו לאברמוביץ’ עצמו או לאנשים אחרים תחת סנקציות, אלא יופנו לסיוע לאוקראינה.
מאז הכסף נשאר חסום במערכת הפיננסית הבריטית.
בדצמבר 2025, ממשלת בריטניה הצהירה בפומבי שאברמוביץ’ חייב לקיים את ההבטחה ולהעביר יותר מ-2.5 מיליארד לירות לסיוע לאוקראינה, אחרת לונדון מוכנה ללכת לבית המשפט. ראש הממשלה קיר סטארמר אמר אז ש’השעון מתקתק’, וכל פני חייב להגיע לאנשים שחייהם נהרסו על ידי מלחמת פוטין.
במרץ 2026, The Guardian דיווח כי פקידים בריטיים כבר מתכוננים להליך משפטי אפשרי, מכיוון שהמועד שנקבע לשחרור הכסף הוחמץ.
ועכשיו, ביוני 2026, זלנסקי מעלה את ההימור: אוקראינה זקוקה לא רק לתוכניות הומניטריות לאחר ההרס, אלא גם למערכות שלא יאפשרו להרס הזה לקרות.
קייב, לונדון ואברמוביץ’: דיפלומטיה עם ניחוח של אירוניה
חלק נפרד מהסיפור הזה קשור לקשרים האישיים של רומן אברמוביץ’ וההנהגה האוקראינית.
לפי Financial Times, במאי 2026 אברמוביץ’ הגיע לקייב. מקורות בעיתון טענו שוולודימיר זלנסקי השתמש בערוץ הזה כדי להעביר לפוטין מסר על נכונות לשיחות ישירות. קייב, לפי גרסה זו, רצתה להראות: אוקראינה לא מוותרת על דיפלומטיה, אבל לא מתכוונת לקבל אולטימטומים ממוסקבה.
התנאי העיקרי נשאר כפי שהיה: לא יכול להיות שום נסיגה של הכוחות האוקראיניים מדונבאס כתשלום מקדים לשיחה.
זו פרט חשוב. הקרמלין מנסה במשך שנים להחליף משא ומתן בכניעה, וקייב ממשיכה להפריד בין שני דברים: נכונות לדבר ונכונות לוותר על שטח. זה לא אותו דבר.
זלנסקי בראיון ל-The Guardian גם הזכיר את הפגישה עם אברמוביץ’ בקייב עם אירוניה ניכרת. לדבריו, איש העסקים לא הביא איתו כסף, למרות שהצד האוקראיני דיבר ישירות על כך שהכספים הללו נחוצים.
המשפט נשמע כמעט כמו בדיחה פוליטית, אבל מאחוריו עומדת מציאות קשה: בעוד עורכי דין מתווכחים על קרנות, רישיונות, תנאים וניסוחים, טילים רוסיים ממשיכים לעוף על אוקראינה.
מדוע ישראל צריכה להסתכל על הסיפור הזה בעיון
לישראל יש כאן כמה שכבות.
הראשונה – העקבות האוליגרכיות הרוסיות-ישראליות. אברמוביץ’ אינו רק מיליארדר רוסי, הוא גם אזרח ישראל. זה הופך את העלילה לרגישה לקהל הישראלי, כי המלחמה באוקראינה שוב נכנסת למרחב הפוליטי, העסקי, המוניטיני והמוסרי של ישראל.
השכבה השנייה – הביטחון. אוקראינה מבקשת כסף לא למחוות סמליות, אלא להגנה אווירית. הישראלים לאחר ה-7 באוקטובר, על רקע איומי חמאס, חיזבאללה, איראן, טילים, רחפנים והצורך המתמיד לשמור על המדינה בכוננות קרבית, מבינים היטב: הגנה על השמיים עולה כסף רב, אבל היעדרה עולה הרבה יותר.
השכבה השלישית – תקדים. אם ניתן יהיה להשתמש בנכסים רוסיים מוקפאים להגנה על קורבנות התוקפנות הרוסית, זה יהווה אות לכל מי שרגיל לשמור כסף בלונדון, באירופה או בתחומי שיפוט בטוחים אחרים, בעוד מולדתם הפוליטית הורסת מדינות שכנות.
NAחדשות — חדשות ישראל | Nikk.Agency רואה את הסיפור הזה לא כסקנדל כדורגל ולא כדרמה אישית של מיליארדר, אלא כחלק מתמונה רחבה יותר: המלחמה הרוסית מזמן יצאה מגבולות החזית והפכה למבחן לבנקים, בתי משפט, סנקציות, בעלי ברית ומוניטין.
