פורסם ב- כתיבת תגובה

אוקראינה (№1) וישראל (№3) נכנסו לרשימת הכלכלות המיליטריסטיות ביותר בעולם: דירוג Visual Capitalist על פי נתוני SIPRI-2025


הרכב הג’אז הישראלי Yogev Shetrit Trio יופיע ב-Bouquet Kyiv Stage באוגוסט 2026 - 17.07.2026 - Новости Израиля

בצ’רנוביץ החלו ליצור את ‘מרחב השיקום’ הישראלי לילדים: פרויקט SASA Setton בתמיכת המרכז הרפואי ‘ברזילי’ באשקלון - 17.07.2026 - Новости Израиля

אוקראינה במכביה 2026: 50 ספורטאים, 13 ענפי ספורט ו-13 מדליות - 16.07.2026 - Новости Израиля

Visual Capitalist פרסם דירוג של 25 הכלכלות המיליטריסטיות ביותר בעולם לפי חלק ההוצאות הצבאיות בתמ”ג בשנת 2025. אוקראינה נמצאת בקטגוריה נפרדת בשל המלחמה המלאה נגד התוקפנות הרוסית, וישראל נכנסה לשלישייה הראשונה של המדינות עם העומס הביטחוני הגבוה ביותר.

אוקראינה בראש: 39.6% מהתמ”ג על ביטחון

אוקראינה הפכה לכלכלה המיליטריסטית ביותר בעולם לפי חלק ההוצאות הצבאיות בתמ”ג. לפי הדירוג של Visual Capitalist / Voronoi, שפורסם ב-5 ביוני 2026, בשנת 2025 ההוצאות הצבאיות של אוקראינה הגיעו ל-39.6% מהתמ”ג. במספרים מוחלטים זה 84 מיליארד דולר.

זה לא רק המקום הראשון בטבלה. זה פער עצום מכל שאר המדינות, וזה מה שהופך את הנתון האוקראיני לעובדה המרכזית של כל הדירוג.

במקום השני נמצא אלג’יריה עם 8.8% מהתמ”ג.

במקום השלישי — ישראל עם 7.8% מהתמ”ג.

רוסיה, שמנהלת מלחמה מלאה נגד אוקראינה, נמצאת במקום הרביעי עם 7.5% מהתמ”ג, למרות שבמספרים מוחלטים ההוצאות הצבאיות שלה גבוהות משמעותית מאלו של אוקראינה — 190 מיליארד דולר לעומת 84 מיליארד דולר.

אוקראינה (№1) וישראל (№3) נכנסו לטופ הכלכלות המיליטריסטיות ביותר בעולם: דירוג Visual Capitalist לפי נתוני SIPRI-2025
אוקראינה (№1) וישראל (№3) נכנסו לטופ הכלכלות המיליטריסטיות ביותר בעולם: דירוג Visual Capitalist לפי נתוני SIPRI-2025

המשמעות של הדירוג היא זו: הוא מראה לא מי מוציא יותר בדולרים, אלא איזו חלק מהכלכלה שלה המדינה נאלצת להקדיש לצרכים צבאיים.

לכן אוקראינה נמצאת ברשימה זו בנפרד. הנתון שלה של 39.6% מהתמ”ג — זהו רמה של מדינה שבה המלחמה הפכה לגורם המרכזי בתקציב, בכלכלה, בתעשייה, במדיניות המס, בעומס החברתי ובתלות הבינלאומית.

Visual Capitalist מקשר ישירות את התוצאה האוקראינית למחיר המאבק נגד הפלישה המלאה של רוסיה. בחומר גם מודגש כי רמת הוצאות כזו היה קשה לאוקראינה לשמור ללא סיוע צבאי ופיננסי מערבי.

למה הנתון האוקראיני הפך לאנומליה עולמית

אוקראינה מוציאה על ביטחון כמעט 40% מהכלכלה שלה. לשם השוואה: אלג’יריה, שנמצאת במקום השני, מוציאה 8.8% מהתמ”ג. ישראל — 7.8%. רוסיה — 7.5%. ערב הסעודית — 6.5%.

כלומר, הנתון האוקראיני גבוה בערך פי 4.5 מזה של המתחרה הקרובה ביותר.

זהו הבדל חשוב. אוקראינה לא רק הגדילה את תקציב הביטחון. היא למעשה חיה במצב של כלכלת זמן מלחמה, שבה חלק משמעותי מהמשאבים הממשלתיים מופנים להישרדות המדינה, להחזקת החזית, לאספקת הצבא, לרכישת נשק, לתשלומים לחיילים, לשיקום התשתיות ולשמירה על ניהול בסיסי של המדינה.

לקהל הישראלי זה מובן במיוחד. ישראל גם יודעת שביטחון עולה ביוקר. אבל הנתון האוקראיני מראה קנה מידה אחר: כאשר המלחמה מתנהלת בשטח המדינה, כאשר ערים נמצאות תחת מתקפות טילים, כאשר מיליוני אנשים תלויים בצבא, בתקציב ובסיוע חיצוני בו זמנית.

ישראל במקום השלישי: המחיר הגבוה של ביטחון מתמיד

ישראל תפסה את המקום השלישי בעולם בין הכלכלות המיליטריסטיות ביותר לפי חלק ההוצאות הצבאיות בתמ”ג. לפי נתוני Visual Capitalist, בשנת 2025 ההוצאות הצבאיות של ישראל היו 7.8% מהתמ”ג, או 48 מיליארד דולר.

זהו אחד מהנתונים הגבוהים ביותר בעולם.

לישראל מיקום כזה לא נראה מקרי. המדינה חיה באזור שבו הביטחון אינו נושא פוליטי מופשט. מאחורי הנתון הזה עומדות מלחמות, איומי טרור, מתקפות טילים, הצורך להחזיק צבא חזק, מערכת הגנה אווירית, מודיעין, מילואים, טכנולוגיות הגנה ומוכנות מתמדת למספר תרחישים בו זמנית.

אחרי ה-7 באוקטובר הביטחון הישראלי הפך לעוד יותר יקר. איום חמאס מעזה, חיזבאללה מצפון, המשטר האיראני, כוחות פרוקסי, רחפנים, טילים והסלמה אזורית משפיעים ישירות על ההוצאות הצבאיות.

אבל הדירוג של Visual Capitalist חשוב בכך שהוא מציב את ישראל לצד אוקראינה לא רגשית, אלא כלכלית. שתי המדינות נמצאות בחלק העליון של הרשימה, כי הן נאלצות לחיות בתנאי איום. ההבדל הוא שאוקראינה היום נושאת בעומס קיצוני של מדינה שמגינה על פלישה מלאה, וישראל — בעומס של מדינה שבונה כלכלה של ביטחון מתמיד במשך עשורים.

אוקראינה וישראל: שתי מודלים שונים של עומס צבאי

אוקראינה — זו כלכלה של מלחמה מלאה.

ישראל — כלכלה של ביטחון מתמיד.

שתי הנוסחאות הללו עוזרות להבין את הדירוג טוב יותר מאשר רק טבלת אחוזים. אוקראינה נמצאת ראשונה לא כי בחרה במיליטריזציה כאידיאולוגיה פוליטית. היא נאלצת להוציא חלק עצום מהתמ”ג על ביטחון, כי היא מגינה על קיום המדינה מפני התוקפנות הרוסית.

ישראל נמצאת במקום השלישי כי הביטחון שלה תמיד דורש רמה גבוהה של גיוס, טכנולוגיות, צבא, מודיעין ומוכנות. אבל גם בכך הנתון הישראלי — 7.8% מהתמ”ג — נמוך פי חמישה מזה של אוקראינה.

כאן הדירוג הופך לחשוב במיוחד לקורא בישראל. NAחדשות — חדשות ישראל | Nikk.Agency בוחנת נתונים כאלה דרך הקשר של הניסיון האוקראיני והישראלי: שתי המדינות יודעות את מחיר האיום, אבל אוקראינה היום מראה מודל קיצוני של כלכלה, שבה הביטחון הפך לאחד מהצירים המרכזיים של חיי המדינה.

יש עוד ניגוד חשוב. ארה”ב תופסת רק את המקום ה-23 לפי חלק ההוצאות הצבאיות בתמ”ג — 3.1%, אבל במספרים מוחלטים זה 954 מיליארד דולר. זו הסכום הגדול ביותר בדירוג. כלומר, כלכלה עשירה וענקית יכולה להוציא כמעט טריליון דולר, אבל לא לחוש את אותו חלק של מתח פנימי כמו אוקראינה עם 84 מיליארד דולר ו-39.6% מהתמ”ג.

לרוסיה תמונה אחרת: 190 מיליארד דולר ו-7.5% מהתמ”ג. היא מוציאה יותר מאוקראינה בדולרים, אבל פחות בחלק מהכלכלה. עם זאת, התוקפנות הרוסית היא זו שהפכה את העומס הביטחוני הקיצוני של אוקראינה ודחפה מדינות רבות באירופה להגדיל את ההוצאות הצבאיות לאחר 2022.

הדירוג המלא של 25 הכלכלות המיליטריסטיות ביותר בעולם

הדירוג של Visual Capitalist / Voronoi נערך לפי נתוני SIPRI Military Expenditure Database. מחבר החומר — Niccolo Conte, עורך — Bruno Venditti, עיצוב — Cynthia Tran Vo. תאריך הפרסום — 5 ביוני 2026.

השיטה פשוטה: המדינות מדורגות לפי ההוצאות הצבאיות כחלק מהתמ”ג בשנת 2025. זה לא דירוג של הצבאות הגדולים ביותר ולא רשימה של התקציבים הצבאיים הגדולים ביותר בדולרים. זהו מדד לחלק מהכלכלה שהמדינה מקדישה לצרכים צבאיים.

מקום מדינה הוצאות צבאיות כחלק מהתמ”ג הוצאות צבאיות בשנת 2025
1 אוקראינה 39,6% 84 מיליארד דולר
2 אלג’יריה 8,8% 25 מיליארד דולר
3 ישראל 7,8% 48 מיליארד דולר
4 רוסיה 7,5% 190 מיליארד דולר
5 ערב הסעודית 6,5% 83 מיליארד דולר
6 אזרבייג’ן 6,5% 4.9 מיליארד דולר
7 ארמניה 6,1% 1.7 מיליארד דולר
8 עומאן 5,7% 6 מיליארד דולר
9 כווית 4,7% 8.1 מיליארד דולר
10 ירדן 4,6% 2.6 מיליארד דולר
11 פולין 4,5% 47 מיליארד דולר
12 מאלי 3,9% 0.9 מיליארד דולר
13 לטביה 3,6% 1.7 מיליארד דולר
14 מרוקו 3,5% 6.3 מיליארד דולר
15 דרום סודן 3,4% 0.2 מיליארד דולר
16 אסטוניה 3,4% 1.6 מיליארד דולר
17 בורקינה פאסו 3,3% 0.9 מיליארד דולר
18 נורווגיה 3,3% 17 מיליארד דולר
19 דנמרק 3,3% 15 מיליארד דולר
20 בורונדי 3,2% 0.2 מיליארד דולר
21 קולומביה 3,2% 14 מיליארד דולר
22 צ’אד 3,2% 0.7 מיליארד דולר
23 ארה”ב 3,1% 954 מיליארד דולר
24 בחריין 3,1% 1.5 מיליארד דולר
25 בוצואנה 3,1% 0.6 מיליארד דולר

מה רואים מהטבלה

  • ראשון: אוקראינה נמצאת בקטגוריה נפרדת. אף מדינה אחרת בדירוג לא מתקרבת לרמת העומס הביטחוני שלה.
  • שני: ישראל נכנסת לשלישייה הראשונה של המדינות בעולם עם החלק הגבוה ביותר של הוצאות צבאיות בתמ”ג. זה מאשר שהביטחון הישראלי נשאר אחד מהיקרים ביותר בעולם ביחס לגודל הכלכלה.
  • שלישי: ארה”ב נשארת הענק הצבאי העולמי הראשי לפי הוצאות מוחלטות — 954 מיליארד דולר. אבל לפי חלק התמ”ג ארה”ב נמצאת רק במקום ה-23, כי הכלכלה שלה גדולה בהרבה.
  • רביעי: המלחמה הרוסית נגד אוקראינה שינתה את סדרי העדיפויות הביטחוניים של אירופה. בדירוג נמצאות גבוה פולין, לטביה, אסטוניה, נורווגיה ודנמרק.
  • חמישי: בין המובילות יש הרבה מדינות מהמזרח התיכון וצפון אפריקה. זה מראה שהסכסוכים האזוריים, הכנסות הנפט, איום חוסר היציבות והסיכונים הביטחוניים המתמידים משפיעים ישירות על התקציבים הצבאיים.

המזרח התיכון וצפון אפריקה: נפט, איומים ותקציבים צבאיים

Visual Capitalist מדגיש במיוחד את תפקיד המזרח התיכון וצפון אפריקה. לטופ-25 נכנסו אלג’יריה, ישראל, ערב הסעודית, עומאן, כווית, ירדן, מרוקו ובחריין.

אלג’יריה תופסת את המקום השני עם 8.8% מהתמ”ג ו-25 מיליארד דולר הוצאות צבאיות. עבור צפון אפריקה זהו מדד לחשיבות שהמדינה מייחסת לכוח הצבאי ולאיזון האזורי.

ערב הסעודית מוציאה 83 מיליארד דולר, או 6.5% מהתמ”ג. זה כמעט כמו אוקראינה במספרים מוחלטים, אבל עם בסיס כלכלי שונה לחלוטין ואופי איומים שונה. הכנסות הנפט מאפשרות למדינות כאלה לשמור על תקציבים צבאיים גדולים בלי אותו חלק של מתח פנימי שאוקראינה חווה.

עומאן תופסת את המקום ה-8 — 5.7% מהתמ”ג ו-6 מיליארד דולר.

כווית — מקום 9, 4.7% מהתמ”ג ו-8.1 מיליארד דולר.

ירדן — מקום 10, 4.6% מהתמ”ג ו-2.6 מיליארד דולר.

בחריין — מקום 24, 3.1% מהתמ”ג ו-1.5 מיליארד דולר.

ישראל בין המדינות הללו מתבלטת בסוג מיוחד של עומס ביטחוני. זו לא כלכלה נפטית שמממנת את הביטחון מהכנסות יתר של חומרי גלם. זו כלכלה טכנולוגית, גיוסית וצבאית, שבה הביטחון קשור ישירות להישרדות המדינה, להגנת האוכלוסייה, לצבא המילואים, להגנה האווירית ולמוכנות מתמדת למלחמה בכמה כיוונים.

אירופה אחרי 2022: התוקפנות הרוסית שינתה את החישובים

הדירוג מראה שהפלישה המלאה של רוסיה לאוקראינה שינתה לא רק את הכלכלה האוקראינית. היא שינתה את החשיבה הביטחונית של אירופה.

פולין תופסת את המקום ה-11: 4.5% מהתמ”ג ו-47 מיליארד דולר. עבור מדינה בנאט”ו זהו אחד המדדים הגבוהים ביותר. פולין נמצאת ליד אזור האיום הרוסי, גובלת באוקראינה ובלארוס, מחזקת את הצבא והופכת את ההגנה לאחת הנושאים המרכזיים במדיניות הלאומית.

לטביה תופסת את המקום ה-13: 3.6% מהתמ”ג ו-1.7 מיליארד דולר.

אסטוניה — מקום 16: 3.4% מהתמ”ג ו-1.6 מיליארד דולר.

המספרים הללו משקפים את הפחד של מדינות הבלטיות מהאיום הרוסי. עבור לטביה ואסטוניה המלחמה נגד אוקראינה אינה סכסוך רחוק, אלא אזהרה שהאגרסיה הרוסית יכולה לשנות גבולות וכללי ביטחון באירופה.

נורבגיה ודנמרק גם נכנסו לדירוג עם חלק שווה של 3.3% מהתמ”ג. נורבגיה מוציאה 17 מיליארד דולר, דנמרק — 15 מיליארד דולר. זה מראה שגם צפון אירופה משנה את סדרי העדיפויות הביטחוניים לאחר 2022.

לחדשות — חדשות ישראל | Nikk.Agency החלק הזה של הדירוג חשוב לא פחות מהאוקראיני והישראלי. האגרסיה הרוסית נגד אוקראינה מזמן הפסיקה להיות רק טרגדיה אוקראינית. היא הפכה לגורם שמשנה תקציבים, בריתות, תכנון צבאי ופחדים אסטרטגיים של יבשת שלמה.

הקווקז, אפריקה ומשתתפים אחרים בדירוג

בחלק העליון של הדירוג נמצאים אזרבייג’ן וארמניה.

אזרבייג’ן תופסת את המקום ה-6: 6.5% מהתמ”ג ו-4.9 מיליארד דולר. ארמניה — מקום 7: 6.1% מהתמ”ג ו-1.7 מיליארד דולר. המדדים הללו משקפים את המתח בדרום הקווקז ואת חשיבות הגורם הצבאי לשתי המדינות לאחר כמה שנים של סכסוכים, משברים ושינויים במאזן הכוחות.

באפריקה, מלבד אלג’יריה ומרוקו, נכנסו לדירוג מאלי, דרום סודן, בורקינה פאסו, בורונדי וצ’אד.

  • מאלי — מקום 12: 3.9% מהתמ”ג ו-0.9 מיליארד דולר.
  • דרום סודן — מקום 15: 3.4% מהתמ”ג ו-0.2 מיליארד דולר.
  • בורקינה פאסו — מקום 17: 3.3% מהתמ”ג ו-0.9 מיליארד דולר.
  • בורונדי — מקום 20: 3.2% מהתמ”ג ו-0.2 מיליארד דולר.
  • צ’אד — מקום 22: 3.2% מהתמ”ג ו-0.7 מיליארד דולר.

המדינות הללו אינן מחזיקות בתקציבי ביטחון ענקיים בדולרים, אך מקומן בדירוג מוסבר דווקא בחלקן בתמ”ג. עבור כלכלות קטנות ופגיעות אפילו סכומים יחסית קטנים הופכים לעומס כבד אם הם תופסים חלק משמעותי מהמוצר הלאומי.

