“ביקור סודי” במוסקבה של שר המורשת של ישראל עמיחי אליהו: מורשת יהודי ברית המועצות או דלת מסוכנת לקרמלין?

טרוריסטים רוסים שוב מכים באזרחים: קריבוי רוג הכריזה על אבל לאחר מתקפת טילים - 23.06.2026 - Новости Израиля

2.5 טריליון שקל חוב פרטי: מדוע ישראל נראית רגועה מבחוץ, אך מבפנים מצטבר סיכון - 23.06.2026 - Новости Израиля

ישראל נכנסה לחמשת המדינות המובילות במספר הביקורים באוקראינה בשנת 2025: מה עומד מאחורי המספר הזה - 22.06.2026 - Новости Израиля
…

“הביקור הסודי” של שר המורשת של ישראל, עמיחי אליהו, במוסקבה העלה שאלות לא בגלל הרעיון של מרכז המורשת ליהודי ברית המועצות, אלא בגלל ההקשר הפוליטי של הנסיעה. הפרויקט קודם מזמן בישראל, ולכן הסצנה הרוסית בסיפור הזה נראית מיותרת, מסוכנת ודורשת הסברים פומביים.

הנסיעה הסודית למוסקבה: מה ידוע על 4–7 ביוני 2026

הביקור של עמיחי אליהו ברוסיה נקרא “סודי” בעיקר כי זו הנוסחה שבה השתמש ערוץ 7, שהיה הראשון לדווח על נסיעת השר ב-4 ביוני 2026. לא מדובר בעסקה סודית מוכחת ולא במשימה סגורה מאושרת, אלא בכך שהנסיעה לא הוצגה מראש לציבור כביקור רשמי רגיל עם סדר יום פתוח, רשימת פגישות ומסגרת דיפלומטית ברורה.

למדינה דמוקרטית זהו הבדל חשוב. אם שר נוסע למדינה שמנהלת מלחמה אגרסיבית נגד מדינה דמוקרטית שכנה ותומכת בקשרים הדוקים עם איראן, נסיעה כזו דורשת שקיפות מרבית. כאשר הציבור לומד על כך מדיווחי התקשורת, שבהם הביקור עצמו נקרא “סודי”, השאלה הופכת לא טכנית אלא פוליטית: מדוע הדיון במרכז המורשת ליהודי ברית המועצות התקיים דווקא כך?

בכותרת המשנה של הפרסום נאמר במפורש: “שר המורשת עמיחי אליהו טס היום בסודיות לרוסיה על רקע המלחמה במדינה והרגישות הדיפלומטית ביחסים עם ישראל — לקידום הקמת מרכז המורשת ליוצאי ברית המועצות בראשון לציון“.

לפי מקור ישראלי, הנסיעה הייתה אמורה להימשך בסוף השבוע. חזרת השר הייתה צפויה ביום ראשון, 7 ביוני 2026.

במבט ראשון המטרה הרשמית נראית כמעט בלתי מזיקה: דיון במרכז המורשת ליהודי ברית המועצות לשעבר. עבור ישראל נושא כזה אכן חשוב. מדובר לא במוזיאון דקורטיבי, אלא בזיכרון של עלייה עצומה, על אנשים שחיו במשך עשרות שנים תחת אנטישמיות סובייטית, נאבקו על הזכות לצאת, שמרו על זהות יהודית, למדו עברית במחתרת, עברו סירובים, חקירות, פיטורים ולחץ המערכת.

אבל דווקא בגלל זה הנסיעה למוסקבה מעוררת לא פחות, אלא יותר שאלות.

מרכז המורשת ליהודי ברית המועצות — סיפור ישראלי. זהו סיפור של ראשון לציון, חיפה, אשדוד, בת ים, נתניה, באר שבע, ירושלים, כרמיאל, אריאל ועשרות ערים אחרות, שבהן חיים יוצאי ברית המועצות לשעבר, ילדיהם ונכדיהם. זהו סיפור של אנשים שהפכו לרופאים, מהנדסים, מדענים, מוזיקאים, אנשי צבא, יזמים, מורים, פוליטיקאים, עיתונאים וחלק מהחברה הישראלית.