צבא מקצועי, סנקציות ו’צי צללים’: מה עוד אמר זלנסקי
בראיון לעיתון הבריטי זלנסקי דיבר לא רק על הכסף של צ’לסי.
אחד הבלוקים החשובים – המעבר של הצבא האוקראיני למודל מקצועי יותר של חוזה. קייב מבקשת מהשותפים לעזור לא רק בטכנולוגיה, אלא גם במימון משכורות ראויות לחיילים. הרעיון הוא להפחית בהדרגה את התלות בגיוס כפוי ולהפוך את השירות ליותר יציב, מוטיבציוני ומקצועי.
גם זו אינה נושא מופשט.
לאחר יותר מארבע שנים של מלחמה מלאה, אוקראינה מתמודדת עם עייפות החברה, לחץ דמוגרפי, מחסור באנשים והצורך להחזיק את החזית מול מדינה שמשקיעה במלחמה משאבים אנושיים עצומים. כסף לצבא כאן אינו מותרות, אלא יכולת המדינה להמשיך בהתנגדות ללא שבירה פנימית.
בתמורה אוקראינה מציעה לשותפים את הניסיון הקרבי שלה, טכנולוגיות וידע מעשי. מדובר ברחפנים, לוחמה אלקטרונית, התמודדות עם טילים רוסיים, הגנה על תשתיות אנרגיה, הגנה ניידת ופתרונות טקטיים חדשים שנולדו לא במעבדות, אלא במלחמה אמיתית.
סנקציות: זלנסקי דורש לא חורים, אלא לחץ סינכרוני
קו נוסף – סנקציות נגד רוסיה.
זלנסקי ביקר את המצב שבו הכללים הבריטיים אפשרו זמנית ייבוא מוצרי נפט ותעופה רוסיים דרך מדינות שלישיות. פורמלית זה עשוי להיראות כמו פרט טכני. בפועל, פרצות כאלה הופכות לחמצן למכונת המלחמה הרוסית.
אוקראינה דורשת שבריטניה, האיחוד האירופי ושותפים אחרים יפעלו בסינכרון. אם דלת אחת סגורה, והשנייה נשארת חצי פתוחה, מוסקבה לומדת במהירות לעקוף את המגבלות.
ב-9 ביוני 2026, רויטרס דיווחה שהאיחוד האירופי הציע את חבילת הסנקציות ה-21 נגד רוסיה. היא אמורה לכלול צעדים נגד כמעט 90 בנקים, פלטפורמות קריפטו, סוחרי נפט, חברות הקשורות לייצור רחפנים, וכן מגבלות חדשות נגד ספינות ‘צי הצללים’ הרוסי.
ה’צי הצללים’ הזה אינו רק צי של מכליות ישנות. זהו כלי שדרכו רוסיה מנסה למכור נפט, לעקוף את תקרת המחירים, לבלבל מסלולים, לשנות בעלים, דגלים וביטוחים. עבור הקרמלין, הנפט נשאר אחד ממקורות הכסף העיקריים למלחמה.
לכן סנקציות נגד ספינות כאלה אינן בירוקרטיה. זו ניסיון לפגוע בדלק של התוקפנות הרוסית.
המשמעות העיקרית: הכסף הרוסי צריך לעבוד נגד המלחמה הרוסית
הסיפור עם הכסף של אברמוביץ’ מראה עד כמה המלחמה של המאה ה-21 הפכה למורכבת. בחזית נלחמים חיילים, בשמיים פועלים טילים ורחפנים, בבתי המשפט מתווכחים עורכי דין, בבנקים שוכבים מיליארדים מוקפאים, ובחדרי הדיפלומטיה מחליטים האם ניתן להפוך את הכסף הזה להגנה אמיתית לאנשים.
אוקראינה אומרת למערב: הזמן של ניסוחים הומניטריים לא עבר, אבל היגיון הומניטרי בלבד כבר לא מספיק.
אם טילים רוסיים הורסים ערים אוקראיניות, אז נכסים רוסיים צריכים לעזור להפיל את הטילים האלה. אם נפט רוסי מממן את המלחמה, אז צי הצללים צריך לאבד מסלולים, ביטוח וגישה לנמלים. אם בנקים רוסיים בונים מסלולים עוקפים, אז הסנקציות צריכות להשיג אותם מהר יותר מאשר מוסקבה ממציאה שרשראות חדשות.