מרוקו תופסת את המקום ה-14 — 3.5% מהתמ”ג ו-6.3 מיליארד דולר. קולומביה — מקום 21, 3.2% מהתמ”ג ו-14 מיליארד דולר. בוטסואנה סוגרת את הרשימה במקום ה-25 עם 3.1% מהתמ”ג ו-0.6 מיליארד דולר.

למה סכומים מוחלטים יכולים להטעות

הדירוג של Visual Capitalist חשוב גם כי הוא שובר את התפיסה הרגילה של תקציבי הביטחון.

בדרך כלל תשומת הלב מופנית לסכומים מוחלטים. ארה”ב — 954 מיליארד דולר. רוסיה — 190 מיליארד דולר. ערב הסעודית — 83 מיליארד דולר. אוקראינה — 84 מיליארד דולר. ישראל — 48 מיליארד דולר.

אבל אם מסתכלים רק על דולרים, נעלמת השאלה המרכזית: עד כמה זה כבד לכלכלה עצמה?

עבור ארה”ב 954 מיליארד דולר — סכום עצום, אבל זה 3.1% מהתמ”ג. עבור אוקראינה 84 מיליארד דולר — פחות במונחים מוחלטים, אבל זה 39.6% מהתמ”ג. ההבדל עצום.

לכן אוקראינה נמצאת במקום הראשון, וארה”ב — רק במקום ה-23. לכן ישראל עם 48 מיליארד דולר נמצאת במקום השלישי, וערב הסעודית עם 83 מיליארד דולר — במקום החמישי.

אחוז התמ”ג מראה לא את גודל המכונה הצבאית, אלא את עומק המוביליזציה הכלכלית. הוא מראה כמה המדינה נותנת להגנה ביחס ליכולותיה.

  • עבור אוקראינה זהו מדד למלחמה על הישרדות.
  • עבור ישראל — מדד למחיר הקבוע של הביטחון.
  • עבור פולין, לטביה, אסטוניה, נורבגיה ודנמרק — מדד לכך שהאיום הרוסי לאחר 2022 גרם לאירופה לבחון מחדש את האשליות הקודמות.

מה הדירוג הזה אומר לישראל

עבור הקורא הישראלי הדירוג הזה לא נראה כסטטיסטיקה זרה. ישראל עצמה נמצאת במקום השלישי בעולם. זה אומר שהמדינה נושאת באחד מעומסי הביטחון הגבוהים ביותר על פני כדור הארץ.

אבל המדד האוקראיני צריך להיתפס בנפרד.

39.6% מהתמ”ג — זה לא רק תקציב הצבא. זה סימן לכך שהמלחמה הפכה למרכז כל המערכת הכלכלית. אוקראינה נאלצת לממן את ההגנה, לשמור על מוסדות המדינה, לשקם הריסות, לשלם על המחיר האנושי של המלחמה ובו זמנית להיות תלויה בתמיכה בינלאומית.

הניסיון הישראלי עוזר להבין מדוע אי אפשר למדוד ביטחון רק בכסף. אבל הניסיון האוקראיני מראה שמלחמה מלאה יכולה לבלוע חלק כזה מהמשאבים הלאומיים, שנראה כמעט בלתי אפשרי לרוב המדינות בעולם.

זהו המסקנה המרכזית של הדירוג: המיליטריזציה ב-2025 הפכה לא לשאלה של סיסמה פוליטית, אלא לתגובה של מדינות לאיומים. איפשהו זו האגרסיה הרוסית. איפשהו חוסר יציבות אזורית. איפשהו פחד משכנים. איפשהו איומים טרוריסטיים והגורם האיראני.

אבל בכל מקרה מדובר במחיר הביטחון.

מסקנה סופית

הדירוג של 25 הכלכלות המיליטריזיות ביותר בעולם מראה עד כמה מדינות שונות משלמות על ההגנה.

אוקראינה — ראשונה עם פער עצום: 39.6% מהתמ”ג ו-84 מיליארד דולר. זו כלכלה של מלחמה מלאה, שנאלצת להגן על עצמה מפני האגרסיה הרוסית.

ישראל — שלישית: 7.8% מהתמ”ג ו-48 מיליארד דולר. זו כלכלה של ביטחון קבוע, שחיה תחת לחץ של איומים אזוריים, טרור, מלחמות טילים והצורך לשמור על יתרון צבאי.

ארה”ב — מקום 23 לפי חלק התמ”ג, אבל ראשונה בהוצאות מוחלטות: 954 מיליארד דולר. רוסיה — רביעית לפי חלק התמ”ג ושנייה בין הדמויות המרכזיות בהקשר זה לפי עומס צבאי מוחלט: 190 מיליארד דולר.

המספרים הללו מראים לא רק תקציבים. הם מראים את מפת הפחד, האיומים וההחלטות הכפויות.

אוקראינה וישראל נמצאות בחלק העליון של הדירוג מסיבות שונות, אבל שתי ההיסטוריות מדברות על דבר אחד: בעולם שבו תוקפנים, משטרי טרור ואזורי חוסר יציבות בודקים את גבולות הכוח, ההגנה הופכת לא לבחירה, אלא לתנאי קיום המדינה.

מהו הדירוג של Visual Capitalist / Voronoi והאם אפשר לסמוך עליו

Visual Capitalist / Voronoi — זה לא משרד צבאי ולא מכון מחקר. זו מדיה ופלטפורמת ויזואליזציה של נתונים, שלוקחת נתונים ממקורות פתוחים, מעצבת אותם בגרפים, טבלאות ודירוגים, ואז מסבירה בקצרה את המשמעות המרכזית של המספרים.

בדירוגים כאלה חשוב להסתכל לא רק על הכותרת, אלא גם על המתודולוגיה. במקרה זה משווים לא את כוח הצבא, לא את כמות הנשק ולא את יכולת הלחימה של המדינה, אלא את חלק ההוצאות הצבאיות בכלכלה.

לכן הדירוג מראה דווקא את העומס הביטחוני על התמ”ג. הוא עוזר להבין איזו חלק מהכלכלה הלאומית הולך לצרכים צבאיים, אבל לא עונה על השאלה למי יש צבא חזק או יעיל יותר.

אפשר לסמוך על דירוג כזה כהסבר חזותי של נתונים ממקור סמכותי. אבל אי אפשר לקרוא אותו רחב יותר ממה שהמתודולוגיה מאפשרת. תקציבי הביטחון במדינות שונות נחשבים בצורה שונה, ובמשטרים סגורים חלק מההוצאות עשוי להיות מוסתר או מועבר לסעיפים אחרים.

המסקנה הנכונה היא: הדירוג של Visual Capitalist / Voronoi מועיל להשוואת העומס הביטחוני על הכלכלה, אבל אינו דירוג של כוח צבאי, אגרסיביות או יכולת אמיתית של המדינה לנהל מלחמה.

פורסם ב- כתיבת תגובה

ישראל, איראן ולבנון בהפסקה: המתקפות נעצרו, אך המדינה מחכה לתשובת הממשלה


הרכב הג’אז הישראלי Yogev Shetrit Trio יופיע ב-Bouquet Kyiv Stage באוגוסט 2026 - 17.07.2026 - Новости Израиля

בצ’רנוביץ החלו ליצור את ‘מרחב השיקום’ הישראלי לילדים: פרויקט SASA Setton בתמיכת המרכז הרפואי ‘ברזילי’ באשקלון - 17.07.2026 - Новости Израиля

אוקראינה במכביה 2026: 50 ספורטאים, 13 ענפי ספורט ו-13 מדליות - 16.07.2026 - Новости Израиля

הפסקה לאחר המכות: זה לא שלום ולא סוף המשבר

איראן הודיעה על סיום המבצע הצבאי נגד ישראל לאחר חילופי מכות חדשים, אך לקרוא לזה הפסקת אש מלאה עדיין בלתי אפשרי. טהראן עצרה במילים על “תגובה כואבת”, ישראל מדברת על הפסקת התקפות על איראן לבקשת נשיא ארה”ב דונלד טראמפ, והצפון של המדינה כבר אחרי זמן קצר שוב שמע סירנות.

לישראלים זה נראה לא כמו סיום ברור, אלא כמו הפסקה מסוכנת בין החלטות שמתקבלות איפשהו למעלה.

השאלה המרכזית עכשיו פשוטה: מה בדיוק הסתיים? חילופי המכות בין ישראל לאיראן? סיבוב מסוים אחד? או רק החלק של המבצע שהצדדים החליטו להוציא מהשדה הציבורי לכמה שעות?

המטה האיראני “חאתם אל-אנביה” הצהיר כי המבצע נגד ישראל הסתיים. בהצהרה נאמר כי הרפובליקה האסלאמית הגיבה למכות על לבנון ומצפה שישראל “תלמד לקח”. אך לצד זה נשמע גם אזהרה: אם ההתקפות הישראליות על לבנון, כולל הדרום של המדינה, ימשיכו, התגובה של טהראן תהיה “הרבה יותר קשה”.

כלומר, לא מדובר בשלום.

מדובר בנוסחה חדשה של לחץ: איראן מפסיקה זמנית את שלב הטילים, אך שומרת לעצמה את הזכות לפתוח שוב באש אם ישראל תמשיך בפעולות נגד “חיזבאללה” והתשתית שהיא רואה כאיום ישיר על ביטחונה.

ישראל מפסיקה את המכות על איראן, אך לא על לבנון

לפי ערוץ 12 הישראלי, מקור בכיר מסר: לבקשת דונלד טראמפ ישראל מפסיקה את ההתקפות על איראן. אך הפעולות בדרום לבנון, כך נטען, ימשיכו “במלוא העוצמה” בימים הקרובים.

זהו רגע מפתח.

ישראל למעשה מחלקת את החזית לשניים. האיראנית – הושמה זמנית בהפסקה תחת לחץ וושינגטון. הלבנונית – נשארת פתוחה, כי משם ממשיכה האיום על הערים הצפוניות, עמדות צבאיות ואזורי הגבול.

בזה טמון החולשה של כל המבנה. עבור איראן, ההתקפות על לבנון נראות כהמשך של אותה קמפיין. עבור ישראל, המכות על “חיזבאללה” הן צורך הגנתי נפרד. בין שתי הלוגיקות הללו אין שפה משותפת.

וזה אומר שכל מכה הבאה על דחיה, דרום לבנון או על מטרות “חיזבאללה” יכולה שוב להיות עילה לתגובה איראנית.

טראמפ דורש להפסיק, אך ישראל נשארת בכוננות קרבית

דונלד טראמפ ביום שני קרא בפומבי לישראל ולאיראן להפסיק מיד את חילופי המכות. לפי Axios, עוד בלילה לאחר ההתקפה האיראנית הוא התקשר עם בנימין נתניהו ושכנע אותו לוותר על תגובה רחבת היקף, כדי לא לפגוע במשא ומתן של ארה”ב עם איראן.

כאן וושינגטון פועלת לא רק כבת ברית של ישראל, אלא גם כצד שמנסה לשמור על המסלול הדיפלומטי שלה.

הלוגיקה האמריקאית מובנת: אם ישראל ואיראן ייכנסו שוב למעגל ישיר של מכות, המשא ומתן עם טהראן עלול לקרוס. ואם הם יקרסו סופית, בפני ארה”ב יעמוד בחירה אחרת – מהגברת הלחץ הסנקציוני והצבאי ועד צעדים קשים יותר, עליהם טראמפ כבר דיבר בראיון ל-Financial Times.

אבל המציאות הישראלית נראית אחרת.

בצפון המדינה אנשים לא חיים בנוסחאות דיפלומטיות. הם חיים עם סירנות, בתי ספר סגורים, ביטולי תורים לרופאים, חוסר ודאות בשדות התעופה והשאלה האם אפשר לשלוח את הילדים לגן מחר.

קריית שמונה שוב שמעה אזעקה

מעניין לציין שפחות משעה לאחר ההצהרות האיראניות על הפסקת האש בצפון ישראל שוב נשמעו סירנות.

צה”ל דיווח על שלושה שיגורים מלבנון לעבר כוחות ישראליים הפועלים בדרום המדינה. חלק מהטילים יורטו לפני שחצו את הגבול, אחד נפל ליד חיילים. אין נפגעים.

אבל עבור תושבי קריית שמונה והיישובים הסמוכים זה לא רק דיווח צבאי. זה תשובה לשאלה מדוע השיחות על “הפסקה” נשמעות כל כך שבריריות.

אם טילים עפים, זה אומר שהחזית לא סגורה.

אם לבנון נשארת כיוון פעיל, זה אומר שאיראן יכולה שוב להצהיר שישראל הפרה את תנאי ההפסקה. אם ישראל תפסיק את המכות על איראן, אך תמשיך להכות ב”חיזבאללה”, טהראן תקבל עילה נוחה ללחץ חדש – פוליטי, צבאי ותעמולתי.

לכן המצב הנוכחי מסוכן יותר מהחלפת הצהרות רגילה. הוא תלוי בין שלושה מרכזי החלטות: ירושלים, וושינגטון וטהראן.

שתיקת הממשלה הופכת לבעיה נפרדת

על רקע חוסר הוודאות הזה, שתיקת ההנהגה הישראלית נראית במיוחד חדה.

הנקודה הציבורית הברורה האחרונה עבור אזרחים רבים הייתה הדיווחים על המכות של צה”ל אתמול על ביירות. אך לאחר הירי הרקטי הראשון, לא ראש הממשלה בנימין נתניהו ולא שר הביטחון ישראל כץ נתנו לציבור הסבר ברור: מהי מטרת הסבב הנוכחי, כמה זמן הוא יכול להימשך ומה בדיוק ישראל רוצה להשיג.

במקום זאת, המדינה חיה על קטעי מידע.

חלקם מתמקדים בהצהרות טראמפ. אחרים – בדיווחים של צה”ל. שלישיים – בהדלפות ממקורות פוליטיים. רביעיים – באזהרות איראן. עבור מדינה נורמלית במצב איום זו מערכת תקשורת חלשה מדי.

כאן המשבר הופך לא רק לצבאי, אלא גם לפנימי.

שר החינוך יואב קיש הודיע בצהריים כי ביום שלישי בתי הספר והגנים יישארו סגורים. לאחר מכן נשמע אות אחר: בתי הספר מוכנים להיפתח אפילו מחר, אם פיקוד העורף יסיר את ההגבלות. המרפאות סגורות, מטופלים מאבדים תורים שחיכו להם זמן רב, בתי החולים מעבירים מחלקות מתחת לאדמה, לא יודעים אם כבר מחר יצטרכו להחזיר את כל הציוד בחזרה.

שדות התעופה “בינתיים עובדים”, אך המילה “בינתיים” בישראל היום נשמעת כמו אבחנה נפרדת.

עבור הקהל דובר הרוסית, האוקראינית והישראלי הרחב, פרטים כאלה חשובים לא פחות מהדיווחים על טילים. לכן חדשות ישראל – Nikk.Agency רואה את הסיפור הזה לא רק כהחלפת מכות נוספת, אלא כמבחן לניהול המדינה ברגע שבו אנשים צריכים לא שתיקה, אלא בהירות.

לפיד תוקף את נתניהו: השאלה כבר לא רק באיראן

הראשון מבין הפוליטיקאים הבולטים, שלא חיכה להסברים מהממשלה, היה מנהיג האופוזיציה יאיר לפיד. הפעם הוא לא תמך אוטומטית בקבינט מול המבחן הצבאי החדש.

זה חשוב.

לפיד הדגיש שבמהלך המלחמה עם איראן הוא תמך גם במערכת הביטחון וגם בממשלה. הוא הזכיר שהוא עצמו החזיק בעמדה קשה כלפי התשתית האנרגטית האיראנית וראה בה נקודת לחץ על משטר האייתולות.

אבל דווקא בגלל זה הביקורת הנוכחית שלו נשמעת במיוחד חדה. הוא מצהיר שהסבב הזה של המלחמה לא משרת מטרה אסטרטגית ברורה למדינת ישראל.

לדברי לפיד, הפעולה הנוכחית לא הפילה את המשטר האיראני, לא השמידה את הטילים הבליסטיים של איראן, לא סגרה את התוכנית הגרעינית, לא עוזרת להשמיד את “חיזבאללה” בלבנון ומה שכואב במיוחד, לא תואמה עם האמריקאים ולא עם בעלי הברית של ישראל באזור.

זה כבר לא ויכוח של שמאל וימין.

זה ויכוח על מחיר ההחלטה שהאזרחים צריכים לשלם בחייהם, בעבודתם, בבתי הספר, בבתי החולים, בעסקים ובדאגה היומיומית. לפיד למעשה אומר לממשלה: אם אתם דורשים מהחברה לשבת במקלטים, לשתק את הכלכלה ולחיות במצב של המתנה, אתם חייבים להסביר את המטרה.

לא במילים כלליות.

לא בסיסמאות.

לא במשפטים על “מוכנות מלאה”. אלא באופן ספציפי: מה צריך לקרות כדי שהמבצע ייחשב כהצלחה?

איך התחיל הסבב החדש

ההסלמה הנוכחית החלה בערב 7 ביוני, כאשר איראן ביצעה מתקפת טילים על ישראל לאחר התקפת צה”ל על מתקן תשתית של “חיזבאללה” בפרבר דחיה של ביירות. לפי התקשורת הלבנונית, כתוצאה מההתקפה בדחיה נהרגו שני אנשים, ועוד 11 נפצעו.

בבוקר יום שני צה”ל דיווח על מתקפות תגמול על מתקנים צבאיים בשטח איראן.

דובר צה”ל, תת-אלוף אפי דפרין, הצהיר שבמהלך המבצע הישראלי הושמדו מערכות ההגנה האווירית האיראניות. אחת המטרות, לדבריו, הייתה מפעל פטרוכימי שבו יוצרו רכיבים לטילים בליסטיים.

עבור ישראל, ההסבר הזה יש לו היגיון צבאי ברור: אם המתקן משתתף בייצור טילים שיכולים לעוף על ערים ישראליות, הוא הופך למטרה לגיטימית.

אבל הבעיה הפוליטית נשארת.

כאשר המכות על איראן מתחילות כתגובה לירי רקטות, והירי רקטות מוסבר במכות על לבנון, כל השרשרת הופכת במהירות למעגל סגור. כל צעד הבא מוכרז כתגובה לקודם. ואם אין מטרה פוליטית ברורה, המלחמה מתחילה לחיות בתנופה שלה.

