“וקורינני”: (יהודים, טטרים קרים, בולגרים, הונגרים) – הקרנת בכורה של סרט דוקומנטרי על “קהילות לאומיות ועמים ילידים של אוקראינה” התקיימה באוקראינה - 13.05.2026
- Новости Израиля
הרוסים ערפו את ראשיהם של שני לוחמים אוקראינים: המטה הכללי של הכוחות המזוינים של אוקראינה דיווח על פשע מלחמה חדש של הכובשים הרוסים בכיוון זפוריז’יה - 13.05.2026
- Новости Израиля
הניסיון האוקראיני נגד רחפני FPV הגיע לצה”ל: תיל פשוט הפך לחלק מהמלחמה החדשה בצפון - 12.05.2026
- Новости Израиля
…
ב-2 במאי 1860 נולד אדם שבלעדיו אי אפשר לדמיין את ישראל
ב-2 במאי 1860 בפשט, אז חלק ממלכות הונגריה באימפריה האוסטרית, נולד בנימין-זאב הרצל, הידוע לעולם כתיאודור הרצל. הוא חי רק 44 שנים, אך הספיק לעשות את מה שלדורות שלמים לא היה לא שפה פוליטית ולא אסטרטגיה בינלאומית: להפוך את החלום על חזרת העם היהודי לריבונות עצמאית לתוכנית פעולה.
הרצל היה עיתונאי, סופר, עורך דין, מחזאי ואיש פוליטי. אך בהיסטוריה הוא נותר בעיקר כמייסד הציונות הפוליטית המודרנית, מייסד ההסתדרות הציונית העולמית ומבשר המדינה היהודית. בהכרזת העצמאות של ישראל הוא נקרא האב הרוחני של המדינה היהודית.
המשפט המפורסם שלו “אם תרצו, אין זו אגדה” נשמע היום לא כציטוט יפה מהעבר, אלא כנוסחה שעל פיה נבנתה המציאות.
הרצל לא היה נביא במובן הדתי. הוא היה אדם של מודרניות אירופית, עיתונאי שראה את הפוליטיקה מבפנים, שמע את שפת האנטישמיות בסלונים וברחובות, הבין את כוח העיתונות, הדיפלומטיה, הארגונים וההסכמים הבינלאומיים. לכן הציונות שלו הייתה לא רק חלום, אלא גם תוכנית.
מבודפשט ווינה לשאלה היהודית
הרצל גדל במשפחה יהודית מתבוללת. אמו ז’אנט הרצל חינכה אותו לתרבות ולשפה הגרמנית, והוא עצמו נמשך לספרות מגיל צעיר, כתב שירים, התעניין בתיאטרון ופרסם ביקורות. מאוחר יותר עברה המשפחה לווינה, שם למד הרצל בפקולטה למשפטים של אוניברסיטת וינה.
בצעירותו הוא לא הגיע מיד לרעיון הלאומי היהודי. כמו יהודים משכילים רבים במרכז אירופה של המאה ה-19, הרצל חי בעולם שבו ההתבוללות נראתה כדרך אפשרית לביטחון והכרה.
אבל המציאות הייתה קשה יותר.
האנטישמיות בסביבה האוניברסיטאית, ההגבלות בקריירה המקצועית, הניסיון בעבודת עיתונאות בצרפת ובמיוחד האווירה סביב פרשת דרייפוס שינו בהדרגה את השקפותיו. בפריז, שם עבד הרצל ככתב לעיתון הווינאי Neue Freie Presse, הוא נתקל בהתבטאויות אנטישמיות בחוגים פוליטיים, והקריאות ברחוב נגד יהודים הפכו עבורו לרגע של שבירה פנימית סופית.
הוא הבין: השאלה היהודית לא נפתרת במעבר ממדינה אחת של תפוצה לאחרת. אי אפשר לסגור אותה בהתבוללות, בנאמנות תרבותית או בתקווה לרצון הטוב של הרוב.
“המדינה היהודית”: כשהרעיון הפך למסמך פוליטי
בשנת 1896 פרסם הרצל בווינה את הספר “המדינה היהודית. ניסיון לפתרון מודרני של השאלה היהודית” — Der Judenstaat. באותה שנה תורגם הספר מגרמנית לעברית, אנגלית, צרפתית, רוסית ורומנית.
זה לא היה סתם ספר. זה היה מניפסט פוליטי.