לישראל זה גם שיעור.
בעולם שבו תוקפים פועלים דרך טילים, כסף, צי, תעמולה, מדינות שלישיות ופרצות אפורות, הביטחון כבר לא מוגבל לקו החזית. הוא מתחיל בבנק, ממשיך בבית המשפט, עובר דרך רשימת הסנקציות ומסתיים בשמיים מעל העיר, שבה אנשים רוצים פשוט לישון בלי אזעקה.
זו הסיבה שהמחלוקת על מיליארדים ממכירת צ’לסי – כבר לא על כדורגל.
זו שאלה האם העולם החופשי מוכן להכריח את הכסף של התוקף להגן על אלה שהתוקף מנסה להשמיד.
בישראל יש תחנת רדיו שרבים מאזינים לה מתוך הרגל — ברכב, בעבודה, בבית. «הרדיו הראשון 89.1 FM» הפך מזמן לחלק מחיי היומיום של הישראלים. אבל בשידוריו קיימת תוכנית שלא כולם מכירים: תוכנית בשפה האוקראינית המוקדשת כולה לאוקראינה.
מדובר בתוכנית «פאפה-לליה», אותה מנחה אמן אוקראינה המוערך דמיטרי גרשנזון. זהו פורמט נדיר לשידורי FM בישראל — תוכנית בשפה האוקראינית, המוקדשת למוזיקה, תרבות ואוקראינים מפורסמים.
“תוכנית על אוקראינים מפורסמים, התרבות האוקראינית הגדולה והמוזיקה האוקראינית הייחודית. מנחה התוכנית – אמן אוקראינה המוערך דמיטרו גרשנזון מציג מוזיקה, שירים משנים וסגנונות שונים. מציג בכורות ומשתף סיפורים על יצירת שירים, להקות, מראיין – והכל בשפה האוקראינית” – מציגים את תוכניתם היוצרים.
היא תחנת רדיו FM מסחרית של ישראל. היא החלה לשדר ב-14 באוקטובר 2001 ומאז נשארה אחת התחנות המוכרות ביותר לקהל בארץ.
הרדיו פועל בטווח FM יומי מ-07:00 עד 23:00, והשידור המקוון זמין מסביב לשעון. בנוסף לקליטה רדיו קלאסית, ניתן להאזין לתחנה דרך האינטרנט ובפלטפורמות טלוויזיה. זה נותן ל«הרדיו הראשון» קהל רחב והופך אותו לפלטפורמה תקשורתית חשובה לקולות תרבותיים שונים.
רדיו ישראלי באוקראינית: האם ידעתם על תוכניתו של דמיטרי גרשנזון «פאפה-לליה» ברדיו הראשון 89.1 FM? – מומלץ
תוכנית אוקראינית ברדיו הישראלי
על רקע זה, הופעת תוכנית בשפה האוקראינית בתוך הרשת נראית במיוחד. «פאפה-לליה» — אינה פינה קצרה ולא פרויקט חד פעמי, אלא תוכנית מחבר מלאה, שמשודרת באופן קבוע כבר מספר שנים.
פורמט התוכנית — מוזיקלי-חינוכי. במרכז תשומת הלב:
מוזיקה אוקראינית מתקופות וז’אנרים שונים,
סיפורים על יצירת שירים מפורסמים,
סיפורים על להקות אגדיות,
מבצעים עכשוויים,
ראיונות והקשר תרבותי.
וכל זה — עם דיבור אוקראיני בשידור רדיו ישראלי, ללא התאמה ותרגום «לנוחות».
דמיטרי גרשנזון: ביוגרפיה ודרך יצירתית
דמיטרי לזרביץ’ גרשנזון — מוזיקאי, זמר, מלחין, מעבד ומנחה רדיו אוקראיני, אמן אוקראינה המוערך. הוא נולד ב9 במרץ 1956 בעיר בלטה במחוז אודסה (באותה תקופה — הרפובליקה הסובייטית האוקראינית).
גרשנזון קיבל את השכלתו המוזיקלית במכללה למוזיקה בבלץ, אותה סיים ב1976. כבר בסוף שנות ה-70 הוא החל בקריירה מוזיקלית מקצועית ונכנס במהירות לסביבה הבידורית האוקראינית.