הסכנה העיקרית – לא ההפסקה, אלא היעדר סיום ברור

עכשיו ישראל נמצאת במצב שבו כמה חזיתות קשורות זו לזו, אך מנוהלות על ידי לוגיקות שונות. איראן רוצה להראות שהיא מסוגלת להגיב ישירות. “חיזבאללה” מנסה לשמור על הלחץ מהצפון. ארה”ב רוצה לשמור על המשא ומתן עם טהראן. ישראל שואפת לשמור על חופש הפעולה נגד איומים בלבנון ובאיראן.

על הנייר אפשר להסביר את כל המטרות הללו.

בפועל הן מתנגשות זו בזו.

אם ישראל עוצרת לחלוטין, זה יכול להיתפס על ידי האויבים כחולשה. אם היא ממשיכה במכות, עולה הסיכון לתגובה איראנית חדשה. אם וושינגטון לוחצת על הפסקה, הציבור הישראלי שואל מי בדיוק קובע את מסגרות הביטחון של המדינה. אם הממשלה שותקת, האמון יורד מהר יותר מאשר מתפרסמים דיווחים צבאיים.

לכן השאלה “מלחמה או הפסקת אש?” היום נשמעת לא מספיק מדויקת.

השאלה הכנה יותר היא אחרת: האם יש לממשלת ישראל אסטרטגיה שהיא מוכנה להסביר לאזרחיה?

בינתיים התשובה נראית מדאיגה.

איראן הצהירה על סיום המבצע, אך השאירה את האיום של מכות חדשות. ישראל הסכימה להפסיק את ההתקפות על איראן, אך ממשיכה בפעולות בלבנון. טראמפ דורש להפסיק את הירי, אך הוא עצמו מזהיר על צעדים קשים יותר אם המשא ומתן עם טהראן ייכשל. בצפון שוב נשמעות סירנות.

והאזרחים של ישראל, כמו תמיד, צריכים להיות חזקים, סבלניים ומרוכזים.

אבל כוח החברה לא מבטל את חובת השלטון לדבר איתה בכנות.

פורסם ב- כתיבת תגובה

ולדימיר ז'בוטינסקי: סמל המאבק למען מדינה יהודית ותמיכה בעצמאות אוקראינה


הרכב הג’אז הישראלי Yogev Shetrit Trio יופיע ב-Bouquet Kyiv Stage באוגוסט 2026 - 17.07.2026 - Новости Израиля

בצ’רנוביץ החלו ליצור את ‘מרחב השיקום’ הישראלי לילדים: פרויקט SASA Setton בתמיכת המרכז הרפואי ‘ברזילי’ באשקלון - 17.07.2026 - Новости Израиля

אוקראינה במכביה 2026: 50 ספורטאים, 13 ענפי ספורט ו-13 מדליות - 16.07.2026 - Новости Израиля

ב-17 באוקטובר 1880 נולד באודסה (אוקראינה) ולדימיר (זאב) ז'בוטינסקי, איש ציבור יהודי מצטיין, סופר, עיתונאי, מתרגם ומייסד התנועה הציונית הרוויזיוניסטית.

ז'בוטינסקי נאבק למען הקמת מדינת ישראל וראה בעין יפה את רעיון ההתפתחות הלאומית והתרבותית החופשית של כל עם בתוך מדינה ריבונית.

מגיל צעיר בלט כתלמיד מחונן בעל עניין בשפות, ספרות וסוגיות חברתיות. ז'בוטינסקי סיים את לימודיו במוסדות חינוך באיטליה ובשווייץ, שם למד משפטים ועיתונאות, מה שקבע מאוחר יותר את הקריירה המקצועית שלו.

ז'בוטינסקי הפך לפובליציסט וסופר מפורסם, שמאמריו ויצירותיו משכו את תשומת הלב של הקהילה העולמית. מגיל צעיר היה מעורב באופן פעיל בחיים הפוליטיים של הפזורה היהודית ועד מהרה הפך לאחד האידיאולוגים המרכזיים של הציונות, תנועה שביקשה להקים מדינה יהודית עצמאית בארץ ישראל.

הציונות הרוויזיוניסטית: המאבק הפוליטי של ז'בוטינסקי

ב-1925 ייסד ז'בוטינסקי את התנועה הציונית הרוויזיוניסטית, שהפכה לתנועת מפתח בהגות הפוליטית היהודית באותה תקופה. הרעיונות המרכזיים של הציונות הרוויזיוניסטית של ז'בוטינסקי כללו את העקרונות הבאים:

  1. יצירת רוב יהודי בשתי גדות נהר הירדן.
  2. הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, הבנויה על עקרונות הצדק והמוסר.
  3. שיקום מלא של האומה היהודית בשטח ההיסטורי של ארץ ישראל.
  4. חיסול הגולה היהודית והחזרת כל היהודים המעוניינים לחזור למולדתם.

ז'בוטינסקי הגן בתקיפות על הדעה כי האינטרסים הלאומיים של העם היהודי עומדים מעל כל שאיפות אישיות או קבוצתיות אחרות. הוא האמין ש”פלסטין” צריכה להפוך למרכז הציוויליזציה והמדינה היהודית.

“ז'בוטינסקי היה אדם שרעיונותיו שינו מהותית את מהלך ההיסטוריה היהודית, ומורשתו נותרה חלק בלתי נפרד מהמערכת הפוליטית הישראלית כיום”.


ז'בוטינסקי והתנועה הלאומית האוקראינית

אחד הפרקים החשובים בחייו של ז'בוטינסקי היה שיתוף הפעולה שלו עם לאומנים אוקראינים ודמויות כמו פיוטר סטרוב ומקסים סלבינסקי. בתחילת המאה ה-20, ז'בוטינסקי קיים אינטראקציה פעילה עם נציגי האינטליגנציה האוקראינית, ותמך ברעיונות ההגדרה העצמית הלאומית של אוקראינה.

ז'בוטינסקי האמין שלכל עם יש זכות להגדרה עצמית לאומית, כולל לאוקראינים. בתגובה לרעיונותיו של סטרוב על “אומה רוסית מאוחדת”, הגן ז'בוטינסקי בתוקף על התנועה הלאומית האוקראינית ופרסם כמה מאמרים התומכים בזכותם של האוקראינים לעצמאות.

ציטוט של ז'בוטינסקי על שבצ'נקו:

“הוא (שבצ'נקו) נתן גם לעמו וגם לעולם הוכחה ברורה ובלתי מעורערת שהנשמה האוקראינית מסוגלת לגבהים הגבוהים ביותר של יצירתיות תרבותית מקורית… שבצ'נקו תמיד יישאר מה שהטבע יצר אותו: תקדים מסנוור שלא מאפשר לאוקראינים לסטות מתחיית הדרך הלאומית”.


ברית עם מקסים סלבינסקי: הגנת האוכלוסייה היהודית

לז'בוטינסקי ולמקסים סלבינסקי, שגריר UPR בצ'כוסלובקיה, הייתה היסטוריה ארוכה של ידידות ושיתוף פעולה פוליטי. אחת הדוגמאות הבולטות לאינטראקציה ביניהם הייתה ההסכם על הקמת הז'נדרמריה היהודית, שנחתם ב-1921 בקרלסבד. ברית זו נועדה להגן על האוכלוסייה היהודית מפני פוגרומים אפשריים בשטחים שבשליטת הרפובליקה העממית האוקראינית (UNR).

לְצַטֵט:

“שיתוף הפעולה של ז'בוטינסקי עם אישים פוליטיים אוקראינים מדגיש את מחויבותו לרעיונות של חופש לאומי ותמיכה הדדית של עמים”.


ז'בוטינסקי ומדינת ישראל

לז'בוטינסקי היה תפקיד חיוני בהקמת מדינת ישראל. האידיאולוגיה שלו היוותה את הבסיס להיווצרותן של מפלגות ימין מודרניות בישראל, כמו מפלגת הליכוד. ב-1948 הקים מנחם בגין, תלמידו של ז'בוטינסקי, את תנועת החרות, שהפכה להמשך התוכנית הפוליטית של מורו. לאחר מכן הפכה חרות לליכוד, מפלגה שעדיין נותרה אחת הכוחות הפוליטיים המובילים בישראל.

מכון ז'בוטינסקי בתל אביב מוקדש להנצחת זכרו ורעיונותיו של ההוגה הדגול. עוד בבניין בו שוכן מכון ז'בוטינסקי נמצא מטה מפלגת הליכוד. זוהי תזכורת סמלית לכך שרעיונותיו של ז'בוטינסקי עדיין חיים ורלוונטיים.

זכרו של ז'בוטינסקי:

  • בישראל נקראים על שמו רחובות בתל אביב, פתח תקווה וערים נוספות.
  • יש גם רחוב בקייב על שם ולדימיר ז'בוטינסקי.
  • אפרו של ז'בוטינסקי הועבר לירושלים בשנת 1964, על פי צוואתו, ונקבר בהר הרצל, מה שסימל את מחויבותו העמוקה להקמת מדינה יהודית.

מאבק פוליטי ועימות עם גרמניה הנאצית

עם עלייתו של אדולף היטלר לשלטון בגרמניה ב-1933, הפך ז'בוטינסקי לאחד התומכים העיקריים ברעיון של חרם עולמי על סחורות גרמניות. הוא התנגד נחרצות לשיתוף פעולה עם המשטר הנאצי וביקר את ההסכם בין הסוכנות היהודית לממשלת גרמניה, שעניינו החזרת יהודי גרמניה לארץ ישראל.

ציטוט של ז'בוטינסקי על פטליורה:

“גדלתי איתם, יחד איתם נלחמתי נגד אנטישמים ורוסים – יהודים ואוקראינים. לא אני ולא שאר הציונים חושבים בדרום רוסיה נשכנע שאנשים מהסוג הזה יכולים להיחשב אנטישמים”.


מורשת אישית של ז'בוטינסקי

אישיותו של ולדימיר ז'בוטינסקי הפכה לחלק חשוב לא רק מההיסטוריה היהודית, אלא גם העולמית. לעבודותיו ולרעיונותיו הייתה השפעה עמוקה על התפתחות התרבות והפוליטיקה הישראלית והאוקראינית כאחד. הביוגרפיה שלו משקפת את המאבק לחופש, שוויון ועצמאות שממשיך להוות השראה לדורות של פוליטיקאים ואישי ציבור.

נקודות מפתח בביוגרפיה של ז'בוטינסקי:

תקופת חיים אירועים והישגים
1880 נולד באודסה, האימפריה הרוסית
שנות ה-1900 הפך לעיתונאי, סופר, דמות פוליטית פעילה בתנועות היהודיות והאוקראיניות
1925 הקים את הציונות הרוויזיוניסטית ואת התנועה שדרשה הקמת מדינה יהודית
1935 הקים את “ההסתדרות הציונית החדשה” במטרה ליצור רוב יהודי בשתי גדות הירדן
1940 מת בניו יורק.
1964 קבורה מחדש של אפרו של ז'בוטינסקי בירושלים, בהר הרצל, על פי צוואתו
מודרניות מכון ז'בוטינסקי בתל אביב, רחובות בארץ ובקייב, אנדרטאות, זיכרון תרומתו להקמת מדינת ישראל

ז'בוטינסקי בתרבות המודרנית

שמו של ולדימיר ז'בוטינסקי מונצח בהרחבה בישראל ומחוצה לה. על שמו נקראים רחובות, מוסדות ואנדרטאות רבות המבליטים את תרומתו העצומה ליצירתה ולפיתוחה של מדינת ישראל.

ז'בוטינסקי נותר סמל למאבק למען האינטרסים הלאומיים, החירות והכבוד של כל העמים עימם קיים אינטראקציה במהלך חייו.

ציטוט מאת NAnews:

“ז'בוטינסקי היה לא רק היוצר של הציונות הרוויזיוניסטית, אלא גם תומך נלהב של רעיונות החירות והצדק שממשיכים לעורר השראה בפוליטיקאים מודרניים”.

השאירו תגובה↓

פורסם ב- כתיבת תגובה

צביעת דירות בחיפה ובקריות: למה בישראל מוכרים לא ‘צבעי’, אלא שקט נפשי, לוחות זמנים והצעת מחיר ברורה


הרכב הג’אז הישראלי Yogev Shetrit Trio יופיע ב-Bouquet Kyiv Stage באוגוסט 2026 - 17.07.2026 - Новости Израиля

בצ’רנוביץ החלו ליצור את ‘מרחב השיקום’ הישראלי לילדים: פרויקט SASA Setton בתמיכת המרכז הרפואי ‘ברזילי’ באשקלון - 17.07.2026 - Новости Израиля

אוקראינה במכביה 2026: 50 ספורטאים, 13 ענפי ספורט ו-13 מדליות - 16.07.2026 - Новости Израиля

צביעת דירות בחיפה, קריות, נשר וטירת כרמל כבר מזמן הפסיקה להיות בישראל שירות ביתי פשוט מהסדרה “בא המאסטר וחידש את הקירות”. היום השוק מסודר אחרת: הלקוח קונה לא פחית צבע ולא כמה מעברים עם רולר, אלא תוצאה צפויה, זמנים מהירים, עבודה מדויקת בדירה מאוכלסת והיעדר הפתעות לא נעימות במחיר. עבור הקהל הישראלי זה חשוב במיוחד, כי כאן מחיר הטעות גבוה יותר: קצב חיים צפוף, שכירות יקרה, חוסר זמן תמידי, הצורך להכין במהירות את הדירה לכניסה, למכירה או להשכרה חוזרת.

https://renovation.nikk.co.il/

זו בדיוק הסיבה שהנושא של צביעת דירות חורג הרבה מעבר לשיפוץ כשלעצמו.

צביעת דירות בחיפה וקריות: למה בישראל מוכרים לא 'צבעי', אלא שקט, זמנים והצעת מחיר ברורה
צביעת דירות בחיפה וקריות: למה בישראל מוכרים לא ‘צבעי’, אלא שקט, זמנים והצעת מחיר ברורה

בצפון ישראל היא קשורה קשר הדוק לאמון, למאפיינים המקומיים של הדיור, ללחות ליד הים, למבנים ישנים, לדירות אחרי שוכרים ולרצון של הבעלים להביא את הנכס לסדר ללא התערבות קפיטלית כבדה. עבור קוראי נאנובוסטי, הסיפור הזה מעניין גם כי הוא מראה בדיוק רב איך בישראל משתנה התנהגות הלקוח: האדם מגיב פחות ופחות לצעקות “זול”, ומחפש יותר ויותר שקט, הצעת מחיר ברורה וארגון תהליך אנושי נורמלי.

למה צביעת דירות הפכה לנושא נפרד לשוק הדיור בישראל

בתיאוריה, צביעה נראית כאחת מהשירותים הפשוטים ביותר. אבל במציאות, היא לעיתים קרובות הופכת למכריעה בתפיסת הדירה. סימנים ישנים מהתקנות, כתמים בתקרה, שחיקות, אזורים צבועים לא אחידים, סימני רטיבות, פינות כהות, עייפות ויזואלית של הקירות – כל אלה הופכים את הדיור לפחות אטרקטיבי, גם אם בשאר הוא מתאים לחיים.

בחיפה ובכל רצועת הקריות זה בולט במיוחד. הלחות, גיל חלק מהמבנים, שוק השכירות הפעיל והחלפת הדיירים המתמדת מביאים לכך שדווקא הקירות והתקרות מתחילים להראות את עייפות הדירה מהר יותר. לכן, צביעה במציאות המקומית – אינה קוסמטיקה קטנה, אלא כלי מלא להכנת הנדל”ן.

איפה זה מורגש במיוחד

התסריטים הטיפוסיים ביותר לצפון ישראל נראים כך:

  • הדירה מוכנה לכניסת משפחה חדשה;
  • הדיור צריך רענון מהיר אחרי שוכרים;
  • הבעלים רוצה להפוך את הנכס ליותר מסודר ויזואלית לפני מכירה;
  • אחרי רטיבות, כתמים או דליפה מקומית צריך להחזיר למקום מראה נורמלי;
  • המשפחה לא רוצה להתחיל שיפוץ גדול, אבל רוצה להסיר את תחושת ההזנחה.

בכל המקרים האלה הלקוח מחפש לא את “הצביעה הזולה ביותר”, אלא פתרון שיסיר את הדאגה הביתית והפיננסית.

למה הלקוח הישראלי מסתכל אחרת על שירות כזה

בישראל יש רגישות חזקה לזמן ולצפיות בהוצאות. אנשים מוכנים לשלם לא רק על עבודה בידיים, אלא גם על היעדר כאוס. זו בדיוק הסיבה שבחיפה, קריית אתא, קריית ביאליק, קריית מוצקין, קריית ים, קריית חיים, נשר וטירת כרמל עובדים הכי טוב לא הבטחות איכות מופשטות, אלא ניסוחים ברורים ומובנים: נפח מובן מראש, זמנים מוסכמים, אפשרות לעבוד בדירה מאוכלסת, דיוק, עזרה עם קירות לחים וללא תוספות פתאומיות.

מה בדיוק מוכר שוק צביעת הדירות בחיפה ובסביבה

אם נסתכל על איך בישראל מוצגת הנושא של צביעת דירות, מהר מאוד מתברר: השוק מוכר לא רק מאסטר. הוא מוכר שקט, מהירות, מחיר ברור והיעדר הפתעות. זו הלוגיקה המרכזית, שאי אפשר להתעלם ממנה היום לא לעסקים ולא למערכת, אם היא רוצה להסביר בכנות לקהל למה הצעות מסוימות עובדות טוב יותר מאחרות.

הטריגרים העיקריים שעליהם מגיב הלקוח

דחיפות

אחד המניעים החזקים ביותר – האפשרות לעשות מהר. לפני כניסה, אחרי שוכרים, לפני חגים, לפני מכירה – במצבים האלה חשוב לאדם לא בעוד חודש, אלא עכשיו. לכן הבטחת זמנים מהירים ולוח זמנים מובן מראש הפכה לאחד מהטיעונים השיווקיים החזקים ביותר.

