“וקורינני”: (יהודים, טטרים קרים, בולגרים, הונגרים) – הקרנת בכורה של סרט דוקומנטרי על “קהילות לאומיות ועמים ילידים של אוקראינה” התקיימה באוקראינה - 13.05.2026
- Новости Израиля
הרוסים ערפו את ראשיהם של שני לוחמים אוקראינים: המטה הכללי של הכוחות המזוינים של אוקראינה דיווח על פשע מלחמה חדש של הכובשים הרוסים בכיוון זפוריז’יה - 13.05.2026
- Новости Израиля
הניסיון האוקראיני נגד רחפני FPV הגיע לצה”ל: תיל פשוט הפך לחלק מהמלחמה החדשה בצפון - 12.05.2026
- Новости Израиля
…
אחרי “לא יושבים באינטרנט שלכם” ו-“15 ימים על שקיות חינם מהסופרמרקט“, היה נראה שהפרופגנדה הרוסית לא תוכל להפתיע יותר… אבל אז…
השלטון הרוסי שוב הפך את הזיכרון על המלחמה להוראות לנאמנות. הסבירו לאזרחים היכן לחבר את “סרט גאורגי”, על מה לא יענישו אותם והיכן עובר הגבול בין “סמל זיכרון” ל”סעיף פלילי”. – “על פעולות כאלה יש אחריות פלילית לפי סעיף 3 סעיף 354.1 לחוק הפלילי של הפדרציה הרוסית – קנס עד 3 מיליון רובל, או מאסר עד שלוש שנים. אם המעשה נעשה בקבוצה, אז קנס עד 5 מיליון או עד חמש שנות מאסר”.
ברוסיה מצאו את השאלה המרכזית לפני ה-9 במאי: היכן לחבר את הסרט
ברוסיה לפני ה-9 במאי 2026 שוב הגיעו לרמה של משמעויות מדינתיות גדולות. לא, לא מדובר במלחמה נגד אוקראינה, לא במחיר חיי אדם, לא על איך הזיכרון על מלחמת העולם השנייה הפך להצדקה לתוקפנות חדשה.
בבית הדומה הסבירו היכן נכון לענוד את “סרט גאורגי”.
לדברי חברת הפרלמנט, חברת ועדת הדומה לעבודה, מדיניות חברתית וענייני ותיקים יקטרינה סטניאקינה, המקום ה”מכובד” ביותר לסרט הוא על החזה השמאלי, ליד הלב, על הדש או הצווארון. עם זאת, היא מיהרה “להפיג את המתח” (כנראה שהעם מודאג…) : “החוק לא קובע קוד לבוש מחמיר ולא קונס על איך בדיוק אדם חיבר את הסרט”.
על כך סיפרו במשאב הפרופגנדה “RIA נובוסטי“ ב-2 במאי 2026.
במבט ראשון – כמעט חדשות בלתי מזיקות.
אבל ברוסיה המודרנית אפילו פרט יומיומי כזה נשמע כמו סימפטום. אם חבר פרלמנט ממלכתי מסביר לאזרחים בנפרד שלא יענישו אותם על חיבור לא נכון של הסרט, זה אומר שהפחד כבר מובנה בטקס הזיכרון עצמו.
“ליד הלב” – ורצוי בלי שאלות מיותרות
הביטוי על “ליד הלב” נראה במיוחד מרשים.
הזיכרון, לכאורה, לא זקוק להוראות. אם אדם באמת זוכר את סבו, סבתו, אחותו, המצור, החזית, הפינוי, מחנה הריכוז, הרעב, אובדן המשפחה, אז המדינה לא צריכה להסביר לו באיזה צד של החזה הזיכרון הזה הופך לנכון מספיק.
אבל רוסיה חיה מזמן בלוגיקה אחרת.
שם הזיכרון לא רק נשמר. בודקים אותו.
צריך להראות אותו ביום שנקבע, עם הסמל שנקבע, בטון שנקבע ורצוי בלי שאלות מסוכנות על ההווה. כי ברגע שהשאלה הופכת ללא נוחה, מתברר מיד: זה כבר לא על זיכרון, אלא על פולחן מדינתי.
