טרוריסטים רוסים שוב מכים באזרחים: קריבוי רוג הכריזה על אבל לאחר מתקפת טילים - 23.06.2026
- Новости Израиля
2.5 טריליון שקל חוב פרטי: מדוע ישראל נראית רגועה מבחוץ, אך מבפנים מצטבר סיכון - 23.06.2026
- Новости Израиля
ישראל נכנסה לחמשת המדינות המובילות במספר הביקורים באוקראינה בשנת 2025: מה עומד מאחורי המספר הזה - 22.06.2026
- Новости Израиля
…
האירופאים כבר לא בטוחים שארה”ב תגן עליהם במקרה של מלחמה
באירופה לא התרחש רק ויכוח פוליטי על דונלד טראמפ, נאט”ו או הוצאות על הגנה. התרחש שינוי פסיכולוגי: תושבי מדינות אירופה מאמינים פחות ופחות שארצות הברית תבוא לעזרתם באופן אוטומטי אם מדינתם תותקף.
זהו אות חשוב לא רק לבריסל, ורשה, ברלין, קייב או פריז. עבור ישראל, הסקר הזה נשמע גם כאזהרה רצינית. באזור שבו נמצאים איראן, חמאס, חיזבאללה, החות’ים, רשתות פרוקסי ואיום מתמיד של מלחמה רב-חזיתית, אי אפשר לבנות ביטחון רק על הבטחות של בעלי ברית.
ב-10 ביוני 2026 המועצה האירופית ליחסים בינלאומיים — ECFR — פרסמה מחקר Home alone: Europeans are ready to defend themselves. הסקר נערך במאי 2026 בקרב האוכלוסייה הבוגרת ב-15 מדינות אירופיות: אוסטריה, בולגריה, דנמרק, אסטוניה, צרפת, גרמניה, הונגריה, איטליה, הולנד, פולין, פורטוגל, ספרד, שוודיה, שווייץ ובריטניה. המדגם הכולל כלל 19,481 נשאלים.
המספר המרכזי נראה חד: רק 11% מהאירופאים כעת רואים בארה”ב בעלת ברית אמיתית. עוד בנובמבר 2024 היו כאלה 22%, וכחצי שנה לפני המחקר הנוכחי — 16%. כלומר, הירידה באמון באמריקה אינה התפרצות מקרית, אלא קו יציב כלפי מטה.
במקביל, 25% מהנשאלים כבר רואים בארה”ב או יריבה או אויבת. כ-חצי מהציבור האירופי תופס את אמריקה לא כבת ברית, אלא כ”שותפה הכרחית” — מדינה שיש לשתף עמה פעולה, אך כבר לא סומכים עליה כמו בעבר.
זהו הבדל חשוב מאוד.
אירופה לא הפכה לאנטי-אמריקאית לחלוטין.
היא לא רוצה לשרוף גשרים עם וושינגטון. אבל היא הפסיקה לראות בארה”ב ככוח שתמיד יגיע ראשון, תמיד יציל ותמיד ימלא את ההתחייבויות הקודמות ללא תנאים פוליטיים.
באף אחת מ-15 המדינות אין רוב שמאמין בעזרה אמריקאית
החלק המדאיג ביותר במחקר נוגע לשאלה הישירה של ביטחון: האם ארה”ב תעזור אם המדינה תותקף?
על פי נתוני ECFR, הרוב באף אחת מ-15 המדינות שנשאלו כעת לא סבור שארה”ב תבוא לעזרה במקרה של התקפה. זה כמעט שינוי היסטורי עבור אירופה, שחיה במשך עשורים תחת המטריה הצבאית האמריקאית לאחר מלחמת העולם השנייה ובמיוחד במהלך המלחמה הקרה.
אפילו פולין, שנחשבת בדרך כלל לאחת המדינות הפרו-אמריקאיות ביותר באירופה, מראה זהירות. שם רק 37% מהנשאלים אמרו שהם בטוחים לחלוטין או מספיק בביטחון הצבאי האמריקאי. זה יותר מאשר במדינות רבות אחרות, אבל אפילו בפולין אין רוב שאומר בשקט: כן, אמריקה בהחלט תגן עלינו.
בספרד הנתון נמוך עוד יותר — כ-12%. בממוצע בכל 15 המדינות, רמת הביטחון בעזרה אמריקאית עומדת על כ-23.8%. במילים אחרות, פחות מרבע מהאירופאים באמת מאמינים שוושינגטון תעמוד אוטומטית לצד מדינתם ברגע של איום צבאי.
