הסיוע ההומניטרי הטורקי ברצועת עזה הפך שוב עבור ישראל לא רק לשאלה של מזון, אלא גם לשאלה של ביטחון, השפעה ואמון בהחלטות הממשלה.
על פי מסמכים מרצועת עזה, לאחר כניסת הפסקת האש לתוקף, החלו להגיע משלוחים גדולים של סיוע הומניטרי הקשורים לטורקיה. במסמכי ההובלה, הנדונים בישראל ב-7 ביוני 2026, מצוין בטור ‘מקור’ טורקיה. בצילומים מופיעים משאיות עם שקי קמח וסיוע נוסף, העוברים דרך מנגנונים הומניטריים בינלאומיים, כולל תוכנית המזון העולמית.
לצופה חיצוני זה עשוי להיראות כמו לוגיסטיקה רגילה: יש משבר הומניטרי, יש מזון, יש ארגונים בינלאומיים, יש מדינה תורמת.
אבל בישראל פרט כזה הפך במהירות לפיצוץ פוליטי. הסיבה היא שראש הממשלה בנימין נתניהו, שר הביטחון ישראל כץ ונציגי הקואליציה הצהירו בשבועות האחרונים: טורקיה לא צריכה לקבל השפעה בעזה לאחר המלחמה.
מה בדיוק ידוע על הסיוע הטורקי
מדובר במשלוחים המגיעים לרצועת עזה לאחר הפסקת האש ועוברים דרך מערכת משלוחים הומניטרית בינלאומית.
במסמכים שפורסמו מצוין כי חלק מהסיוע הוא ממקור טורקי או מומן על ידי טורקיה. לפי ההסבר הישראלי, זה לא בהכרח אומר תיאום ישיר עם ממשל הנשיא רג’פ טאיפ ארדואן. גורמים רשמיים מנסים להציג את המצב כטכני: טורקיה יכלה לממן רכישות דרך מבנים בינלאומיים, והמשלוחים עצמם טופלו דרך האו”ם ותוכנית המזון העולמית.
אבל המשמעות הפוליטית לא נעלמת מכך.
אם בעזה מופיע סיוע הקשור לטורקיה, תושבי הרצועה רואים לא רק שקי קמח. הם רואים את אנקרה כצד שעוזר, נוכח ויכול לטעון לתפקיד בעתיד עיצוב עזה. זה בדיוק מה שישראל חוששת ממנו ביותר.
ההקשר כאן חשוב. ב-8 באפריל 2024 ישראל סירבה לטורקיה להשתתף בהשלכות אוויריות של סיוע הומניטרי לעזה. ב-3 במאי 2024 אנקרה הודיעה על הפסקת המסחר עם ישראל, והצהירה כי ההגבלות יימשכו עד להפסקת אש קבועה וגישה חופשית לסיוע הומניטרי לרצועה.
ב-10 באוקטובר 2025, לאחר תחילת הפסקת האש, דיווחו כלי תקשורת ישראליים כי ישראל תאפשר הכנסת עד 600 משאיות סיוע הומניטרי יומי דרך האו”ם, ארגונים בינלאומיים מאושרים, המגזר הפרטי ומדינות תורמות. במנגנון זה הודגש בנפרד: המשלוחים צריכים לעבור בדיקת ביטחון ישראלית.
בדיוק בנקודה זו התעורר הוויכוח הנוכחי.
מדוע השרים זועמים
לפי דיווחים ראשוניים, חלק מהשרים הצהירו כי לא ידעו על הגעת המשלוחים הטורקיים ולא אישרו צעד כזה.
לאחר פרסום המסמכים נשלחה פנייה דחופה ללשכת ראש הממשלה בדרישה להסביר מי אישר את המשלוחים, באיזו פרוצדורה הם עברו ומדוע הקבינט הפוליטי לא קיבל מידע ברור מראש.
לישראל זה לא עניין קטן.
עזה לאחר הפסקת האש היא מרחב שבו כל שחקן חיצוני מנסה לתפוס מקום. מי שמאכיל את האוכלוסייה, מקבל השפעה. מי שמממן את השיקום, מקבל גישה. מי שעובד דרך ערוצים הומניטריים, יכול בהדרגה להפוך מתורם למתווך פוליטי.
טורקיה מנסה זה מכבר לחזק את תפקידה בשאלה הפלסטינית. ארדואן מבקר בחריפות את ישראל, מקדם את עצמו כמגן הפלסטינים ושואף להחזיר לאנקרה את מעמדה כשחקן אזורי חזק. לכן הסיוע הטורקי בעזה נראה לקואליציה הימנית הישראלית לא כפעולה הומניטרית ניטרלית, אלא ככניסה אפשרית של טורקיה לניהול שלאחר המלחמה של הרצועה.
בנפרד, השאלה של ארגונים טורקיים מחריפה את המצב.
ב-20 באוקטובר 2025 כתב המגזין הישראלי החוקר Shomrim על פעילות ארגון טורקי IHH בעזה. ישראל אסרה בעבר את פעילותו בשל קשרים עם ‘מאווי מרמרה’ וחשדות לקשרים עם חמאס. ב-22 במאי 2026 נודע כי ישראל דרשה מתוכנית המזון העולמית להפסיק את שיתוף הפעולה בעזה עם NGO טורקי, שישראל רואה בו קשור לטרור.
לכן הסקנדל הנוכחי לא נוצר יש מאין. הוא מתיישב על חוסר האמון הקיים בין ישראל לטורקיה, וכן על המאבק על מי יקבל את הזכות לעבוד בעזה לאחר המלחמה.
הקו הרשמי של ישראל
מקורות ישראליים מנסים להוריד את רמת הסקנדל.
ההסבר שלהם נשמע כך: לא מדובר בכך שטורקיה קיבלה ישירות תפקיד בעזה. הסיוע יכול היה להיות ממומן על ידי אנקרה, אך עבר דרך ארגונים בינלאומיים. כל המשלוחים, לפי גרסה זו, נבדקים על ידי צה”ל לפני הכניסה לרצועה, ולכן האיום הביטחוני נשלט.
זהו טיעון חשוב, אך הוא עונה רק על חלק מהשאלה.
בדיקת המשלוחים יכולה להוריד את הסיכון להברחת נשק, ציוד או חומרים אסורים. אבל היא לא פותרת את הבעיה הפוליטית: אם טורקיה הופכת לתורמת בולטת, היא מקבלת נוכחות סמלית בעזה. עבור תושבי הרצועה, מקור הסיוע עשוי להיות חשוב יותר מהסכמת הבירוקרטיה של המשלוח.
לכן מעניין את השרים לא רק ביטחון המשלוחים, אלא גם ההיתר הפוליטי.
מי אפשר להופעת העקבות הטורקי במערכת המשלוחים? האם זה תואם ברמת הממשלה? האם הבינו בירושלים איך זה ייראה בתוך עזה ובתוך הקואליציה הישראלית עצמה?
מדוע הסיפור הזה חשוב לישראל
הסיוע ההומניטרי לעזה הכרחי. לאחר חודשים של מלחמה, הרצועה תלויה במזון, תרופות, דלק, תיקון תשתיות ולוגיסטיקה חיצונית. ללא משלוחים, המצב ההומניטרי הופך במהירות למקור נוסף לחוסר יציבות.
אבל עבור ישראל השאלה היא לא רק בכמות הסיוע.
השאלה היא מי שולט בערוצים, מי מקבל נקודות פוליטיות, מי מתבסס בשטח ומי בסופו של דבר הופך למתווך בין עזה, ישראל, מדינות ערב, טורקיה, ארה”ב וארגונים בינלאומיים.
NAnews — חדשות ישראל | Nikk.Agency רואה באפיזודה זו דוגמה לדילמה רחבה יותר: ישראל לא יכולה לסגור לחלוטין את עזה מסיוע הומניטרי, אך גם לא יכולה לאפשר שמנגנונים הומניטריים יהפכו לדלת כניסה למדינות וארגונים הפועלים נגד האינטרסים הישראליים.
טורקיה בתמונה זו היא שחקן רגיש במיוחד.
אנקרה היא חברה בנאט”ו, יש לה קשרים עם המערב והמזרח התיכון ובו זמנית מנהלת קו פוליטי קשה נגד ישראל. היא תומכת באג’נדה הפלסטינית, מתעמתת עם הממשלה הישראלית ומנסה לדבר עם העולם המוסלמי בשם ‘הגנת עזה’. במצב כזה כל סימון טורקי על סיוע הומניטרי הופך לאות.
עזה לאחר הפסקת האש: המאבק על השפעה כבר התחיל
הטעות הגדולה היא להסתכל על הוויכוח הזה כסיפור על קמח.
למעשה מדובר בעתיד עזה לאחר הפסקת האש. מי ישקם את הבתים? מי יאכיל את האוכלוסייה? מי יעבוד עם המבנים המקומיים? מי יממן את בתי החולים, המחסנים, הכבישים, המים, רשתות החשמל והבתי ספר?
כל שאלה כזו יש לה מחיר פוליטי.
אם טורקיה משלמת, טורקיה מקבלת נראות. אם ארגון בינלאומי מחלק סיוע טורקי, טורקיה עדיין יכולה לקבל תודה בשטח. אם ישראל שותקת, זה נתפס כהסכמה. אם ישראל מתרעמת לאחר מעשה, זה נראה כאובדן שליטה.
עבור ממשלת נתניהו זה מסוכן במיוחד בתוך המדינה.
הקואליציה בונה את הקו שלה על הבטחה לא לאפשר את חזרת חמאס, לא להעביר את עזה לידיים של שחקנים עוינים ולא לאפשר לכוחות חיצוניים לנהל את הרצועה נגד האינטרסים של ישראל. לכן העקבות הטורקי במסמכים ההומניטריים פוגע בדיוק בלוגיקה זו.
המסקנה העיקרית
הסקנדל סביב הסיוע הטורקי מראה את הנקודה החלשה של המדיניות הישראלית בעזה: ניתן לבדוק את ביטחון המשלוחים במעברי הגבול, אך את המשמעות הפוליטית של הסיוע לא ניתן לבדוק עם גלאי מתכות.
אם טורקיה מממנת משלוחים, אם מקורה מצוין במסמכים, אם תושבי עזה מתחילים לראות את אנקרה כמקור מזון, אז מדובר כבר לא רק בסיוע הומניטרי. זהו מאבק על דימוי, אמון והשפעה.
לישראל כעת יש צורך לתת תשובה ברורה: מי זכאי לעזור לעזה, דרך אילו מבנים, תחת איזו שליטה ועם אילו מגבלות פוליטיות.
אחרת כל שיירת משאיות חדשה תהפוך לסקנדל פוליטי חדש.
עזה לאחר המלחמה — זה לא רק חורבות, מחנות, קמח ותרופות. זו מפת ההשפעה העתידית בגבול הדרומי של ישראל. ואם ישראל לא תקבע את הכללים מראש, אחרים יכתבו אותם — דרך ארגונים בינלאומיים, כספי תורמים, מסמכים הומניטריים ודגלים שרואים תושבי הרצועה.
חסידת אומות העולם אולכסנדרה שולז’קו: כיצד אוקראינית הצילה 102 ילדים במהלך השואה
כידוע, ב-14 במאי מציינים באוקראינה את יום הזיכרון לאוקראינים שהצילו יהודים במהלך מלחמת העולם השנייה. אנשים אלה זכו בתואר הכבוד חסידי אומות העולם מטעם מדינת ישראל על הצלת יהודים מהמדיניות הנאצית להשמדה.
ביניהם – אולכסנדרה מקסימיבנה שולז’קו, גננת מצ’רקסי, שהצילה במהלך המלחמה 102 ילדים, כולל 25 ילדים יהודים.
המלחמה תפסה את אולכסנדרה שולז’קו בצ’רקסי, שם עבדה בגן ילדים מספר 4. היא לא הצליחה להתפנות עם שני ילדיה הקטנים, וב-22 באוגוסט 1941 נכנסו כוחות גרמניים לעיר. מספר היתומים וילדי הרחוב הלך וגדל מדי יום. באחד הימים היא ראתה ילד ליד גופת אישה שנרצחה ולקחה אותו לביתה. כך נולד הרעיון להקים מקלט.
גבורה וסיכון
אולכסנדרה פנתה למועצת העיר בבקשה לפתוח מקלט. היא הצליחה לקבל אישור, אך לא קיבלה כל עזרה מהשלטון החדש. יחד איתה עבדו במקלט:
איוון מיכאילוביץ’ קושניר
מוטריה איבניבנה קושניר
מריה פנאסיבנה מירץ
פאבל איבנוביץ’ אלפיורוב
המקלט הפך למקום מפלט לעשרות ילדים. לאחר הטבח ההמוני ביהודים, מספר הילדים הלך וגדל.
העונש על סיוע ליהודים ולצוענים היה מוות, אך אולכסנדרה שולז’קו ועוזריה לא נכנעו.
היא רשמה את הילדים בשמות ובלאומים בדויים. אף אחד מהם לא חשף את סוד קיומו של המקלט.
תושייה הרואית
שולז’קו הצליחה להציל את הילדים בזכות הידע שלה בשפה הגרמנית ותושייתה. היא הצליחה להטעות את הממשל הגרמני ולהסתיר את הילדים. במקלט גידלו תרנגולות, עזים וחזירים כדי להבטיח שהילדים לא ימותו מרעב. הילדים היהודים נרשמו כאוקראינים, יוונים, ארמנים או טטרים בהתאם למראם. במהלך ביקורות הם הוסתרו בחדר בידוד, שם נאמר לגרמנים כי מדובר בחולים מדבקים.
בזמן נסיגת הגרמנים פונה המקלט בכפייה. חלק מהילדים הועברו לכפרים סמוכים, אך שולז’קו נאלצה לעזוב עם היתר. במחוז ויניצה היא הצליחה להחזיר את הילדים לצ’רקסי, כשהיא מנצלת את הבלבול בקרב הגרמנים.
NAnews – חדשות ישראל מדגיש: בזכות האומץ והמסירות של אולכסנדרה שולז’קו ניצלו 102 ילדים מרעב ומוות, ביניהם 25 ילדים יהודים.
לאחר השחרור: האשמות שווא
לאחר שחרור צ’רקסי, השלטון הסובייטי האשים את אולכסנדרה שולז’קו בבגידה.
היא נאלצה להיפרד מהילדים, נאסר עליה ליצור איתם קשר ולעבוד במקצועה. היא הצליחה לעבוד רק כרשמת במרפאה. למרות זאת, היא המשיכה לעזור לאנשים – היא תרמה מעל 150 ליטרים של דם. עד 1968 היא נחשדה בשיתוף פעולה עם הגרמנים, אך מעולם לא התלוננה או איבדה תקווה.
זיכרון שאי אפשר למחוק
בשנת 1963 פרשה אולכסנדרה לגמלאות ועברה לקייב לגור עם בתה לריסה. ב-1968 קיבלה תעודת פרטיזן.
רק שנים לאחר מותה ב-1994, בשנת 1996, הכיר בה יד ושם כאולכסנדרה שולז’קו כחסידת אומות העולם. שמה נחרט על קיר הזיכרון בשדרת חסידי אומות העולם בירושלים.
בנוסף, זכרה הונצח:
5 באוגוסט 2013 – לוח זיכרון הותקן בבית מספר 200 ברחוב חרשצ’אטיק בצ’רקסי
22 בדצמבר 2022 – רחוב פושקין שונה לשם רחוב חסידת אומות העולם שולז’קו
2015 – הופק הסרט התיעודי “אולכסנדרה שולז’קו. גורלה של חסידה”
2017 – הוענק לה התואר “אזרחית כבוד של העיר צ’רקסי” (לאחר מותה)
14 במרץ 2019 – הוצג המהדורה השנייה המורחבת של הספר “לזכרה של בת המקום המפורסמת”
סמל לזיכרון ולשיתוף פעולה
סיפורה של אולכסנדרה שולז’קו הוא סמל לאחווה ולתמיכה ההדדית בין יהודים לאוקראינים גם בזמנים הקשים ביותר. בעולם ישנם יותר מ-27 אלף חסידי אומות העולם מיותר מ-50 מדינות, ו2,673 מתוכם הם אוקראינים. זהו המקום הרביעי בעולם אחרי פולין, הולנד וצרפת.