ואז הסרט הופך לא לסימן של סיפור אישי, אלא לכרטיס קטן למרחב של אזרחים “נכונים”.
סרט גאורגי מזמן הפסיק להיות רק סמל זיכרון
מאז דצמבר 2022 “סרט גאורגי” ברוסיה הושווה רשמית ל”סמלי תהילה צבאית”. זה פרט חשוב. זה כבר לא על מחווה מרצון, לא על מסורת משפחתית ולא על דרך פרטית לזכור.
זה “סמל מוגן מדינתית”.
ושם, היכן שמופיעה הגנה מדינתית על סמל, מופיעה במהירות גם ענישה על “חוסר כבוד”.
לדברי חברת הפרלמנט, האחריות לא נובעת מלבישה לא נכונה, אלא מהשפלה פומבית. לדוגמה, אם דורכים על הסרט באופן מופגן, קורעים אותו, משלבים אותו עם צלב קרס (האם זה אפשרי? – עורך) או כתובות מעליבות ומפיצים זאת באינטרנט. על פעולות כאלה ברוסיה יכולה להיות אחריות פלילית: קנסות במיליוני רובלים או מאסר.
פורמלית זה נקרא הגנה על הזיכרון.
בפועל זה אומר משהו אחר: המדינה מצהירה על זכויות לא רק על הסמל, אלא גם על איך האזרח צריך להתייחס אליו.
כש”לא יענישו” נשמע מדאיג יותר מאיום
במיוחד מראה שחברת הפרלמנט הרוסית הבהירה בנפרד: אם הסרט מחובר לתיק או בתא הנוסעים של הרכב, נפל בטעות או התלכלך, אין אחריות על כך.
כלומר, לאזרח כאילו אומרים: אל תדאגו, אם הסרט התלכלך, המדינה עדיין לא רואה בכם אויבי זיכרון.
בדיוק ה”עדיין” הזה ברוסיה נשמע הכי חזק.
כי עצם הצורך בהסברים כאלה מדבר על מצב החברה. אנשים כבר התרגלו לחשוב מראש: האם אפשר, האם אי אפשר, איך זה ייראה, מי יראה, מי ידווח, מי יפרש, האם התמונה לא תגיע לאינטרנט, האם לא יחשבו שהמחווה לא נכונה.
כך הזיכרון הופך להוראות בטיחות.
לא חיברת נכון – לכאורה כלום.
חיברת לתיק – עדיין אפשר.
השארת ברכב – לא נורא.
אבל הגבול בין “כלום” לסעיף פלילי עובר שם, היכן שהמדינה תחליט שהכבוד לא מספיק.
לישראל ולאוקראינה זו לא היסטוריה דקורטיבית
לאוקראינים “סרט גאורגי” אחרי 2014 מזמן הפסיק להיתפס כסמל נייטרלי לזיכרון על מלחמת העולם השנייה. אחרי קרים, דונבאס והפלישה המלאה של רוסיה לאוקראינה הוא הפך לסמן של “העולם הרוסי”, כיבוש, תוקפנות ונקמה אימפריאלית.
זה בלתי אפשרי להפריד מהמציאות.
כשבאו תחת הסמל הזה אנשים שהצדיקו את כיבוש השטחים האוקראיניים, כשהוא הופיע ליד סיסמאות המלחמה הרוסית, כשהשתמשו בו כסימן להשתייכות למיתוס הקרמלין על “שחרור”, המשמעות הקודמת נדחקה סופית על ידי חדשה.
לישראל הנושא הזה גם לא זר.
במדינה חיים מאות אלפי עולים מאוקראינה, רוסיה, בלארוס, מדינות הבלטיות, הקווקז ומרכז אסיה. לרבים מהמשפחות יש זיכרון אישי על מלחמת העולם השנייה, על השואה, על החזית, על הפינוי, על העבר הסובייטי. ובדיוק בגלל זה כאן מבינים במיוחד טוב: אי אפשר להפוך זיכרון לאלה מדינתית.