מ1977 דמיטרי גרשנזון עבד בהרכבים ווקאליים-אינסטרומנטליים שונים. בשנים שונות הוא היה חבר וסולן בהרכבים ידועים, הופיע באופן פעיל, הקליט, סייר ושיתף פעולה עם מוזיקאים אוקראינים אחרים. פעילותו כללה גם עבודה ביצועית וגם הלחנה ועיבוד.
בשנות ה90 גרשנזון הפך לידוע כאחד מנציגי הבמה הבידורית האוקראינית. תרומתו לפיתוח המוזיקה האוקראינית הוכרה רשמית: ב1996 הוענק לו התואר הכבוד אמן אוקראינה המוערך.
בנוסף לפעילות הקונצרטים, דמיטרי גרשנזון עבד באופן פעיל באולפן, כתב מוזיקה, עסק בעיבודים והפקה, השתתף ביצירת פרויקטים ותוכניות מוזיקליות. הביוגרפיה המקצועית שלו קשורה לתרבות המוזיקלית האוקראינית בסוף המאה ה-20 — תחילת המאה ה-21.
ב2013 דמיטרי גרשנזון עלה לישראל. לאחר המעבר הוא לא הפסיק את פעילותו היצירתית והמשיך לעבוד עם חומר תרבותי אוקראיני כבר בהקשר הישראלי. בתקופה זו הוא הפך למחבר ומנחה תוכנית הרדיו האוקראינית «פאפה-לליה», המוקדשת למוזיקה, תרבות ואוקראינים מפורסמים.
כך, הדרך היצירתית של דמיטרי גרשנזון מאחדת מספר שלבים — התקופה הסובייטית והפוסט-סובייטית של הבידור האוקראיני, אוקראינה העצמאית והשלב הישראלי, בו הוא ממשיך להפיץ את התרבות האוקראינית מחוץ למדינה.
מתי משודרת «פאפה-לליה»
התוכנית משודרת בשעות הערב, בדרך כלל בפורמט שידור של שעה ב-20:00 בימי שלישי.
ברשת השידורים היא התבססה כתוכנית קבועה, ולא פרויקט חד פעמי. בנוסף לשידור החי, ניתן למצוא פרקים נפרדים בהקלטות ארכיון של הרדיו.
למה זה חשוב
«פאפה-לליה» — זו לא רק תוכנית מוזיקלית. זהו דוגמה לאופן שבו התרבות האוקראינית נשמעת בישראל לא באופן אפיזודי, אלא באופן שיטתי.
ברדיו, במדינת העלייה, בה משתלבות עשרות זהויות, התוכנית האוקראינית בשפה האוקראינית הופכת לצורת נוכחות תרבותית — רגועה, טבעית וחיה.
זו לא נוסטלגיה ולא אקזוטיקה. זהו שיח נורמלי על מוזיקה, אנשים וזיכרון — בשפה שלך.
שאלה לקוראים
האם אי פעם נתקלתם במקרה ב«פאפה-לליה» — ברכב, בבית, בעבודה?
ואם כן: איזה שיר או מבצע אוקראיני נשמע לכם כמו «בית», גם כשאתם בישראל?
יהודים מאוקראינה, כולל מגליציה, מילאו תפקיד משמעותי בגיבוש ישראל המודרנית.
אחד הסיפורים האיקוניים היה ייסודה ב-1920 של הקומונה הציונית הראשונה, ביתניה עילית, הקשורה לתנועת הנוער “שומר הצעיר”.. זה לא היה רק ניסוי, אלא פילוסופיה שלמה שהיווה בסיס לקיבוצים עתידיים רבים.
צעירים יהודים מגליציה, בהשראת רעיונות החזרה לארץ ישראל, הגיעו לכאן כדי לבנות חיים חדשים. הם אוחדו בהשתייכות לתנועת השומר הצעיר, המבוססת על עקרונות הקולקטיביזם, השוויון והעבודה.
הקומונה קרסה לאחר 8 חודשים של ניסיונות קשים, אך הביאה לעולם עשרות קיבוצים ומנהיגי ישראל.
מָחוֹז מִנהָלִי ביתניה עילית היה ממוקם בגליל התחתון, לא הרחק מהכנרת, בצומת הדרכים לקיבוץ אלומות.
בשנת 1964 נפתחה כאן אנדרטה שהוקדשה לתנועת שומר הצעיר ול-73 הקיבוצים שהקימו חברי תנועה זו. שם זה נמצא על המפה.