ואם כל זה כבר נמצא בישראל, עולה שאלה פשוטה: למה השר הישראלי היה צריך דווקא את מוסקבה?

מי הוא שר המורשת ולמה התפקיד הזה חשוב

עמיחי אליהו מכהן כשר המורשת של ישראל. בעברית זה שר המורשת. באופן פורמלי המשרד קשור לפרויקטים ממשלתיים של זיכרון היסטורי, ארכיאולוגיה, אנדרטאות, מוזיאונים, מורשת יהודית ומורשת קהילות.

כלומר, על הנייר השתתפות אליהו בפרויקט מרכז המורשת ליהודי ברית המועצות מובנת. דווקא משרדו יכול להקצות תקציבים, לקדם יוזמות מוזיאליות, חינוכיות וזיכרוניות, לתמוך בפרויקטים של זיכרון קהילות יהודיות שונות.

אבל כאן טמונה הרגישות הפוליטית של המצב.

זיכרון היסטורי — אינו אזור נייטרלי. במיוחד כשמדובר ברוסיה. מוסקבה משתמשת במשך עשרות שנים בזיכרון מלחמת העולם השנייה, העבר הסובייטי, “בני המולדת”, תפוצות ו”אמת היסטורית” ככלי השפעה בחו”ל. דרך מרכזים תרבותיים, פרויקטים ארכיוניים, ארגוני ותיקים, קשרי קהילה ואירועי זיכרון רוסיה יודעת להיכנס למקומות שבהם ערוץ פוליטי ישיר ייראה רעיל מדי.

לכן ביקור שר המורשת של ישראל ברוסיה לא יכול להיחשב כמשלחת תרבותית רגילה.

במיוחד אם הביקור עצמו נקרא “סודי”.

מרכז המורשת ליהודי ברית המועצות לא נולד במוסקבה

העיקר שחשוב לקבוע מיד: מרכז המורשת ליהודי ברית המועצות אינו רעיון חדש של עמיחי אליהו ואינו פרויקט שנולד מנסיעתו למוסקבה.

היוזמה הזו הופיעה והתפתחה בישראל.

כבר ב-8 במרץ 2021 Vesty כתבו על הקמת עמותת “מעלות” הנה האתר שלה – https://maalot.org/, ששמה לה למטרה לפתוח בישראל מרכז מורשת ליהודי ברית המועצות. להנהלה נכנסו נציגים ידועים של ישראל דוברת הרוסית: הסופר דוד מרקיש, המוזיקאי ויאצ’סלב גנלין, השחקנית נטשה מנור, העיתונאית ויקטוריה דולינסקי, פרופסור לסלאביסטיקה באוניברסיטה העברית וולף מוסקוביץ’. ההנהלה הובלה על ידי סופר ועיתונאי לשעבר, דוד שכטמן, בעבר דובר מפלגת העולים דוברי הרוסית “ישראל בעלייה”.

זו נקודת התחלה חשובה ביותר.

הפרויקט מההתחלה היה קשור לא לנרטיב הקרמלין, אלא לחוויית היהודים דוברי הרוסית בישראל, לסיפור הסירובניקים, לזיכרון העלייה, למעגלים אקדמיים וציבוריים בתוך המדינה.

באותו פרסום ב-Vesty הוסבר למה צריך מרכז כזה. ליוצאי ברית המועצות, למרות תרומתם העצומה להקמת ופיתוח ישראל, לא היה מרכז מלא, מוזיאון או אפילו מקום קבוע קטן שבו תוצג ההיסטוריה של הקהילה הזו.

זהו טיעון חזק וצודק.