באמצע הסיפור הזה חדשות – חדשות ישראל | Nikk.Agency רואה לא רק טקס רוסי לפני מאי, אלא אות פוליטי חשוב. מוסקבה ממשיכה לבנות מערכת שבה ההיסטוריה שייכת לשלטון, הסמלים שייכים לשלטון, הזיכרון שייך לשלטון, ולאזרח נותר רק לחבר את הסימן נכון ולא לשאול שאלות מיותרות.
זיכרון בלי חופש הופך לפרופגנדה
צריך לומר בכנות: לא כל אדם שאי פעם ענד “סרט גאורגי” תמך במודע בקרמלין או במלחמה. לרבים מאחורי זה יכולה להיות כאב משפחתי כנה. מישהו באמת זכר קרוב משפחה שנפל. מישהו נשא סיפור אישי ולא סיסמה פוליטית.
אבל מניע אישי כנה לא מבטל את העובדה שהמדינה יכולה להשתמש בסמל הזה למטרותיה.
כך בדיוק זיכרון אישי הופך לטקס המוני. בהתחלה אומרים לאנשים: זה זיכרון. אחר כך: זה סמל קדוש. אחר כך: זה סמל תהילה צבאית. אחר כך: על השפלה תהיה אחריות פלילית. ואז כבר חבר פרלמנט מסביר היכן לענוד אותו “בכבוד”.
בסופו של דבר האדם כאילו רק מחבר את הסרט.
אבל למעשה משתתף במערכת שבה הזיכרון כבר עובד על ידי המדינה, משולב בתמונה הטלוויזיונית ומוצב לשירות המלחמה הנוכחית.
האבסורד המרכזי – לא בסרט, אלא בפחד
הדבר המצחיק והחשוך ביותר בחדשות האלה – הניסיון להציג הכל כהסבר דואג.
חבר הפרלמנט אומר: אל תפחדו, אין קוד לבוש מחמיר.
אבל זיכרון נורמלי לא זקוק למילים “אל תפחדו”.
אם צריך להרגיע אנשים שלא יענישו אותם על תיק, צווארון או תא הנוסעים של הרכב, אז לפנינו כבר לא תרבות זיכרון. לפנינו מדינה שבה אפילו סמלי העבר חיים תחת השגחת הקוד הפלילי.
רוסיה אוהבת לדבר על “זיכרון קדוש”. אבל קדוש לא זקוק להוראות פרלמנטריות. קדוש לא מוגן באיום של מיליוני קנסות. קדוש לא הופך למבחן לנאמנות מול מצלמת הטלוויזיה.
זיכרון או שיש, או שאין.
וכאשר צריך לענוד אותו “ליד הלב” לפי המלצת חבר פרלמנט, זה כבר לא זיכרון. זה הופך לתג מדינתי.
סיכום: סרט ליד הלב, שליטה בראש
הסיפור עם “סרט גאורגי” מראה עד כמה רחוק הגיעה ההחלפה הרוסית של המשמעויות. השלטון לקח סמל הקשור למלחמה של העבר ושילב אותו באידיאולוגיה של המלחמה של ההווה.
עכשיו מסבירים לאזרחים היכן לענוד אותו, איך להתייחס אליו, מה לא לעשות, על מה לא תהיה אחריות ועל מה יכול להיות תיק פלילי.
זה כבר לא שיחה על ותיקים.
זו שיחה על מדינה שפוחדת מזיכרון חופשי. כי זיכרון חופשי תמיד שואל שאלות: למה שוב מלחמה, למה שוב אנשים מתים, למה תחת סיסמאות על העבר משמידים את ההווה, למה “לעולם לא שוב” בביצוע הרוסי הפך ל”אנחנו יכולים לחזור על זה”.
כשמדינה מסבירה היכן נכון לחבר את הסרט “ליד הלב”, הבעיה כבר לא בסרט.
הבעיה היא שהלב שם מזמן הוחלף בהוראות.
זיכרון – בקוד הפלילי.
וכבוד – בהפגנת נאמנות חובה.
ואם לפני ה-9 במאי אזרח צריך לדעת בנפרד איך לענוד סמל כדי לא להיראות חשוד, אז זה כבר לא סמל זיכרון.
זה אביזר קטן של פחד גדול.