האנדרטה דמוית האוהל תוכננה על ידי האדריכל יחיאל ארד. מראש האנדרטה נשקף נוף פנורמי של בקעת הירדן, כנרת, רמת הגולן והחרמון.
כאן, בשנת 1921, הושלם ניסוי שהפך לאגדה בתולדות הציונות.
באביב 1921 הסתיים הניסוי, שנכנס להיסטוריה כ”הפרויקט הגליסיאני”.
בקיץ 1920 הגיעה לגליל “הנחיתה הגליציאנית” של 131 איש. אלה היו צעירים וצעירות, שרבים מהם עזבו את לבוב וערים אחרות במערב אוקראינה. מטרתם העיקרית הייתה ליצור סוג חדש של חברה יהודית.
בעיות ואתגרים של הקומונה
הצעירים התמודדו עם קשיים רבים. החיים בביתניה היו מלאים באתגרים:
תנאי חיים קשים: אוהלים ומקלטים זמניים לא הגנו מפני רוחות חזקות וקור חורפי.
מחסור באוכל: האוכל היה דל, והעבודה הפיזית הייתה מתישה.
קונפליקטים בקבוצה: המשתתפים דנו זה בתכונותיו האישיות של זה, מה שהוביל לעתים קרובות למריבות ולמתח.
חוסר מתמיד במשאבים, מחלות וסכסוכים פנימיים הביאו בסופו של דבר לקריסת הקומונה באביב 1921. אולם חבריה הפכו למייסדי קיבוצים רבים בישראל.
מנהיגי “הגל הגליסיאני” ותרומתם
שֵׁם
עיר מוצא
תרומה לישראל
דב אופר
זולשוב
מארגן “שומר הצעיר”, נפטר ב-1920.
אריה אלווייל
ביברקה
אמן, מייסד הסגנון ההרואי באמנות.
מאיר ולד (יערי)
פשמישל
מנהיג תנועת השומר הצעיר, חבר כנסת.
בנימין פרייפוגל
סטניסלבוב (איבנו-פרנקיבסק)
מייסד קיבוץ בית אלפא, ראש איגוד מקצועי.
דוד הורוביץ
דרוהוביץ'
מנכ”ל משרד האוצר הראשון, ראש בנק ישראל.
אבא חושי
טורק
ראש עיריית חיפה, ראש מפלגת פועלי ארץ ישראל.
שמואל גולן
Pidvolochisk
מייסד בית הספר הישראלי לפסיכואנליזה.
איך הכל נגמר
ביתניה, הקומונה הראשונה של תנועת הנוער הציונית הראשונה בעולם, שומר הצעיר, התפרקה לאחר שמונה חודשים של ניסיונות קשים, אך הביאה לעולם עשרות קיבוצים ומנהיגים בישראל. כמעט כל המנהיגים והמשתתפים בניסוי זה היו יהודים מהערים והעיירות של גליציה.
מאזור זה של אוקראינה המודרנית הגיעה בסוף יולי 1920 “מסיבת נחיתה” מאורגנת לארץ ישראל – 131 איש, המוכרים מהמפגש בקבוצות שומר הצעיר, כולם בני 18-20. . רובם בנים, השאר בנות.
הם עזבו את הוריהם ואת השפע כדי לחזור מהפזורה לארצם. הם עזבו את הנוחות של העיר לעבודה קשה. הם קיבלו השראה מהרעיון של יצירת אדם חדש – יהודי חופשי במולדתם העתיקה.
לאחר קריסת ביתניה עילית ירדו חבריה לעמקי הגליל והפכו למייסדי קיבוצים רבים. למרות הקשיים, הניסוי לא היה לשווא – הוא הניח את היסודות ליישובים ציוניים עתידיים.
הקיבוצים שיצרו אידיאליסטים אלה הפכו לא רק למרכזים כלכליים, אלא גם למרכזים תרבותיים של ישראל הצעירה. רעיונות הקולקטיביזם והעבודה שלהם היוו השראה לדורות חדשים של ציונים.
מורשת היסטורית
ביתניה-עילית נותרה סמל לאומץ לב, להקרבה עצמית ואמונה באידיאלים. כיום, כשמדברים על היחסים בין אוקראינה לישראל, חשוב לזכור כיצד תרמו יהודים מגליציה לבניית המדינה היהודית המודרנית.