NAnews – חדשות ישראל מדגיש: גיבורים כמו אולכסנדרה שולז’קו מעוררים בנו השראה לזכור ולהעביר את הסיפורים לדורות הבאים. מעשיה מזכירים לנו שהאנושיות גוברת גם בזמנים האפלים ביותר.
סיפורה של אולכסנדרה שולז’קו הוא דוגמה חשובה לאומץ ולמסירות שמאחדת בין אוקראינים ליהודים, בין ישראל לאוקראינה.
יהי זכרה ברוך, ויהיו גיבורים כאלה סמל לתקווה ולאמונה בטוב.
המקרה של וובק בין הלאומנים האוקראינים אינו ייחודי. חברים רבים באונ במהלך השואה, תוך סיכון חייהם, סיפקו מקלט ליהודים וזייפו מסמכים, והפכו אותם לאוקראינים.
סיפור חייו המפורט של איוון וובצ’וק, אחד ממנהיגי אונ וחסיד אומות העולם, ניתן יהיה לקרוא בקרוב בספרו של אולג פרוצנקו “הטריבון הלאומי. חיים ורעיונות של איוון וובצ’וק”. בתמיכת קרן וובק הוא כעת בהכנה לדפוס בהוצאת “פרונזיס”. עובדות רבות המוצגות בספר יפורסמו לראשונה.
The Jerusalem Post: חסיד אומות העולם איוון וובצ’וק היה סגנו של סטפן בנדרה באונ והציל יהודים. סיפורו צריך להיחשף – דעה
על הלאומן-החסיד צריכים לדעת כמה שיותר אנשים, לא רק באוקראינה, אלא גם בחו”ל. זה יעזור לשבור את המיתוס על האוקראינים כאנטישמים ויחזק עוד יותר את היחסים בין האוקראינים ליהודים.
“מנהיגי הלאומנים האוקראינים מייצגים את הרוח הדמוקרטית והבלתי נכנעת של העם האוקראיני, שנלחם היום על חירותו”.
“יותר משנתיים לאחר הפלישה האכזרית של רוסיה לאוקראינה, האוקראינים עדיין נלחמים באומץ.
שנתיים לאחר מכן נשיא רוסיה פוטין עדיין מפיץ תעמולה חסרת בסיס על כך שמדינתי, מדינה עם נשיא יהודי וקהילה יהודית משגשגת, היא ‘מדינה נאצית’.
אין סמל עמוק יותר כדי להתמודד עם תיאור שקרי זה מאשר השלמת מגילת התורה של סולידריות בין אוקראינה לישראל, עם אותיות שנכתבו על ידי נשיאיהם וולודימיר זלנסקי ויצחק הרצוג. מגילה זו תהווה כוח מניע לקהילות האוקראינית והיהודית להתאחד, להתקרב יותר מאי פעם, כדי להתמודד עם התסריט הסובייטי הישן ולהבטיח את ניצחון החירות. אבל יש לעשות עוד יותר.
פוטין קידם שוב ושוב נרטיב שקרי אבסורדי שאוקראינה צריכה להיות “מנוצחת”, בטענה שאוקראינה היא מדינה נאצית, המנוהלת על ידי לאומנים אוקראינים, המיושרים לפי קווים ניאו-נאציים, ובכך מצדיק את מלחמתו הבלתי מוגבלת וחסרת הבסיס.
הטענות הללו אינן חדשות.
במשך עשרות שנים השלטונות הרוסיים, קודם הסובייטיים, כינו את התנועה הלאומנית האוקראינית נאצית בניסיון לפגוע באוקראינים שרוצים לחיות באוקראינה חופשית ודמוקרטית.
הם התמקדו במאמציהם בארגון הלאומנים האוקראינים, מפלגה פוליטית שהוקמה ב-1929 והוקדשה ליצירת מדינה אוקראינית עצמאית. אונ שיחקה תפקיד מפתח ביצירת המדינה האוקראינית וממשיכה לשחק תפקיד חשוב יותר ויותר בחברה האוקראינית היום.
במהלך מלחמת העולם השנייה היו מקרים של שיתוף פעולה של לאומנים אוקראינים בפשעים נגד יהודים.
אבל מעשים אלה היו נדירים ולא היו מדיניות רשמית או השתקפות של עמדת אונ.
רוב ה”דיווחים” היום על פשעים לכאורה של המפלגה במהלך השואה מגיעים מתעמולת הקג”ב, שנועדה לפגוע בלאומנים האוקראינים.
למעשה היו מקרים רבים שבהם מנהיגי הלאומנים האוקראינים סיכנו את חייהם כדי להציל יהודים מהנאצים באוקראינה. וכעת, כאשר תעמולת פוטין הרוסית מתפשטת ברחבי העולם בתמיכת תומכים כמו טאקר קרלסון, חשוב ביותר שהקהילות האוקראינית והיהודית יתאחדו כדי להדגיש את סיפוריהם שלהם ולהתמודד עם המיתוסים הרוסיים על האוקראינים והלאומנים האוקראינים.
סיפוריהם של אנשים אלה צריכים להגיע לידיעת הציבור. הם מגלמים את הרוח הדמוקרטית והבלתי נכנעת של העם האוקראיני, שנלחם על חירותו היום. והם מדגישים את הצורך בחיזוק היחסים האוקראינים-יהודיים ולא לאפשר לפוטין להפריע להם.
אחד מהאוקראינים הללו היה איוון וובצ’וק.
וובצ’וק, יליד ניקופול ומנהיג ארגון הלאומנים האוקראינים, השתמש במעמדו כדי להציל משפחות יהודיות, כולל את שרה בקסט וילדיה, מהאימה הנאצית.
מעשיו ומעשיה של אשתו האמיצה, אליזבטה שקנדל, הם תזכורות חודרות להיסטוריה המשותפת ולתמיכה ההדדית בין הקהילות האוקראינית והיהודית, המפריכות את הנרטיב המרושע שמקדם הקרמלין.
“וובק” הוכר על ידי יד ושם, האנדרטה הרשמית של ישראל לקורבנות השואה, כחסיד אומות העולם על גבורתו.
סיפורו הוא מגדלור של אנושיות ואומץ, המתנגד לתעמולה הרוסית חסרת המשמעות, השואפת להציג את אוקראינה כמדינה אנטישמית, נאצית.
הקמפיין התעמולתי הנוכחי של רוסיה לא רק שאינו נכון היסטורית, אלא גם פוגע עמוקות. זהו עלבון לזכר קורבנות השואה ולגבורתם של אנשים כמו וובק, שהתנגדו לאנטישמיות ולנאציזם האמיתיים. וזהו עלבון לקהילה היהודית המודרנית באוקראינה.
למרבה הצער, נרטיב זה מצא הד בקרב חלק קטן בלבד מהחברה האמריקאית והאירופית.
“לכן אני עובד עם קרן וובק על ספר חדש שיפרט את סיפורו של איוון וובצ’וק, כדי להפריך את השקרים המומצאים שמפיץ פוטין ומתנגדיו בעולם המערבי”.
ספר זה, תוך שימוש במגוון רחב של מקורות ראשוניים ומסמכים שלא פורסמו, יתמודד עם ההאשמות של פוטין כלפי האוקראינים והלאומנים האוקראינים, כמו איוון וובצ’וק, ויקרב את הקהילות האוקראינית והיהודית, כאשר המכונה הצבאית הרוסית מנסה בכוונה ליצור תהום ביניהן.
“חשיבות האיחוד של הקהילות האוקראינית והיהודית במאבק נגד התוקפנות אינה ניתנת להערכה יתרה. ברית זו היא עדות לשאיפתנו המשותפת לצדק ולכבוד הדדי. אחדותנו היא כוח רב עוצמה נגד הדיסאינפורמציה והשנאה שמפיצים מתנגדינו”.
המאבק שאנו מנהלים היום אינו רק מאבקה של אוקראינה; זהו מאבק על נשמתה של אירופה ועל עקרונות החירות והאנושיות שהם חיוניים לכל העולם. בדיוק כפי שוובק ואחרים כמוהו עמדו בפני אתגרי זמנם, עלינו גם לעמוד איתן נגד עיוות ההיסטוריה והכוונות הזדוניות של התוקפנות הרוסית.
“הקהילה הבינלאומית, במיוחד המערב, חייבת להמשיך לתמוך באוקראינה, להבטיח שהקורבנות שנעשו יוכרו, וששאיפות לעתיד של שלום וצדק יוגשמו”.
האגודה הבינלאומית לשוטרים העניקה פרס לקצין צבא אוקראינה
האגודה הבינלאומית לשוטרים (International Police Association, IPA), המאחדת אנשי אכיפת חוק מיותר מ-70 מדינות, העניקה את מדלייתה לקצין הכוחות המזוינים של אוקראינה עם הכינוי “חסיד”.
על כך דיווחו הפדרציה של הקהילות היהודיות של אוקראינה (FJCU) והפרסום JewishNews ב-22 בנובמבר 2025. בהחלטת ה-IPA מודגש כי הפרס הוענק על מקצועיות גבוהה, אומץ ותרומה מיוחדת להגנת אוקראינה.
עבור הקהילה היהודית, ההחלטה הזו הייתה סמלית: לראשונה מזה זמן רב, נציג אוקראינה ממוצא יהודי מקבל פרס מקצועי בינלאומי דווקא כקצין קרבי בצבא פעיל.
קצין הכוחות המזוינים של אוקראינה ‘חסיד’ קיבל פרס בינלאומי מה-IPA: מה ידוע על הלוחם ולמה הוא צוין
מי הוא “חסיד”: עובדות שנאספו ממקורות פתוחים
מידע על “חסיד” במקורות פתוחים מועט — הוא במודע שומר על אנונימיות. עם זאת, בשנים האחרונות שמו (ליתר דיוק, הכינוי שלו) הופיע פעמים רבות בתקשורת האוקראינית וברשתות החברתיות.
מדריך וקצין מודיעין של הכוחות המזוינים של אוקראינה
בדיווח של Informator נאמר:
הוא לא מראה את פניו, שמו לא נחשף — זה מצוין במפורש;
משרת כמדריך בקו החזית;
מלמד לוחמי חיל רגלים, יחידות ממוכנות ומודיעין;
עובד מאז תחילת הפלישה המלאה, לעיתים קרובות — באזורים של קרבות פעילים.
מפקדים שהגיבו על עבודתו ציינו כי דרך ההכשרה שלו עברו אלפי חיילים — ברשתות החברתיות מוזכרת המספר “יותר מ-8,000 תלמידים”.
יהודי במוצאו ואדם מאמין
בכל המקורות האוקראיניים והיהודיים מודגש כי “חסיד” —
יהודי במוצאו,
אדם בעל השקפות דתיות,
מניע את הלוחמים בערכים רוחניים ובפילוסופיה שהוא עצמו חולק.
אחד המשמעויות שהוא מצטט: “להגן על אוקראינה — זה גם על האור שצריך לנצח את החושך”.
הביטוי “על האור שצריך לנצח את החושך” — זהו חלק ישיר מהמסורת החסידית, שבה האור תמיד נחשב ככוח שמפזר באופן טבעי את החושך. דימוי כזה מופיע בלימודי הבעל שם טוב, המגיד ממזריטש והאלטר רבי והוא אחד מהעקרונות המרכזיים של החסידות.
הדמות שהחברה רואה
ברשתות החברתיות האוקראיניות מתארים את “חסיד” כ:
מדריך עקרוני,
מפקד קשוח אך הוגן,
קצין שמשלב הכשרה מקצועית עם עמדה מוסרית אישית.
מה נשאר לא ידוע
שם מלא, דרגה, יחידה, מיקומים — לא מתפרסמים. כמה מקורות עוינים הפיצו גרסה לא מאומתת על “שירות ביחידת עילית ישראלית”, אך אין שום אישור לכך. מקורות רשמיים אוקראיניים לא עשו הצהרות כאלה.
מה מראים חומרי הווידאו על “חסיד”: מקורות דוקומנטריים
1. וידאו מ-3 בינואר 2023 (פרויקט “מוצאים תשובות עם אינה זולוטוחינה”)
זהו אחד מההופעות המוקדמות המאושרות של “חסיד” בתקשורת — דיווח מאימון של פלוגת קרב.
בסרטון נאמר במפורש:
“חסיד” מאמן לוחמים אוקראינים מיחידות שונות מהימים הראשונים של המלחמה, והוא עושה זאת אך ורק בהתנדבות.
הוא מציג את עצמו כך: “אני במוצאי — יהודי ויש לי ניסיון רב בשירות ביחידות מיוחדות של אוקראינה וישראל”.
הוא מדגיש שהוא רואה כחובתו להעביר את הניסיון הקרבי: “כך אני מציל את חייהם. וליהודים אומרים: ‘הצלת חיים — הצלת את כל העולם'”.
באותו וידאו לוחמי פלוגת “העורב השחור” מספרים על קרבות קשים באזור צ’רנוביל, על חשיבות ההכנה המתמדת ועל איך המדריך עוזר להתמודד עם לחץ קרבי:
“כשיושבים שלושה ימים בתעלה תחת הפגזות ולא רואים את האויב — המדריך עוזר ללמוד לשמור על ראש קר”.
“אם לא מתאמנים — אפשר לאבד ערנות. במלחמה טעויות עולות בחיים”.
סרטון זה מציג את “חסיד” כמדריך קרבי שמשלב הכשרה מקצועית עם תמיכה פסיכולוגית בלוחמים.
2. וידאו מ-31 באוגוסט 2025: “מי הוא חסיד?”
זהו כבר חומר וידאו מאוחר ומסודר יותר, שמאגד מידע עליו לכדי דיוקן שלם.
בסרטון נאמר:
“חסיד” הכין באופן אישי יותר מ-8,000 לוחמים אוקראינים מובחרים.
יש לו ניסיון בשירות ביחידות מיוחדות של המשמר הלאומי של אוקראינה.
בעל הסמכה בינלאומית במרכזי הדרכה ישראליים.
משתמש בשיטות משלו, המבוססות על ניסיון קרבי אמיתי.
נוהג לפי העיקרון: “החימוש הוא רק כלי, האדם הוא שנלחם”.
רואה בפרס הגדול שלו את הרגע, כאשר חייל חוזר הביתה חי ושלם.
מודגש במיוחד אמונתו באלוהים, שעוזרת לשמור על חוסן פנימי בתנאי מלחמה.
וידאו זה מציג את “חסיד” כבר כמדריך שיטתי, מוכר ואחד מהתוצאותיים ביותר במלחמה המודרנית של אוקראינה.
מה כתבה התקשורת הרוסית הפרופגנדה על “חסיד”
התקשורת הרוסית הכובשת והמשאבים הקשורים אליה הזכירו את “חסיד” מספר פעמים, אך באופן מניפולטיבי וספקולטיבי בלבד. התזה המרכזית שהם פיתחו הייתה הגרסה שהמדריך של הכוחות המזוינים של אוקראינה הוא כביכול “לוחם עילית ישראלי לשעבר”. הצהרות כאלה הופיעו במספר אתרים רוסיים לאחר פרסום חומרי וידאו אוקראיניים על הכשרת חיילים, שבהם הופיע “חסיד”.
המשאבים הרוסיים השתמשו באותו סרטון של שירות הגבול של אוקראינה, תוך פרשנותו באופן פרופגנדי, הוספת האשמות, פרטים לא קיימים וניסיונות להציג את “חסיד” כ”שכיר חרב זר”. זו טקטיקה טיפוסית של דיסאינפורמציה רוסית: לעוות עובדות, להמציא ביוגרפיות לא קיימות וליצור דמות של “אויב חיצוני”, כדי לפגוע במתנדבים, מדריכים וקצינים אוקראינים.
מהי IPA ולמה היא מעניקה פרסים לחיילים
האגודה הבינלאומית לשוטרים היא הארגון המקצועי הוותיק והגדול ביותר בעולם של אנשי אכיפת חוק.
נוסדה בשנת 1950, כיום יש לה נציגויות ביותר מ-70 מדינות. מטרת ה-IPA היא לקדם שיתוף פעולה בינלאומי, סדר ציבורי, חילופי מקצועיים ותמיכה בעמיתים העובדים בתנאי סיכון.