על רקע זה, האמון בשכנים גובר.
בכל המדינות, למעט בולגריה, רוב הנשאלים בטוחים שלפחות חלק מהשותפים האירופיים יעזרו להם במקרה של התקפה. הממוצע בנושא זה הוא כ-65.1%. אירופה מסתכלת פחות על פני האוקיינוס האטלנטי ויותר מתחילה להסתכל על היבשת שלה.
למה זה חשוב לישראל: בעל ברית לא מחליף כוח עצמי
עבור ישראל, הפחד האירופי מחוסר האמינות של ארה”ב — אינו נושא אקדמי. ישראל בונה במשך עשורים שותפות אסטרטגית עם אמריקה. שותפות זו היא אמיתית, עמוקה וחיונית: עזרה צבאית, תמיכה דיפלומטית, פרויקטים משותפים של הגנה אווירית, תיאום בנושא איראן, אספקת נשק, הגנה פוליטית בזירות בינלאומיות.
אבל הסקר האירופי מזכיר דבר לא נעים: אפילו בעל הברית החזק ביותר פועל מתוך מדיניות הפנים שלו.
לארה”ב יש בחירות, קונגרס, הבית הלבן, דעת קהל, עייפות ממלחמות, משברים כלכליים, נטיות בדלניות ואינטרסים אסטרטגיים משלה.
ישראל לאחר 7 באוקטובר 2023 ראתה במיוחד בבירור שבזמן קטסטרופה השעות הראשונות, ההחלטות הראשונות והמכות הראשונות יש לעמוד בהן לבד. בעלי ברית יכולים לעזור, לתמוך, לשלוח תחמושת, לתת משאב דיפלומטי, להשתתף בהדיפת התקפות טילים. אבל הם לא מחליפים את הצבא העצמי, המודיעין, ההגנה האווירית, החוסן האזרחי, הכלכלה והרצון הפוליטי.
זהו השיעור העיקרי עבור ישראל.
יש לשמור על הברית עם ארה”ב, לחזק ולפתח אותה.
אבל אי אפשר להפוך אותה לתחליף לאסטרטגיית הביטחון העצמית.
מדינה קטנה באזור קשה אין לה זכות לחיות באשליה שמישהו אחר תמיד יחליט על גורלה.
האירופאים רק עכשיו מגיעים בהמוניהם למה שישראל יודעת מזמן בפועל: הביטחון מתחיל לא מהצהרות, אלא מהנכונות להגן על עצמך. נאט”ו, הסכמים, בריתות ודיפלומטיה חשובים, אבל ברגע הקריטי מכריעים ההכנה, החימוש, היתרון הטכנולוגי, גיוס החברה והיכולת לפעול במהירות.
זו הסיבה שהסיפור הזה חשוב לקהל הישראלי של נאנובוסטי — חדשות ישראל | Nikk.Agency לא כסטטיסטיקה אירופית, אלא כמראה. אם אפילו מדינות אירופיות גדולות מתחילות לפקפק בכך שארה”ב תגן עליהן במקרה של התקפה, לישראל במיוחד אסור להרשות לעצמה רפיון אסטרטגי.
אירופה לא רוצה להחליף את נאט”ו, אבל רוצה להיות פחות תלויה בארה”ב
מעניין שהאירופאים לא דורשים להחליף מיד את נאט”ו במבנה הגנה אירופי בלבד. על פי נתוני ECFR, רק 29% מהנשאלים רואים ברעיון יצירת ארגון הגנה רק לאירופה במקום נאט”ו רעיון טוב. כ-28% מתנגדים. השאר עדיין אין להם עמדה נוקשה.
זה מראה לא מהפכה, אלא פרגמטיזם. אירופה לא רוצה לנתק את הקשרים עם ארה”ב. היא מקווה שהיחסים הטרנס-אטלנטיים יכולים להשתפר לאחר סיום נשיאותו של דונלד טראמפ. רוב הנשאלים סבורים שהיחסים בין אירופה לאמריקה, כנראה, ישתפרו לאחר טראמפ.