האתר שלנו NANews – ישראל ניוז מדגיש שסיפור ביתניה הוא דוגמה לאופן שבו אומץ והרצון לחופש יכולים לשנות את עתידו של עם שלם.
ב-14 במאי באוקראינה מציינים את יום הזיכרון לאוקראינים שהצילו יהודים במהלך מלחמת העולם השנייה. בשנת 2026 תאריך זה קיבל שוב משמעות מיוחדת: בקמנץ-פודולסקי, בחמלניצ’ינה, מתכוננים לפתיחת אנדרטה לחסידי אומות העולם – אנשים שבשנות הטרור הנאצי סיכנו את עצמם ואת משפחותיהם למען הצלת יהודים.
בחמלניצ’ינה הוכרו כאלו 89 תושבי האזור. הם כבר אינם בין החיים, אך שמותיהם נשמרו בספר הזיכרון, בארכיוני המוזיאונים, בסיפורי המשפחות ובשדרת חסידי אומות העולם בירושלים.
לקהל הישראלי נושא זה אינו היסטוריה רחוקה מאזור אוקראיני. זהו חלק מהזיכרון המשותף על השואה, על הבחירה האנושית בתנאי פחד מוחלט ועל אותם חוטים בלתי נראים שמחברים את אוקראינה, ישראל והעם היהודי.
קמנץ-פודולסקי מתכוננת לפתיחת אנדרטה לחסידים
בקמנץ-פודולסקי מתכננים לפתוח אנדרטה לחסידי אומות העולם – אוקראינים שבזכותם משפחות יהודיות הצליחו לשרוד במהלך מלחמת העולם השנייה. לדברי אולגה ניקיטינה מקרן “חסד בשט”, פתיחת האנדרטה צפויה באוגוסט 2026.
זו לא רק אובייקט זיכרון חדש על מפת מחוז חמלניצקי. עבור העיר, שבה היסטוריית הקהילה היהודית כמעט הושמדה על ידי הנאצים, אנדרטה כזו הופכת לסימן להחזרת הזיכרון למרחב הציבורי.
במהלך מלחמת העולם השנייה, הצלת יהודים הייתה החלטה מסוכנת ביותר. אם הנאצים גילו שאדם מסתיר יהודי, העונש איים לא רק על המציל עצמו, אלא גם על משפחתו. לכן תואר חסיד אומות העולם אינו כבוד פורמלי, אלא הכרה במעשה שנעשה על גבול החיים והמוות.
89 שמות מחמלניצ’ינה
בחמלניצ’ינה ידוע היום על 89 אנשים שהצילו יהודים. ביניהם מוזכרות, בין היתר, משפחות שרשונוב, לריונוב ופוקסוב. שמותיהם קשורים לא רק להיסטוריה המקומית, אלא גם לזיכרון שנשמר בישראל – בשדרת חסידי אומות העולם בירושלים.
שם, ביד ושם, הזיכרון מתבטא לא רק במסמכים. במרחב הזיכרון נשתלו עצים לכבוד אנשים שבמהלך השואה בחרו לא באדישות, אלא בסיכון ובחמלה.
אוקראינה, לפי נתוני יד ושם ל-1 בינואר 2024, נמצאת במקום הרביעי בין מדינות העולם במספר חסידי אומות העולם שהוכרו. ברשימה האוקראינית – 2713 אנשים. זו לא סטטיסטיקה יבשה, אלא אלפי החלטות נפרדות: להסתיר, להאכיל, להזהיר, להוציא, לא להסגיר, להישאר אדם כאשר המערכת דרשה בגידה.
השואה בחמלניצ’ינה: קהילות שהושמדו וזיכרון הגטאות
היסטוריית האנדרטה בקמנץ-פודולסקי נשמעת במיוחד חריפה בגלל היקף הטרגדיה שעברה הקהילה היהודית באזור. לפי נתונים שהובאו בשידור רדיו אוקראינה חמלניצקי, במהלך השואה בשטח מחוז חמלניצקי הושמדו כ-150 אלף יהודים. רק בקמנץ-פודולסקי מדובר על 23 אלף הרוגים, ביניהם כ-1500 ילדים.
בפרוסקוב, חמלניצקי של היום, הנאצים יצרו שני גטאות. אחד נקרא “מקצועי” – שם הוחזקו רופאים ומומחים אחרים. השני היה גטו כללי לאוכלוסייה היהודית של העיר.