למה IPA מעניקה פרסים
ה-IPA מעניקה מדי פעם
מדליות על אומץ,
סימנים על שירות לחברה,
הצטיינות על תרומה לביטחון והגנה על אזרחים.
בזמן שלום, הפרסים מוענקים לרוב למשטרה — אך בזמן מלחמה האגודה מציינת במיוחד אנשים שמפגינים רמה גבוהה של מקצועיות בתנאי קרב, במיוחד אם מדובר בהגנת האוכלוסייה, הכשרת כוח אדם או הצלת חיים.
הענקת הפרס לקצין האוקראיני של הכוחות המזוינים של אוקראינה היא בדיוק מקרה כזה.
היהודים האוקראינים ממשיכים להגן על ארצם
הסיפור של “חסיד” — זה לא רק הכרה אישית. זהו סימן לתופעה שעליה אנו ב-NAחדשות כותבים באופן קבוע: הקהילה היהודית של אוקראינה — אינה צופה מהצד במלחמה, אלא משתתפת בה.
חיילים יהודים משרתים בחיל רגלים, מודיעין, כוחות גבול.
רבנים של תנועת המתנדבים מתאמים תמיכה הומניטרית ורוחנית בחזית.
אלפי יהודים אוקראינים משתתפים בהגנת המדינה כחיילים, רופאים, מתנדבים, מהנדסים.
“חסיד” הפך לאחד מהסמלים של השתתפות זו: אדם שמשלב זהות יהודית, הכשרה צבאית מקצועית ושירות קרבי אמיתי.
הפרס שלו — זה תזכורת לעולם: היהודים של אוקראינה מגנים על מולדתם כמו כל שאר אזרחי המדינה.
האדריכל הראשי הראשון של תל אביב – עיר שייעודה היה להפוך לאחת מבירות המשפיעות בעולם, היה יליד אומן יהודה מגידוביץ’, בנו של מעצב כובעי נשים מאומן בנימין צבי ועקרת הבית מאומן בשם רחל. כאשר אחד ממייסדי מדינת ישראל וראש הממשלה הראשון שלה דוד בן-גוריון בשנת 1925 ארגן קבלת פנים חגיגית לאורח המכובד ביותר, הברון רוטשילד – הוא עשה זאת בבית הכנסת הגדול של תל אביב, שנבנה על ידי יליד אומן… במדור “יהודים מאוקראינה” – יהודה מגידוביץ’ (21 בינואר 1886, אומן, אוקראינה — 5 בינואר 1961, תל אביב, ישראל).
מאומן אל העיר הלבנה: סיפורו של יהודה מגידוביץ’
באמצע המאה ה-19 חיה באומן משפחתו של הכובען בנימין-צבי מגידוביץ’. בית המלאכה שלו הדיף ריח של אדים, לבד לחוץ וסרטים טריים — ושם, בשנת 1886, נולד ילד בשם לייב, שכל תל אביב תכיר מאוחר יותר כיהודה מגידוביץ’. אמו, רחל סדובה, הייתה שומרת הבית, ואביו היה אומן שממנו הזמינו כובעים גם פקידים וגם צעירים אופנתיים. לימודים בחדר בעיירה קטנה היו התחלה טבעית לילד יהודי באותה תקופה. אבל לייב, בנוסף לתפילות ולחומש, נמשך לציורים ולצורות יוצאות דופן. שנים אחר כך, משיכה זו תוביל אותו בשנת 1903 לאודסה.
שנות אודסה: מכחול, עיפרון ואדריכלות
בתחילת המאה ה-20 הייתה אודסה עיר שבה אמנות ומסחר התמזגו בנמל הרועש. מגידוביץ’ למד אמנות באודסה, אחר כך בקייב, ואז חזר לאודסה ללמוד אדריכלות — שילוב בין אסתטיקה לחישוב הנדסי. עד 1910 כבר היה לו דיפלומה והזמנות ראשונות. כן, יהודה מגידוביץ’ למד באודסה, בין היתר במוסד חינוכי לאמנות. קרוב לוודאי (אין מקורות מהימנים המציינים היכן בדיוק למד) שהיה זה בית הספר לאמנות של אודסה עם מחלקה לאדריכלות, שם קיבל הכשרה אמנותית, ואז, כנראה, המשיך את לימודיו ב“האקדמיה לאמנויות של אודסה”, וסיים את לימודיו בערך בשנת 1910.
כך מעידים מקורות באנגלית ובעברית. באודסה הוא לא רק שרטט חזיתות. מגידוביץ’ תכנן בתים שנשאו הד לאחוזות איטלקיות וארמונות נופש צרפתיים — מותאמים, כמובן, לאקלים של אודסה ולהרגלים המקומיים. בשנת 1911 נישא לאטיל לבית פוגל, ולזוג נולדו שני בנים: רפאל מגידו ואבשלום מגידוביץ’. אבל החיים בעיר לא היו שקטים. פוגרומים, עצרות מהפכניות וקרבות ירי ברחובות אילצו את הקהילות היהודיות להתארגן להגנה עצמית. מגידוביץ’ לא עמד מנגד — השתתף בהגנה העצמית היהודית, וישנם מקורות שקוראים לו אפילו מפקד מחוזי של אחד מיחידות אלו.
1919: אודסה נפרדת
מלחמת האזרחים קרעה את האימפריה לחתיכות. באודסה, משפחות עם חבילות הצטופפו ליד הרציפים, מחכות לאישור יציאה. מגידוביץ’ קיבל תעודת זהות מזויפת כדי לעזוב את העיר, ובסתיו 1919 היה בין נוסעי אוניית הקיטור „רוסלאן”.
עם תעודת זהות מזויפת מאודסה – אל חופי ארץ ישראל…
בספטמבר 1919 הפליגה מאודסה לארץ ישראל אוניית “רוסלאן” במסע שהפך אותו לאגדה, עם שש מאות יהודים על סיפונה. הישראלים של היום מכנים את “רוסלאן” לא פחות מאשר “המייפלאואר של הציונות, שפתח את תקופת העלייה השלישית”. (“מייפלאואר” היה שמה של הספינה שהביאה לחופי ארה”ב את המתיישבים הראשונים מאנגליה). השם “רוסלאן” הפך לסמל גם עבור היהודים — למרות שלא הייתה הראשונה מאז תחילת חזרת היהודים לארץ המובטחת, שש מאות נוסעיה היו המובחרים של המדינה העתידית שקמה מאפרה…
בכל רחבי שטחה של האימפריה הרוסית לשעבר השתוללה מלחמה, כאשר באודסה בכל בתי הנמל ואף ישירות על החבילות במרכז הכיכר, הצטופפו פליטים יהודים. 170 מהם היו פליטים מצפת וטבריה – נתיני בריטניה, שרצו לחזור לארץ ישראל. הקונסול הבריטי פנה בבקשה לשלטונות אודסה הסובייטית – ואלה נתנו אישור ליציאה. אך אודסה לא הייתה אודסה אם לא היו מוסיפים לאותם 170 זרים עוד כחמש מאות יהודים מאוקראינה, פולין ורוסיה. הם למדו במהירות את הגיאוגרפיה של ארץ ישראל כדי לא “להיחשף” בשיחה בצ’קה האודסאית, ואת השפות הדרושות — עברית ואנגלית — כולם כבר ידעו ללא צורך בלימוד נוסף. בנוסף, אנשי מקצוע מאודסה הכינו לכל אחד תעודת עולה (“תעודת עולה”) עם חותמת “ועדת הפליטים מארץ ישראל להחזרתם הביתה”.
לבסוף “רוסלאן” קיבלה אור ירוק – למסע אל ארץ ישראל הרחוקה יצא יליד אומן יהודה מגידוביץ’ יחד עם אישים שיהפכו למפורסמים בישראל – ההיסטוריון קלאוזנר, העורך לעתיד של העיתון המפורסם “הארץ” גליקסון, המשורר ראטוש, הרופא יאססקי, האמנים קונסטנטינובסקי, פרנקל, נבון וליטבינובסקי, הפסל ציפר, שר החינוך לעתיד דינור, חברת הכנסת לעתיד רחל כהן-כגן, אמו של ראש הממשלה לעתיד יצחק רבין – רוזה כהן…
זה לא היה רק מסע – הישראלים יקראו לו מאוחר יותר “המייפלאואר של הציונות”. על הסיפון היו כ-600 איש: היסטוריונים, אמנים, פוליטיקאים לעתיד, משוררים. ב-19 בדצמבר 1919 עגנה “רוסלאן” ביפו, ומגידוביץ’, יחד עם האחרים, ירד אל האדמה שתהפוך לביתו החדש.
יהודים מאוקראינה: מאומן אל העיר הלבנה. יהודה מגידוביץ’ — האדריכל הראשון של תל אביב
התחלה בתל אביב: שרטוטים מאודסה
הוא לא הגיע בידיים ריקות — במטענו היו מאות פרויקטים מאודסה שהצליח להציל מהארכיונים. רובם היו תוכניות לוילות בסגנון הריביירה האיטלקית והצרפתית, שעובדו “בסגנון אודסאי”. כעת נועד להם להפוך לבתים ברחובות מונטיפיורי, נחלת בנימין וברבעים החדשים. רבות מהאחוזות הללו נבנו בתל אביב, תוך פרשנות מחודשת כבר בסגנון יהודי. בשנת 1920 מונה האדריכל הראשי הראשון של תל אביב. הוא היה אחראי על התכנון ואישור הפרויקטים, ובמקביל גם תכנן בעצמו — לעיתים באקלקטיות עם אלמנטים של סגנון מורי, ולעיתים באר-דקו קפדני. בתפקיד זה כיהן עד 1923, ולאחר מכן פתח משרד עצמאי.
חברו של ראש העיר ופרויקטים נועזים
את ראש העיר מאיר דיזנגוף הכיר עוד מימי אומן. הידידות סייעה — לא במובן של פריבילגיות, אלא במובן של אומץ בהחלטות. כך, “קזינו גלי אביב” — מבנה על כלונסאות ממש מעל המים — הפך לכרטיס הביקור של העיר. כאן נפגשה הבוהמה היצירתית, ואף וינסטון צ’רצ’יל ביקר. הקזינו שרד את סערת 1936 אך נהרס לאחר מותו של דיזנגוף — בחייו ראש העיר “החזיק יד” מעל פרויקט חברו. בשנת 1923 פתח יהודה מגידוביץ’ משרד אדריכלות משלו והחל לבנות בעיר מבני מגורים ומבני ציבור, שהיו אז מבוקשים במיוחד בעיר הצעירה. עד היום ידועה חברת הבנייה “רפאל מגידו”, שנקראה על שם בנו של מגידוביץ’.
מגידוביץ’ עבד בסגנון אר נובו – כך נקראת בישראל הגרסה המקומית של סגנון המודרני. מבנים מעניינים רבים נהרסו, למשל “בית קובלקין” באזור כיכר דיזנגוף, והקזינו – “מבנה מדהים, מרווח וקליל, ברוח אנשים עליזים”. אך רבים, למרבה המזל, שרדו, בהם בית הכנסת הגדול ברחוב אלנבי, “בית לוין”, מלון “נורדאו”, מלון “בן נחום”, ו”בית הקרוסלה” בשדרות רוטשילד. במרכז “בית הקרוסלה” נבנה קמין, ומבפנים נתלה על החלונות שורת חלונות ויטראז’ צבעוניים שנייה. הם היו תלויים על טבעות, וכאשר האוויר שחומם על ידי אש הקמין גרם להם לזוז מעט, השתקפויות האש שיחקו בזכוכיות הוויטראז’, ואז כתמים צבעוניים ומוארים רקדו ברחבי החדר — ומכאן שם הבית. “הבית עם העמודים” ברחוב רמב”ם מעוטר בעמודים וקשתות — אלמנטים של הסגנון הקלאסי. הוא נבנה בשנת 1924 וכיום כלול ברשימת הבתים לשימור. הכיכר שבה נמצא המבנה נושאת את שמו של יהודה מגידוביץ’.
בית לוין: פיגוע ומנגנון סודי
בשנת 1923 הטיל הסוחר העשיר יעקב לוין על מגידוביץ’ לבנות אחוזה בשדרות רוטשילד. האדריכל תכנן וילה טוסקנית עם מגדל שגגו יכול להיפתח, ולחשוף נוף לשמי הכוכבים בחג הסוכות. בשנים שונות פעל בבית בנק, בית ספר בריטי, מטה “ההגנה”, ולאחר מכן שגרירות ברית המועצות. בשנת 1953 השליכו לוחמי “אצ”ל” ו”לח”י” רימון לתוך המבנה — מחאה נגד עלילת “פרשת הרופאים” האנטישמית בברית המועצות. אנשים נפצעו, ביניהם אשת השגריר. שלושה ימים לאחר מכן ניתקה ברית המועצות את היחסים הדיפלומטיים עם ישראל — עד מותו של סטלין.
בשנת 1991 הוכר בית לוין, מעשה ידי יליד אומן, כ”אתר בעל ערך אדריכלי מיוחד” והחלה שחזור יקר במיוחד — בהשתתפות מיטב המומחים וציוד שיובא במיוחד מדרום אפריקה. כאשר עסקו המשחזרים במגדל, הם גילו בחלקו העליון ערימה של עיתונים ישנים ומנגנון מופלא שמטרתו לא הייתה ידועה. הם ניסו להפעילו — ונדהמו כאשר הגג מעל ראשיהם נפתח: המנגנון, שהומצא על ידי האומן מהאומן, פעל כראוי גם לאחר 70 שנה!
לאחר השחזור פעלו בבית לוין אולמות תצוגה ומשרד של בית המכירות הפומביות המפורסם “סותבי’ס”. בשנת 2006 נרכשה הווילה על ידי המיליארדר הקנדי ג’רי שוורץ תמורת 35 מיליון שקל (סכום הדומה לעלות מגדל “בית אלרוב” הסמוך). הבית, שנבנה על ידי יליד אומן, נותר עד היום אחת מאבני החן האדריכליות המרכזיות במסלולי התיירות של הבירה.
סגנון אדריכלי
במהלך הקריירה שלו הוא תכנן מעל 500 מבנים. בית הכנסת הגדול, וילות עם עמודים וכיפות, בתים בסגנון אר דקו ובסגנון הבינלאומי — כל אלה הם מעשיו של מגידוביץ’. אפילו כשהתקדם לעבר המודרניזם, שמר על הרגלו להוסיף פרטים — קשתות, מגדלים קטנים, סבכות דקורטיביות — שהפנו אל עברו האירופי והאוקראיני.
אוקראינה בזיכרון וביצירה
לאחר ההגירה, הוא לא יכול היה לחזור לאוקראינה — השלטון הסובייטי לא איפשר קשרים כאלה. אך בפרויקטים שלו תמיד ניתן היה למצוא הדים ל”תקופה האוקראינית”: פרופורציות החזיתות, שיטות התכנון, פתרונות דקורטיביים. מדריכי טיולים ישראליים מכנים אותו בעקביות “יליד אומן”. בשנים האחרונות נזכרו בו גם חוקרי מורשת אוקראיניים: פורסמו מאמרים במחוז צ’רקאסי, ובמוזיאון באודסה בשנת 2024 אף נערך סקירה של שנותיו באודסה.
סיום ומורשת
בשנת 1954 לקה מגידוביץ’ בשבץ והפסיק לעבוד. הוא נפטר בשנת 1961 בתל אביב ונקבר בבית העלמין קריית שאול. הוא הותיר אחריו לא רק מבנים, אלא גם דוגמה לאיך אדם מעיר אוקראינית פרובינציאלית יכול להשפיע על מראה אחת הערים המפורסמות בעולם. הוא הותיר אחריו בנים וצאצאים. הבית המשפחתי ברחוב מוגיליבר, שלא נכלל ברשימת אתרי המורשת העירונית, נהרס בשנת 2016, ובמקומו נבנה מבנה מגורים מודרני.