עבודה בדירה מאוכלסת או מרוהטת

זה כבר לא בונוס נוסף, אלא יתרון תחרותי מלא. לא כל משפחה יכולה לפנות רהיטים, לפנות את הדירה ולכבות את החיים הרגילים לכמה ימים. האפשרות לצבוע את הדיור ללא מעבר וללא פינוי מוחלט של המרחב – גורם בחירה רציני.

רטיבות, עובש וקירות בעייתיים

לחיפה החופית ולחלק מהאזורים בצפון ישראל זה נושא נפרד. הלקוח לעיתים קרובות מחפש לא רק צביעה, אלא פתרון לבעיה כואבת יותר: סימני לחות, פטריות, התקלפות צבע ישן ותקרות עייפות. שם, היכן שהמבצע יכול לא רק “לצבוע”, אלא להעריך בכנות את מצב השטח ולהכין אותו, האמון גבוה יותר.

הצעת מחיר ברורה לפני התחלה

הלקוח הישראלי רגיש מאוד למחיר שמתנפח. לכן, ההצעות שעובדות הכי חזק הן אלה שבהן הצעת המחיר נדונה מראש, הנפח נקבע לפני התחלה, ולא מתפשט במהלך התהליך.

ניקיון ודיוק

לדירה מאוכלסת זה אחד מהגורמים העיקריים. אנשים חוששים לא מהצביעה עצמה, אלא מהפיכת הבית לבלאגן. שם, היכן שמובטחת עבודה מדויקת, הגנה על רהיטים ומסירה נורמלית של הנכס, ההמרה גבוהה יותר.

למה הצעה זולה לא תמיד הכי טובה לשוק הצפון של ישראל

במבט ראשון, יכול להיראות שמנצח מי שמבטיח מחיר נמוך יותר. אבל במציאות, הצעות זולות מדי ואגרסיביות לעיתים קרובות מושכות לא את הלידים האיכותיים ביותר. הלקוח מגיע למחיר “מ…”, ואז נתקל בכך שבמציאות הכל יקר יותר, מסובך יותר ולא נעים יותר. בסופו של דבר, שני הצדדים לא מרוצים.

לחיפה וקריות עובדת חזק יותר מודל אחר. לא “מ-400 ₪ ואז נראה”, אלא חיבור רגוע:

  • קובעים את הנפח מראש;
  • עובדים בזהירות גם בדירה מאוכלסת;
  • עוזרים עם עובש, לחות וקירות בעייתיים;
  • לא כופים מיותר;
  • דנים בזמנים מראש;
  • לא יוצרים תוספות פתאומיות מהאוויר.

זו בדיוק הלוגיקה שנתפסת היום כמבוגרת ואמינה. עבור הקהל הישראלי זה הרבה יותר קרוב לבקשה האמיתית מאשר לצעקות “זול בכל מחיר”.

איך זה קשור לשוק הנדל”ן ולפסיכולוגיה של בעל הדירה

צביעה – זה גם על שליטה. כאשר הדירה מוכנה להשכרה, מכירה או אכלוס, הבעלים רוצה להחזיר לעצמו במהירות את תחושת הניהול. הוא לא תמיד מוכן לשיפוץ רחב היקף, אבל רוצה להסיר בעיות ויזואליות ברורות.

כאן מתגלה הכוח המעשי של השירות. צביעה מאורגנת היטב מאפשרת:

  • לשנות במהירות את הרושם הראשוני מהדירה;
  • להפוך את הנכס ליותר מואר ומסודר ויזואלית;
  • להפחית את תחושת ה”עייפות” ללא השקעות כבדות;
  • להכין את הדיור לשלב הבא של השימוש.

למציאות הישראלית זה רלוונטי במיוחד בערים שבהן שוק השכירות פעיל, והדירות לעיתים קרובות פועלות כנכס השקעה. וכאן נאנובוסטי – חדשות ישראל יכול להסתכל על השאלה בצורה רחבה יותר מרמת הבית: צביעה הופכת לחלק מאסטרטגיית ניהול הנדל”ן, ולא רק לפרט ביתי קטן. זו בדיוק הסיבה שנאנובוסטי – חדשות ישראל | Nikk.Agency רואה את הנושא הזה לא רק כשירותי, אלא גם כחברתי-כלכלי: מדובר על איך ישראלים מצמצמים עלויות, מאיצים את הכנת הדיור ומנסים למזער את הלחץ סביב הנכס.

מה חשוב במיוחד לחיפה, קריות, נשר וטירת כרמל

הקשר המקומי כאן קריטי. אי אפשר לדבר באותו אופן על צביעת דירה במתחם מגורים חדש יחסית ובבית ישן עם היסטוריה של רטיבות, עשרות סימנים של השכרות קודמות וקירות שלא חודשו שנים.

המאפיינים המקומיים של האזור

לאזור זה מאפיינים:

  • מבנים ישנים;
  • לחות חופית;
  • דירות אחרי השכרה ארוכת שנים;
  • הצורך להכין במהירות את הדיור להשכרה חוזרת;
  • רגישות גבוהה לזמנים ולמחיר.

זו בדיוק הסיבה שדף שירות נפרד, פרסום נפרד והצגת נושא נפרדת עובדים טוב יותר מאשר טקסטים כלליים “על שיפוץ הכל”.

למה חשוב לציין ערים ולא להסתתר מאחורי המילה “קריות”

לאמון ול-SEO חשוב מאוד לא רק לומר “קריות”, אלא גם באופן ספציפי: קריית אתא, קריית ביאליק, קריית מוצקין, קריית ים, קריית חיים, בנוסף לנשר וטירת כרמל. כאשר אדם רואה את מקומו ישירות, הטקסט נתפס כתשובה למצבו האמיתי, ולא כהכנה אוניברסלית.

אילו הצעות באמת עובדות הכי טוב

להלן – טבלה קצרה של מה שמסיר הכי חזק את פחד הלקוח ומוכר את השירות הכי טוב בשוק הזה.

מה מבטיחים למה זה עובד
צביעה ללא שיפוץ מיותר ללקוח צריך תוצאה ניכרת ללא בנייה גדולה
צביעה לפני כניסה או השכרת דירה פוגע בדיוק בתסריט החיים
צביעה של דירות מאוכלסות ומרוהטות מסיר את פחד המעבר ופינוי הדיור
הצעת מחיר ברורה לפני תחילת העבודה מסיר דאגה מתוספות
הזמנים מוסכמים מראש טיעון חשוב ביותר למשפחות עסוקות
עזרה עם לחות ועובש פוגע בבעיה המקומית של חיפה
ניקיון אחרי צביעה מפחית פחד מלכלוך וכאוס

מה כדאי לקחת בחשבון לבעלי דירות לפני הזמנת צביעה

לפני שבוחרים מבצע, לבעלים כדאי לבדוק לא רק את המחיר, אלא גם את הלוגיקה של ההצעה.

על מה להסתכל קודם כל

האם יש הסבר ברור על היקף העבודה

אם לא ברור מה בדיוק כלול במחיר, כמעט תמיד יהיו בעיות מאוחר יותר.

האם מוכנים לעבוד בדירה מרוהטת

למשפחות ואנשים עסוקים זה לעיתים קרובות אחד מהשאלות העיקריות.

האם יש שיחה כנה על מקומות בעייתיים

אם יש סימני לחות בתקרה או עובש על הקירות, חשוב לא הבטחה “הכל ייעלם”, אלא הערכה אמיתית.

האם מבינים את המאפיינים המקומיים

חיפה וצפון ישראל – זה לא שוק מופשט. כאן חשובים לחות, מבנים ישנים ותסריטים מהירים להכנת הדיור.

איפה אפשר לראות שירותים בנושא

גרסה רוסית:

https://renovation.nikk.co.il/

עברית:

https://renovation.nikk.co.il/he/

גרסה אנגלית:

https://renovation.nikk.co.il/en/

סיכום

צביעת דירות בחיפה, קריית אתא, קריית ביאליק, קריית מוצקין, קריית ים, קריית חיים, נשר וטירת כרמל – זו כבר לא סיפור על “מצאנו צבעי וחידשנו את הקירות”. היום זה שירות מלא שבו נמכרים שקט, מהירות, הצעת מחיר ברורה, דיוק, עבודה בדירה מאוכלסת והיעדר הפתעות לא נעימות.

עבור הקהל הישראלי זה רגיש במיוחד, כי דירה כאן – לא רק מקום לחיים, אלא גם נכס יקר, אובייקט להשכרה, ביטחון משפחתי ומקור קבוע לפתרונות ביתיים. זו בדיוק הסיבה שהשוק הולך יותר ויותר מהבטחות זולות וצעקניות לכיוון שירות נורמלי, ברור וצפוי.

לעסקים זה אומר דבר אחד: מנצח לא זה שצועק חזק יותר על המחיר, אלא זה שמסיר טוב יותר את הפחד של הלקוח. ולגבי הקורא זה אומר דבר אחר: בבחירת שירות צביעה חשוב להסתכל לא על המספר היפה בשורה הראשונה, אלא על כמה הוסברו לכם מראש הנפח, המועדים, המגבלות והתוצאה האמיתית.

נאנובוסטי סבור כי דווקא נושאים מקומיים כאלה הם שמעצבים כיום את התמונה האמיתית של חיי היומיום בישראל: היכן שההחלטות מתקבלות לא ברמת הפרסום, אלא ברמת האמון, הפרקטיות והיכולת לחסוך לאדם זמן, כסף ועצבים.

פורסם ב- כתיבת תגובה

העקבות הטורקיים בעזה. מדוע שקי הקמח הפכו לשערורייה פוליטית בישראל


הרכב הג’אז הישראלי Yogev Shetrit Trio יופיע ב-Bouquet Kyiv Stage באוגוסט 2026 - 17.07.2026 - Новости Израиля

בצ’רנוביץ החלו ליצור את ‘מרחב השיקום’ הישראלי לילדים: פרויקט SASA Setton בתמיכת המרכז הרפואי ‘ברזילי’ באשקלון - 17.07.2026 - Новости Израиля

אוקראינה במכביה 2026: 50 ספורטאים, 13 ענפי ספורט ו-13 מדליות - 16.07.2026 - Новости Израиля

הסיוע ההומניטרי הטורקי ברצועת עזה הפך שוב עבור ישראל לא רק לשאלה של מזון, אלא גם לשאלה של ביטחון, השפעה ואמון בהחלטות הממשלה.

על פי מסמכים מרצועת עזה, לאחר כניסת הפסקת האש לתוקף, החלו להגיע משלוחים גדולים של סיוע הומניטרי הקשורים לטורקיה. במסמכי ההובלה, הנדונים בישראל ב-7 ביוני 2026, מצוין בטור ‘מקור’ טורקיה. בצילומים מופיעים משאיות עם שקי קמח וסיוע נוסף, העוברים דרך מנגנונים הומניטריים בינלאומיים, כולל תוכנית המזון העולמית.

לצופה חיצוני זה עשוי להיראות כמו לוגיסטיקה רגילה: יש משבר הומניטרי, יש מזון, יש ארגונים בינלאומיים, יש מדינה תורמת.

אבל בישראל פרט כזה הפך במהירות לפיצוץ פוליטי. הסיבה היא שראש הממשלה בנימין נתניהו, שר הביטחון ישראל כץ ונציגי הקואליציה הצהירו בשבועות האחרונים: טורקיה לא צריכה לקבל השפעה בעזה לאחר המלחמה.

מה בדיוק ידוע על הסיוע הטורקי

מדובר במשלוחים המגיעים לרצועת עזה לאחר הפסקת האש ועוברים דרך מערכת משלוחים הומניטרית בינלאומית.

במסמכים שפורסמו מצוין כי חלק מהסיוע הוא ממקור טורקי או מומן על ידי טורקיה. לפי ההסבר הישראלי, זה לא בהכרח אומר תיאום ישיר עם ממשל הנשיא רג’פ טאיפ ארדואן. גורמים רשמיים מנסים להציג את המצב כטכני: טורקיה יכלה לממן רכישות דרך מבנים בינלאומיים, והמשלוחים עצמם טופלו דרך האו”ם ותוכנית המזון העולמית.

אבל המשמעות הפוליטית לא נעלמת מכך.

אם בעזה מופיע סיוע הקשור לטורקיה, תושבי הרצועה רואים לא רק שקי קמח. הם רואים את אנקרה כצד שעוזר, נוכח ויכול לטעון לתפקיד בעתיד עיצוב עזה. זה בדיוק מה שישראל חוששת ממנו ביותר.

ההקשר כאן חשוב. ב-8 באפריל 2024 ישראל סירבה לטורקיה להשתתף בהשלכות אוויריות של סיוע הומניטרי לעזה. ב-3 במאי 2024 אנקרה הודיעה על הפסקת המסחר עם ישראל, והצהירה כי ההגבלות יימשכו עד להפסקת אש קבועה וגישה חופשית לסיוע הומניטרי לרצועה.

ב-10 באוקטובר 2025, לאחר תחילת הפסקת האש, דיווחו כלי תקשורת ישראליים כי ישראל תאפשר הכנסת עד 600 משאיות סיוע הומניטרי יומי דרך האו”ם, ארגונים בינלאומיים מאושרים, המגזר הפרטי ומדינות תורמות. במנגנון זה הודגש בנפרד: המשלוחים צריכים לעבור בדיקת ביטחון ישראלית.

בדיוק בנקודה זו התעורר הוויכוח הנוכחי.

מדוע השרים זועמים

לפי דיווחים ראשוניים, חלק מהשרים הצהירו כי לא ידעו על הגעת המשלוחים הטורקיים ולא אישרו צעד כזה.

לאחר פרסום המסמכים נשלחה פנייה דחופה ללשכת ראש הממשלה בדרישה להסביר מי אישר את המשלוחים, באיזו פרוצדורה הם עברו ומדוע הקבינט הפוליטי לא קיבל מידע ברור מראש.

לישראל זה לא עניין קטן.

עזה לאחר הפסקת האש היא מרחב שבו כל שחקן חיצוני מנסה לתפוס מקום. מי שמאכיל את האוכלוסייה, מקבל השפעה. מי שמממן את השיקום, מקבל גישה. מי שעובד דרך ערוצים הומניטריים, יכול בהדרגה להפוך מתורם למתווך פוליטי.

טורקיה מנסה זה מכבר לחזק את תפקידה בשאלה הפלסטינית. ארדואן מבקר בחריפות את ישראל, מקדם את עצמו כמגן הפלסטינים ושואף להחזיר לאנקרה את מעמדה כשחקן אזורי חזק. לכן הסיוע הטורקי בעזה נראה לקואליציה הימנית הישראלית לא כפעולה הומניטרית ניטרלית, אלא ככניסה אפשרית של טורקיה לניהול שלאחר המלחמה של הרצועה.

בנפרד, השאלה של ארגונים טורקיים מחריפה את המצב.

ב-20 באוקטובר 2025 כתב המגזין הישראלי החוקר Shomrim על פעילות ארגון טורקי IHH בעזה. ישראל אסרה בעבר את פעילותו בשל קשרים עם ‘מאווי מרמרה’ וחשדות לקשרים עם חמאס. ב-22 במאי 2026 נודע כי ישראל דרשה מתוכנית המזון העולמית להפסיק את שיתוף הפעולה בעזה עם NGO טורקי, שישראל רואה בו קשור לטרור.

לכן הסקנדל הנוכחי לא נוצר יש מאין. הוא מתיישב על חוסר האמון הקיים בין ישראל לטורקיה, וכן על המאבק על מי יקבל את הזכות לעבוד בעזה לאחר המלחמה.

הקו הרשמי של ישראל

מקורות ישראליים מנסים להוריד את רמת הסקנדל.

ההסבר שלהם נשמע כך: לא מדובר בכך שטורקיה קיבלה ישירות תפקיד בעזה. הסיוע יכול היה להיות ממומן על ידי אנקרה, אך עבר דרך ארגונים בינלאומיים. כל המשלוחים, לפי גרסה זו, נבדקים על ידי צה”ל לפני הכניסה לרצועה, ולכן האיום הביטחוני נשלט.

זהו טיעון חשוב, אך הוא עונה רק על חלק מהשאלה.

בדיקת המשלוחים יכולה להוריד את הסיכון להברחת נשק, ציוד או חומרים אסורים. אבל היא לא פותרת את הבעיה הפוליטית: אם טורקיה הופכת לתורמת בולטת, היא מקבלת נוכחות סמלית בעזה. עבור תושבי הרצועה, מקור הסיוע עשוי להיות חשוב יותר מהסכמת הבירוקרטיה של המשלוח.

לכן מעניין את השרים לא רק ביטחון המשלוחים, אלא גם ההיתר הפוליטי.

מי אפשר להופעת העקבות הטורקי במערכת המשלוחים? האם זה תואם ברמת הממשלה? האם הבינו בירושלים איך זה ייראה בתוך עזה ובתוך הקואליציה הישראלית עצמה?

מדוע הסיפור הזה חשוב לישראל

הסיוע ההומניטרי לעזה הכרחי. לאחר חודשים של מלחמה, הרצועה תלויה במזון, תרופות, דלק, תיקון תשתיות ולוגיסטיקה חיצונית. ללא משלוחים, המצב ההומניטרי הופך במהירות למקור נוסף לחוסר יציבות.

אבל עבור ישראל השאלה היא לא רק בכמות הסיוע.

השאלה היא מי שולט בערוצים, מי מקבל נקודות פוליטיות, מי מתבסס בשטח ומי בסופו של דבר הופך למתווך בין עזה, ישראל, מדינות ערב, טורקיה, ארה”ב וארגונים בינלאומיים.

NAnews — חדשות ישראל | Nikk.Agency רואה באפיזודה זו דוגמה לדילמה רחבה יותר: ישראל לא יכולה לסגור לחלוטין את עזה מסיוע הומניטרי, אך גם לא יכולה לאפשר שמנגנונים הומניטריים יהפכו לדלת כניסה למדינות וארגונים הפועלים נגד האינטרסים הישראליים.

טורקיה בתמונה זו היא שחקן רגיש במיוחד.

אנקרה היא חברה בנאט”ו, יש לה קשרים עם המערב והמזרח התיכון ובו זמנית מנהלת קו פוליטי קשה נגד ישראל. היא תומכת באג’נדה הפלסטינית, מתעמתת עם הממשלה הישראלית ומנסה לדבר עם העולם המוסלמי בשם ‘הגנת עזה’. במצב כזה כל סימון טורקי על סיוע הומניטרי הופך לאות.