בישראל קיימים מרכזי מורשת ליהודי בבל, תימן, אתיופיה, צפון אפריקה וקהילות אחרות. אבל העלייה המיליון מברית המועצות לשעבר נותרה זמן רב ללא פלטפורמת זיכרון ממלכתית משלה. עבור מדינה שבה עולים דוברי רוסית שינו את הרפואה, המדע, הטכנולוגיה, התרבות, הצבא, הכלכלה והפוליטיקה, זה באמת נראה מוזר.

מרכז כזה נחוץ.

השאלה אינה בכך.

השאלה היא מדוע פרויקט שנבנה במשך שנים בישראל פתאום קיבל צל מוסקבאי ביוני 2026.

מה היה אמור לכלול המרכז

לפי התכנון הראשוני של “מעלות”, מרכז המורשת ליהודי ברית המועצות היה אמור להיות לא רק מוזיאון עם תצוגות ותמונות. הוא היה אמור לספר על הישגי היהודים הסובייטים במדע, באמנות ובספורט, על הישרדות בתנאי אנטישמיות ממלכתית קשה, על התנועה הציונית, התרבות היידישיסטית, חב”ד ותנועות דתיות יהודיות אחרות שפעלו במחתרת בברית המועצות, למרות רדיפות ה-NKVD-KGB.

בלוק נפרד היה אמור להיות מוקדש לתרומת יוצאי ברית המועצות להקמת ופיתוח ישראל. כמו כן, תוכנן להציג את הקהילות היהודיות במרחב הפוסט-סובייטי.

זו לא היסטוריה מוסקבאית.

זו היסטוריה של אנשים שבדרך כלל דווקא ברחו מהמערכת הסובייטית. היסטוריה של אלה שרצו לחיות כיהודים, לדבר עברית, לנסוע לישראל, לבנות את חייהם מחוץ לשליטה הסובייטית.

לכן סמלית חשוב מאוד מי בדיוק הופך לבעלים של הזיכרון הזה.

אם מרכז המורשת ליהודי ברית המועצות נבנה בישראל, ההיגיון שלו ברור: מדינת ישראל סוף סוף מכירה בכך שהעלייה הגדולה והיהודים מברית המועצות לשעבר הם חלקים מרכזיים בהיסטוריה הלאומית.

אם סביב הפרויקט הזה מופיעה נסיעה סודית של שר למוסקבה, עולה גוון אחר: כאילו המדינה שממנה רבים עזבו בגלל אנטישמיות, רדיפות וחוסר חופש, שוב מקבלת זכות להיות נוכחת באריזת הזיכרון הזה.

וזה כבר מסוכן.

“מעלות” עבדה שנים, ולא חיכתה לאות מרוסיה

ב-7 ביוני 2024 Madan פרסם חומר על כך שעמותת “מעלות” עוסקת כבר שמונה שנים בהקמת מרכז המורשת ליהודי ברית המועצות. במהלך השנים הללו, כפי שנאמר בפרסום, נאספו מסמכים, עדויות וארטיפקטים, נערכו תערוכות, הרצאות, מפגשים וסמינרים.

באותו חומר צוין: בשנת 2016 התכנסה קבוצה יוזמתית, שכללה אנשי מדע, תרבות ופעילים ציבוריים. הם הקימו מועצת נאמנים ל”מעלות”. היוזמה נתמכה על ידי נתן שרנסקי, יולי אדלשטיין ופוליטיקאים אחרים.

זה הורס את ההסבר האפשרי, כאילו הנסיעה של אליהו למוסקבה הייתה נחוצה ל”הפעלת” הפרויקט.

הפרויקט לא נזקק להפעלה ממוסקבה.

הוא כבר היה.

היו לו אנשים.

הייתה לו רעיון.

היו לו מסמכים, עדויות, ארטיפקטים, תערוכות, הרצאות, תמיכה ציבורית, בעלי ברית פוליטיים ובסיס ישראלי.