אבל במקביל האירופאים כבר לא רוצים להישאר בלי המפתח שלהם לבית. במחקר זה מושווה לדמות מהסרט Home Alone: הילד נשאר לבד בבית, מבין שההגנה נעלמה, ונאלץ לחזק את הבית בעצמו. אירופה לא רוצה להישאר לנצח בלי אמריקה, אבל היא כבר לא יכולה להעמיד פנים ששום דבר לא השתנה.
מכאן התמיכה בהגנה עצמאית יותר. האירופאים באופן כללי תומכים בגידול בהוצאות ההגנה, בהפחתת התלות בארה”ב בתחום הביטחון, ברכישת נשק אירופי ובמדיניות הגנה אירופית רצינית יותר. רק בפולין רוב הבוחרים רואים ברעיון רכישת יותר נשק אמריקאי רעיון טוב.
בכמה מדינות גוברת המוכנות לדון אפילו בפוטנציאל הרתעה גרעיני אירופי. על פי נתוני ECFR, בדנמרק ובאיטליה היחס לרעיון זה התחמם, והבריטים, שבעבר התנגדו נחרצות לרעיון לשתף את הארסנל הגרעיני שלהם, כעת מחולקים בערך שווה.
עוד מדד חשוב הוא היחס לחוב משותף להוצאות הגנה.
האירופאים, כולל בוחרי המפלגות השולטות באוסטריה, דנמרק, גרמניה, הולנד ושוודיה, ברובם תומכים ברעיון חוב אירופי משותף למימון ההגנה. עבור אירופה, שבה שיחות על חוב משותף תמיד היו כואבות פוליטית, זהו שינוי משמעותי.
אבל כאן יש גבולות. כאשר אנשים עומדים בפני בחירה בין הגנה להוצאות חברתיות אחרות, התשובות הופכות זהירות יותר. בגרמניה, איטליה וספרד רוב או חלק משמעותי מהחברה לא רוצה שההוצאות הצבאיות יגדלו על חשבון הצרכים הפנימיים. כלומר, האירופאים מוכנים לעצמאות רבה יותר, אבל לא מוכנים לשלם כל מחיר באופן אוטומטי.
אוקראינה, רוסיה, אנרגיה ואירופה חדשה ללא אשליות קודמות
חלק נפרד מהמחקר עוסק באוקראינה.
האירופאים ברוב המדינות ממשיכים לתמוך באוקראינה בהגנה העצמית שלה נגד התוקפנות הרוסית. במדינות רבות תופסים את אוקראינה או כבת ברית או כשותפה הכרחית, שאיתה אירופה צריכה לשתף פעולה אסטרטגית. יתרה מכך, כמעט בכל מקום היחס לאוקראינה כעת טוב יותר מהיחס לארה”ב, למעט פולין והונגריה, שבהן יש סיפורים דו-צדדיים מורכבים עם קייב.
אבל תמיכה באוקראינה אינה אומרת נכונות לכל צעד. על פי נתוני ECFR, האירופאים בעיקר לא תומכים בשליחת כוחותיהם לאוקראינה לאחר שלום אפשרי. במיוחד חשוב שהרוב בגרמניה, צרפת ופולין — שלוש המדינות המרכזיות בהגנה האירופית — מתנגדות לתרחיש כזה.
גם באירופה אין קונצנזוס יציב לגבי הצטרפות אוקראינה לאיחוד האירופי “בהקשר הנוכחי”.
זה לא אומר שהאירופאים דוחים את הרחבת האיחוד האירופי בכלל. לדוגמה, להרחבה מערבית, כולל אפשרות חזרתה של בריטניה לאיחוד האירופי, היחס הרבה יותר רך. אבל הרחבה מזרחית מעוררת יותר דאגה.
התנגדות חזקה להרחבה מזרחית של האיחוד האירופי ניכרת באוסטריה, בולגריה והונגריה. באסטוניה, צרפת, גרמניה ופולין דעת הקהל יותר מחולקת. בהולנד, שנחשבת בדרך כלל לספקנית להרחבה, הציבור אפילו נוטה מעט לתמוך בהרחבה מזרחית, אבל ללא התלהבות רבה.
עבור אוקראינה זהו אות מורכב. האירופאים תומכים במאבקה נגד התוקפנות הרוסית, אבל לא רוצים לקחת על עצמם את כל הסיכונים — לא צבאיים, לא מוסדיים ולא כספיים. לכן, קייב ובעלי בריתה יצטרכו להסביר את התמיכה באוקראינה לא רק דרך מוסר, אלא גם דרך ביטחון אירופה עצמה.