עזה לאחר הפסקת האש: המאבק על השפעה כבר התחיל

הטעות הגדולה היא להסתכל על הוויכוח הזה כסיפור על קמח.

למעשה מדובר בעתיד עזה לאחר הפסקת האש. מי ישקם את הבתים? מי יאכיל את האוכלוסייה? מי יעבוד עם המבנים המקומיים? מי יממן את בתי החולים, המחסנים, הכבישים, המים, רשתות החשמל והבתי ספר?

כל שאלה כזו יש לה מחיר פוליטי.

אם טורקיה משלמת, טורקיה מקבלת נראות. אם ארגון בינלאומי מחלק סיוע טורקי, טורקיה עדיין יכולה לקבל תודה בשטח. אם ישראל שותקת, זה נתפס כהסכמה. אם ישראל מתרעמת לאחר מעשה, זה נראה כאובדן שליטה.

עבור ממשלת נתניהו זה מסוכן במיוחד בתוך המדינה.

הקואליציה בונה את הקו שלה על הבטחה לא לאפשר את חזרת חמאס, לא להעביר את עזה לידיים של שחקנים עוינים ולא לאפשר לכוחות חיצוניים לנהל את הרצועה נגד האינטרסים של ישראל. לכן העקבות הטורקי במסמכים ההומניטריים פוגע בדיוק בלוגיקה זו.

המסקנה העיקרית

הסקנדל סביב הסיוע הטורקי מראה את הנקודה החלשה של המדיניות הישראלית בעזה: ניתן לבדוק את ביטחון המשלוחים במעברי הגבול, אך את המשמעות הפוליטית של הסיוע לא ניתן לבדוק עם גלאי מתכות.

אם טורקיה מממנת משלוחים, אם מקורה מצוין במסמכים, אם תושבי עזה מתחילים לראות את אנקרה כמקור מזון, אז מדובר כבר לא רק בסיוע הומניטרי. זהו מאבק על דימוי, אמון והשפעה.

לישראל כעת יש צורך לתת תשובה ברורה: מי זכאי לעזור לעזה, דרך אילו מבנים, תחת איזו שליטה ועם אילו מגבלות פוליטיות.

אחרת כל שיירת משאיות חדשה תהפוך לסקנדל פוליטי חדש.

עזה לאחר המלחמה — זה לא רק חורבות, מחנות, קמח ותרופות. זו מפת ההשפעה העתידית בגבול הדרומי של ישראל. ואם ישראל לא תקבע את הכללים מראש, אחרים יכתבו אותם — דרך ארגונים בינלאומיים, כספי תורמים, מסמכים הומניטריים ודגלים שרואים תושבי הרצועה.

פורסם ב- כתיבת תגובה

באוקראינה, רחוב פושקין לשעבר בצ’רקאסי שונה שמו לכבוד חסידת אומות העולם אולקסנדרה שולז’קו


הרכב הג’אז הישראלי Yogev Shetrit Trio יופיע ב-Bouquet Kyiv Stage באוגוסט 2026 - 17.07.2026 - Новости Израиля

בצ’רנוביץ החלו ליצור את ‘מרחב השיקום’ הישראלי לילדים: פרויקט SASA Setton בתמיכת המרכז הרפואי ‘ברזילי’ באשקלון - 17.07.2026 - Новости Израиля

אוקראינה במכביה 2026: 50 ספורטאים, 13 ענפי ספורט ו-13 מדליות - 16.07.2026 - Новости Израиля

חסידת אומות העולם אולכסנדרה שולז’קו: כיצד אוקראינית הצילה 102 ילדים במהלך השואה

כידוע, ב-14 במאי מציינים באוקראינה את יום הזיכרון לאוקראינים שהצילו יהודים במהלך מלחמת העולם השנייה. אנשים אלה זכו בתואר הכבוד חסידי אומות העולם מטעם מדינת ישראל על הצלת יהודים מהמדיניות הנאצית להשמדה.

ביניהם – אולכסנדרה מקסימיבנה שולז’קו, גננת מצ’רקסי, שהצילה במהלך המלחמה 102 ילדים, כולל 25 ילדים יהודים.

על שמה שונה שמו של רחוב פושקין, כך נמסר מהודעת מועצת העיר צ’רקסי.

סיפורה של הגיבורה: מהגן ועד לחסידת אומות העולם

המלחמה תפסה את אולכסנדרה שולז’קו בצ’רקסי, שם עבדה בגן ילדים מספר 4. היא לא הצליחה להתפנות עם שני ילדיה הקטנים, וב-22 באוגוסט 1941 נכנסו כוחות גרמניים לעיר. מספר היתומים וילדי הרחוב הלך וגדל מדי יום. באחד הימים היא ראתה ילד ליד גופת אישה שנרצחה ולקחה אותו לביתה. כך נולד הרעיון להקים מקלט.

גבורה וסיכון

אולכסנדרה פנתה למועצת העיר בבקשה לפתוח מקלט. היא הצליחה לקבל אישור, אך לא קיבלה כל עזרה מהשלטון החדש. יחד איתה עבדו במקלט:

  • איוון מיכאילוביץ’ קושניר
  • מוטריה איבניבנה קושניר
  • מריה פנאסיבנה מירץ
  • פאבל איבנוביץ’ אלפיורוב

המקלט הפך למקום מפלט לעשרות ילדים. לאחר הטבח ההמוני ביהודים, מספר הילדים הלך וגדל.

העונש על סיוע ליהודים ולצוענים היה מוות, אך אולכסנדרה שולז’קו ועוזריה לא נכנעו.

היא רשמה את הילדים בשמות ובלאומים בדויים. אף אחד מהם לא חשף את סוד קיומו של המקלט.

תושייה הרואית

שולז’קו הצליחה להציל את הילדים בזכות הידע שלה בשפה הגרמנית ותושייתה. היא הצליחה להטעות את הממשל הגרמני ולהסתיר את הילדים. במקלט גידלו תרנגולות, עזים וחזירים כדי להבטיח שהילדים לא ימותו מרעב. הילדים היהודים נרשמו כאוקראינים, יוונים, ארמנים או טטרים בהתאם למראם. במהלך ביקורות הם הוסתרו בחדר בידוד, שם נאמר לגרמנים כי מדובר בחולים מדבקים.

בזמן נסיגת הגרמנים פונה המקלט בכפייה. חלק מהילדים הועברו לכפרים סמוכים, אך שולז’קו נאלצה לעזוב עם היתר. במחוז ויניצה היא הצליחה להחזיר את הילדים לצ’רקסי, כשהיא מנצלת את הבלבול בקרב הגרמנים.

NAnews – חדשות ישראל מדגיש: בזכות האומץ והמסירות של אולכסנדרה שולז’קו ניצלו 102 ילדים מרעב ומוות, ביניהם 25 ילדים יהודים.

לאחר השחרור: האשמות שווא

לאחר שחרור צ’רקסי, השלטון הסובייטי האשים את אולכסנדרה שולז’קו בבגידה.

היא נאלצה להיפרד מהילדים, נאסר עליה ליצור איתם קשר ולעבוד במקצועה. היא הצליחה לעבוד רק כרשמת במרפאה. למרות זאת, היא המשיכה לעזור לאנשים – היא תרמה מעל 150 ליטרים של דם. עד 1968 היא נחשדה בשיתוף פעולה עם הגרמנים, אך מעולם לא התלוננה או איבדה תקווה.

זיכרון שאי אפשר למחוק

בשנת 1963 פרשה אולכסנדרה לגמלאות ועברה לקייב לגור עם בתה לריסה. ב-1968 קיבלה תעודת פרטיזן.

רק שנים לאחר מותה ב-1994, בשנת 1996, הכיר בה יד ושם כאולכסנדרה שולז’קו כחסידת אומות העולם. שמה נחרט על קיר הזיכרון בשדרת חסידי אומות העולם בירושלים.

בנוסף, זכרה הונצח:

  • 5 באוגוסט 2013 – לוח זיכרון הותקן בבית מספר 200 ברחוב חרשצ’אטיק בצ’רקסי
  • 22 בדצמבר 2022 – רחוב פושקין שונה לשם רחוב חסידת אומות העולם שולז’קו
  • 2015 – הופק הסרט התיעודי “אולכסנדרה שולז’קו. גורלה של חסידה”
  • 2017 – הוענק לה התואר “אזרחית כבוד של העיר צ’רקסי” (לאחר מותה)
  • 14 במרץ 2019 – הוצג המהדורה השנייה המורחבת של הספר “לזכרה של בת המקום המפורסמת”

סמל לזיכרון ולשיתוף פעולה

סיפורה של אולכסנדרה שולז’קו הוא סמל לאחווה ולתמיכה ההדדית בין יהודים לאוקראינים גם בזמנים הקשים ביותר. בעולם ישנם יותר מ-27 אלף חסידי אומות העולם מיותר מ-50 מדינות, ו2,673 מתוכם הם אוקראינים. זהו המקום הרביעי בעולם אחרי פולין, הולנד וצרפת.

NAnews – חדשות ישראל מדגיש: גיבורים כמו אולכסנדרה שולז’קו מעוררים בנו השראה לזכור ולהעביר את הסיפורים לדורות הבאים. מעשיה מזכירים לנו שהאנושיות גוברת גם בזמנים האפלים ביותר.

סיפורה של אולכסנדרה שולז’קו הוא דוגמה חשובה לאומץ ולמסירות שמאחדת בין אוקראינים ליהודים, בין ישראל לאוקראינה.

יהי זכרה ברוך, ויהיו גיבורים כאלה סמל לתקווה ולאמונה בטוב.

פורסם ב- כתיבת תגובה

חסיד אומות העולם איוון וובצ’וק היה סגנו של סטפן בנדרה באוּן והציל יהודים. סיפורו צריך להיחשף – דעה


הרכב הג’אז הישראלי Yogev Shetrit Trio יופיע ב-Bouquet Kyiv Stage באוגוסט 2026 - 17.07.2026 - Новости Израиля

בצ’רנוביץ החלו ליצור את ‘מרחב השיקום’ הישראלי לילדים: פרויקט SASA Setton בתמיכת המרכז הרפואי ‘ברזילי’ באשקלון - 17.07.2026 - Новости Израиля

אוקראינה במכביה 2026: 50 ספורטאים, 13 ענפי ספורט ו-13 מדליות - 16.07.2026 - Новости Израиля

הוא היה סגן נשיא המועצה הראשית לשחרור אוקראינה (אוגוור, יושב ראש רומן שוחביץ), סגנו של סטפן בנדרה באונ ובאותו זמן הוא – “חסיד אומות העולם”.

פדור וובק (בגולה – איוון וובצ’וק), הציל יחד עם אשתו אליזבטה שקנדל בניקופול הכבושה על ידי הנאצים יהודים רבים, מספר ב-The Jerusalem Post בוריס לוז’קין, נשיא הקונפדרציה היהודית של אוקראינה.

המקרה של וובק בין הלאומנים האוקראינים אינו ייחודי. חברים רבים באונ במהלך השואה, תוך סיכון חייהם, סיפקו מקלט ליהודים וזייפו מסמכים, והפכו אותם לאוקראינים.

ב-12 ביולי 1998 יד ושם העניק לפדור וובק ולאשתו אליזבטה שקנדל את התואר הכבוד “חסיד אומות העולם”. https://www.yadvashem.org/yv/pdf-drupal/ukraine.pdf (Vovk, Feodor & Shkandel, Yelizaveta, עמ’ 39)

סיפור חייו המפורט של איוון וובצ’וק, אחד ממנהיגי אונ וחסיד אומות העולם, ניתן יהיה לקרוא בקרוב בספרו של אולג פרוצנקו “הטריבון הלאומי. חיים ורעיונות של איוון וובצ’וק”. בתמיכת קרן וובק הוא כעת בהכנה לדפוס בהוצאת “פרונזיס”. עובדות רבות המוצגות בספר יפורסמו לראשונה.

The Jerusalem Post: חסיד אומות העולם איוון וובצ'וק היה סגנו של סטפן בנדרה באונ והציל יהודים. סיפורו צריך להיחשף – דעה
The Jerusalem Post: חסיד אומות העולם איוון וובצ’וק היה סגנו של סטפן בנדרה באונ והציל יהודים. סיפורו צריך להיחשף – דעה

על הלאומן-החסיד צריכים לדעת כמה שיותר אנשים, לא רק באוקראינה, אלא גם בחו”ל. זה יעזור לשבור את המיתוס על האוקראינים כאנטישמים ויחזק עוד יותר את היחסים בין האוקראינים ליהודים.

“מנהיגי הלאומנים האוקראינים מייצגים את הרוח הדמוקרטית והבלתי נכנעת של העם האוקראיני, שנלחם היום על חירותו”.

“יותר משנתיים לאחר הפלישה האכזרית של רוסיה לאוקראינה, האוקראינים עדיין נלחמים באומץ.

שנתיים לאחר מכן נשיא רוסיה פוטין עדיין מפיץ תעמולה חסרת בסיס על כך שמדינתי, מדינה עם נשיא יהודי וקהילה יהודית משגשגת, היא ‘מדינה נאצית’.

אין סמל עמוק יותר כדי להתמודד עם תיאור שקרי זה מאשר השלמת מגילת התורה של סולידריות בין אוקראינה לישראל, עם אותיות שנכתבו על ידי נשיאיהם וולודימיר זלנסקי ויצחק הרצוג. מגילה זו תהווה כוח מניע לקהילות האוקראינית והיהודית להתאחד, להתקרב יותר מאי פעם, כדי להתמודד עם התסריט הסובייטי הישן ולהבטיח את ניצחון החירות. אבל יש לעשות עוד יותר.

פוטין קידם שוב ושוב נרטיב שקרי אבסורדי שאוקראינה צריכה להיות “מנוצחת”, בטענה שאוקראינה היא מדינה נאצית, המנוהלת על ידי לאומנים אוקראינים, המיושרים לפי קווים ניאו-נאציים, ובכך מצדיק את מלחמתו הבלתי מוגבלת וחסרת הבסיס.

הטענות הללו אינן חדשות.

במשך עשרות שנים השלטונות הרוסיים, קודם הסובייטיים, כינו את התנועה הלאומנית האוקראינית נאצית בניסיון לפגוע באוקראינים שרוצים לחיות באוקראינה חופשית ודמוקרטית.

הם התמקדו במאמציהם בארגון הלאומנים האוקראינים, מפלגה פוליטית שהוקמה ב-1929 והוקדשה ליצירת מדינה אוקראינית עצמאית. אונ שיחקה תפקיד מפתח ביצירת המדינה האוקראינית וממשיכה לשחק תפקיד חשוב יותר ויותר בחברה האוקראינית היום.

במהלך מלחמת העולם השנייה היו מקרים של שיתוף פעולה של לאומנים אוקראינים בפשעים נגד יהודים.

אבל מעשים אלה היו נדירים ולא היו מדיניות רשמית או השתקפות של עמדת אונ.

רוב ה”דיווחים” היום על פשעים לכאורה של המפלגה במהלך השואה מגיעים מתעמולת הקג”ב, שנועדה לפגוע בלאומנים האוקראינים.

למעשה היו מקרים רבים שבהם מנהיגי הלאומנים האוקראינים סיכנו את חייהם כדי להציל יהודים מהנאצים באוקראינה. וכעת, כאשר תעמולת פוטין הרוסית מתפשטת ברחבי העולם בתמיכת תומכים כמו טאקר קרלסון, חשוב ביותר שהקהילות האוקראינית והיהודית יתאחדו כדי להדגיש את סיפוריהם שלהם ולהתמודד עם המיתוסים הרוסיים על האוקראינים והלאומנים האוקראינים.

קראו אותנו בערוצים חדשות ישראל Nikk.Agency חדשות ישראל ב  —  Telegram,  —  Facebook,  —  Google News

סיפורו של איוון וובצ’וק צריך להגיע לידיעת הציבור

סיפוריהם של אנשים אלה צריכים להגיע לידיעת הציבור. הם מגלמים את הרוח הדמוקרטית והבלתי נכנעת של העם האוקראיני, שנלחם על חירותו היום. והם מדגישים את הצורך בחיזוק היחסים האוקראינים-יהודיים ולא לאפשר לפוטין להפריע להם.

אחד מהאוקראינים הללו היה איוון וובצ’וק.

וובצ’וק, יליד ניקופול ומנהיג ארגון הלאומנים האוקראינים, השתמש במעמדו כדי להציל משפחות יהודיות, כולל את שרה בקסט וילדיה, מהאימה הנאצית.

מעשיו ומעשיה של אשתו האמיצה, אליזבטה שקנדל, הם תזכורות חודרות להיסטוריה המשותפת ולתמיכה ההדדית בין הקהילות האוקראינית והיהודית, המפריכות את הנרטיב המרושע שמקדם הקרמלין.

“וובק” הוכר על ידי יד ושם, האנדרטה הרשמית של ישראל לקורבנות השואה, כחסיד אומות העולם על גבורתו.

סיפורו הוא מגדלור של אנושיות ואומץ, המתנגד לתעמולה הרוסית חסרת המשמעות, השואפת להציג את אוקראינה כמדינה אנטישמית, נאצית.

הקמפיין התעמולתי הנוכחי של רוסיה לא רק שאינו נכון היסטורית, אלא גם פוגע עמוקות. זהו עלבון לזכר קורבנות השואה ולגבורתם של אנשים כמו וובק, שהתנגדו לאנטישמיות ולנאציזם האמיתיים. וזהו עלבון לקהילה היהודית המודרנית באוקראינה.

למרבה הצער, נרטיב זה מצא הד בקרב חלק קטן בלבד מהחברה האמריקאית והאירופית.

“לכן אני עובד עם קרן וובק על ספר חדש שיפרט את סיפורו של איוון וובצ’וק, כדי להפריך את השקרים המומצאים שמפיץ פוטין ומתנגדיו בעולם המערבי”.

ספר זה, תוך שימוש במגוון רחב של מקורות ראשוניים ומסמכים שלא פורסמו, יתמודד עם ההאשמות של פוטין כלפי האוקראינים והלאומנים האוקראינים, כמו איוון וובצ’וק, ויקרב את הקהילות האוקראינית והיהודית, כאשר המכונה הצבאית הרוסית מנסה בכוונה ליצור תהום ביניהן.