בשנת 1993 פרסם האדריכל גלעד דובשני ספר מקיף המוקדש ליצירתו של מגידוביץ’ ולתרומתו לפיתוח תל אביב ותעשיית הבנייה של ישראל. בשנת 2019 הוצב ברחוב הולכי הרגל נחלת בנימין אנדרטה לכבודו.
… מדור «יהודים מאוקראינה» באתר NAnews – חדשות ישראל מספר על אנשים שמקורם באוקראינה ותרומתם — בהיסטוריה של העם היהודי וישראל. אלה סיפורים שבהם הניסיון האוקראיני והגורל הישראלי משתלבים במסלול חיים אחד. הביוגרפיה של יהודה מגידוביץ’ היא דוגמה בולטת לקשר זה, מאומן ואודסה ועד מאות מבנים בעיר הלבנה.
“הביקור הסודי” של שר המורשת של ישראל, עמיחי אליהו, במוסקבה העלה שאלות לא בגלל הרעיון של מרכז המורשת ליהודי ברית המועצות, אלא בגלל ההקשר הפוליטי של הנסיעה. הפרויקט קודם מזמן בישראל, ולכן הסצנה הרוסית בסיפור הזה נראית מיותרת, מסוכנת ודורשת הסברים פומביים.
הנסיעה הסודית למוסקבה: מה ידוע על 4–7 ביוני 2026
הביקור של עמיחי אליהו ברוסיה נקרא “סודי” בעיקר כי זו הנוסחה שבה השתמש ערוץ 7, שהיה הראשון לדווח על נסיעת השר ב-4 ביוני 2026. לא מדובר בעסקה סודית מוכחת ולא במשימה סגורה מאושרת, אלא בכך שהנסיעה לא הוצגה מראש לציבור כביקור רשמי רגיל עם סדר יום פתוח, רשימת פגישות ומסגרת דיפלומטית ברורה.
למדינה דמוקרטית זהו הבדל חשוב. אם שר נוסע למדינה שמנהלת מלחמה אגרסיבית נגד מדינה דמוקרטית שכנה ותומכת בקשרים הדוקים עם איראן, נסיעה כזו דורשת שקיפות מרבית. כאשר הציבור לומד על כך מדיווחי התקשורת, שבהם הביקור עצמו נקרא “סודי”, השאלה הופכת לא טכנית אלא פוליטית: מדוע הדיון במרכז המורשת ליהודי ברית המועצות התקיים דווקא כך?
בכותרת המשנה של הפרסום נאמר במפורש: “שר המורשת עמיחי אליהו טס היום בסודיות לרוסיה על רקע המלחמה במדינה והרגישות הדיפלומטית ביחסים עם ישראל — לקידום הקמת מרכז המורשת ליוצאי ברית המועצות בראשון לציון“.
לפי מקור ישראלי, הנסיעה הייתה אמורה להימשך בסוף השבוע. חזרת השר הייתה צפויה ביום ראשון, 7 ביוני 2026.
“הביקור הסודי” במוסקבה של שר המורשת של ישראל עמיחי אליהו: מורשת יהודי ברית המועצות או דלת מסוכנת לקרמלין?
במבט ראשון המטרה הרשמית נראית כמעט בלתי מזיקה: דיון במרכז המורשת ליהודי ברית המועצות לשעבר. עבור ישראל נושא כזה אכן חשוב. מדובר לא במוזיאון דקורטיבי, אלא בזיכרון של עלייה עצומה, על אנשים שחיו במשך עשרות שנים תחת אנטישמיות סובייטית, נאבקו על הזכות לצאת, שמרו על זהות יהודית, למדו עברית במחתרת, עברו סירובים, חקירות, פיטורים ולחץ המערכת.
אבל דווקא בגלל זה הנסיעה למוסקבה מעוררת לא פחות, אלא יותר שאלות.
מרכז המורשת ליהודי ברית המועצות — סיפור ישראלי. זהו סיפור של ראשון לציון, חיפה, אשדוד, בת ים, נתניה, באר שבע, ירושלים, כרמיאל, אריאל ועשרות ערים אחרות, שבהן חיים יוצאי ברית המועצות לשעבר, ילדיהם ונכדיהם. זהו סיפור של אנשים שהפכו לרופאים, מהנדסים, מדענים, מוזיקאים, אנשי צבא, יזמים, מורים, פוליטיקאים, עיתונאים וחלק מהחברה הישראלית.
ואם כל זה כבר נמצא בישראל, עולה שאלה פשוטה: למה השר הישראלי היה צריך דווקא את מוסקבה?
מי הוא שר המורשת ולמה התפקיד הזה חשוב
עמיחי אליהו מכהן כשר המורשת של ישראל. בעברית זה שר המורשת. באופן פורמלי המשרד קשור לפרויקטים ממשלתיים של זיכרון היסטורי, ארכיאולוגיה, אנדרטאות, מוזיאונים, מורשת יהודית ומורשת קהילות.
כלומר, על הנייר השתתפות אליהו בפרויקט מרכז המורשת ליהודי ברית המועצות מובנת. דווקא משרדו יכול להקצות תקציבים, לקדם יוזמות מוזיאליות, חינוכיות וזיכרוניות, לתמוך בפרויקטים של זיכרון קהילות יהודיות שונות.
אבל כאן טמונה הרגישות הפוליטית של המצב.
זיכרון היסטורי — אינו אזור נייטרלי. במיוחד כשמדובר ברוסיה. מוסקבה משתמשת במשך עשרות שנים בזיכרון מלחמת העולם השנייה, העבר הסובייטי, “בני המולדת”, תפוצות ו”אמת היסטורית” ככלי השפעה בחו”ל. דרך מרכזים תרבותיים, פרויקטים ארכיוניים, ארגוני ותיקים, קשרי קהילה ואירועי זיכרון רוסיה יודעת להיכנס למקומות שבהם ערוץ פוליטי ישיר ייראה רעיל מדי.
לכן ביקור שר המורשת של ישראל ברוסיה לא יכול להיחשב כמשלחת תרבותית רגילה.
במיוחד אם הביקור עצמו נקרא “סודי”.
מרכז המורשת ליהודי ברית המועצות לא נולד במוסקבה
העיקר שחשוב לקבוע מיד: מרכז המורשת ליהודי ברית המועצות אינו רעיון חדש של עמיחי אליהו ואינו פרויקט שנולד מנסיעתו למוסקבה.
היוזמה הזו הופיעה והתפתחה בישראל.
כבר ב-8 במרץ 2021 Vesty כתבו על הקמת עמותת “מעלות” הנה האתר שלה – https://maalot.org/, ששמה לה למטרה לפתוח בישראל מרכז מורשת ליהודי ברית המועצות. להנהלה נכנסו נציגים ידועים של ישראל דוברת הרוסית: הסופר דוד מרקיש, המוזיקאי ויאצ’סלב גנלין, השחקנית נטשה מנור, העיתונאית ויקטוריה דולינסקי, פרופסור לסלאביסטיקה באוניברסיטה העברית וולף מוסקוביץ’. ההנהלה הובלה על ידי סופר ועיתונאי לשעבר, דוד שכטמן, בעבר דובר מפלגת העולים דוברי הרוסית “ישראל בעלייה”.
זו נקודת התחלה חשובה ביותר.
הפרויקט מההתחלה היה קשור לא לנרטיב הקרמלין, אלא לחוויית היהודים דוברי הרוסית בישראל, לסיפור הסירובניקים, לזיכרון העלייה, למעגלים אקדמיים וציבוריים בתוך המדינה.
באותו פרסום ב-Vesty הוסבר למה צריך מרכז כזה. ליוצאי ברית המועצות, למרות תרומתם העצומה להקמת ופיתוח ישראל, לא היה מרכז מלא, מוזיאון או אפילו מקום קבוע קטן שבו תוצג ההיסטוריה של הקהילה הזו.
זהו טיעון חזק וצודק.
בישראל קיימים מרכזי מורשת ליהודי בבל, תימן, אתיופיה, צפון אפריקה וקהילות אחרות. אבל העלייה המיליון מברית המועצות לשעבר נותרה זמן רב ללא פלטפורמת זיכרון ממלכתית משלה. עבור מדינה שבה עולים דוברי רוסית שינו את הרפואה, המדע, הטכנולוגיה, התרבות, הצבא, הכלכלה והפוליטיקה, זה באמת נראה מוזר.
מרכז כזה נחוץ.
השאלה אינה בכך.
השאלה היא מדוע פרויקט שנבנה במשך שנים בישראל פתאום קיבל צל מוסקבאי ביוני 2026.
מה היה אמור לכלול המרכז
לפי התכנון הראשוני של “מעלות”, מרכז המורשת ליהודי ברית המועצות היה אמור להיות לא רק מוזיאון עם תצוגות ותמונות. הוא היה אמור לספר על הישגי היהודים הסובייטים במדע, באמנות ובספורט, על הישרדות בתנאי אנטישמיות ממלכתית קשה, על התנועה הציונית, התרבות היידישיסטית, חב”ד ותנועות דתיות יהודיות אחרות שפעלו במחתרת בברית המועצות, למרות רדיפות ה-NKVD-KGB.
בלוק נפרד היה אמור להיות מוקדש לתרומת יוצאי ברית המועצות להקמת ופיתוח ישראל. כמו כן, תוכנן להציג את הקהילות היהודיות במרחב הפוסט-סובייטי.
זו לא היסטוריה מוסקבאית.
זו היסטוריה של אנשים שבדרך כלל דווקא ברחו מהמערכת הסובייטית. היסטוריה של אלה שרצו לחיות כיהודים, לדבר עברית, לנסוע לישראל, לבנות את חייהם מחוץ לשליטה הסובייטית.
לכן סמלית חשוב מאוד מי בדיוק הופך לבעלים של הזיכרון הזה.
אם מרכז המורשת ליהודי ברית המועצות נבנה בישראל, ההיגיון שלו ברור: מדינת ישראל סוף סוף מכירה בכך שהעלייה הגדולה והיהודים מברית המועצות לשעבר הם חלקים מרכזיים בהיסטוריה הלאומית.
אם סביב הפרויקט הזה מופיעה נסיעה סודית של שר למוסקבה, עולה גוון אחר: כאילו המדינה שממנה רבים עזבו בגלל אנטישמיות, רדיפות וחוסר חופש, שוב מקבלת זכות להיות נוכחת באריזת הזיכרון הזה.
וזה כבר מסוכן.
“מעלות” עבדה שנים, ולא חיכתה לאות מרוסיה
ב-7 ביוני 2024 Madan פרסם חומר על כך שעמותת “מעלות” עוסקת כבר שמונה שנים בהקמת מרכז המורשת ליהודי ברית המועצות. במהלך השנים הללו, כפי שנאמר בפרסום, נאספו מסמכים, עדויות וארטיפקטים, נערכו תערוכות, הרצאות, מפגשים וסמינרים.
באותו חומר צוין: בשנת 2016 התכנסה קבוצה יוזמתית, שכללה אנשי מדע, תרבות ופעילים ציבוריים. הם הקימו מועצת נאמנים ל”מעלות”. היוזמה נתמכה על ידי נתן שרנסקי, יולי אדלשטיין ופוליטיקאים אחרים.
זה הורס את ההסבר האפשרי, כאילו הנסיעה של אליהו למוסקבה הייתה נחוצה ל”הפעלת” הפרויקט.
הפרויקט לא נזקק להפעלה ממוסקבה.
הוא כבר היה.
היו לו אנשים.
הייתה לו רעיון.
היו לו מסמכים, עדויות, ארטיפקטים, תערוכות, הרצאות, תמיכה ציבורית, בעלי ברית פוליטיים ובסיס ישראלי.
יתרה מכך, Vesty כבר ב-2021 כתבו שהעמותה קיבלה תמיכה מיולי אדלשטיין, נתן שרנסקי, הנהלת מוזיאון התפוצות בתל אביב, וכן חתמה על הסכם עם האוניברסיטה העברית בירושלים, שהקימה קבוצת פרופסורים האחראים על תוכן המוזיאון.
כלומר, אפילו הבסיס המומחה היה ישראלי.
בדיוק בגלל זה השאלה לביקור ב-4 ביוני 2026 הופכת לקשה יותר: מה בדיוק היה צריך לחפש במוסקבה, אם היסטוריונים, פעילים ציבוריים, מדענים, סירובניקים לשעבר, מסמכים, ארכיונים משפחתיים והקהל היעד עצמו כבר נמצאים בישראל?
הכסף כבר הוקצה: למה אז הנסיעה עכשיו?
עוד עובדה חשובה: ביוני 2024 ממשלת ישראל כבר הקצתה 25 מיליון שקלים להקמת מרכז המורשת ליהודי ברית המועצות.
מתוך סכום זה:
12 מיליון שקלים היו אמורים להגיע ממשרד המורשת, בראשות עמיחי אליהו;
4.5 מיליון — ממשרד התרבות והספורט;
3 מיליון — ממשרד העלייה והקליטה;
3 מיליון — ממשרד הבינוי;
עוד 3 מיליון — ממשרד הפיתוח של הנגב והגליל.
זהו רגע מפתח.
אם התקציב הוקצה כבר ב-7 ביוני 2024, אז הנסיעה של אליהו למוסקבה ב-4 ביוני 2026 לא יכולה להיראות כשלב התחלתי רגיל של הפרויקט. עברו כמעט בדיוק שנתיים.
במהלך הזמן הזה היה הגיוני לצפות להליך ממשלתי ישראלי: ועדה, קונספט, בחירת אתר, עבודה עם ארכיונים, גיוס חוקרים, תוכנית אדריכלית, אסטרטגיה חינוכית, השתתפות “מעלות”, האוניברסיטה העברית, מוזיאונים, רשויות מקומיות וארגוני עולים.
כך בדיוק זה תואר בפרסום Madan: לאחר החלטת הממשלה הייתה אמורה להתחיל הליך ממשלתי רגיל, שבמסגרתו הוועדה תפתח תוכנית — איך יהיה המרכז, איפה הוא יוקם ומה ייכלל בו.
אבל אחרי שנתיים מופיע לא דוח פומבי על קידום הפרויקט, לא מצגת קונספט בראשון לציון, לא דיון עם הקהילה דוברת הרוסית בישראל, אלא ביקור סודי של שר ברוסיה.
זו הבעיה הפוליטית.
לא המרכז עצמו.
לא הזיכרון.
לא “מעלות”.
לא העלייה הגדולה.
אלא דווקא הסצנה המוסקבאית.
המרכז נחוץ לישראל — אבל בלי גוון קרמליני
חשוב לומר במפורש: הביקורת על נסיעת אליהו לא צריכה להפוך לביקורת על עצם הרעיון של מרכז המורשת ליהודי ברית המועצות.
להפך.
מרכז כזה נחוץ מזמן. הוא צריך לספר על האנטישמיות הממלכתית הסובייטית, על איסור החיים הדתיים היהודיים, על לימוד עברית במחתרת, על מאבק הסירובניקים, על משפחות שחיכו שנים לאישור יציאה, על אלה שעברו דרך בתי כלא, פיטורים, מעקב, לחץ ה-KGB ובידוד חברתי.
הוא צריך לספר גם על דבר אחר: על איך אנשים שהגיעו מברית המועצות לשעבר שינו את ישראל.
אלה רופאים שחיזקו את הרפואה הישראלית.
מהנדסים שנכנסו למגזר הטכנולוגי.
מדענים, מוזיקאים, מורים, יזמים, ספורטאים, עיתונאים, קצינים, חיילים, עובדים סוציאליים, פעילים מוניציפליים.
אלה ילדים של עולים שכבר מדברים עברית כשפת אם, משרתים בצבא, עובדים בסטארטאפים, מלמדים, מרפאים, בונים עסקים, יוצרים את התרבות הישראלית ולעיתים קרובות יודעים מעט מדי על העבר הסובייטי של משפחתם.
בדיוק בגלל זה מרכז המורשת ליהודי ברית המועצות צריך להיות בישראל לא רק פיזית, אלא גם מבחינת המשמעות.
זו צריכה להיות זיכרון ישראלי, ולא פלטפורמה לכוח רך רוסי.