במקומות אלו אנשים מתו לא רק מהוצאות להורג. הם מתו מרעב, קור, מחלות, חוסר מים ותנאים סניטריים. לכן הזיכרון על השואה בחמלניצ’ינה אינו תאריך אחד ואינו אנדרטה אחת, אלא מפת משפחות שהושמדו, מסורות שנקטעו וערים שבהן החיים היהודיים נקטעו בכוח.
מפת השולחן הלבנה מגטו פרוסקוב
במוזיאון הזיכרון במרכז היהודי הקהילתי “תחיה” בחמלניצקי נשמר חפץ שמדבר על הטרגדיה חזק יותר מהרבה ניסוחים רשמיים. זו מפת שולחן לבנה שסרגה בקרס ילדה בשם אידה מאחורי חומות גטו פרוסקוב.
אידה הייתה נערה. היא נהרגה בגטו. הייתה לה חברה בשם מרוסיה – אוקראינית שביקרה אותה והייתה מאוהבת באחיה של אידה, סימון. באותו זמן סימון נלחם בחזית. כשהוא חזר, הם ומרוסיה התחתנו.
עבורם אידה סרגה מפת שולחן לבנה לשבת. במסורת היהודית בערב שישי, כאשר נכנסת השבת, השולחן מכוסה במפת שולחן לבנה. אפילו בגטו, בתנאי השפלה, פחד וייאוש, אידה ניסתה לשמור על המסורת, כי המסורת היא גם צורת התנגדות להשמדה.
מאוחר יותר צאצאי סימון ומרוסיה העבירו את מפת השולחן למוזיאון השואה. היום היא נשמרת בקוביית זכוכית – כחפץ ששרד את יוצרתו והפך לעדות לחיים, אהבה, זיכרון וטרגדיה.
למה הזיכרון הזה חשוב היום – לאוקראינה ולישראל
אולגה ניקיטינה ציינה כי על גבורת האוקראינים שהצילו יהודים חשוב במיוחד לדבר היום, כאשר אוקראינה חיה כבר שנים רבות בתנאי מלחמה. המלחמה מראה למה האדם מסוגל: יש שבוחרים בפחד, יש באדישות, ויש בעזרה לאחר, אפילו כשהיא מסוכנת.
מחשבה זו היום נשמעת לא כמשפט מוזיאוני. עולים מאוקראינה, הקהילה האוקראינית בישראל, משפחות הקשורות לשתי המדינות, מבינים היטב שזיכרון על מצילי היהודים אינו רק שיחה על העבר. זו שיחה על איך האדם מתנהג כאשר לידו כאב זר, סיכון זר ומוות זר.
חדשות — חדשות ישראל | Nikk.Agency בוחנת סיפורים כאלה בדיוק בהקשר זה: הקשר בין אוקראינה לישראל נשען לא רק על דיפלומטיה, פוליטיקה או חדשות היום, אלא גם על מעשים אנושיים ששורדים דורות. האוקראינים שהצילו יהודים במהלך השואה השאירו אחריהם לא סיסמה, אלא דוגמה לאחריות אישית.
אנדרטה כסימן לחיים
האנדרטה העתידית בקמנץ-פודולסקי חשובה לא רק לצאצאי המשפחות שניצלו. היא נחוצה גם לאלו שחיים היום ליד המקומות האלה, הולכים באותם רחובות, אומרים את שמות הערים והכפרים שבהם פעם נעלמו קהילות יהודיות שלמות.
אנדרטאות לא מחזירות את המתים. אבל הן מונעות מהחברה להעמיד פנים כאילו לא היה כלום.
במובן זה, האנדרטה לחסידי אומות העולם בחמלניצ’ינה תדבר על שני דברים בבת אחת: על המחיר הנורא של השואה ועל האנשים שבאותו רגע לא הסכימו להיות חלק ממכונת ההשמדה.
לישראל זיכרון כזה יש ערך מיוחד. בירושלים שמות החסידים כבר נכתבו במרחב הזיכרון הלאומי של העם היהודי. עכשיו עוד סימן זיכרון צריך להופיע בקמנץ-פודולסקי – על האדמה שבה התרחשה הטרגדיה ושבה היו אנשים שהעזו לעצור אותה לפחות למשפחה אחת, לילד אחד, לשכן אחד.
בדיוק בגלל זה 14 במאי אינו רק תאריך בלוח השנה האוקראיני. זהו יום שבו אוקראינה מזכירה: לצד סיפור ההשמדה היה גם סיפור הצלה.