“חשיבות האיחוד של הקהילות האוקראינית והיהודית במאבק נגד התוקפנות אינה ניתנת להערכה יתרה. ברית זו היא עדות לשאיפתנו המשותפת לצדק ולכבוד הדדי. אחדותנו היא כוח רב עוצמה נגד הדיסאינפורמציה והשנאה שמפיצים מתנגדינו”.

המאבק שאנו מנהלים היום אינו רק מאבקה של אוקראינה; זהו מאבק על נשמתה של אירופה ועל עקרונות החירות והאנושיות שהם חיוניים לכל העולם. בדיוק כפי שוובק ואחרים כמוהו עמדו בפני אתגרי זמנם, עלינו גם לעמוד איתן נגד עיוות ההיסטוריה והכוונות הזדוניות של התוקפנות הרוסית.

“הקהילה הבינלאומית, במיוחד המערב, חייבת להמשיך לתמוך באוקראינה, להבטיח שהקורבנות שנעשו יוכרו, וששאיפות לעתיד של שלום וצדק יוגשמו”.

חדשות ישראל והעולם קראו בערוצים ניקק חדשות ישראל
Nikk.Agency ב

 

פורסם ב- כתיבת תגובה

קצין הכוחות המזוינים של אוקראינה “חסיד” קיבל את הפרס הבינלאומי IPA: מה ידוע על הלוחם ולמה הוא צוין


הרכב הג’אז הישראלי Yogev Shetrit Trio יופיע ב-Bouquet Kyiv Stage באוגוסט 2026 - 17.07.2026 - Новости Израиля

בצ’רנוביץ החלו ליצור את ‘מרחב השיקום’ הישראלי לילדים: פרויקט SASA Setton בתמיכת המרכז הרפואי ‘ברזילי’ באשקלון - 17.07.2026 - Новости Израиля

אוקראינה במכביה 2026: 50 ספורטאים, 13 ענפי ספורט ו-13 מדליות - 16.07.2026 - Новости Израиля

האגודה הבינלאומית לשוטרים העניקה פרס לקצין צבא אוקראינה

האגודה הבינלאומית לשוטרים (International Police Association, IPA), המאחדת אנשי אכיפת חוק מיותר מ-70 מדינות, העניקה את מדלייתה לקצין הכוחות המזוינים של אוקראינה עם הכינוי “חסיד”.

על כך דיווחו הפדרציה של הקהילות היהודיות של אוקראינה (FJCU) והפרסום JewishNews ב-22 בנובמבר 2025.
בהחלטת ה-IPA מודגש כי הפרס הוענק על מקצועיות גבוהה, אומץ ותרומה מיוחדת להגנת אוקראינה.

עבור הקהילה היהודית, ההחלטה הזו הייתה סמלית: לראשונה מזה זמן רב, נציג אוקראינה ממוצא יהודי מקבל פרס מקצועי בינלאומי דווקא כקצין קרבי בצבא פעיל.

קצין הכוחות המזוינים של אוקראינה 'חסיד' קיבל פרס בינלאומי מה-IPA: מה ידוע על הלוחם ולמה הוא צוין
קצין הכוחות המזוינים של אוקראינה ‘חסיד’ קיבל פרס בינלאומי מה-IPA: מה ידוע על הלוחם ולמה הוא צוין

מי הוא “חסיד”: עובדות שנאספו ממקורות פתוחים

מידע על “חסיד” במקורות פתוחים מועט — הוא במודע שומר על אנונימיות. עם זאת, בשנים האחרונות שמו (ליתר דיוק, הכינוי שלו) הופיע פעמים רבות בתקשורת האוקראינית וברשתות החברתיות.

מדריך וקצין מודיעין של הכוחות המזוינים של אוקראינה

בדיווח של Informator נאמר:

  • הוא לא מראה את פניו, שמו לא נחשף — זה מצוין במפורש;

  • משרת כמדריך בקו החזית;

  • מלמד לוחמי חיל רגלים, יחידות ממוכנות ומודיעין;

  • עובד מאז תחילת הפלישה המלאה, לעיתים קרובות — באזורים של קרבות פעילים.

מפקדים שהגיבו על עבודתו ציינו כי דרך ההכשרה שלו עברו אלפי חיילים — ברשתות החברתיות מוזכרת המספר “יותר מ-8,000 תלמידים”.

יהודי במוצאו ואדם מאמין

בכל המקורות האוקראיניים והיהודיים מודגש כי “חסיד” —

  • יהודי במוצאו,

  • אדם בעל השקפות דתיות,

  • מניע את הלוחמים בערכים רוחניים ובפילוסופיה שהוא עצמו חולק.

אחד המשמעויות שהוא מצטט: “להגן על אוקראינה — זה גם על האור שצריך לנצח את החושך”.

הביטוי “על האור שצריך לנצח את החושך” — זהו חלק ישיר מהמסורת החסידית, שבה האור תמיד נחשב ככוח שמפזר באופן טבעי את החושך. דימוי כזה מופיע בלימודי הבעל שם טוב, המגיד ממזריטש והאלטר רבי והוא אחד מהעקרונות המרכזיים של החסידות.

הדמות שהחברה רואה

ברשתות החברתיות האוקראיניות מתארים את “חסיד” כ:

  • מדריך עקרוני,

  • מפקד קשוח אך הוגן,

  • קצין שמשלב הכשרה מקצועית עם עמדה מוסרית אישית.

מה נשאר לא ידוע

שם מלא, דרגה, יחידה, מיקומים — לא מתפרסמים.
כמה מקורות עוינים הפיצו גרסה לא מאומתת על “שירות ביחידת עילית ישראלית”, אך אין שום אישור לכך. מקורות רשמיים אוקראיניים לא עשו הצהרות כאלה.

מה מראים חומרי הווידאו על “חסיד”: מקורות דוקומנטריים

1. וידאו מ-3 בינואר 2023 (פרויקט “מוצאים תשובות עם אינה זולוטוחינה”)

זהו אחד מההופעות המוקדמות המאושרות של “חסיד” בתקשורת — דיווח מאימון של פלוגת קרב.

בסרטון נאמר במפורש:

  • “חסיד” מאמן לוחמים אוקראינים מיחידות שונות מהימים הראשונים של המלחמה, והוא עושה זאת אך ורק בהתנדבות.

  • הוא מציג את עצמו כך:
    “אני במוצאי — יהודי ויש לי ניסיון רב בשירות ביחידות מיוחדות של אוקראינה וישראל”.

  • הוא מדגיש שהוא רואה כחובתו להעביר את הניסיון הקרבי:
    “כך אני מציל את חייהם. וליהודים אומרים: ‘הצלת חיים — הצלת את כל העולם'”.

באותו וידאו לוחמי פלוגת “העורב השחור” מספרים על קרבות קשים באזור צ’רנוביל, על חשיבות ההכנה המתמדת ועל איך המדריך עוזר להתמודד עם לחץ קרבי:

  • “כשיושבים שלושה ימים בתעלה תחת הפגזות ולא רואים את האויב — המדריך עוזר ללמוד לשמור על ראש קר”.

  • “אם לא מתאמנים — אפשר לאבד ערנות. במלחמה טעויות עולות בחיים”.

סרטון זה מציג את “חסיד” כמדריך קרבי שמשלב הכשרה מקצועית עם תמיכה פסיכולוגית בלוחמים.

2. וידאו מ-31 באוגוסט 2025: “מי הוא חסיד?”

זהו כבר חומר וידאו מאוחר ומסודר יותר, שמאגד מידע עליו לכדי דיוקן שלם.

בסרטון נאמר:

  • “חסיד” הכין באופן אישי יותר מ-8,000 לוחמים אוקראינים מובחרים.

  • יש לו ניסיון בשירות ביחידות מיוחדות של המשמר הלאומי של אוקראינה.

  • בעל הסמכה בינלאומית במרכזי הדרכה ישראליים.

  • משתמש בשיטות משלו, המבוססות על ניסיון קרבי אמיתי.

  • נוהג לפי העיקרון:
    “החימוש הוא רק כלי, האדם הוא שנלחם”.

  • רואה בפרס הגדול שלו את הרגע,
    כאשר חייל חוזר הביתה חי ושלם.

  • מודגש במיוחד אמונתו באלוהים, שעוזרת לשמור על חוסן פנימי בתנאי מלחמה.

וידאו זה מציג את “חסיד” כבר כמדריך שיטתי, מוכר ואחד מהתוצאותיים ביותר במלחמה המודרנית של אוקראינה.

מה כתבה התקשורת הרוסית הפרופגנדה על “חסיד”

התקשורת הרוסית הכובשת והמשאבים הקשורים אליה הזכירו את “חסיד” מספר פעמים, אך באופן מניפולטיבי וספקולטיבי בלבד. התזה המרכזית שהם פיתחו הייתה הגרסה שהמדריך של הכוחות המזוינים של אוקראינה הוא כביכול “לוחם עילית ישראלי לשעבר”. הצהרות כאלה הופיעו במספר אתרים רוסיים לאחר פרסום חומרי וידאו אוקראיניים על הכשרת חיילים, שבהם הופיע “חסיד”.

המשאבים הרוסיים השתמשו באותו סרטון של שירות הגבול של אוקראינה, תוך פרשנותו באופן פרופגנדי, הוספת האשמות, פרטים לא קיימים וניסיונות להציג את “חסיד” כ”שכיר חרב זר”. זו טקטיקה טיפוסית של דיסאינפורמציה רוסית: לעוות עובדות, להמציא ביוגרפיות לא קיימות וליצור דמות של “אויב חיצוני”, כדי לפגוע במתנדבים, מדריכים וקצינים אוקראינים.

מהי IPA ולמה היא מעניקה פרסים לחיילים

האגודה הבינלאומית לשוטרים היא הארגון המקצועי הוותיק והגדול ביותר בעולם של אנשי אכיפת חוק.

נוסדה בשנת 1950, כיום יש לה נציגויות ביותר מ-70 מדינות.
מטרת ה-IPA היא לקדם שיתוף פעולה בינלאומי, סדר ציבורי, חילופי מקצועיים ותמיכה בעמיתים העובדים בתנאי סיכון.

למה IPA מעניקה פרסים

ה-IPA מעניקה מדי פעם

  • מדליות על אומץ,

  • סימנים על שירות לחברה,

  • הצטיינות על תרומה לביטחון והגנה על אזרחים.

בזמן שלום, הפרסים מוענקים לרוב למשטרה — אך בזמן מלחמה האגודה מציינת במיוחד אנשים שמפגינים רמה גבוהה של מקצועיות בתנאי קרב, במיוחד אם מדובר בהגנת האוכלוסייה, הכשרת כוח אדם או הצלת חיים.

הענקת הפרס לקצין האוקראיני של הכוחות המזוינים של אוקראינה היא בדיוק מקרה כזה.

היהודים האוקראינים ממשיכים להגן על ארצם

הסיפור של “חסיד” — זה לא רק הכרה אישית. זהו סימן לתופעה שעליה אנו ב-NAחדשות כותבים באופן קבוע:
הקהילה היהודית של אוקראינה — אינה צופה מהצד במלחמה, אלא משתתפת בה.

  • חיילים יהודים משרתים בחיל רגלים, מודיעין, כוחות גבול.

  • רבנים של תנועת המתנדבים מתאמים תמיכה הומניטרית ורוחנית בחזית.

  • אלפי יהודים אוקראינים משתתפים בהגנת המדינה כחיילים, רופאים, מתנדבים, מהנדסים.

“חסיד” הפך לאחד מהסמלים של השתתפות זו: אדם שמשלב זהות יהודית, הכשרה צבאית מקצועית ושירות קרבי אמיתי.

הפרס שלו — זה תזכורת לעולם:
היהודים של אוקראינה מגנים על מולדתם כמו כל שאר אזרחי המדינה.


NAחדשות חדשות ישראל Nikk.Agency 24 בנובמבר 2025.

פורסם ב- כתיבת תגובה

יהודים מאוקראינה: מאומן לעיר הלבנה. יהודה מגידוביץ’, האדריכל הראשון של תל אביב


הרכב הג’אז הישראלי Yogev Shetrit Trio יופיע ב-Bouquet Kyiv Stage באוגוסט 2026 - 17.07.2026 - Новости Израиля

בצ’רנוביץ החלו ליצור את ‘מרחב השיקום’ הישראלי לילדים: פרויקט SASA Setton בתמיכת המרכז הרפואי ‘ברזילי’ באשקלון - 17.07.2026 - Новости Израиля

אוקראינה במכביה 2026: 50 ספורטאים, 13 ענפי ספורט ו-13 מדליות - 16.07.2026 - Новости Израиля

האדריכל הראשי הראשון של תל אביב – עיר שייעודה היה להפוך לאחת מבירות המשפיעות בעולם, היה יליד אומן יהודה מגידוביץ’, בנו של מעצב כובעי נשים מאומן בנימין צבי ועקרת הבית מאומן בשם רחל. כאשר אחד ממייסדי מדינת ישראל וראש הממשלה הראשון שלה דוד בן-גוריון בשנת 1925 ארגן קבלת פנים חגיגית לאורח המכובד ביותר, הברון רוטשילד – הוא עשה זאת בבית הכנסת הגדול של תל אביב, שנבנה על ידי יליד אומן… במדור “יהודים מאוקראינה” – יהודה מגידוביץ’ (21 בינואר 1886, אומן, אוקראינה — 5 בינואר 1961, תל אביב, ישראל).

מאומן אל העיר הלבנה: סיפורו של יהודה מגידוביץ’

באמצע המאה ה-19 חיה באומן משפחתו של הכובען בנימין-צבי מגידוביץ’. בית המלאכה שלו הדיף ריח של אדים, לבד לחוץ וסרטים טריים — ושם, בשנת 1886, נולד ילד בשם לייב, שכל תל אביב תכיר מאוחר יותר כיהודה מגידוביץ’. אמו, רחל סדובה, הייתה שומרת הבית, ואביו היה אומן שממנו הזמינו כובעים גם פקידים וגם צעירים אופנתיים. לימודים בחדר בעיירה קטנה היו התחלה טבעית לילד יהודי באותה תקופה. אבל לייב, בנוסף לתפילות ולחומש, נמשך לציורים ולצורות יוצאות דופן. שנים אחר כך, משיכה זו תוביל אותו בשנת 1903 לאודסה.

שנות אודסה: מכחול, עיפרון ואדריכלות

בתחילת המאה ה-20 הייתה אודסה עיר שבה אמנות ומסחר התמזגו בנמל הרועש. מגידוביץ’ למד אמנות באודסה, אחר כך בקייב, ואז חזר לאודסה ללמוד אדריכלות — שילוב בין אסתטיקה לחישוב הנדסי. עד 1910 כבר היה לו דיפלומה והזמנות ראשונות. כן, יהודה מגידוביץ’ למד באודסה, בין היתר במוסד חינוכי לאמנות. קרוב לוודאי (אין מקורות מהימנים המציינים היכן בדיוק למד) שהיה זה בית הספר לאמנות של אודסה עם מחלקה לאדריכלות, שם קיבל הכשרה אמנותית, ואז, כנראה, המשיך את לימודיו ב“האקדמיה לאמנויות של אודסה”, וסיים את לימודיו בערך בשנת 1910.

כך מעידים מקורות באנגלית ובעברית. באודסה הוא לא רק שרטט חזיתות. מגידוביץ’ תכנן בתים שנשאו הד לאחוזות איטלקיות וארמונות נופש צרפתיים — מותאמים, כמובן, לאקלים של אודסה ולהרגלים המקומיים. בשנת 1911 נישא לאטיל לבית פוגל, ולזוג נולדו שני בנים: רפאל מגידו ואבשלום מגידוביץ’. אבל החיים בעיר לא היו שקטים. פוגרומים, עצרות מהפכניות וקרבות ירי ברחובות אילצו את הקהילות היהודיות להתארגן להגנה עצמית. מגידוביץ’ לא עמד מנגד — השתתף בהגנה העצמית היהודית, וישנם מקורות שקוראים לו אפילו מפקד מחוזי של אחד מיחידות אלו.

1919: אודסה נפרדת

מלחמת האזרחים קרעה את האימפריה לחתיכות. באודסה, משפחות עם חבילות הצטופפו ליד הרציפים, מחכות לאישור יציאה. מגידוביץ’ קיבל תעודת זהות מזויפת כדי לעזוב את העיר, ובסתיו 1919 היה בין נוסעי אוניית הקיטור „רוסלאן”.

עם תעודת זהות מזויפת מאודסה – אל חופי ארץ ישראל…

בספטמבר 1919 הפליגה מאודסה לארץ ישראל אוניית “רוסלאן” במסע שהפך אותו לאגדה, עם שש מאות יהודים על סיפונה. הישראלים של היום מכנים את “רוסלאן” לא פחות מאשר “המייפלאואר של הציונות, שפתח את תקופת העלייה השלישית”. (“מייפלאואר” היה שמה של הספינה שהביאה לחופי ארה”ב את המתיישבים הראשונים מאנגליה). השם “רוסלאן” הפך לסמל גם עבור היהודים — למרות שלא הייתה הראשונה מאז תחילת חזרת היהודים לארץ המובטחת, שש מאות נוסעיה היו המובחרים של המדינה העתידית שקמה מאפרה…

בכל רחבי שטחה של האימפריה הרוסית לשעבר השתוללה מלחמה, כאשר באודסה בכל בתי הנמל ואף ישירות על החבילות במרכז הכיכר, הצטופפו פליטים יהודים. 170 מהם היו פליטים מצפת וטבריה – נתיני בריטניה, שרצו לחזור לארץ ישראל. הקונסול הבריטי פנה בבקשה לשלטונות אודסה הסובייטית – ואלה נתנו אישור ליציאה. אך אודסה לא הייתה אודסה אם לא היו מוסיפים לאותם 170 זרים עוד כחמש מאות יהודים מאוקראינה, פולין ורוסיה. הם למדו במהירות את הגיאוגרפיה של ארץ ישראל כדי לא “להיחשף” בשיחה בצ’קה האודסאית, ואת השפות הדרושות — עברית ואנגלית — כולם כבר ידעו ללא צורך בלימוד נוסף. בנוסף, אנשי מקצוע מאודסה הכינו לכל אחד תעודת עולה (“תעודת עולה”) עם חותמת “ועדת הפליטים מארץ ישראל להחזרתם הביתה”.