רוסיה כלקח של תלות: האירופאים לא רוצים לחזור לגז הרוסי
מסקנה חשובה נוספת מהמחקר נוגעת לאנרגיה. למרות עליית המחירים, הדאגה ממשבר אנרגיה חדש והלחץ על רמת החיים, רוב האירופאים לא רוצים לחזור לתלות בנפט וגז רוסיים.
התמיכה בחזרה למשאבי אנרגיה רוסיים ניכרת יותר רק בבולגריה, הונגריה ואיטליה, וכן בקרב חלק מהבוחרים הימניים-קיצוניים במדינות אחרות, כולל AfD בגרמניה ו-National Rally בצרפת. אבל באופן כללי ביבשת, הרוב מעדיף לפתח אנרגיה אירופית עצמאית, במיוחד מקורות מתחדשים ומגזרים אנרגטיים פנימיים אחרים.
עבור ישראל, גם בלוק זה חשוב.
ביטחון לאומי היום — זה לא רק צבא. זה אנרגיה, תשתיות, הגנה קיברנטית, לוגיסטיקה, נמלים, שדות גז, רשתות חשמל, משאבי מים, מערכות גיבוי, ייצור נשק ויכולת הכלכלה לעמוד במשבר ארוך.
אירופה לאחר 2022 שילמה ביוקר על תלות במשאבי אנרגיה רוסיים. כעת חלק משמעותי מהחברה מבין: גז זול ממדינה תוקפנית יכול להתברר כיקר מאוד כאשר מתחילה מלחמה. עבור ישראל, שחיה באזור של איום מתמיד, זה לא תיאוריה, אלא נוסחה מעשית להישרדות.
מה הסקר הזה אומר על הסדר העולמי החדש
הגישה האירופית החדשה ניתנת לתיאור במשפט אחד: פחות אמון, יותר עצמאות. ארה”ב נשארת כוח חשוב ביותר, אבל האמונה בהגנה אמריקאית אוטומטית נעלמת. אירופה עדיין לא הפכה למרכז צבאי עצמאי מלא, אבל כבר יצאה פסיכולוגית מהמודל הישן שבו וושינגטון תמיד מגיעה ראשונה.
עבור ישראל זה צריך להישמע כאזהרה ללא פאניקה. אין צורך להרוס את הברית עם ארה”ב, להפך — יש לחזק אותה. אבל במקביל לישראל חשוב להרחיב את התעשייה הביטחונית שלה, להשקיע במערכות הגנה אווירית, טילים מיירטים, רחפנים, מודיעין, אבטחת סייבר, טכנולוגיות אוטונומיות, הגנה אזרחית, חיזוקים צפוניים ודרומיים, עמידות אנרגטית ומוכנות פנימית לעימות ארוך.
הסקר האירופי מראה שגם מדינות עשירות וגדולות מתחילות להבין את מחיר התלות. כאשר בעל ברית רחוק, כאשר במדיניותו משתנה נשיא, כאשר החברה עייפה מהתחייבויות חיצוניות, ההבטחות הקודמות הופכות לפחות מוצקות.
ישראל לא יכולה להרשות לעצמה מותרות כאלה. עבור מדינה שבה המרחקים נמדדים לא באלפי קילומטרים, אלא בדקות טיסה של טיל, הביטחון לא יכול להיות תלוי רק במצב הרוח של וושינגטון, בריסל או כל בירה אחרת.
המסקנה העיקרית מהמחקר של ECFR נשמעת קשה, אבל כנה: בעלי ברית נחוצים, אבל שורד מי שמוכן להגן על עצמו. אירופה רק מגיעה לכך. ישראל חיה עם השיעור הזה כל יום.
ואם האירופאים היום מתעוררים בעולם ללא המטריה האמריקאית הקודמת, לישראל חשוב להסתכל על זה לא כבעיה זרה. זו חלק מהמציאות המשותפת של המאה ה-21, שבה הצהרות כבר לא מחליפות כוח, והבטחות בינלאומיות עובדות רק כאשר למדינה יש יכולת עצמאית לעמוד במכה.