הרצל טען כי העתיד היהודי צריך להיבנות לא על הגירה ספונטנית, אלא על יצירת מדינה יהודית עצמאית עם הכרה בינלאומית וערבויות. גישתו הייתה מעשית ביותר: יש צורך בייצוג רשמי של העם היהודי, מבנים כלכליים, עבודה דיפלומטית, מימון, תוכנית התיישבות ותיאום פוליטי עם המעצמות הגדולות.
לסוף המאה ה-19 זה נשמע נועז. אפילו בקרב היהודים לא כולם היו מוכנים לקבל רעיון כזה. היו שראו בו אוטופיה, אחרים חששו מתגובת השלטונות, שלישיים האמינו בהתבוללות, ורביעיים ראו ישועה רק בציפייה דתית.
הרצל הציע דרך אחרת: לא לחכות שההיסטוריה תהיה רחמנית, אלא להיכנס להיסטוריה ככוח פוליטי מאורגן.
קונגרס בזל והולדת הציונות הפוליטית
בין ה-26 ל-29 באוגוסט 1897 התקיים בבזל הקונגרס הציוני העולמי הראשון. הרצל ארגן אותו יחד עם שותפים לדעה, ביניהם אוסקר מרמורק ומקס נורדאו, ונבחר לנשיא ההסתדרות הציונית העולמית.
שם קיבלה הציונות לא רק רעיון, אלא גם צורה מוסדית.
תוכנית בזל הפכה לבסיס לעבודה הפוליטית הבאה: משא ומתן, קשרים בינלאומיים, חיפוש תמיכה, דיון על עתיד “הבית לעם היהודי” בארץ ישראל. בחייו של הרצל לא נפתרה המשימה הזו, אך המסגרות שיצר הפכו ליסוד לתהליך שהוביל לאחר עשרות שנים להכרזת מדינת ישראל.
לישראל של היום זה חשוב במיוחד להבין. המדינה לא הופיעה מהחלטה אחת, לא מהחלטה דיפלומטית אחת ולא מרגע היסטורי אחד. היא צמחה ממאמץ ממושך: רעיון, ארגון, עלייה, שפה, מוסדות, הגנה, זיכרון ורצון פוליטי.
לא רק חולם, אלא גם מנהל משא ומתן
הרצל ניהל משא ומתן עם מלכים, פוליטיקאים, פיננסיסטים ודיפלומטים. הוא ניסה לדבר עם העולם בשפתו — שפת האינטרסים, המסמכים, הערבויות וההכרה הבינלאומית.
הוא לא היה רומנטיקן נאיבי, אף על פי שידע לחלום. כוחו היה דווקא בשילוב של שתי תכונות: הוא ראה את הבלתי אפשרי ובו בזמן הבין שהבלתי אפשרי צריך להתארגן לוועדות, קרנות, קונגרסים, אמנות, עיתונים והחלטות פוליטיות.
בשנת 1897 הוא ייסד את העיתון Die Welt, שהפך לאמצעי התקשורת של התנועה הציונית. בשנת 1899 השתתף ביצירת מבנים הקשורים לרכישת קרקעות בפלסטין, שהייתה אז תחת שלטון האימפריה העות’מאנית. מאוחר יותר נדונו גם תוכניות חלופיות, כולל ההצעה הבריטית לשטח במזרח אפריקה, הידועה כ”תוכנית אוגנדה”, אך רוב הציונים המשיכו לראות במרכז ההיסטורי דווקא את ארץ ישראל.
כאן חשוב לא לפשט את הרצל. הוא היה פוליטיקאי בעולם מורכב של אימפריות, אינטרסים ואיומים. אבל הווקטור המרכזי של חייו נותר בעינו: העם היהודי צריך לקבל את האפשרות לחזור לריבונות פוליטית עצמאית.
אלטנוילנד, תל אביב והחלום שהפך לעיר
בתמונה המפורסמת משנת 1898 עומד הרצל על גג מלון “קמיניץ” ביפו. היום התמונה הזו נראית כמעט סימבולית: מאחוריו — הארץ הישנה, לידו — יפו, לפניו — עיר שעדיין לא הייתה.
תל אביב תופיע מאוחר יותר.