לבסוף “רוסלאן” קיבלה אור ירוק – למסע אל ארץ ישראל הרחוקה יצא יליד אומן יהודה מגידוביץ’ יחד עם אישים שיהפכו למפורסמים בישראל – ההיסטוריון קלאוזנר, העורך לעתיד של העיתון המפורסם “הארץ” גליקסון, המשורר ראטוש, הרופא יאססקי, האמנים קונסטנטינובסקי, פרנקל, נבון וליטבינובסקי, הפסל ציפר, שר החינוך לעתיד דינור, חברת הכנסת לעתיד רחל כהן-כגן, אמו של ראש הממשלה לעתיד יצחק רבין – רוזה כהן…

זה לא היה רק מסע – הישראלים יקראו לו מאוחר יותר “המייפלאואר של הציונות”. על הסיפון היו כ-600 איש: היסטוריונים, אמנים, פוליטיקאים לעתיד, משוררים. ב-19 בדצמבר 1919 עגנה “רוסלאן” ביפו, ומגידוביץ’, יחד עם האחרים, ירד אל האדמה שתהפוך לביתו החדש.

יהודים מאוקראינה: מאומן אל העיר הלבנה. יהודה מגידוביץ' — האדריכל הראשון של תל אביב
יהודים מאוקראינה: מאומן אל העיר הלבנה. יהודה מגידוביץ’ — האדריכל הראשון של תל אביב

התחלה בתל אביב: שרטוטים מאודסה

הוא לא הגיע בידיים ריקות — במטענו היו מאות פרויקטים מאודסה שהצליח להציל מהארכיונים. רובם היו תוכניות לוילות בסגנון הריביירה האיטלקית והצרפתית, שעובדו “בסגנון אודסאי”. כעת נועד להם להפוך לבתים ברחובות מונטיפיורי, נחלת בנימין וברבעים החדשים. רבות מהאחוזות הללו נבנו בתל אביב, תוך פרשנות מחודשת כבר בסגנון יהודי. בשנת 1920 מונה האדריכל הראשי הראשון של תל אביב. הוא היה אחראי על התכנון ואישור הפרויקטים, ובמקביל גם תכנן בעצמו — לעיתים באקלקטיות עם אלמנטים של סגנון מורי, ולעיתים באר-דקו קפדני. בתפקיד זה כיהן עד 1923, ולאחר מכן פתח משרד עצמאי.

חברו של ראש העיר ופרויקטים נועזים

את ראש העיר מאיר דיזנגוף הכיר עוד מימי אומן. הידידות סייעה — לא במובן של פריבילגיות, אלא במובן של אומץ בהחלטות. כך, “קזינו גלי אביב” — מבנה על כלונסאות ממש מעל המים — הפך לכרטיס הביקור של העיר. כאן נפגשה הבוהמה היצירתית, ואף וינסטון צ’רצ’יל ביקר. הקזינו שרד את סערת 1936 אך נהרס לאחר מותו של דיזנגוף — בחייו ראש העיר “החזיק יד” מעל פרויקט חברו. בשנת 1923 פתח יהודה מגידוביץ’ משרד אדריכלות משלו והחל לבנות בעיר מבני מגורים ומבני ציבור, שהיו אז מבוקשים במיוחד בעיר הצעירה. עד היום ידועה חברת הבנייה “רפאל מגידו”, שנקראה על שם בנו של מגידוביץ’.

מגידוביץ’ עבד בסגנון אר נובו – כך נקראת בישראל הגרסה המקומית של סגנון המודרני. מבנים מעניינים רבים נהרסו, למשל “בית קובלקין” באזור כיכר דיזנגוף, והקזינו – “מבנה מדהים, מרווח וקליל, ברוח אנשים עליזים”. אך רבים, למרבה המזל, שרדו, בהם בית הכנסת הגדול ברחוב אלנבי, “בית לוין”, מלון “נורדאו”, מלון “בן נחום”, ו”בית הקרוסלה” בשדרות רוטשילד. במרכז “בית הקרוסלה” נבנה קמין, ומבפנים נתלה על החלונות שורת חלונות ויטראז’ צבעוניים שנייה. הם היו תלויים על טבעות, וכאשר האוויר שחומם על ידי אש הקמין גרם להם לזוז מעט, השתקפויות האש שיחקו בזכוכיות הוויטראז’, ואז כתמים צבעוניים ומוארים רקדו ברחבי החדר — ומכאן שם הבית. “הבית עם העמודים” ברחוב רמב”ם מעוטר בעמודים וקשתות — אלמנטים של הסגנון הקלאסי. הוא נבנה בשנת 1924 וכיום כלול ברשימת הבתים לשימור. הכיכר שבה נמצא המבנה נושאת את שמו של יהודה מגידוביץ’.

בית לוין: פיגוע ומנגנון סודי

בשנת 1923 הטיל הסוחר העשיר יעקב לוין על מגידוביץ’ לבנות אחוזה בשדרות רוטשילד. האדריכל תכנן וילה טוסקנית עם מגדל שגגו יכול להיפתח, ולחשוף נוף לשמי הכוכבים בחג הסוכות. בשנים שונות פעל בבית בנק, בית ספר בריטי, מטה “ההגנה”, ולאחר מכן שגרירות ברית המועצות. בשנת 1953 השליכו לוחמי “אצ”ל” ו”לח”י” רימון לתוך המבנה — מחאה נגד עלילת “פרשת הרופאים” האנטישמית בברית המועצות. אנשים נפצעו, ביניהם אשת השגריר. שלושה ימים לאחר מכן ניתקה ברית המועצות את היחסים הדיפלומטיים עם ישראל — עד מותו של סטלין.

בשנת 1991 הוכר בית לוין, מעשה ידי יליד אומן, כ”אתר בעל ערך אדריכלי מיוחד” והחלה שחזור יקר במיוחד — בהשתתפות מיטב המומחים וציוד שיובא במיוחד מדרום אפריקה. כאשר עסקו המשחזרים במגדל, הם גילו בחלקו העליון ערימה של עיתונים ישנים ומנגנון מופלא שמטרתו לא הייתה ידועה. הם ניסו להפעילו — ונדהמו כאשר הגג מעל ראשיהם נפתח: המנגנון, שהומצא על ידי האומן מהאומן, פעל כראוי גם לאחר 70 שנה!

לאחר השחזור פעלו בבית לוין אולמות תצוגה ומשרד של בית המכירות הפומביות המפורסם “סותבי’ס”. בשנת 2006 נרכשה הווילה על ידי המיליארדר הקנדי ג’רי שוורץ תמורת 35 מיליון שקל (סכום הדומה לעלות מגדל “בית אלרוב” הסמוך). הבית, שנבנה על ידי יליד אומן, נותר עד היום אחת מאבני החן האדריכליות המרכזיות במסלולי התיירות של הבירה.

סגנון אדריכלי

במהלך הקריירה שלו הוא תכנן מעל 500 מבנים. בית הכנסת הגדול, וילות עם עמודים וכיפות, בתים בסגנון אר דקו ובסגנון הבינלאומי — כל אלה הם מעשיו של מגידוביץ’. אפילו כשהתקדם לעבר המודרניזם, שמר על הרגלו להוסיף פרטים — קשתות, מגדלים קטנים, סבכות דקורטיביות — שהפנו אל עברו האירופי והאוקראיני.

אוקראינה בזיכרון וביצירה

לאחר ההגירה, הוא לא יכול היה לחזור לאוקראינה — השלטון הסובייטי לא איפשר קשרים כאלה. אך בפרויקטים שלו תמיד ניתן היה למצוא הדים ל”תקופה האוקראינית”: פרופורציות החזיתות, שיטות התכנון, פתרונות דקורטיביים. מדריכי טיולים ישראליים מכנים אותו בעקביות “יליד אומן”. בשנים האחרונות נזכרו בו גם חוקרי מורשת אוקראיניים: פורסמו מאמרים במחוז צ’רקאסי, ובמוזיאון באודסה בשנת 2024 אף נערך סקירה של שנותיו באודסה.

סיום ומורשת

בשנת 1954 לקה מגידוביץ’ בשבץ והפסיק לעבוד. הוא נפטר בשנת 1961 בתל אביב ונקבר בבית העלמין קריית שאול. הוא הותיר אחריו לא רק מבנים, אלא גם דוגמה לאיך אדם מעיר אוקראינית פרובינציאלית יכול להשפיע על מראה אחת הערים המפורסמות בעולם. הוא הותיר אחריו בנים וצאצאים. הבית המשפחתי ברחוב מוגיליבר, שלא נכלל ברשימת אתרי המורשת העירונית, נהרס בשנת 2016, ובמקומו נבנה מבנה מגורים מודרני.

בשנת 1993 פרסם האדריכל גלעד דובשני ספר מקיף המוקדש ליצירתו של מגידוביץ’ ולתרומתו לפיתוח תל אביב ותעשיית הבנייה של ישראל. בשנת 2019 הוצב ברחוב הולכי הרגל נחלת בנימין אנדרטה לכבודו.

… מדור «יהודים מאוקראינה» באתר NAnews – חדשות ישראל מספר על אנשים שמקורם באוקראינה ותרומתם — בהיסטוריה של העם היהודי וישראל. אלה סיפורים שבהם הניסיון האוקראיני והגורל הישראלי משתלבים במסלול חיים אחד. הביוגרפיה של יהודה מגידוביץ’ היא דוגמה בולטת לקשר זה, מאומן ואודסה ועד מאות מבנים בעיר הלבנה.

פורסם ב- כתיבת תגובה

“ביקור סודי” במוסקבה של שר המורשת של ישראל עמיחי אליהו: מורשת יהודי ברית המועצות או דלת מסוכנת לקרמלין?


הרכב הג’אז הישראלי Yogev Shetrit Trio יופיע ב-Bouquet Kyiv Stage באוגוסט 2026 - 17.07.2026 - Новости Израиля

בצ’רנוביץ החלו ליצור את ‘מרחב השיקום’ הישראלי לילדים: פרויקט SASA Setton בתמיכת המרכז הרפואי ‘ברזילי’ באשקלון - 17.07.2026 - Новости Израиля

אוקראינה במכביה 2026: 50 ספורטאים, 13 ענפי ספורט ו-13 מדליות - 16.07.2026 - Новости Израиля

“הביקור הסודי” של שר המורשת של ישראל, עמיחי אליהו, במוסקבה העלה שאלות לא בגלל הרעיון של מרכז המורשת ליהודי ברית המועצות, אלא בגלל ההקשר הפוליטי של הנסיעה. הפרויקט קודם מזמן בישראל, ולכן הסצנה הרוסית בסיפור הזה נראית מיותרת, מסוכנת ודורשת הסברים פומביים.

הנסיעה הסודית למוסקבה: מה ידוע על 4–7 ביוני 2026

הביקור של עמיחי אליהו ברוסיה נקרא “סודי” בעיקר כי זו הנוסחה שבה השתמש ערוץ 7, שהיה הראשון לדווח על נסיעת השר ב-4 ביוני 2026. לא מדובר בעסקה סודית מוכחת ולא במשימה סגורה מאושרת, אלא בכך שהנסיעה לא הוצגה מראש לציבור כביקור רשמי רגיל עם סדר יום פתוח, רשימת פגישות ומסגרת דיפלומטית ברורה.

למדינה דמוקרטית זהו הבדל חשוב. אם שר נוסע למדינה שמנהלת מלחמה אגרסיבית נגד מדינה דמוקרטית שכנה ותומכת בקשרים הדוקים עם איראן, נסיעה כזו דורשת שקיפות מרבית. כאשר הציבור לומד על כך מדיווחי התקשורת, שבהם הביקור עצמו נקרא “סודי”, השאלה הופכת לא טכנית אלא פוליטית: מדוע הדיון במרכז המורשת ליהודי ברית המועצות התקיים דווקא כך?

בכותרת המשנה של הפרסום נאמר במפורש: שר המורשת עמיחי אליהו טס היום בסודיות לרוסיה על רקע המלחמה במדינה והרגישות הדיפלומטית ביחסים עם ישראל — לקידום הקמת מרכז המורשת ליוצאי ברית המועצות בראשון לציון“.

לפי מקור ישראלי, הנסיעה הייתה אמורה להימשך בסוף השבוע. חזרת השר הייתה צפויה ביום ראשון, 7 ביוני 2026.

"הביקור הסודי" במוסקבה של שר המורשת של ישראל עמיחי אליהו: מורשת יהודי ברית המועצות או דלת מסוכנת לקרמלין?
“הביקור הסודי” במוסקבה של שר המורשת של ישראל עמיחי אליהו: מורשת יהודי ברית המועצות או דלת מסוכנת לקרמלין?

במבט ראשון המטרה הרשמית נראית כמעט בלתי מזיקה: דיון במרכז המורשת ליהודי ברית המועצות לשעבר. עבור ישראל נושא כזה אכן חשוב. מדובר לא במוזיאון דקורטיבי, אלא בזיכרון של עלייה עצומה, על אנשים שחיו במשך עשרות שנים תחת אנטישמיות סובייטית, נאבקו על הזכות לצאת, שמרו על זהות יהודית, למדו עברית במחתרת, עברו סירובים, חקירות, פיטורים ולחץ המערכת.

אבל דווקא בגלל זה הנסיעה למוסקבה מעוררת לא פחות, אלא יותר שאלות.

מרכז המורשת ליהודי ברית המועצות — סיפור ישראלי. זהו סיפור של ראשון לציון, חיפה, אשדוד, בת ים, נתניה, באר שבע, ירושלים, כרמיאל, אריאל ועשרות ערים אחרות, שבהן חיים יוצאי ברית המועצות לשעבר, ילדיהם ונכדיהם. זהו סיפור של אנשים שהפכו לרופאים, מהנדסים, מדענים, מוזיקאים, אנשי צבא, יזמים, מורים, פוליטיקאים, עיתונאים וחלק מהחברה הישראלית.

ואם כל זה כבר נמצא בישראל, עולה שאלה פשוטה: למה השר הישראלי היה צריך דווקא את מוסקבה?

מי הוא שר המורשת ולמה התפקיד הזה חשוב

עמיחי אליהו מכהן כשר המורשת של ישראל. בעברית זה שר המורשת. באופן פורמלי המשרד קשור לפרויקטים ממשלתיים של זיכרון היסטורי, ארכיאולוגיה, אנדרטאות, מוזיאונים, מורשת יהודית ומורשת קהילות.

כלומר, על הנייר השתתפות אליהו בפרויקט מרכז המורשת ליהודי ברית המועצות מובנת. דווקא משרדו יכול להקצות תקציבים, לקדם יוזמות מוזיאליות, חינוכיות וזיכרוניות, לתמוך בפרויקטים של זיכרון קהילות יהודיות שונות.

אבל כאן טמונה הרגישות הפוליטית של המצב.

זיכרון היסטורי — אינו אזור נייטרלי. במיוחד כשמדובר ברוסיה. מוסקבה משתמשת במשך עשרות שנים בזיכרון מלחמת העולם השנייה, העבר הסובייטי, “בני המולדת”, תפוצות ו”אמת היסטורית” ככלי השפעה בחו”ל. דרך מרכזים תרבותיים, פרויקטים ארכיוניים, ארגוני ותיקים, קשרי קהילה ואירועי זיכרון רוסיה יודעת להיכנס למקומות שבהם ערוץ פוליטי ישיר ייראה רעיל מדי.

לכן ביקור שר המורשת של ישראל ברוסיה לא יכול להיחשב כמשלחת תרבותית רגילה.

במיוחד אם הביקור עצמו נקרא “סודי”.

מרכז המורשת ליהודי ברית המועצות לא נולד במוסקבה

העיקר שחשוב לקבוע מיד: מרכז המורשת ליהודי ברית המועצות אינו רעיון חדש של עמיחי אליהו ואינו פרויקט שנולד מנסיעתו למוסקבה.

היוזמה הזו הופיעה והתפתחה בישראל.

כבר ב-8 במרץ 2021 Vesty כתבו על הקמת עמותת “מעלות” הנה האתר שלה – https://maalot.org/, ששמה לה למטרה לפתוח בישראל מרכז מורשת ליהודי ברית המועצות. להנהלה נכנסו נציגים ידועים של ישראל דוברת הרוסית: הסופר דוד מרקיש, המוזיקאי ויאצ’סלב גנלין, השחקנית נטשה מנור, העיתונאית ויקטוריה דולינסקי, פרופסור לסלאביסטיקה באוניברסיטה העברית וולף מוסקוביץ’. ההנהלה הובלה על ידי סופר ועיתונאי לשעבר, דוד שכטמן, בעבר דובר מפלגת העולים דוברי הרוסית “ישראל בעלייה”.

זו נקודת התחלה חשובה ביותר.

הפרויקט מההתחלה היה קשור לא לנרטיב הקרמלין, אלא לחוויית היהודים דוברי הרוסית בישראל, לסיפור הסירובניקים, לזיכרון העלייה, למעגלים אקדמיים וציבוריים בתוך המדינה.

באותו פרסום ב-Vesty הוסבר למה צריך מרכז כזה. ליוצאי ברית המועצות, למרות תרומתם העצומה להקמת ופיתוח ישראל, לא היה מרכז מלא, מוזיאון או אפילו מקום קבוע קטן שבו תוצג ההיסטוריה של הקהילה הזו.

זהו טיעון חזק וצודק.

בישראל קיימים מרכזי מורשת ליהודי בבל, תימן, אתיופיה, צפון אפריקה וקהילות אחרות. אבל העלייה המיליון מברית המועצות לשעבר נותרה זמן רב ללא פלטפורמת זיכרון ממלכתית משלה. עבור מדינה שבה עולים דוברי רוסית שינו את הרפואה, המדע, הטכנולוגיה, התרבות, הצבא, הכלכלה והפוליטיקה, זה באמת נראה מוזר.

מרכז כזה נחוץ.

השאלה אינה בכך.

השאלה היא מדוע פרויקט שנבנה במשך שנים בישראל פתאום קיבל צל מוסקבאי ביוני 2026.