יתרה מכך, Vesty כבר ב-2021 כתבו שהעמותה קיבלה תמיכה מיולי אדלשטיין, נתן שרנסקי, הנהלת מוזיאון התפוצות בתל אביב, וכן חתמה על הסכם עם האוניברסיטה העברית בירושלים, שהקימה קבוצת פרופסורים האחראים על תוכן המוזיאון.

כלומר, אפילו הבסיס המומחה היה ישראלי.

בדיוק בגלל זה השאלה לביקור ב-4 ביוני 2026 הופכת לקשה יותר: מה בדיוק היה צריך לחפש במוסקבה, אם היסטוריונים, פעילים ציבוריים, מדענים, סירובניקים לשעבר, מסמכים, ארכיונים משפחתיים והקהל היעד עצמו כבר נמצאים בישראל?

הכסף כבר הוקצה: למה אז הנסיעה עכשיו?

עוד עובדה חשובה: ביוני 2024 ממשלת ישראל כבר הקצתה 25 מיליון שקלים להקמת מרכז המורשת ליהודי ברית המועצות.

מתוך סכום זה:

• 12 מיליון שקלים היו אמורים להגיע ממשרד המורשת, בראשות עמיחי אליהו;
• 4.5 מיליון — ממשרד התרבות והספורט;
• 3 מיליון — ממשרד העלייה והקליטה;
• 3 מיליון — ממשרד הבינוי;
• עוד 3 מיליון — ממשרד הפיתוח של הנגב והגליל.

זהו רגע מפתח.

אם התקציב הוקצה כבר ב-7 ביוני 2024, אז הנסיעה של אליהו למוסקבה ב-4 ביוני 2026 לא יכולה להיראות כשלב התחלתי רגיל של הפרויקט. עברו כמעט בדיוק שנתיים.

במהלך הזמן הזה היה הגיוני לצפות להליך ממשלתי ישראלי: ועדה, קונספט, בחירת אתר, עבודה עם ארכיונים, גיוס חוקרים, תוכנית אדריכלית, אסטרטגיה חינוכית, השתתפות “מעלות”, האוניברסיטה העברית, מוזיאונים, רשויות מקומיות וארגוני עולים.

כך בדיוק זה תואר בפרסום Madan: לאחר החלטת הממשלה הייתה אמורה להתחיל הליך ממשלתי רגיל, שבמסגרתו הוועדה תפתח תוכנית — איך יהיה המרכז, איפה הוא יוקם ומה ייכלל בו.

אבל אחרי שנתיים מופיע לא דוח פומבי על קידום הפרויקט, לא מצגת קונספט בראשון לציון, לא דיון עם הקהילה דוברת הרוסית בישראל, אלא ביקור סודי של שר ברוסיה.

זו הבעיה הפוליטית.

לא המרכז עצמו.

לא הזיכרון.

לא “מעלות”.

לא העלייה הגדולה.

אלא דווקא הסצנה המוסקבאית.

המרכז נחוץ לישראל — אבל בלי גוון קרמליני

חשוב לומר במפורש: הביקורת על נסיעת אליהו לא צריכה להפוך לביקורת על עצם הרעיון של מרכז המורשת ליהודי ברית המועצות.

להפך.

מרכז כזה נחוץ מזמן. הוא צריך לספר על האנטישמיות הממלכתית הסובייטית, על איסור החיים הדתיים היהודיים, על לימוד עברית במחתרת, על מאבק הסירובניקים, על משפחות שחיכו שנים לאישור יציאה, על אלה שעברו דרך בתי כלא, פיטורים, מעקב, לחץ ה-KGB ובידוד חברתי.

הוא צריך לספר גם על דבר אחר: על איך אנשים שהגיעו מברית המועצות לשעבר שינו את ישראל.

אלה רופאים שחיזקו את הרפואה הישראלית.

מהנדסים שנכנסו למגזר הטכנולוגי.