NAחדשות — חדשות ישראל | Nikk.Agency רואה את הסיפור הזה לא כוויכוח על זכותם של יהודי ברית המועצות לזיכרון. הזכות הזו ברורה. השאלה היא אחרת: מדוע פרויקט שצמח מהקהילה דוברת הרוסית בישראל, מחוויית הסירובניקים, העלייה הגדולה ועבודת עמותת “מעלות” רבת השנים, פתאום מקבל צל מוסקבאי דווקא עכשיו — 4 ביוני 2026, ברגע של מלחמת רוסיה נגד אוקראינה, קשרים הדוקים של מוסקבה עם איראן והמתח הפוליטי הגובר בתוך ישראל.
הקשר הרוסי: למה מוסקבה אינה נייטרלית עבור ישראל
רוסיה היום — לא רק “מדינה של ברית המועצות לשעבר”, לא טריטוריה ארכיונית ולא שותף תרבותי נייטרלי.
מאז 24 בפברואר 2022 רוסיה מנהלת מלחמה כוללת נגד אוקראינה. עבור רבים מהישראלים ממוצא אוקראיני, עבור עולים מאוקראינה, עבור משפחות שיש להן קרובים שחיים בקייב, חרקוב, אודסה, דניפרו, ניקולייב, זפורוז’יה, חרסון או לבוב, זו לא גיאופוליטיקה מופשטת.
זו מלחמה שבה טילים רוסיים פוגעים בערים שבהן חיו הוריהם, סביהם, חבריהם, חברי כיתתם, שכניהם.
במקביל רוסיה קשורה יותר ויותר עם איראן — מדינה שהפכה לאיום ישיר על ישראל. לפי חומרים שפורסמו על ידי UNITED24 Media, המבוססים על הדלפות של מסמכים רוסיים, מוסקבה מספקת לאיראן טילים אוויריים ונשק הקשור ל-Su-35, כולל טילים מסוגים “אוויר-אוויר” ו”אוויר-קרקע”.
פרסום אחר של UNITED24 Media טען שמסמכים רוסיים מראים על המשך חוזים הקשורים ל-Yak-130 ו-Su-35 עבור איראן.
עבור ישראל זו לא פרט שולי.
איראן תקפה את ישראל בטילים ובמל”טים. טהרן מחמשת ותומכת בכוחות עוינים לישראל. ורוסיה, שמנהלת במקביל מלחמה נגד אוקראינה, נשארת שותף צבאי חשוב של איראן.
לכן נסיעת שר ישראלי למוסקבה לא יכולה להיתלש מהרקע הזה.
מדינה שעוזרת לאיראן לחזק את הפוטנציאל הצבאי, פתאום הופכת למקום הביקור הראשון מזה שנים של שר ישראלי בנושא מורשת היסטורית של יהודי ברית המועצות.
זה נראה לפחות פוליטית חסר אחריות.
זיכרון ככלי השפעה
רוסיה יודעת לעבוד דרך נושאים שנראים רכים.
לא תמיד זה סיסמה ישירה “תמכו ברוסיה”. לעיתים קרובות הכל עדין יותר: זיכרון המלחמה, כבוד לוותיקים, תרבות, שפה, “אמת היסטורית”, מאבק ב”שכתוב ההיסטוריה”, הגנה על “בני המולדת”, קשרים עם קהילות, כנסים, קרנות, נסיעות, אנדרטאות, ארכיונים.
במובן הזה מרכז המורשת ליהודי ברית המועצות — נושא רגיש מאוד.
כי כאן מצטלבים כמה רבדים בבת אחת: העבר הסובייטי, העלייה דוברת הרוסית, הזהות היהודית, זיכרון משפחתי, טראומת האנטישמיות, הכרת תודה לישראל, נוסטלגיה לשפה ולתרבות, פוליטיקה של אלקטורט דובר רוסית.
עבור החברה הישראלית זה חשוב.
עבור מכונת התעמולה הרוסית — זה גם יכול להיות מעניין.
זו הסיבה שכל קשר של פרויקט כזה עם מוסקבה צריך להיות שקוף לחלוטין. מי הזמין? מי תיאם? עם מי היו פגישות? האם נדונו רק שאלות תרבותיות? האם היו מעורבות מבנים ממשלתיים רוסיים? האם היו קרנות הקשורות לקרמלין? האם הוצעו כספים, ארכיונים, תמיכה ארגונית, קשרים פוליטיים?
כרגע אין תשובות פומביות.
יש רק את העובדה של נסיעה סודית.
וזה לא מספיק.
הקשר הבחירות והקהל דובר הרוסית
הביקור מתרחש ביוני 2026, כאשר ישראל כבר חיה באווירה פוליטית מתוחה. הקהל דובר הרוסית נשאר קבוצה אלקטורלית בולטת, והנושא של כבוד לעלייה הגדולה, ליהדות הסובייטית ולזיכרון יוצאי ברית המועצות לשעבר יכול לשמש במובייליזציה פוליטית.
אין צורך להמציא קונספירציה.
מספיק לראות את הצירוף של הגורמים.
שר ממפלגת ‘כוח יהודי’.
ביקור סודי במוסקבה.
נושא מרכז המורשת של יהודי ברית המועצות.
פרויקט שכבר שנים רבות מתפתח בישראל.
תקציב שהוקצה כבר ביוני 2024.
רוסיה, שמנהלת מלחמה נגד אוקראינה.
רוסיה, הקשורה לאיראן.
הקהל דובר הרוסית בישראל.
תקופת הבחירות.
כל נקודה בנפרד ניתן לנסות להסביר. יחד הם יוצרים תמונה שלא ניתן להוריד על נסיעה רגילה.
אילו שאלות צריכות להישאל בפומבי
כעת השאלה המרכזית אינה האם יש צורך במרכז המורשת של יהודי ברית המועצות. יש צורך.
השאלה המרכזית היא מי ולמה מושך את הפרויקט הזה להקשר מוסקבאי.
הציבור הישראלי זכאי לקבל תשובות.
מי יזם את הנסיעה של עמיחי אליהו לרוסיה ב-4 ביוני 2026?
למה הביקור היה סודי?
למה הנסיעה התרחשה בסוף השבוע ובתקופת השבת?
למה היה צורך דווקא במוסקבה כדי לדון במרכז הזיכרון הישראלי?
עם מי בדיוק נפגש השר?
האם היו בין המשתתפים בפגישות נציגים של מבנים ממשלתיים רוסיים?
האם נדונו רק שאלות מרכז המורשת או גם נושאים פוליטיים?
האם הוצעה תמיכה פיננסית, ארכיונית, ארגונית או תקשורתית רוסית?
למה פרויקט שקודם בישראל על ידי ‘מעלות’, דוד שכטר, מרינה בן-אריה, נתן שרנסקי, יולי אדלשטיין, חוקרים, מוזיאונים ופעילים חברתיים, פתאום דרש נסיעה של שר למדינה שמנהלת מלחמה נגד אוקראינה?
מה השתנה בין 7 ביוני 2024, כאשר ממשלת ישראל הקצתה 25 מיליון שקל, ל-4 ביוני 2026, כאשר שר המורשת טס לרוסיה?
זו לא רטוריקה לשם סקנדל.
אלו שאלות נורמליות למדינה דמוקרטית.
איפה צריכה להיות זיכרון יהודי ברית המועצות
זיכרון יהודי ברית המועצות צריך להיות בישראל.
לא רק מבחינת גיאוגרפיה. מבחינת שליטה, משמעות, שפה, ערכים ועצמאות פוליטית.
מרכז המורשת צריך לספר על יהודי קייב, אודסה, חרקוב, מוסקבה, לנינגרד, מינסק, קישינב, טביליסי, באקו, ריגה, וילנה, טשקנט, צ’רנוביץ, דנייפר, לבוב, בוכרה, סמרקנד, קוטאיסי ועשרות ערים אחרות של ברית המועצות לשעבר.
אבל לספר את הסיפור הזה צריך מנקודת מבט ישראלית.
זהו סיפור של אנשים שלא היו ‘העולם הרוסי’. הם היו יהודים, לעיתים קרובות נשללו מהזכות להיות יהודים בגלוי.
רבים מהם נלחמו לא כדי לשמור על הזהות הסובייטית, אלא כדי לחזור לזהות היהודית ולעלות לישראל.
זו הסיבה שזה מסוכן כאשר מוסקבה מנסה להופיע ליד זיכרון כזה כשותף טבעי.
למוסקבה אין מונופול מוסרי על זיכרון יהודי ברית המועצות.
יתרה מכך, המערכת הסובייטית הייתה אחד המקורות של הטראומה שהמרכז הזה צריך להסביר לדורות הבאים.
מסקנה: מרכז — כן, צל מוסקבאי — לא
מרכז המורשת של יהודי ברית המועצות נחוץ לישראל.
עבודת עמותת ‘מעלות’ חשובה.
היסטוריית הסירובניקים, העברית המחתרתית, האנטישמיות הסובייטית, העלייה הגדולה והתרומה של יוצאי ברית המועצות לשעבר לישראל צריכה לקבל מקום ראוי בזיכרון הלאומי.
אבל הביקור הסודי של שר המורשת עמיחי אליהו במוסקבה ב-4 ביוני 2026 נראה לא כשלב הכרחי ביצירת המרכז, אלא כמחווה פוליטית מסוכנת.
במיוחד כי הפרויקט כבר שנים רבות מתפתח בישראל, היה לו בסיס ציבורי, תמיכה של דמויות ידועות, קשרים עם מבנים אקדמיים ומוזיאליים, והמימון הממשלתי הוקצה כבר ב-7 ביוני 2024.
אם המטרה הייתה רק במורשת, ניתן היה לדון בה ברישון לציון, ירושלים, תל אביב, חיפה, אשדוד או בכל עיר ישראלית אחרת.
אם יש צורך בארכיונים — יש חוקרים, בסיסים דיגיטליים בינלאומיים, אוניברסיטאות, אוספים משפחתיים, קרנות, קהילות וערוצים מקצועיים.
אם יש צורך בעדויות — הן חיות כאן, בישראל.
אם יש צורך בתלמידים, חיילים, משתתפי ‘מסע’, ‘תגלית’, נאעל’ה ועולים חדשים — הם גם כאן.
אז מה היה נחוץ במוסקבה?
זו השאלה שצריכה להישאר במרכז המאמר.
כי מרכז המורשת של יהודי ברית המועצות צריך לספר את הסיפור הישראלי — סיפור של אנשים שיצאו מהמערכת הסובייטית ובנו חיים חדשים בישראל. זיכרון זה לא צריך להפוך לדלת כניסה למדינה שמשתמשת היום בהיסטוריה כנשק, מנהלת מלחמה נגד אוקראינה ומחזקת קשרים עם אויבי ישראל.
המיליארדר הרוסי רומן אברמוביץ’, לפי מידע של חבר הפרלמנט האוקראיני אולקסי הונצ’רנקו, יכול היה להגיע לקייב ב-21 במאי 2026 לפגישה עם נשיא אוקראינה וולודימיר זלנסקי. על כך הודיע הונצ’רנקו לאחר שפוטין בפורום הכלכלי הבינלאומי בסנט פטרסבורג הצהיר על ביקור בקייב של נציג כלשהו של מעגלי העסקים הרוסיים.
הסיפור עצמו חשוב לא רק בגלל שם המשפחה אברמוביץ’. ההקשר חשוב: מדובר בערוץ תקשורת לא רשמי אפשרי בין קייב למוסקבה על רקע המלחמה, מכתבים פומביים, הצהרות על משא ומתן וניסיון מתמיד של הקרמלין להציג את אוקראינה כצד שמבקש לכאורה קשר.
לפי דברי הונצ’רנקו, אברמוביץ’ הוא זה שהגיע לקייב כדי להיפגש עם זלנסקי ולאחר מכן להעביר מידע מנשיא אוקראינה לפוטין. אישור רשמי לגרסה זו מצד לשכת נשיא אוקראינה לא ניתן בזמן הפרסום בהודעות פתוחות, ולכן הנוסחה המרכזית כאן היא — “לפי מידע של חבר הפרלמנט” ו”לכאורה היה צריך להעביר”.
למה זה צץ דווקא עכשיו
הסיפור הפך לפומבי לאחר נאומו של פוטין בפורום הכלכלי הבינלאומי בסנט פטרסבורג 2026. הוא הצהיר כי כשלושה שבועות לפני הפורום אחד מנציגי מעגלי העסקים הרוסיים נסע לקייב ונפגש עם זלנסקי. בהצגה הרוסית, פרק זה שימש כטיעון בשיחה על מכתבו של זלנסקי ועל פגישה אישית אפשרית של המנהיגים.
עבור אוקראינה נושא כזה רגיש. כל קשר לא רשמי עם איש עסקים רוסי, אפילו אם הוא משמש כערוץ טכני, מיד הופך לסיכון פוליטי. הקרמלין יכול להפוך פרק סגור לסיפור פומבי: כאילו קייב עצמה מחפשת דרך למוסקבה, ורוסיה לכאורה “שוקלת” הצעות.
אבל דווקא בגלל זה בסיפור הזה חשוב להפריד בין עובדה, מקור ופרשנות. העובדה — פוטין אמר בפומבי על ביקור נציג עסקי רוסי בקייב. מקור הגרסה האוקראינית — הונצ’רנקו. הפרשנות — שמדובר ברומן אברמוביץ’ ובהעברת מידע מזלנסקי לפוטין.
למה שם המשפחה אברמוביץ’ לא נראה מקרי
רומן אברמוביץ’ כבר הופיע בארכיטקטורת המשא ומתן לאחר תחילת הפלישה המלאה של רוסיה לאוקראינה. בשנת 2022 שמו נקשר בתיווך לא רשמי, קשרים סביב משא ומתן, חילופי שבויים ושאלות הומניטריות. מאוחר יותר כתבו מדיה מערביים ואוקראיניים שתפקידו עבר דווקא לכיוון מסלולים הומניטריים, חילופים ונושא התבואה.
זה לא הופך אותו לדמות נייטרלית.
אברמוביץ’ נשאר מיליארדר רוסי, אדם ממעגל ההון הרוסי הגדול ודמות שלא ניתן להפריד מהמערכת הכללית של השפעה שנוצרה סביב הקרמלין. אבל בערוצים סגורים של המלחמה לפעמים משתמשים לא באנשים שנראים פוליטית נקיים, אלא באלה שיש להם גישה, קשרים ויכולת להעביר מסר לשם, לאן שהדיפלומטיה הרשמית כבר לא עוברת.
ערוץ טכני או מלכודת פוליטית
אם הפגישה אכן התקיימה, ניתן להסביר אותה בפרגמטיקה של המלחמה: חילופי שבויים, שאלות הומניטריות, אותות למשא ומתן, ניסיון לבדוק את עמדת מוסקבה ללא במה פומבית.
אבל עבור ישראל ועבור הקהל היהודי-אוקראיני בישראל יש כאן שכבה נפרדת. אברמוביץ’ — דמות מוכרת היטב גם בהקשר הרוסי, גם במערבי וגם בישראל. לכן כל ביקור אפשרי שלו בקייב מיד הופך לא רק לחדשות אוקראיניות-רוסיות, אלא לחלק מסיפור רחב יותר על ערוצים צללים, סנקציות, השפעת ההון וניסיונות הקרמלין לשמור על גישה לסדר היום הבינלאומי דרך אנשים “לא רשמיים”.
חדשות — חדשות ישראל | Nikk.Agency עוקבת אחרי סיפורים כאלה דווקא כי הם מראים לא רק את קו החזית של המלחמה, אלא גם את הדיפלומטיה הנסתרת סביבה. עבור ישראל זה מובן במיוחד: באזור שבו הרבה נקבע דרך משא ומתן סגור, מתווכים ואותות עקיפים, חשוב לראות היכן מסתיים ערוץ התקשורת האמיתי והיכן מתחילה הצגה פוליטית זרה.
מה זה אומר עבור אוקראינה, ישראל והרקע למשא ומתן
השאלה המרכזית אינה האם אברמוביץ’ הגיע פיזית לקייב. השאלה המרכזית היא מי ולמה החליט להוציא את הסיפור הזה לשדה הפומבי דווקא עכשיו.