מה היה אמור לכלול המרכז

לפי התכנון הראשוני של “מעלות”, מרכז המורשת ליהודי ברית המועצות היה אמור להיות לא רק מוזיאון עם תצוגות ותמונות. הוא היה אמור לספר על הישגי היהודים הסובייטים במדע, באמנות ובספורט, על הישרדות בתנאי אנטישמיות ממלכתית קשה, על התנועה הציונית, התרבות היידישיסטית, חב”ד ותנועות דתיות יהודיות אחרות שפעלו במחתרת בברית המועצות, למרות רדיפות ה-NKVD-KGB.

בלוק נפרד היה אמור להיות מוקדש לתרומת יוצאי ברית המועצות להקמת ופיתוח ישראל. כמו כן, תוכנן להציג את הקהילות היהודיות במרחב הפוסט-סובייטי.

זו לא היסטוריה מוסקבאית.

זו היסטוריה של אנשים שבדרך כלל דווקא ברחו מהמערכת הסובייטית. היסטוריה של אלה שרצו לחיות כיהודים, לדבר עברית, לנסוע לישראל, לבנות את חייהם מחוץ לשליטה הסובייטית.

לכן סמלית חשוב מאוד מי בדיוק הופך לבעלים של הזיכרון הזה.

אם מרכז המורשת ליהודי ברית המועצות נבנה בישראל, ההיגיון שלו ברור: מדינת ישראל סוף סוף מכירה בכך שהעלייה הגדולה והיהודים מברית המועצות לשעבר הם חלקים מרכזיים בהיסטוריה הלאומית.

אם סביב הפרויקט הזה מופיעה נסיעה סודית של שר למוסקבה, עולה גוון אחר: כאילו המדינה שממנה רבים עזבו בגלל אנטישמיות, רדיפות וחוסר חופש, שוב מקבלת זכות להיות נוכחת באריזת הזיכרון הזה.

וזה כבר מסוכן.

“מעלות” עבדה שנים, ולא חיכתה לאות מרוסיה

ב-7 ביוני 2024 Madan פרסם חומר על כך שעמותת “מעלות” עוסקת כבר שמונה שנים בהקמת מרכז המורשת ליהודי ברית המועצות. במהלך השנים הללו, כפי שנאמר בפרסום, נאספו מסמכים, עדויות וארטיפקטים, נערכו תערוכות, הרצאות, מפגשים וסמינרים.

באותו חומר צוין: בשנת 2016 התכנסה קבוצה יוזמתית, שכללה אנשי מדע, תרבות ופעילים ציבוריים. הם הקימו מועצת נאמנים ל”מעלות”. היוזמה נתמכה על ידי נתן שרנסקי, יולי אדלשטיין ופוליטיקאים אחרים.

זה הורס את ההסבר האפשרי, כאילו הנסיעה של אליהו למוסקבה הייתה נחוצה ל”הפעלת” הפרויקט.

הפרויקט לא נזקק להפעלה ממוסקבה.

הוא כבר היה.

היו לו אנשים.

הייתה לו רעיון.

היו לו מסמכים, עדויות, ארטיפקטים, תערוכות, הרצאות, תמיכה ציבורית, בעלי ברית פוליטיים ובסיס ישראלי.

יתרה מכך, Vesty כבר ב-2021 כתבו שהעמותה קיבלה תמיכה מיולי אדלשטיין, נתן שרנסקי, הנהלת מוזיאון התפוצות בתל אביב, וכן חתמה על הסכם עם האוניברסיטה העברית בירושלים, שהקימה קבוצת פרופסורים האחראים על תוכן המוזיאון.

כלומר, אפילו הבסיס המומחה היה ישראלי.

בדיוק בגלל זה השאלה לביקור ב-4 ביוני 2026 הופכת לקשה יותר: מה בדיוק היה צריך לחפש במוסקבה, אם היסטוריונים, פעילים ציבוריים, מדענים, סירובניקים לשעבר, מסמכים, ארכיונים משפחתיים והקהל היעד עצמו כבר נמצאים בישראל?

הכסף כבר הוקצה: למה אז הנסיעה עכשיו?

עוד עובדה חשובה: ביוני 2024 ממשלת ישראל כבר הקצתה 25 מיליון שקלים להקמת מרכז המורשת ליהודי ברית המועצות.

מתוך סכום זה:

  • 12 מיליון שקלים היו אמורים להגיע ממשרד המורשת, בראשות עמיחי אליהו;
  • 4.5 מיליון — ממשרד התרבות והספורט;
  • 3 מיליון — ממשרד העלייה והקליטה;
  • 3 מיליון — ממשרד הבינוי;
  • עוד 3 מיליון — ממשרד הפיתוח של הנגב והגליל.

זהו רגע מפתח.

אם התקציב הוקצה כבר ב-7 ביוני 2024, אז הנסיעה של אליהו למוסקבה ב-4 ביוני 2026 לא יכולה להיראות כשלב התחלתי רגיל של הפרויקט. עברו כמעט בדיוק שנתיים.

במהלך הזמן הזה היה הגיוני לצפות להליך ממשלתי ישראלי: ועדה, קונספט, בחירת אתר, עבודה עם ארכיונים, גיוס חוקרים, תוכנית אדריכלית, אסטרטגיה חינוכית, השתתפות “מעלות”, האוניברסיטה העברית, מוזיאונים, רשויות מקומיות וארגוני עולים.

כך בדיוק זה תואר בפרסום Madan: לאחר החלטת הממשלה הייתה אמורה להתחיל הליך ממשלתי רגיל, שבמסגרתו הוועדה תפתח תוכנית — איך יהיה המרכז, איפה הוא יוקם ומה ייכלל בו.

אבל אחרי שנתיים מופיע לא דוח פומבי על קידום הפרויקט, לא מצגת קונספט בראשון לציון, לא דיון עם הקהילה דוברת הרוסית בישראל, אלא ביקור סודי של שר ברוסיה.

זו הבעיה הפוליטית.

לא המרכז עצמו.

לא הזיכרון.

לא “מעלות”.

לא העלייה הגדולה.

אלא דווקא הסצנה המוסקבאית.

המרכז נחוץ לישראל — אבל בלי גוון קרמליני

חשוב לומר במפורש: הביקורת על נסיעת אליהו לא צריכה להפוך לביקורת על עצם הרעיון של מרכז המורשת ליהודי ברית המועצות.

להפך.

מרכז כזה נחוץ מזמן. הוא צריך לספר על האנטישמיות הממלכתית הסובייטית, על איסור החיים הדתיים היהודיים, על לימוד עברית במחתרת, על מאבק הסירובניקים, על משפחות שחיכו שנים לאישור יציאה, על אלה שעברו דרך בתי כלא, פיטורים, מעקב, לחץ ה-KGB ובידוד חברתי.

הוא צריך לספר גם על דבר אחר: על איך אנשים שהגיעו מברית המועצות לשעבר שינו את ישראל.

אלה רופאים שחיזקו את הרפואה הישראלית.

מהנדסים שנכנסו למגזר הטכנולוגי.

מדענים, מוזיקאים, מורים, יזמים, ספורטאים, עיתונאים, קצינים, חיילים, עובדים סוציאליים, פעילים מוניציפליים.

אלה ילדים של עולים שכבר מדברים עברית כשפת אם, משרתים בצבא, עובדים בסטארטאפים, מלמדים, מרפאים, בונים עסקים, יוצרים את התרבות הישראלית ולעיתים קרובות יודעים מעט מדי על העבר הסובייטי של משפחתם.

בדיוק בגלל זה מרכז המורשת ליהודי ברית המועצות צריך להיות בישראל לא רק פיזית, אלא גם מבחינת המשמעות.

זו צריכה להיות זיכרון ישראלי, ולא פלטפורמה לכוח רך רוסי.

NAחדשות — חדשות ישראל | Nikk.Agency רואה את הסיפור הזה לא כוויכוח על זכותם של יהודי ברית המועצות לזיכרון. הזכות הזו ברורה. השאלה היא אחרת: מדוע פרויקט שצמח מהקהילה דוברת הרוסית בישראל, מחוויית הסירובניקים, העלייה הגדולה ועבודת עמותת “מעלות” רבת השנים, פתאום מקבל צל מוסקבאי דווקא עכשיו — 4 ביוני 2026, ברגע של מלחמת רוסיה נגד אוקראינה, קשרים הדוקים של מוסקבה עם איראן והמתח הפוליטי הגובר בתוך ישראל.

הקשר הרוסי: למה מוסקבה אינה נייטרלית עבור ישראל

רוסיה היום — לא רק “מדינה של ברית המועצות לשעבר”, לא טריטוריה ארכיונית ולא שותף תרבותי נייטרלי.

מאז 24 בפברואר 2022 רוסיה מנהלת מלחמה כוללת נגד אוקראינה. עבור רבים מהישראלים ממוצא אוקראיני, עבור עולים מאוקראינה, עבור משפחות שיש להן קרובים שחיים בקייב, חרקוב, אודסה, דניפרו, ניקולייב, זפורוז’יה, חרסון או לבוב, זו לא גיאופוליטיקה מופשטת.

זו מלחמה שבה טילים רוסיים פוגעים בערים שבהן חיו הוריהם, סביהם, חבריהם, חברי כיתתם, שכניהם.

במקביל רוסיה קשורה יותר ויותר עם איראן — מדינה שהפכה לאיום ישיר על ישראל. לפי חומרים שפורסמו על ידי UNITED24 Media, המבוססים על הדלפות של מסמכים רוסיים, מוסקבה מספקת לאיראן טילים אוויריים ונשק הקשור ל-Su-35, כולל טילים מסוגים “אוויר-אוויר” ו”אוויר-קרקע”.

פרסום אחר של UNITED24 Media טען שמסמכים רוסיים מראים על המשך חוזים הקשורים ל-Yak-130 ו-Su-35 עבור איראן.

עבור ישראל זו לא פרט שולי.

איראן תקפה את ישראל בטילים ובמל”טים. טהרן מחמשת ותומכת בכוחות עוינים לישראל. ורוסיה, שמנהלת במקביל מלחמה נגד אוקראינה, נשארת שותף צבאי חשוב של איראן.

לכן נסיעת שר ישראלי למוסקבה לא יכולה להיתלש מהרקע הזה.

מדינה שעוזרת לאיראן לחזק את הפוטנציאל הצבאי, פתאום הופכת למקום הביקור הראשון מזה שנים של שר ישראלי בנושא מורשת היסטורית של יהודי ברית המועצות.

זה נראה לפחות פוליטית חסר אחריות.

זיכרון ככלי השפעה

רוסיה יודעת לעבוד דרך נושאים שנראים רכים.

לא תמיד זה סיסמה ישירה “תמכו ברוסיה”. לעיתים קרובות הכל עדין יותר: זיכרון המלחמה, כבוד לוותיקים, תרבות, שפה, “אמת היסטורית”, מאבק ב”שכתוב ההיסטוריה”, הגנה על “בני המולדת”, קשרים עם קהילות, כנסים, קרנות, נסיעות, אנדרטאות, ארכיונים.

במובן הזה מרכז המורשת ליהודי ברית המועצות — נושא רגיש מאוד.

כי כאן מצטלבים כמה רבדים בבת אחת: העבר הסובייטי, העלייה דוברת הרוסית, הזהות היהודית, זיכרון משפחתי, טראומת האנטישמיות, הכרת תודה לישראל, נוסטלגיה לשפה ולתרבות, פוליטיקה של אלקטורט דובר רוסית.

עבור החברה הישראלית זה חשוב.

עבור מכונת התעמולה הרוסית — זה גם יכול להיות מעניין.

זו הסיבה שכל קשר של פרויקט כזה עם מוסקבה צריך להיות שקוף לחלוטין. מי הזמין? מי תיאם? עם מי היו פגישות? האם נדונו רק שאלות תרבותיות? האם היו מעורבות מבנים ממשלתיים רוסיים? האם היו קרנות הקשורות לקרמלין? האם הוצעו כספים, ארכיונים, תמיכה ארגונית, קשרים פוליטיים?

כרגע אין תשובות פומביות.

יש רק את העובדה של נסיעה סודית.

וזה לא מספיק.

הקשר הבחירות והקהל דובר הרוסית

הביקור מתרחש ביוני 2026, כאשר ישראל כבר חיה באווירה פוליטית מתוחה. הקהל דובר הרוסית נשאר קבוצה אלקטורלית בולטת, והנושא של כבוד לעלייה הגדולה, ליהדות הסובייטית ולזיכרון יוצאי ברית המועצות לשעבר יכול לשמש במובייליזציה פוליטית.

אין צורך להמציא קונספירציה.

מספיק לראות את הצירוף של הגורמים.

שר ממפלגת ‘כוח יהודי’.

ביקור סודי במוסקבה.

נושא מרכז המורשת של יהודי ברית המועצות.

פרויקט שכבר שנים רבות מתפתח בישראל.

תקציב שהוקצה כבר ביוני 2024.

רוסיה, שמנהלת מלחמה נגד אוקראינה.

רוסיה, הקשורה לאיראן.

הקהל דובר הרוסית בישראל.

תקופת הבחירות.

כל נקודה בנפרד ניתן לנסות להסביר. יחד הם יוצרים תמונה שלא ניתן להוריד על נסיעה רגילה.

אילו שאלות צריכות להישאל בפומבי

כעת השאלה המרכזית אינה האם יש צורך במרכז המורשת של יהודי ברית המועצות. יש צורך.

השאלה המרכזית היא מי ולמה מושך את הפרויקט הזה להקשר מוסקבאי.

הציבור הישראלי זכאי לקבל תשובות.

מי יזם את הנסיעה של עמיחי אליהו לרוסיה ב-4 ביוני 2026?

למה הביקור היה סודי?

למה הנסיעה התרחשה בסוף השבוע ובתקופת השבת?

למה היה צורך דווקא במוסקבה כדי לדון במרכז הזיכרון הישראלי?

עם מי בדיוק נפגש השר?

האם היו בין המשתתפים בפגישות נציגים של מבנים ממשלתיים רוסיים?

האם נדונו רק שאלות מרכז המורשת או גם נושאים פוליטיים?

האם הוצעה תמיכה פיננסית, ארכיונית, ארגונית או תקשורתית רוסית?

למה פרויקט שקודם בישראל על ידי ‘מעלות’, דוד שכטר, מרינה בן-אריה, נתן שרנסקי, יולי אדלשטיין, חוקרים, מוזיאונים ופעילים חברתיים, פתאום דרש נסיעה של שר למדינה שמנהלת מלחמה נגד אוקראינה?

מה השתנה בין 7 ביוני 2024, כאשר ממשלת ישראל הקצתה 25 מיליון שקל, ל-4 ביוני 2026, כאשר שר המורשת טס לרוסיה?

זו לא רטוריקה לשם סקנדל.

אלו שאלות נורמליות למדינה דמוקרטית.

איפה צריכה להיות זיכרון יהודי ברית המועצות

זיכרון יהודי ברית המועצות צריך להיות בישראל.

לא רק מבחינת גיאוגרפיה. מבחינת שליטה, משמעות, שפה, ערכים ועצמאות פוליטית.

מרכז המורשת צריך לספר על יהודי קייב, אודסה, חרקוב, מוסקבה, לנינגרד, מינסק, קישינב, טביליסי, באקו, ריגה, וילנה, טשקנט, צ’רנוביץ, דנייפר, לבוב, בוכרה, סמרקנד, קוטאיסי ועשרות ערים אחרות של ברית המועצות לשעבר.

אבל לספר את הסיפור הזה צריך מנקודת מבט ישראלית.

זהו סיפור של אנשים שלא היו ‘העולם הרוסי’. הם היו יהודים, לעיתים קרובות נשללו מהזכות להיות יהודים בגלוי.

רבים מהם נלחמו לא כדי לשמור על הזהות הסובייטית, אלא כדי לחזור לזהות היהודית ולעלות לישראל.

זו הסיבה שזה מסוכן כאשר מוסקבה מנסה להופיע ליד זיכרון כזה כשותף טבעי.

למוסקבה אין מונופול מוסרי על זיכרון יהודי ברית המועצות.

יתרה מכך, המערכת הסובייטית הייתה אחד המקורות של הטראומה שהמרכז הזה צריך להסביר לדורות הבאים.

מסקנה: מרכז — כן, צל מוסקבאי — לא

מרכז המורשת של יהודי ברית המועצות נחוץ לישראל.

עבודת עמותת ‘מעלות’ חשובה.

היסטוריית הסירובניקים, העברית המחתרתית, האנטישמיות הסובייטית, העלייה הגדולה והתרומה של יוצאי ברית המועצות לשעבר לישראל צריכה לקבל מקום ראוי בזיכרון הלאומי.

אבל הביקור הסודי של שר המורשת עמיחי אליהו במוסקבה ב-4 ביוני 2026 נראה לא כשלב הכרחי ביצירת המרכז, אלא כמחווה פוליטית מסוכנת.

במיוחד כי הפרויקט כבר שנים רבות מתפתח בישראל, היה לו בסיס ציבורי, תמיכה של דמויות ידועות, קשרים עם מבנים אקדמיים ומוזיאליים, והמימון הממשלתי הוקצה כבר ב-7 ביוני 2024.

אם המטרה הייתה רק במורשת, ניתן היה לדון בה ברישון לציון, ירושלים, תל אביב, חיפה, אשדוד או בכל עיר ישראלית אחרת.

אם יש צורך בארכיונים — יש חוקרים, בסיסים דיגיטליים בינלאומיים, אוניברסיטאות, אוספים משפחתיים, קרנות, קהילות וערוצים מקצועיים.

אם יש צורך בעדויות — הן חיות כאן, בישראל.

אם יש צורך בתלמידים, חיילים, משתתפי ‘מסע’, ‘תגלית’, נאעל’ה ועולים חדשים — הם גם כאן.

אז מה היה נחוץ במוסקבה?

זו השאלה שצריכה להישאר במרכז המאמר.

כי מרכז המורשת של יהודי ברית המועצות צריך לספר את הסיפור הישראלי — סיפור של אנשים שיצאו מהמערכת הסובייטית ובנו חיים חדשים בישראל. זיכרון זה לא צריך להפוך לדלת כניסה למדינה שמשתמשת היום בהיסטוריה כנשק, מנהלת מלחמה נגד אוקראינה ומחזקת קשרים עם אויבי ישראל.