מדענים, מוזיקאים, מורים, יזמים, ספורטאים, עיתונאים, קצינים, חיילים, עובדים סוציאליים, פעילים מוניציפליים.

אלה ילדים של עולים שכבר מדברים עברית כשפת אם, משרתים בצבא, עובדים בסטארטאפים, מלמדים, מרפאים, בונים עסקים, יוצרים את התרבות הישראלית ולעיתים קרובות יודעים מעט מדי על העבר הסובייטי של משפחתם.

בדיוק בגלל זה מרכז המורשת ליהודי ברית המועצות צריך להיות בישראל לא רק פיזית, אלא גם מבחינת המשמעות.

זו צריכה להיות זיכרון ישראלי, ולא פלטפורמה לכוח רך רוסי.

NAחדשות — חדשות ישראל | Nikk.Agency רואה את הסיפור הזה לא כוויכוח על זכותם של יהודי ברית המועצות לזיכרון. הזכות הזו ברורה. השאלה היא אחרת: מדוע פרויקט שצמח מהקהילה דוברת הרוסית בישראל, מחוויית הסירובניקים, העלייה הגדולה ועבודת עמותת “מעלות” רבת השנים, פתאום מקבל צל מוסקבאי דווקא עכשיו — 4 ביוני 2026, ברגע של מלחמת רוסיה נגד אוקראינה, קשרים הדוקים של מוסקבה עם איראן והמתח הפוליטי הגובר בתוך ישראל.

הקשר הרוסי: למה מוסקבה אינה נייטרלית עבור ישראל

רוסיה היום — לא רק “מדינה של ברית המועצות לשעבר”, לא טריטוריה ארכיונית ולא שותף תרבותי נייטרלי.

מאז 24 בפברואר 2022 רוסיה מנהלת מלחמה כוללת נגד אוקראינה. עבור רבים מהישראלים ממוצא אוקראיני, עבור עולים מאוקראינה, עבור משפחות שיש להן קרובים שחיים בקייב, חרקוב, אודסה, דניפרו, ניקולייב, זפורוז’יה, חרסון או לבוב, זו לא גיאופוליטיקה מופשטת.

זו מלחמה שבה טילים רוסיים פוגעים בערים שבהן חיו הוריהם, סביהם, חבריהם, חברי כיתתם, שכניהם.

במקביל רוסיה קשורה יותר ויותר עם איראן — מדינה שהפכה לאיום ישיר על ישראל. לפי חומרים שפורסמו על ידי UNITED24 Media, המבוססים על הדלפות של מסמכים רוסיים, מוסקבה מספקת לאיראן טילים אוויריים ונשק הקשור ל-Su-35, כולל טילים מסוגים “אוויר-אוויר” ו”אוויר-קרקע”.

פרסום אחר של UNITED24 Media טען שמסמכים רוסיים מראים על המשך חוזים הקשורים ל-Yak-130 ו-Su-35 עבור איראן.

עבור ישראל זו לא פרט שולי.

איראן תקפה את ישראל בטילים ובמל”טים. טהרן מחמשת ותומכת בכוחות עוינים לישראל. ורוסיה, שמנהלת במקביל מלחמה נגד אוקראינה, נשארת שותף צבאי חשוב של איראן.

לכן נסיעת שר ישראלי למוסקבה לא יכולה להיתלש מהרקע הזה.

מדינה שעוזרת לאיראן לחזק את הפוטנציאל הצבאי, פתאום הופכת למקום הביקור הראשון מזה שנים של שר ישראלי בנושא מורשת היסטורית של יהודי ברית המועצות.

זה נראה לפחות פוליטית חסר אחריות.

זיכרון ככלי השפעה

רוסיה יודעת לעבוד דרך נושאים שנראים רכים.