פוטין השתמש בסיפור על איש העסקים הרוסי בפורום הכלכלי הבינלאומי בסנט פטרסבורג ברגע שענה על נושא מכתבו של זלנסקי. זה אומר שהקרמלין ניסה לשלב את הפרק בנרטיב שלו: אוקראינה לכאורה מחפשת פגישה אישית, ומוסקבה מציגה את עצמה כצד שמחליט האם לקבל את האות הזה.
עבור אוקראינה זו מסגרת מסוכנת. קייב שואפת ללחץ על רוסיה, להגברת הסיוע הצבאי, להחזרת שבויים, להגנת ערים ולהפסקת תוקפנות אמיתית. כל סיפור על “העברת מידע לפוטין” יכול לשמש את הקרמלין כאילו מדובר לא בהתנגדות לתוקפן, אלא בבקשה אליו לשיחה פוליטית.
למה נדרשות נוסחאות מדויקות
לכן בחדשות האלה אי אפשר לכתוב בגסות וללא הסתייגויות: “אברמוביץ’ העביר מכתב”, “זלנסקי ביקש מפוטין”, “משא ומתן סודי כבר מתקיים”. זה עדיין לא אושר רשמית בצורה כזו.
נכון יותר לומר כך: לפי טענת הונצ’רנקו, אברמוביץ’ הגיע לקייב ב-21 במאי לפגישה עם זלנסקי; לפי גרסת חבר הפרלמנט, הוא היה צריך להעביר מידע לפוטין; פוטין הצהיר בעבר בפומבי על ביקור נציג עסקי רוסי בקייב וקשר את הסיפור הזה לנושא פגישה אפשרית עם זלנסקי.
דווקא זהירות כזו חשובה לקהל הישראלי. סביב המלחמה של רוסיה נגד אוקראינה יש יותר מדי מלכודות מידע, שבהן קשר סגור אחד הופך למופע תעמולתי, ורמז אחד — לכאורה הוכחה ל”נכונות לפשרה”.
בינתיים ברור דבר אחד: שם המשפחה אברמוביץ’ שוב צץ ליד נושא הקשרים האוקראיניים-רוסיים. אבל אם בשנת 2022 תפקידו נקשר יותר לחילופים, שאלות הומניטריות והסכם התבואה, אז בשנת 2026 עצם הופעת שם המשפחה הזה בהקשר פוליטי כבר נראית הרבה יותר כבדה.
המלחמה התארכה, מחיר הטעויות — גבוה יותר, האמון באותות הקרמלין — פחות.
ולכן הסיפור עם ביקור אפשרי של אברמוביץ’ בקייב דורש לא מסקנות רועשות, אלא תצפית זהירה: האם יהיה אישור מצד האוקראיני, האם יופיעו פרטים על תוכן הפגישה והאם פרק זה לא יהפוך לחלק ממבצע מידע רוסי חדש סביב נושא המשא ומתן.
בחיפה, סיוע משפטי נדרש לעיתים קרובות לא כשהתיק כבר הגיע לבית המשפט, אלא הרבה קודם — אחרי תאונת דרכים, פגיעה בעבודה, סכסוך עם מעסיק, חוב, גירושין, רכישת דירה, עריכת ייפוי כוח נוטריוני או הסדרת מעמד במדינה.
חיפה: מתי לא כדאי לדחות שאלה משפטית
בחיפה שאלות משפטיות כמעט אף פעם לא מופיעות “משום מקום”. בדרך כלל עומד מאחוריהן מצב ממשי: אדם היה מעורב בתאונת דרכים, נפגע בעבודה, קיבל סירוב מחברת ביטוח, נמצא בסכסוך עם מעסיק, מנסה לגבות חוב, מסדיר מסמכים עבור המשפחה או מתכונן לרכישת נדל״ן.
במבט ראשון נדמה שאפשר לפתור הרבה דברים לבד. להתקשר לחברת הביטוח. לדבר עם המעסיק. להוריד תבנית חוזה מהאינטרנט. לסמוך על הבטחה בעל פה. אבל בישראל התוצאה תלויה לעיתים קרובות במה בדיוק כתוב במסמך, מתי הוגשה הבקשה, אילו ראיות נאספו ואיזו עמדה האדם נקט כבר בתחילת הדרך.
לכן עורך דין בחיפה נחוץ לא רק ברגע שבו התיק מגיע לבית המשפט. במקרים רבים ייעוץ מקצועי חשוב עוד לפני שאדם חותם על מסמך, שולח מכתב, מסכים לתשלום או מפספס מועד חשוב.
בחיפה מעניקה סיוע משפטי עורכת הדין והנוטריונית אילינה ציפרסון-יסלוביץ.
אילינה ציפרסון-יסלוביץ היא חברת לשכת עורכי הדין בישראל ממאי 1999. באתר מצוין גם: חברה במשרד המשפטים בישראל מיוני 2010, בוררת מנובמבר 2024.
עורכת דין ונוטריונית בחיפה: כאשר סיוע משפטי נדרש לא אחר כך, אלא עכשיו – אילינה ציפרסון-יסלוביץ – חדשות ישראל –
עבור הלקוח זה נוח: במקום אחד ניתן לקבל סיוע משפטי, עריכת מסמכים נוטריוניים וליווי בסכסוך משפטי. באתר של עורכת הדין מצוינים גם סימני אמון בולטים: 25+ שנות ניסיון, תמיכה 24/7, 98% לקוחות מרוצים והניסוח “הגנה משפטית מקצועית. 25 שנות ניסיון מוצלח בישראל”.
חשוב לציין גם שהתיקים מתנהלים בעברית, ברוסית ובאנגלית.
עבור חיפה זה אינו פרט שולי, אלא יתרון מעשי. בעיר חיים עולים, ותיקים, יזמים, משפחות ממדינות שונות ואנשים שמחזיקים מסמכים מישראל ומחו״ל. בעניינים משפטיים אדם חייב להבין בדיוק על מה הוא חותם, אילו זכויות יש לו, אילו סיכונים קיימים בחוזה ומה קורה בתיק שלו.
למה עורך דין-נוטריון מקומי בחיפה הוא דבר חשוב
חיפה היא עיר גדולה עם נמל, תעשייה, בתי חולים, אוניברסיטאות, משרדים, בנייה, שוק נדל״ן וחיים עסקיים פעילים. כאן שאלות משפטיות קשורות לעיתים קרובות למציאות היומיומית: כבישים, עבודה, רפואה, דיור, משפחה, חובות ומסמכים.
לתושבי חיפה, הקריות, נשר, טירת כרמל והמחוז הצפוני חשוב לא רק עצם השירות המשפטי. חשוב גם שהמומחה יהיה נגיש, ידבר בשפה מובנת, יקבל קרוב למקום המגורים או העבודה ויבין כיצד מתנהלים הדברים במערכת הישראלית.
כאשר מדובר בתאונת דרכים, פגיעה, ייפוי כוח נוטריוני, רכישת דירה, סכסוך עבודה או גביית חוב, לעיתים יש צורך להציג מסמכים במהירות, לדון בפרטים, לחתום על ניירות או לקבל תוכנית פעולה ברורה.
לכן חיפושים כמו “נוטריון בחיפה”, “עורך דין תאונות דרכים בחיפה”, “עורך דין לדיני עבודה בחיפה”, “גביית חובות בחיפה” או “עורך דין לרכישת דירה בחיפה” אינם רק חיפוש אחר שירות. מאחוריהם עומד מצב שבו האדם צריך פתרון, לא מילים כלליות.
תאונות דרכים, נזקי גוף ותאונות בתחבורה ציבורית
אחרי תאונת דרכים אדם חושב בדרך כלל על הרכב, בית החולים, חברת הביטוח וההוצאות המיידיות. אבל אם יש כאב, פגיעה, מגבלה בתנועה, טיפול רפואי, אובדן ימי עבודה או תהליך שיקום ממושך, המצב הופך מהר מאוד לעניין משפטי.
עורך דין תאונות דרכים בחיפה מסייע להבין אילו מסמכים צריך לאסוף, כיצד לתעד נזקי גוף, איך להתנהל מול חברת הביטוח ולמה לא כדאי לחתום על הסכמים שלא מבינים עד הסוף.
תאונה עם אוטובוס, מונית, רכב עבודה או אמצעי תחבורה ציבורית אחר עלולה להיות מבלבלת במיוחד. נוסע שנפגע לא תמיד מבין מי אחראי לפיצוי, למי פונים, אילו מסמכים רפואיים יש לשמור ואיך מוכיחים את הקשר בין התאונה לבין ההחמרה במצב הבריאותי.
נושא נזקי הגוף רחב יותר מתאונת דרכים בלבד. הוא יכול לכלול נפילות, תאונות, פגיעות במקומות ציבוריים, תקיפות בעלי חיים, מחלות מקצוע ומצבים נוספים שבהם אדם נפגע וזקוק לפיצוי.
NAnews — חדשות ישראל | Nikk.Agency מציינת: בתיקי נזקי גוף הטעות המרכזית היא לחכות שהכול “איכשהו יסתדר”. ככל שמסמכים רפואיים, תמונות, עדויות ופניות ראשוניות נאספים מוקדם יותר, כך קל יותר לשחזר את התמונה ולהעריך את סיכויי הפיצוי.
פגיעות בעבודה, מחלות מקצוע ופיצויים
חיפה וצפון ישראל כוללים תעשייה, נמל, בנייה, מחסנים, חנויות, מוסדות רפואיים, משרדים, תחבורה ושירותים. לכן פגיעות בעבודה אינן נדירות כאן.
פגיעה בעבודה יכולה להתרחש לא רק במפעל או באתר בנייה. לפעמים היא קורית ביום עבודה רגיל: נפילה במשרד, פגיעה בגב עקב עומס, תאונה בדרך למשימה מטעם המעסיק, פגיעה ביד או ברגל, או החמרה במצב הבריאותי בגלל תנאי העבודה.
נושא נפרד הוא מחלות מקצוע. הן לא תמיד נראות כמו אירוע פתאומי. לפעמים הנזק מצטבר במשך חודשים או שנים: בגלל פעולות חוזרות, עומס פיזי, רעש, חומרים כימיים, סטרס או סביבת עבודה אחרת.
במקרים כאלה חשוב לתעד נכון את האירוע, לאסוף אישורים רפואיים, לקבע את הקשר לעבודה ולהבין אילו תשלומים עשויים להגיע. טעות בתחילת הדרך עלולה להשפיע על הפיצוי בהמשך.
יש גם מצבים הנוגעים לילדים ולמקומות ציבוריים. פיצויים לנפגעים בבתי ספר, בגני ילדים ובמקומות ציבוריים הם תחום נפרד שבו הרבה תלוי בנסיבות האירוע. ילד יכול להיפגע במוסד חינוכי, בטיול, בשיעור או בזמן שהיה תחת אחריות המסגרת.
מבוגר יכול להיפגע במרכז מסחרי, בכניסה לבניין, ברחוב, בחניון, במדרגות, במבנה ציבורי או במקום אחר שבו היה צריך להבטיח בטיחות. בתיקים כאלה צריך להבין מי נושא באחריות, אילו ראיות קיימות והאם אפשר לדרוש פיצוי.
לכך מצטרפים גם נפגעים מתקיפות בעלי חיים. אם יש פציעה, טיפול, צלקות, השלכות נפשיות או אובדן כושר עבודה, זה כבר לא רק אירוע לא נעים, אלא תיק משפטי אפשרי.
רשלנות רפואית ותביעות נגד חברות ביטוח
רשלנות רפואית היא אחת הסוגיות הרגישות ביותר. מטופל עלול להתמודד עם אבחון שגוי, עיכוב בטיפול, טעות במהלך פעולה רפואית, מרשם לא מתאים, אי-מתן מידע מספק או פעולה אחרת שגרמה לנזק.
תיקים כאלה דורשים ראיות, לא רגשות. לא מספיק לומר: “הרופא טעה”. צריך לבדוק מסמכים רפואיים, היסטוריית טיפול, חוות דעת מומחים, קשר סיבתי וגובה נזק אפשרי.
לא פחות חשובות הן תביעות נגד חברות ביטוח. אדם יכול לשלם ביטוח במשך שנים, אך לאחר אירוע לקבל סירוב, עיכוב, תשלום חלקי או מחלוקת על גובה הפיצוי. זה יכול להיות קשור לתאונות דרכים, פגיעות, אובדן כושר עבודה, הוצאות רפואיות, פוליסות פרטיות, ביטוח חיים ומצבים נוספים.
עורך דין מסייע לבדוק את תנאי הפוליסה, להעריך את עמדת חברת הביטוח, להכין דרישה, לנהל משא ומתן או להגיש תביעה אם זה נדרש כדי להגן על האינטרסים של הלקוח.
אזרחות ומעמד במדינה
עבור רבים מתושבי חיפה, שאלות משפטיות אינן קשורות רק לבתי משפט. לפעמים הנושא המרכזי הוא אזרחות ומעמד במדינה. זה יכול לכלול קבלת אזרחות, אישור זכויות, מעמד של בני משפחה, מסמכים לרשויות המדינה, הליכי שהייה ונושאים נוספים שבהם תלויה שגרת החיים של אדם בישראל.
שאלות כאלה עולות לא פעם אצל משפחות, עולים ואנשים שהמסמכים שלהם קשורים לכמה מדינות במקביל. כאשר אדם אינו מבין אילו מסמכים נדרשים, איך להגיש בקשה נכון, מה לעשות במקרה של עיכוב או איך להסביר את מצבו, ייעוץ משפטי עוזר לא לפעול בעיניים עצומות.
כאן חשובה במיוחד העבודה בשלוש שפות: עברית, רוסית ואנגלית. המסמכים יכולים להיות בשפה אחת, ההסברים נדרשים בשפה אחרת, והרשויות דורשות דיוק בשפה שלישית.
הוצאה לפועל, גביית חובות והגנה מפני בנקים
חובות הופכים מהר מאוד למקור לחץ. אדם אחד הלווה כסף ואינו מצליח לקבל אותו בחזרה. אדם אחר ביצע עבודה, הוציא חשבונית, קיבל צ’ק או שטר חוב, אך התשלום לא הגיע. אדם שלישי עצמו הפך לחייב או ערב וקיבל תביעה מהבנק.
הוצאה לפועל וגביית חובות דורשות עקביות. כאן חשובים המסמכים, המועדים, הסכום, מקור החוב, האפשרות למשא ומתן, פנייה לגורמים המתאימים ומעקב אחר המשך הפעולות.
עורך דין יכול לייצג את האינטרסים של הלקוח בהליכי הוצאה לפועל, לטפל בגביית חובות, בגביית צ’קים, שטרות וחשבוניות, וכן לנהל משא ומתן עם נושים לסגירת תיקים.
אבל סיוע משפטי נדרש לא רק לנושים. הגנה על חייבים וערבים מפני תביעות בנקים היא תחום מורכב בפני עצמו. לפעמים אדם חתם על ערבות מבלי להבין עד הסוף את ההשלכות. לפעמים החוב גדל בגלל ריביות והוצאות. לפעמים קיימת אפשרות להסדיר את החוב, להגיע להסדר תשלומים או לסגור את התיק בתנאים סבירים יותר.
בענייני חובות, שתיקה כמעט תמיד פועלת נגד האדם. ככל שהעמדה המשפטית ברורה מוקדם יותר, כך יש יותר מרחב למשא ומתן ולהגנה.
דיני עבודה: עובדים, מעסיקים ובתי הדין לעבודה
סכסוכי עבודה בישראל מתחילים לעיתים קרובות מדברים מאוד קונקרטיים: לא שילמו שכר, לא העבירו זכויות ותשלומים שמגיעים לעובד, פיטורים בוצעו שלא כדין, לא שולמו פיצויי פיטורים, תנאי העבודה שונו, לא ניתן גמר חשבון או הוגשה תביעה.
עורך דין לדיני עבודה בחיפה יכול לייצג עובדים ומעסיקים בבתי הדין לעבודה, לסייע בהגשת תביעה או בהגנה מפני תביעה, ולבדוק פיצויים, תשלומים, חוזים, התכתבויות ומסמכים.
לעובד חשוב להבין מה מגיע לו לפי החוק ולפי ההסכם. למעסיק חשוב לצמצם סיכונים, לערוך מסמכים נכון ולהתגונן אם הסכסוך כבר התחיל.