בשנת 1902 פרסם הרצל את הרומן האוטופי Altneuland — “ארץ ישנה חדשה”. בו תיאר תמונה אידיאליסטית של החברה היהודית העתידית בפלסטין: מודרנית, חופשית, מאורגנת, מפותחת חברתית ופתוחה. בתרגום נחום סוקולוב לעברית קיבל הרומן את השם “תל אביב”, שניתן להבין כ”גבעת האביב”. מאוחר יותר השם הזה היווה השראה לשם העיר היהודית הראשונה של הזמן החדש, שנוסדה ליד יפו בשנת 1909.
כך דמות ספרותית הפכה לגיאוגרפיה.
מה שהיה אצל הרצל דף ברומן, הפך בישראל לרחובות, בתים, אוניברסיטאות, נמלים, תרבות, צבא, טכנולוגיות, מחאות, סטארטאפים, חופים ורעש עירוני. תל אביב היא לא סתם עיר על המפה. זהו הוכחה לכך שרעיון יכול לצאת מהספר ולהפוך לסביבה חיה.
לכן חדשות — חדשות ישראל | Nikk.Agency רואה את תאריך הולדתו של הרצל לא כסתם יום זיכרון היסטורי, אלא כהזדמנות להסביר מחדש לקהל הישראלי: מדינה לא מתחילה ביום ההכרזה, אלא הרבה קודם — ברגע שבו העם מתחיל להאמין שוב בזכותו לעתיד משלו.
הרצל ומחיר השירות לרעיון
הרצל נפטר ב-3 ביולי 1904 בגיל 44. מחלת לב, דלקת ריאות, עומס עצום, קונפליקטים עם מתנגדים ומאבק מתמיד למען העניין הציוני מיהרו להחליש את כוחותיו.
בצוואתו ביקש להיקבר בווינה ליד אביו עד היום שבו העם היהודי יעביר את עצמותיו לארץ ישראל. לאחר הקמת מדינת ישראל זה קרה: ב-14 באוגוסט 1949 הובאו עצמותיו של הרצל מאוסטריה לירושלים. היום הוא נח על הר הרצל, שהפך לאחד הסמלים הלאומיים המרכזיים של המדינה.
זהו גם חלק מההיסטוריה הישראלית. הרצל לא ראה את המדינה שחזה ושעבורה עבד, אך המדינה החזירה אותו הביתה.
גורלו המשפחתי האישי היה טראגי. ילדיו של הרצל לא זכו לחיים שקטים, ובתו הצעירה מרגרט, הידועה כטרודה, נהרגה במחנה הריכוז הנאצי טרזין. על רקע זה נשמעת עוד יותר האירוניה ההיסטורית האכזרית: האדם שהזהיר את אירופה על חוסר האפשרות של ביטחון יהודי ללא ריבונות עצמאית, לא יכול היה לדעת את כל הזוועה שתיפול על יהדות אירופה במאה ה-20.
למה הרצל חשוב לישראל עכשיו
הרצל חשוב לא רק כתמונה מספר לימוד. הוא חשוב כתשובה לשאלה מדוע ישראל בכלל קיימת.
לישראלים, במיוחד בשנות מלחמה, לחץ, ויכוחים על ביטחון, עלייה וזהות, הרצל נשאר תזכורת: הריבונות היהודית לא הייתה מתנה. היא לא “ניתנה” מבחוץ ולא הומצאה בדיעבד. היא הייתה מתייסרת, מנוסחת, מאורגנת ומוגנת.
דרכו מראה שחלום ללא רצון פוליטי נשאר משפט יפה. אבל חלום שהופך למוסדות, תנועה, שפה, דיפלומטיה ופעולה, יכול לשנות את מפת העולם.
2 במאי — זה לא סתם יום הולדתו של הרצל. זהו תאריך שמחזיר את ישראל להתחלת השיחה הציונית המודרנית: מי אנחנו, למה אנחנו כאן, מה ההבדל בין זיכרון לאחריות ולמה המשפט “אם תרצו, אין זו אגדה” עדיין נשמע כמשימה ולא כסיפור שהושלם.
הרצל עמד על גג מלון ביפו ולא ראה את תל אביב כפי שתהיה.
אבל הוא ראה רחוק יותר מרבים מבני דורו.
ולכן, 166 שנים לאחר לידתו, ישראל יכולה לומר: אגדה קראו לזה אלה שלא הבינו שלעם, לזיכרון ולרצון יש כוח פוליטי משלהם.