לא תמיד זה סיסמה ישירה “תמכו ברוסיה”. לעיתים קרובות הכל עדין יותר: זיכרון המלחמה, כבוד לוותיקים, תרבות, שפה, “אמת היסטורית”, מאבק ב”שכתוב ההיסטוריה”, הגנה על “בני המולדת”, קשרים עם קהילות, כנסים, קרנות, נסיעות, אנדרטאות, ארכיונים.

במובן הזה מרכז המורשת ליהודי ברית המועצות — נושא רגיש מאוד.

כי כאן מצטלבים כמה רבדים בבת אחת: העבר הסובייטי, העלייה דוברת הרוסית, הזהות היהודית, זיכרון משפחתי, טראומת האנטישמיות, הכרת תודה לישראל, נוסטלגיה לשפה ולתרבות, פוליטיקה של אלקטורט דובר רוסית.

עבור החברה הישראלית זה חשוב.

עבור מכונת התעמולה הרוסית — זה גם יכול להיות מעניין.

זו הסיבה שכל קשר של פרויקט כזה עם מוסקבה צריך להיות שקוף לחלוטין. מי הזמין? מי תיאם? עם מי היו פגישות? האם נדונו רק שאלות תרבותיות? האם היו מעורבות מבנים ממשלתיים רוסיים? האם היו קרנות הקשורות לקרמלין? האם הוצעו כספים, ארכיונים, תמיכה ארגונית, קשרים פוליטיים?

כרגע אין תשובות פומביות.

יש רק את העובדה של נסיעה סודית.

וזה לא מספיק.

הקשר הבחירות והקהל דובר הרוסית

הביקור מתרחש ביוני 2026, כאשר ישראל כבר חיה באווירה פוליטית מתוחה. הקהל דובר הרוסית נשאר קבוצה אלקטורלית בולטת, והנושא של כבוד לעלייה הגדולה, ליהדות הסובייטית ולזיכרון יוצאי ברית המועצות לשעבר יכול לשמש במובייליזציה פוליטית.

אין צורך להמציא קונספירציה.

מספיק לראות את הצירוף של הגורמים.

שר ממפלגת ‘כוח יהודי’.

ביקור סודי במוסקבה.

נושא מרכז המורשת של יהודי ברית המועצות.

פרויקט שכבר שנים רבות מתפתח בישראל.

תקציב שהוקצה כבר ביוני 2024.

רוסיה, שמנהלת מלחמה נגד אוקראינה.

רוסיה, הקשורה לאיראן.

הקהל דובר הרוסית בישראל.

תקופת הבחירות.

כל נקודה בנפרד ניתן לנסות להסביר. יחד הם יוצרים תמונה שלא ניתן להוריד על נסיעה רגילה.

אילו שאלות צריכות להישאל בפומבי

כעת השאלה המרכזית אינה האם יש צורך במרכז המורשת של יהודי ברית המועצות. יש צורך.

השאלה המרכזית היא מי ולמה מושך את הפרויקט הזה להקשר מוסקבאי.

הציבור הישראלי זכאי לקבל תשובות.

מי יזם את הנסיעה של עמיחי אליהו לרוסיה ב-4 ביוני 2026?

למה הביקור היה סודי?

למה הנסיעה התרחשה בסוף השבוע ובתקופת השבת?

למה היה צורך דווקא במוסקבה כדי לדון במרכז הזיכרון הישראלי?

עם מי בדיוק נפגש השר?

האם היו בין המשתתפים בפגישות נציגים של מבנים ממשלתיים רוסיים?

האם נדונו רק שאלות מרכז המורשת או גם נושאים פוליטיים?

האם הוצעה תמיכה פיננסית, ארכיונית, ארגונית או תקשורתית רוסית?

למה פרויקט שקודם בישראל על ידי ‘מעלות’, דוד שכטר, מרינה בן-אריה, נתן שרנסקי, יולי אדלשטיין, חוקרים, מוזיאונים ופעילים חברתיים, פתאום דרש נסיעה של שר למדינה שמנהלת מלחמה נגד אוקראינה?