לישראל דרוש מתאר אירופי חדש: האיחוד האירופי ואוקראינה כשותפים
עבור ישראל, אחד הפתרונות לאי-הוודאות העולמית החדשה — לא להתרחק מארה”ב, אלא להרחיב את מעגל השותפויות האמינות. הברית האמריקאית נשארת מפתח, אבל להסתמך רק על וושינגטון ב-2026 כבר מסוכן מדי. אם אירופה עצמה מתחילה להבין שלא ניתן לבנות ביטחון על ערבות חיצונית אחת, לישראל במיוחד יש צורך לפעול בצורה רחבה יותר.
הכיוון הראשון — שיקום יחסים נורמליים, חזקים ושותפיים עם האיחוד האירופי. לא באופן פורמלי ולא דרך טענות הדדיות, אלא דרך עניין מעשי: ביטחון, טכנולוגיות, הגנה קיברנטית, רפואה, פתרונות מים, אנרגיה, הגנה אווירית, מאבק בטרור והגנה על תשתיות קריטיות.
אבל לשם כך ישראל תצטרך לשנות את הטון. אי אפשר לדרוש מאירופה הבנה של איומי ישראל ובו זמנית להתעלם מהפחד האירופי מפני התוקפנות הרוסית, המלחמה באוקראינה והתמוטטות מערכת הביטחון הקודמת. אם ישראל רוצה שבבריסל, ברלין, פריז, ורשה ופרג יבינו טוב יותר את הכאב לאחר 7 באוקטובר, היא עצמה צריכה להבין בצורה ברורה יותר את הכאב האירופי לאחר 24 בפברואר 2022.
אוקראינה יכולה להיות גשר לאירופה החדשה
אוקראינה היום עבור מדינות אירופיות רבות — לא רק מדינה שמגנה על עצמה מפני רוסיה. היא הפכה לסמל לכך שמלחמה באירופה שוב אפשרית, ודיקטטורות שוב בודקות את העולם הדמוקרטי על חולשה.
לישראל יהיה צורך לבחון בכנות רבה יותר את הכיוון האוקראיני. הזהירות מובנת: ליד סוריה, נוכחות רוסית באזור, איראן, חיזבאללה ודיפלומטיה מורכבת. אבל מרחק יתר מאוקראינה גם יש לו מחיר. הוא מחמיר את התפיסה של ישראל באירופה ויוצר תחושה שירושלים רוצה הבנה של מלחמתה, אבל לא מוכנה לדבר בצורה ברורה מספיק על מלחמת מדינה אחרת נגד תוקפן.
לא מדובר בהכרח בצעדים חדים. יש כיוונים מעשיים: עזרה הומניטרית, רפואה, שיקום פצועים, מערכות התרעה מוקדמת, הגנה על תשתיות אזרחיות, שיתוף פעולה קיברנטי, פינוי מוקשים, עבודה עם המורשת היהודית של אוקראינה והקהילות האוקראיניות.
מה ישראל תצטרך לשנות
לישראל יש צורך להפסיק להסתכל על אירופה רק כמקור לביקורת ולחץ. כן, באירופה יש סטנדרטים כפולים, קמפיינים אנטי-ישראליים ופוליטיקאים שמגנים את ישראל בחריפות, אבל מדברים בצורה רכה יותר על חמאס, איראן או התוקפנות הרוסית. אבל אירופה אינה אחידה.
יש מדינות מזרח אירופה, הבלטיות, גרמניה, צרפת, צ’כיה, פולין, סקנדינביה, קהילות יהודיות ואוקראיניות, חברות ביטחוניות, אוניברסיטאות, מרכזי טכנולוגיה ושותפויות עירוניות. לישראל דרושה מפה מדויקת של בעלי ברית, יריבים ואלה שאפשר לעבוד איתם.
הנוסחה החדשה צריכה להיות פשוטה: ארה”ב — בעלת הברית הראשית, אירופה — שותפה אסטרטגית, אוקראינה — כיוון חשוב. זה לא בחירה בין וושינגטון לבריסל. זו ניסיון לא להישאר לבד בעולם שבו אפילו הערבות האמריקאית כבר לא נתפסת כאוטומטית.
אם ישראל רוצה שאירופה תבין טוב יותר את איומי חמאס, חיזבאללה, איראן והחות’ים, לישראל יש צורך להבין בצורה ברורה יותר את הפחד האירופי מפני רוסיה. במציאות החדשה, ביטחון נבנה לא על בעל ברית אחד גדול, אלא על רשת של שותפויות, אמון והבנה הדדית.