בדיני עבודה אי אפשר להסתמך רק על שמועות. לכל תיק יש פרטים: ותק, תלושי שכר, הפרשות פנסיוניות, דמי חופשה, ימי מחלה, הודעות, לוח עבודה בפועל, התכתבויות, צורת העסקה והתנהלות הצדדים.
עבור חיפה זה רלוונטי במיוחד. בעיר יש תחומי תעסוקה רבים: רפואה, חינוך, מסחר, תחבורה, תעשייה, סיעוד, בנייה, עסקים קטנים ועבודה משרדית. בכל תחום יש קונפליקטים משלו, אך העיקרון הכללי זהה: מסמכים ומועדים חשובים.
דיני משפחה: גירושין, מזונות, רכוש וזוגות מעורבים
דיני משפחה הם אחד התחומים האישיים והמורכבים ביותר. סכסוך משפטי כאן כמעט תמיד קשור לרגשות, לילדים, לרכוש, לעתיד ולביטחון אישי.
עורך דין לדיני משפחה בחיפה עשוי להידרש בעת הכנת הסכם גירושין, בגירושין של זוגות מעורבים, או בגירושין ללא הסכמה הדדית, כולל מקרים שבהם אחד מבני הזוג יצא מהארץ.
חשובות גם תביעות מזונות, חלוקת רכוש משותף, הכרה באבהות או ערעור על אבהות, הסכמים בין ידועים בציבור, שינוי שם פרטי או שם משפחה.
בתיקים כאלה חשוב במיוחד לדבר עם הלקוח בשפה ברורה. כאשר אדם נמצא בסכסוך, הוא צריך לא רק חוות דעת משפטית, אלא תמונה ברורה: אילו אפשרויות קיימות, מה ניתן לדרוש, אילו סיכונים יש ומה עדיף לא לעשות.
עורך דין משפחה לא תמיד נדרש כדי לנהל מלחמה. לפעמים הסכם שנערך נכון יכול לצמצם את הסכסוך, לחסוך זמן, כסף ועצבים.
ייפוי כוח, אפוטרופסות ודיני ירושה
ייפוי כוח, אפוטרופסות ודיני ירושה הם תחומים שבהם עדיף לחשוב מראש. במיוחד כאשר מדובר במשפחה, קרובי משפחה מבוגרים, רכוש, ענייני בנק או נדל״ן בירושה.
השירותים כוללים עריכת צוואות, חלוקת נכסי ירושה, הגנה על זכויות יורשים והכנת ייפוי כוח תקף לטיפול בעניינים משפטיים ופיננסיים.
חשוב במיוחד הוא ייפוי כוח מתמשך. בישראל הוא מאפשר לאדם לקבוע מראש מי יקבל החלטות עבורו בעתיד אם הוא לא יוכל לעשות זאת בעצמו.
הדבר יכול להתייחס לכספים, נדל״ן, עניינים רפואיים, עניינים אישיים ומשפחה. מסמך כזה חשוב במיוחד לאנשים שרוצים למנוע מראש סכסוכים בין קרובי משפחה ולהבטיח סדר פעולה ברור.
ניתן גם לתאם הגעת נוטריון לבית הלקוח בתיאום מראש. עבור קשישים, אנשים לאחר פציעות, מחלה או בעלי מוגבלות בניידות, זה יכול להיות שירות חשוב במיוחד.
קנייה ומכירה של נדל״ן בחיפה
נדל״ן בישראל הוא תמיד עסקה משמעותית. רכישת דירה, מכירת נכס, שכירות, הסכם שותפות בנדל״ן או כל חוזה הקשור לנכס דורשים בדיקה משפטית.
שוק הנדל״ן בחיפה מגוון. יש בניינים ישנים, פרויקטים חדשים, דירות שהתקבלו בירושה, נכסים לשיפוץ, דירות להשקעה, עסקאות משפחתיות ומצבים מורכבים של רישום.
עורך דין לרכישת דירה בחיפה או למכירת נכס בודק מסמכים, זכויות הצדדים, תנאי חוזה, תשלומים, מיסים, רישום, פרטי משכנתא, התחייבויות המוכר וסיכונים עבור הקונה.
את כל סוגי החוזים הקשורים לנדל״ן עדיף להכין או לבדוק לפני החתימה. אחרי החתימה הרבה יותר קשה לתקן טעויות.
עבור הקונה, ליווי משפטי הוא הגנה על הכסף. עבור המוכר, הוא הגנה מפני תביעות עתידיות. עבור שותפים בנדל״ן, הוא יוצר כללים ברורים: מי אחראי על מה ואיך מחולקות הזכויות.
שירותי נוטריון בחיפה
נוטריון בחיפה עשוי להידרש למסמכים בישראל ובחו״ל, לענייני משפחה, ייפויי כוח, עסקאות, הליכים בנקאיים, ירושה ואישור עובדות.
עורכת הדין והנוטריונית אילינה ציפרסון-יסלוביץ מבצעת את כל סוגי הפעולות הנוטריוניות המותרות על פי חוק.
בין היתר מדובר באימות חתימות, אישור נוטריוני של ייפויי כוח והעתקי מסמכים, עריכה ואישור של צוואות ותצהירים, אישורי חיים, וכן עריכה ואישור של הסכמי ממון.
ייתכן שיהיה צורך גם באישורים על ביטול מסמכים נוטריוניים קודמים, הסכמת הורים ליציאת קטין מישראל ופעולות נוטריוניות נוספות.
בעניינים נוטריוניים אין פרטים קטנים. שם, תאריך, ניסוח, תרגום, חתימה, סמכות ומעמד המסמך צריכים להיות מדויקים. אחרת המסמך עלול שלא להתקבל דווקא במקום שבו הוא נדרש ביותר.
השירותים שלנו
ניתן לפנות לעורכת הדין והנוטריונית אילינה ציפרסון-יסלוביץ דרך האתר:
פיצויים לנפגעים בבתי ספר, בגני ילדים ובמקומות ציבוריים.
נפגעים מתקיפות בעלי חיים.
רשלנות רפואית.
תביעות נגד חברות ביטוח.
פיצויי ביטוח.
אזרחות ומעמד במדינה
הסדרת אזרחות.
מעמד במדינה.
ליווי משפטי במסמכים ובהליכים הקשורים לשהייה ולמעמד המשפטי של אדם בישראל.
הוצאה לפועל וגביית חובות
הוצאה לפועל.
גביית חובות.
ייצוג אינטרסים של הלקוח בהליכי הוצאה לפועל.
הגנה על חייבים וערבים מפני תביעות בנקים.
הסדרת חובות.
משא ומתן עם נושים לסגירת תיקים.
גביית צ’קים, שטרות וחשבוניות.
דיני עבודה
ייצוג עובדים ומעסיקים בבתי הדין לעבודה.
הגשת תביעה או הגנה מפני תביעה.
פיצויי פיטורים.
כל התשלומים המגיעים לעובדים.
דיני משפחה
הסכמי גירושין.
גירושין של זוגות מעורבים.
גירושין ללא הסכמה הדדית, כולל מקרים שבהם אחד מבני הזוג יצא מהארץ.
תביעות מזונות.
חלוקת רכוש משותף.
הכרה באבהות או ערעור על אבהות.
הסכמים בין ידועים בציבור.
שינוי שם פרטי או שם משפחה.
ייפוי כוח, אפוטרופסות ודיני ירושה
עריכת צוואות.
חלוקת נכסי ירושה.
ייפוי כוח תקף לטיפול בעניינים משפטיים ופיננסיים.
ייפוי כוח מתמשך.
הגנה על זכויות יורשים.
הגעת נוטריון לבית הלקוח בתיאום מראש.
קנייה ומכירה של נדל״ן
כל סוגי החוזים הקשורים לנדל״ן.
קנייה ומכירה של נדל״ן.
שכירות נדל״ן.
הסכמי שותפות בנדל״ן.
ייצוג אינטרסים בעת קנייה ומכירה של נכס.
שירותי נוטריון
כל סוגי הפעולות הנוטריוניות.
אימות חתימות.
אישור נוטריוני של ייפויי כוח והעתקי מסמכים.
עריכה ואישור של צוואות ותצהירים.
אישורי חיים.
עריכה ואישור של הסכמי ממון.
אישורים על ביטול מסמכים נוטריוניים קודמים.
הסכמת הורים ליציאת קטין מישראל.
פעולות נוטריוניות אחרות המותרות על פי חוק.
שאלות נפוצות
מתי לפנות לעורך דין אחרי תאונת דרכים בחיפה?
עדיף לפנות מיד אחרי התאונה, במיוחד אם יש כאב, פגיעה, פנייה לרופא, נזק לרכוש או מחלוקת עם חברת הביטוח. ככל שמסמכים רפואיים, תמונות, פרטי המשתתפים ופרטי עדים נאספים מוקדם יותר, כך קל יותר להגן על הזכות לפיצוי.
מתי צריך נוטריון בחיפה?
נוטריון נדרש לאימות חתימות, ייפויי כוח, העתקים של מסמכים, הסכמי ממון, תצהירים, אישורי חיים, הסכמת הורים ליציאת קטין מישראל ופעולות נוטריוניות נוספות המותרות על פי חוק.
מהו ייפוי כוח מתמשך בישראל?
ייפוי כוח מתמשך מאפשר לאדם לקבוע מראש מי ייצג את האינטרסים שלו ויקבל החלטות בעניינים אישיים, משפטיים, פיננסיים או רכושיים אם הוא עצמו לא יוכל לעשות זאת.
למה צריך עורך דין בעת רכישת נדל״ן בחיפה?
עורך דין בודק את הזכויות בנכס, את החוזה, התשלומים, הרישום, המיסים, תנאי המשכנתא והסיכונים האפשריים. זה חשוב במיוחד ברכישת דירה, מכירת נכס, שכירות או הסכמי שותפות בנדל״ן.
האם אפשר לנהל תיק ברוסית, בעברית או באנגלית?
כן. עורכת הדין והנוטריונית אילינה ציפרסון-יסלוביץ מנהלת תיקים בעברית, ברוסית ובאנגלית. הדבר נוח לתושבי חיפה והמחוז הצפוני שחשוב להם להבין מסמכים משפטיים ואת ההליך ללא מחסום שפה.
בקצרה: מתי לא כדאי לחכות
אם אתם גרים בחיפה או בצפון ישראל והתמודדתם עם תאונת דרכים, פגיעה בעבודה, סכסוך עבודה, חוב, סכסוך משפחתי, רכישת נדל״ן, ייפוי כוח נוטריוני, רשלנות רפואית, תביעה נגד חברת ביטוח או שאלת מעמד במדינה, חשוב לא לדחות ייעוץ.
במקרים רבים התוצאה תלויה בצעד הראשון: לא לחתום על מסמך מיותר, לשמור מסמכים, לפנות לייעוץ בזמן ולהבין את הזכויות לפני שהסכסוך הופך יקר יותר.
לתושבי חיפה, הקריות, נשר, טירת כרמל והמחוז הצפוני זו יכולה להיות כתובת לפתרון מגוון רחב של נושאים: נוטריון בחיפה, עורך דין תאונות דרכים בחיפה, נזקי גוף, פגיעות בעבודה, סכסוכי עבודה, הוצאה לפועל, גביית כספים מחייבים, דיני משפחה, ייצוג אינטרסים בקנייה ומכירה של נכסים, ייפוי כוח מתמשך, ירושה, אזרחות ומעמד במדינה.
יצירת קשר עם עורכת הדין והנוטריונית בחיפה
ניתן לפנות לעורכת הדין והנוטריונית אילינה ציפרסון-יסלוביץ דרך האתר:
“יש חוק, ונאמר: ‘אם מישהו בא להרגך — השכם להורגו’. זה החלק החשוב ביותר. לכן הגנה על המדינה שלך היא מצווה של אלוהים. קיימת מצווה נוספת: ‘אל תעבור את הגבול’. היא כתובה בתורה, בתנ״ך, נכון? ולכן מי שבאו לכאן הפרו בצורה גסה את המצווה הזאת. ומי שמגן — אלו הכוחות המזוינים של אוקראינה, אלו ידיו של אלוהים באוקראינה. והם מקיימים את המצווה — דווקא לא להרוג מתוך רצחנות, אלא להשמיד את האויב”, — יעקב סיניאקוב.
הווידאו של ערוץ ״Подробиці״ עם איגור סיניאקוב (המוכר גם כרב יעקב) אינו נשמע כמו עוד “ראיון על דת”.
זה נשמע יותר כמו שיחה מהחזית — מקום שבו לאנשים כבר אין מילים מיותרות, אבל נשארת היכולת לומר דברים ישירות.
הוא מדבר על מלחמה כעל כאוס מוחלט.
על הצבא כסדר בתוך הכאוס.
על כך שנייטרליות בזמנים כאלה איננה רק עמדה נוחה — אלא מלכודת מוסרית.
ועל כך שזיכרון איננו משקל שמכביד על האדם, אלא כלי שבעזרתו בונים עתיד.
הרב יעקב הוא הקפלן היהודי האורתודוקסי הראשון בהיסטוריה של הכוחות המזוינים של אוקראינה שהוכר רשמית בתפקידו. בסרטון מסופר מסלולו בקצרה ובבהירות: לאחר 24 בפברואר 2022 הוא ואשתו החלו לסייע לפליטים בדניפרו. בהדרגה העבודה ההתנדבותית עברה לעבודה עם הצבא — נסיעות לאורך קו החזית, פגישות עם יחידות בכיוונים שונים.
בשנת 2025, בהזמנת מפקד — בריגדיר־גנרל יבגן לאסייצ’וק — הצטרף יעקב רשמית לצבא ועמד בראש שירות הקפלנות של הקורפוס השביעי של כוחות התקיפה המוטסים.
וזו נקודה חשובה:
הוא לא אדם שמגיע “לבקר לפעמים”.
הוא חלק מהמערכת.
נמצא לצד האנשים כל הזמן.
דווקא משום כך הטון של הראיון שונה — אין כאן מבט חיצוני על מלחמה.
חשוב להבהיר: במאמר זה נלקחו רק התזות הבולטות ביותר וכמה סיפורים מרכזיים מתוך השיחה — למעשה מעין תקציר, ולא ניסיון להעביר במלואו את האינטונציה והעומק של השיחה. הראיון המלא רחב, עמוק ולעיתים חזק הרבה יותר דווקא בזכות הפרטים החיים, השתיקות, תגובות המשתתפים והאופן שבו הרב יעקב פותח את מחשבותיו צעד אחר צעד. אם הנושא קרוב אליכם — כדאי מאוד לצפות בראיון המלא. הוא מעניק תחושה שונה לחלוטין של מציאות החזית ושל הדרך שבה אנשים מחזיקים מעמד במקום שבו ה״קפец״ הופך לנורמה יומיומית.
מי הוא הרב יעקב ולמה מקשיבים לו לא רק מאמינים
הוא עצמו שוב ושוב מחזיר את השיחה למשמעות הפשוטה של המילה “רב”.
זה לא רק “איש דת”. זה קודם כול — מורה.
לא אדם שמגיע לבצע טקסים, אלא אדם שמסביר, מחזיק גבולות ועוזר לאדם לא להתפרק ברגע שבו הכול סביבו מתפרק.
וכאן חשוב להבין: עבור רבים בחזית הקפלן איננו “אפשרות דתית”, אלא פונקציה אנושית.
יש מי שמאמין.
יש מי שלא.
יש אורתודוקסים, קתולים, ויש כאלה שלא הגדירו את עצמם מעולם.
אבל כאשר לידך נמצא אדם שיודע להקשיב, שאינו מפעיל לחץ ואינו מטיף — אלא מאפשר לדבר ולהיאחז במשמעות — הדת הופכת לדבר משני.
הרב יעקב, נראה, מבין זאת טוב מרבים אחרים. הוא אומר בשקט: אלוהים אחד, אוקראינה אחת, והמחסומים המרכזיים בין אנשים נוצרים לרוב לא מתוך אמונה — אלא בראש. מפחד, מעייפות ומההרגל לחלק את העולם ל”שלנו” ו”שלהם”.