מה השתנה בין 7 ביוני 2024, כאשר ממשלת ישראל הקצתה 25 מיליון שקל, ל-4 ביוני 2026, כאשר שר המורשת טס לרוסיה?

זו לא רטוריקה לשם סקנדל.

אלו שאלות נורמליות למדינה דמוקרטית.

איפה צריכה להיות זיכרון יהודי ברית המועצות

זיכרון יהודי ברית המועצות צריך להיות בישראל.

לא רק מבחינת גיאוגרפיה. מבחינת שליטה, משמעות, שפה, ערכים ועצמאות פוליטית.

מרכז המורשת צריך לספר על יהודי קייב, אודסה, חרקוב, מוסקבה, לנינגרד, מינסק, קישינב, טביליסי, באקו, ריגה, וילנה, טשקנט, צ’רנוביץ, דנייפר, לבוב, בוכרה, סמרקנד, קוטאיסי ועשרות ערים אחרות של ברית המועצות לשעבר.

אבל לספר את הסיפור הזה צריך מנקודת מבט ישראלית.

זהו סיפור של אנשים שלא היו ‘העולם הרוסי’. הם היו יהודים, לעיתים קרובות נשללו מהזכות להיות יהודים בגלוי.

רבים מהם נלחמו לא כדי לשמור על הזהות הסובייטית, אלא כדי לחזור לזהות היהודית ולעלות לישראל.

זו הסיבה שזה מסוכן כאשר מוסקבה מנסה להופיע ליד זיכרון כזה כשותף טבעי.

למוסקבה אין מונופול מוסרי על זיכרון יהודי ברית המועצות.

יתרה מכך, המערכת הסובייטית הייתה אחד המקורות של הטראומה שהמרכז הזה צריך להסביר לדורות הבאים.

מסקנה: מרכז — כן, צל מוסקבאי — לא

מרכז המורשת של יהודי ברית המועצות נחוץ לישראל.

עבודת עמותת ‘מעלות’ חשובה.

היסטוריית הסירובניקים, העברית המחתרתית, האנטישמיות הסובייטית, העלייה הגדולה והתרומה של יוצאי ברית המועצות לשעבר לישראל צריכה לקבל מקום ראוי בזיכרון הלאומי.

אבל הביקור הסודי של שר המורשת עמיחי אליהו במוסקבה ב-4 ביוני 2026 נראה לא כשלב הכרחי ביצירת המרכז, אלא כמחווה פוליטית מסוכנת.

במיוחד כי הפרויקט כבר שנים רבות מתפתח בישראל, היה לו בסיס ציבורי, תמיכה של דמויות ידועות, קשרים עם מבנים אקדמיים ומוזיאליים, והמימון הממשלתי הוקצה כבר ב-7 ביוני 2024.

אם המטרה הייתה רק במורשת, ניתן היה לדון בה ברישון לציון, ירושלים, תל אביב, חיפה, אשדוד או בכל עיר ישראלית אחרת.

אם יש צורך בארכיונים — יש חוקרים, בסיסים דיגיטליים בינלאומיים, אוניברסיטאות, אוספים משפחתיים, קרנות, קהילות וערוצים מקצועיים.

אם יש צורך בעדויות — הן חיות כאן, בישראל.

אם יש צורך בתלמידים, חיילים, משתתפי ‘מסע’, ‘תגלית’, נאעל’ה ועולים חדשים — הם גם כאן.

אז מה היה נחוץ במוסקבה?

זו השאלה שצריכה להישאר במרכז המאמר.

כי מרכז המורשת של יהודי ברית המועצות צריך לספר את הסיפור הישראלי — סיפור של אנשים שיצאו מהמערכת הסובייטית ובנו חיים חדשים בישראל. זיכרון זה לא צריך להפוך לדלת כניסה למדינה שמשתמשת היום בהיסטוריה כנשק, מנהלת מלחמה נגד אוקראינה ומחזקת קשרים עם אויבי ישראל.