״העיקר — לוגיסטיקה וקשר״: מלחמה בלי רומנטיקה
אחת המחשבות הראשונות בשיחה נשמעת כמעט כמו הרגל מקצועי: בצבא הדבר החשוב ביותר הוא לוגיסטיקה וקשר.
לא סיסמאות.
לא טקסטים יפים.
לא “רצון לניצחון” כמושג מופשט.
אלא קשר שעובד.
עורף שמספיק בזמן.
אספקה שמגיעה כשצריך.
כי כאשר הדברים האלה אינם קיימים — הגבורה הופכת לניסיון לסתום חורים. והחורים במלחמה הם אינסופיים.
מכאן נולד אחד הרעיונות המרכזיים שלו: מלחמה היא כאוס מקסימלי. כדי להחזיק מעמד בתוך כאוס כזה — דרוש סדר מקסימלי.
את הסדר הזה הוא רואה בצבא כבסיס המדינה עצמה.
באופן חד כמעט גס:
אין צבא — אין מדינה.
גם אם כל המקצועות חשובים, הצבא הוא היסוד שעליו נשענת כל שאר החיים.
״צריך לבחור עמדה״: על נייטרליות, שחיתות ועייפות
אחד החלקים המתוחים ביותר בראיון נוגע לבחירת עמדה. הרב יעקב אומר דבר שרבים אינם אוהבים לשמוע — במיוחד בערים שקטות או מחוץ למדינה: נייטרליות בזמנים כאלה היא ניסיון להתחמק מאחריות.
הוא מצטט את האמירה המוכרת שלפיה המעגלים החמים ביותר בגיהינום שמורים לאלו שבזמנים של משבר מוסרי בחרו להישאר ניטרליים. ומתוך זה הוא מציע מסקנה מעשית: לבחור עמדה איננו רק עניין מוסרי — זה גם קל יותר מבחינה פסיכולוגית. לפחות אתה מבין מי אתה והיכן אתה עומד.
בהמשך השיחה עולה נושא השחיתות. וכאן הוא בכוונה מערער את ההצדקה הנפוצה לאדישות. כן — שחיתות קיימת. אבל מה עכשיו? להרים ידיים?
הלוגיקה שלו פשוטה וישירה עד כדי אי־נוחות: אל תהיה מושחת בעצמך. אל תצדיק חוסר פעולה בכך שמישהו אחר גונב. זה לא מבטל את הבעיה המערכתית, אבל מחזיר לאדם אחריות אישית ואת היכולת לפעול.
עבור קוראי ישראל הדבר נשמע חד במיוחד: רבים מהישראלים שמוצאם מאוקראינה חיים בין שתי מציאויות — המלחמה שם והחיים כאן. והרגש המסוכן ביותר במצב כזה הוא התחושה ש”אני לא מחליט כלום”. לאורך הראיון נשמע מסר הפוך: כן תלוי. אולי לא בקנה מידה של מדינה — אבל בקנה המידה של הבחירה האישית, העזרה, המילים והעמדה.
״אני מגיע אליהם בשביל האנרגיה״: מי בעצם מחזק את מי
יש רגע בראיון שבו נשבר סטריאוטיפ מוכר על קפלן שמגיע “להרים מורל”. הרב יעקב מודה שבתחילה חשב שהוא מגיע לחיילים כדי לתת להם משהו — מילים, תמיכה, הכוונה.
ואז הבין שהוא מגיע דווקא לקבל.
לקבל ניסיון, כוח והשראה מאנשים שחיים במקום שבו פחד איננו רעיון תאורטי אלא מציאות יומיומית.
הוא מתאר את הלוחמים כגיבורים אמיתיים — בלי ברק ובלי רומנטיקה. הם יכולים להיות עייפים, מחוספסים ולעיתים שבורים, אבל הם ממשיכים להחזיק ברעיון ולעשות את עבודתם. והדבר הזה ממלא גם אותו.
יש כאן פרט חשוב: הוא אינו מציג את עצמו כקדוש. הוא מדבר כאדם שגם הוא נטען מכוחם של אחרים.
ישראל כדוגמה: הזיכרון איננו עונש אלא כוח
במהלך הראיון מופיעה כמעט באופן בלתי נמנע ההשוואה לישראל. המראיינת מדברת על הזיכרון ההיסטורי של העם היהודי — על חיים מתמשכים בצל מלחמות, על מסורות וחגים ששומרים זיכרון של אויבים וניסיונות בני אלפי שנים.
הרב יעקב אינו עונה בפאתוס אלא במחשבה פרקטית: ישראל חזקה משום שהיא זוכרת. היסטוריה, שפה, טראומות — הכול נשמר כחלק מהזהות.
ולכן, לדבריו, גם את החוויה האוקראינית הנוכחית אי־אפשר פשוט לשכוח בשם הרצון לשקט. צריך להעביר אותה לדורות הבאים — לא כדי לגדל שנאה, אלא כדי לבנות מדינה חזקה יותר.
זהו היפוך חשוב: הזיכרון איננו פצע פתוח, אלא יסוד לעתיד.
״איפה אלוהים במלחמה?״ — שאלה שאין לה תשובה קלה
אחת השאלות הקשות ביותר בראיון נשאלת ישירות: אם אלוהים קיים — איפה הוא בזמן מלחמה? בוצ’ה, אירפין, איזיום, הוצאות להורג של שבויים.
זו שאלה שמפרקת כמעט כל דרשה יפה.
הרב יעקב בוחר תשובה ארצית מאוד. הוא אינו מנסה להסביר את האימה באמצעות “תוכנית עליונה”. האחריות, לדבריו, שייכת לבני אדם. הבחירה לתקוף, להרוג ולחצות גבול נעשתה בידי אנשים — לא בידי אלוהים.
העולם, לדבריו, ניתן לאדם. ולכן האדם אחראי למה שהוא עושה עם החירות שקיבל.
ואז הוא מוסיף מחשבה נוספת: כאשר אדם בוחר עמדה נכונה ופועל כפי שהוא צריך לפעול — מגיעה אליו עזרה. לא כנס, אלא כתוצאה של בחירה נכונה ושל איסוף פנימי.
הגבול בין מגן לרוצח: מצוות והזכות להגנה עצמית
המראיינת שואלת על הגבול המוסרי של הירייה הראשונה: כיצד להסביר ללוחם חדש היכן מסתיים “המגן” ומתחיל “הרוצח”?
הרב יעקב עונה דרך עשרת הדיברות והרעיון של שתי “לוחות”: האחת עוסקת ביחסים בין אדם לאלוהים, והשנייה — ביחסים בין אדם לחברו.
במובן האידיאלי, מצוות “לא תרצח” משמעותה עולם שבו איש אינו הורג איש. אך בתוך המציאות קיימת גם חוקיות של הגנה: אם מישהו בא להרוג אותך — עליך לעצור אותו.
הוא מנסח זאת באופן ישיר מאוד: הגנה על המדינה איננה חטא אלא חובה במסגרת ההגנה העצמית. ובמקביל הוא מדגיש — עצם הפלישה היא הפרת גבול, הפרה של האיסור הבסיסי “לא תסיג גבול”.
שנאה ושבויים: איך לא להפוך למה שאתה נלחם נגדו
אחד הרגעים העדינים ביותר בראיון הוא השיחה על שנאה. השאלה מדויקת: שנאה אינה הורסת את האויב — היא הורסת אותך ומעצימה את הרוע. מה עושים עם זה?
הרב יעקב מספר שראה שבויים. והוא אומר דבר שקשה מאוד לשמוע בזמן מלחמה: גם באויב הוא רואה נשמה שנבראה בצלם אלוהים.
עם זאת, הוא איננו מייפה את המציאות. אם אדם ביצע פשע שמחייב עונש חמור — עליו לשאת באחריות. אך הגבול המוסרי של אי־התעללות חייב להישמר. לא מתוך רכות, אלא כדי לשמור על האנושיות שלך עצמך.
סיפורי חזית: פצועים, צחוק על הסף ותחושת האטת הזמן
במהלך הראיון מופיעים סיפורים קונקרטיים רבים — דווקא משום שהם נשמעים לא מלוטשים אלא יומיומיים.
הוא מספר על לוחם שנפצע ביד וברגל, נשאר לבדו בקור, חבש את עצמו במשך ימים ולאחר מכן צעד שמונה שעות עד שהצליח להגיע לאנשים. לאחר מכן אמר בעצמו: הרגשתי שאני מסוגל להזיז הרים.
זה איננו סיפור על גיבור־על, אלא על הגוף האנושי שלפעמים מושך את האדם מעבר לגבול האפשרי.
בסיפור אחר קצין נפצע, איבד הכרה וחזר אליה שוב ושוב — ובכל פעם ביקש סיגריה. לידו אדם שממלא מסמכים כבר עייף מלכתוב שוב ושוב את אותו דו״ח: “כבר מת… שוב חי”. והם אפילו צוחקים.
לא משום שזה מצחיק — אלא משום שזה מנגנון הגנה של הנפש שאינה מסוגלת להתקיים רק בתוך פחד.
יש גם רגע אישי: פיצוץ סמוך, שריקות רסיסים, לבנים עפות באוויר, ופתאום תחושה שהזמן מאט. והוא רץ וחושב מחשבה כמעט אבסורדית — “אם אפול, אתלכלך”. ואז מוציא טלפון ומצלם את ענן הפיצוץ.
כך פועל המוח במצבי קיצון — היומיומי והקטלני מתערבבים יחד.
התאבדויות וייאוש: מה קורה כשאדם מתקרב לקצה
הראיון נוגע גם בנושא הקשה ביותר — התאבדויות בקרב חיילים.
הרב יעקב מדבר בצורה מעשית: אם אדם כבר מבטא מחשבות כאלה — זו נורת אזהרה. הוא מתאר מקרה שבו כבר עמד לעזוב, אך שיחה עם לוחם הידרדרה לפתע לשנאה כלפי כולם — החברה, המפקדים, העולם.
הוא עצר, חזר והקשיב. לא הטיף מוסר, אלא חיפש נקודת אחיזה — הבת של אותו חייל. לא “תתבייש” ולא “תתאפס”, אלא שאלה פשוטה: מה יקרה לילדה אם תעשה את מה שאתה מדבר עליו?
זהו עיקרון מרכזי בעבודת קפלן: לא לשבור אדם באמצעות מוסר, אלא למצוא את המשמעות שממנה הוא עצמו יוכל להחזיק.
אחרי המלחמה: למה הוא לא מאמין בגל של האשמות
נושא נוסף שעולה הוא הפחד מהפער העתידי בין מי שלחמו לבין מי שלא.
האם תהיה לאחר המלחמה תוקפנות כלפי החברה?
הרב יעקב אומר בביטחון שלא תהיה תופעה המונית כזו. הבעיה האמיתית תהיה אצל הלוחמים עצמם — הסתגלות, טראומה וחזרה לחיים רגילים.
הוא מזכיר את דוגמת ותיקי וייטנאם ומדגיש כי החברה צריכה לא לפחד מהלוחמים אלא לפגוש אותם בכבוד, לעזור להשתלב ולהימנע מהדבקת תוויות.
הוא מוסיף מחשבה חשובה גם לאזרחים: פחד הוא דבר טבעי. וגם אם אדם לא נלחם — הוא עדיין יכול להיות חלק מהמאמץ בדרכים אחרות.
חיי יום־יום וכנות: כשרות, שומן חזיר ומלחמה אנושית מאוד
לקראת סוף הראיון מופיע רגע שהופך הכול לאנושי במיוחד: החיים היומיומיים של יהודי אורתודוקסי בצבא.
אין מנות כשרות — לכן הוא מביא אוכל מהבית, סירים ומחבתות. לידו חיילים מבשלים מרק עם בשר חזיר והריח משגע — אבל אסור לו. הם צוחקים והוא צוחק.
המלחמה אינה מוחקת הבדלים, אך יכולה ללמד לכבד אותם.
הוא מספר גם על מתנה — ספר תהילים של דוד המלך עם טקסט בעברית ותרגום אוקראיני רשמי, שאותו הוא מעניק לחיילים ולמנהיגים אוקראינים. זו עדות לכך שהוא איננו רק מדבר על אמונה — אלא יוצר סמלים ממשיים של תמיכה.
״נס קורה כשעשית הכול״
המסר הסופי של הראיון מתברר כלא צבאי ולא אפילו דתי בלבד. הוא מדבר על נס כתוצאה של פעולה.
הוא מזכיר את סיפור קריעת ים סוף: הים לא נבקע כאשר אנשים עמדו והתפללו בלבד — אלא כאשר מישהו נכנס למים עד כמעט לנקודת האל־חזור.
לפי תפיסתו, נס הוא סוף של תהליך שבו האדם עשה כל מה שהיה יכול.
ואז הוא מוסיף מחשבה קשה: אם מדינה אינה משתנה, אם השחיתות נשארת, אם אנשים בוחרים באדישות — סימן שעדיין לא הגענו לנקודה שבה הים אמור להיפתח.
מה נותן הווידאו הזה לצופה בישראל
עבור הקהל בישראל, במיוחד ישראלים ממוצא אוקראיני, הראיון נוגע בכמה שכבות עמוקות.
ראשית — זיכרון ועמידות, אותם יסודות שעליהם ישראל בנתה את ביטחונה במשך עשורים.
שנית — הצגת המלחמה לא כרקע טלוויזיוני אלא כמנגנון אנושי: פחד, הומור, כעס, אמונה ופרטים יומיומיים שמאפשרים לנפש להחזיק מעמד.
שלישית — השאלה הלא נוחה: איפה אתה עומד?
ולבסוף — ההבנה שדת בזמן מלחמה איננה בהכרח אוסף תשובות, אלא דרך לשמור על האדם שלא יהפוך לריקנות.
פוטין מכר לטראמפ במשך זמן רב רעיון פשוט אחד: שהוא כביכול ‘ילחץ’ על דונבאס בכוח. הלוגיקה הזו נשמעה בגרסאות שונות – דרך שיחות על ‘מציאות בשטח’, ‘שטחים היסטוריים’, ‘תנאי שלום’ וכל מיני קליפות דיפלומטיות, שמאחוריהן תמיד עמד דבר אחד: אם אוקראינה לא תוותר על דונבאס מרצונה, רוסיה תמשיך ללחוץ.
עבר יותר משנה, והתמונה האסטרטגית כמעט ולא השתנתה. קו החזית נע, אבל לא כפי שהבטיחה מוסקבה. רוסיה ממשיכה לשלם מחיר עצום באנשים, בטכנולוגיה, בכלכלה ובמעמד הבינלאומי, אך לא מקבלת את התוצאה שפוטין ניסה למכור כבלתי נמנעת.
כאן מתחיל שלב חדש של בלוף הקרמלין.
למה ההימור של פוטין על דונבאס לא עבד
בשנת 2025, לפי ההיגיון של רבים מהסיפורים הפוליטיים על קשריו עם וושינגטון, פוטין שכנע את טראמפ והממשל האמריקאי: רוסיה מסוגלת ללחוץ על דונבאס בכוח צבאי. המשמעות לא הייתה רק בדונבאס. זה היה איתות: אם עכשיו לא יכפו על אוקראינה ויתורים, הקרמלין יאיים בהרחבת המלחמה.
אבל הזמן פעל נגד התוכנית הזו.
אוקראינה לא נכנעה. המערב, למרות העייפות והוויכוחים הפנימיים, לא הכיר בתנאים הרוסיים לשלום. וקו החזית בממדים אסטרטגיים לא נתן למוסקבה את התמונה שפוטין רצה להראות לטראמפ: כאילו ההתנגדות חסרת תועלת, ובכל מקרה יצטרכו להסכים לדיקטט הרוסי.
לישראל הסיפור הזה חשוב לא רק כמלחמה אוקראינית. זה דוגמה לאיך משטר אוטוריטרי מנסה להתמקח לא בכוח התוצאה, אלא במיתוס על התוצאה. באזור שבו איראן, ‘חיזבאללה’ וכוחות עוינים אחרים לישראל גם לעיתים קרובות בונים לחץ על איומים והפגנת קשיחות, המכניקה הזו מוכרת היטב.
מה באמת השתנה בשנה הזו
לא המפה השתנתה, אלא מחיר המלחמה עבור רוסיה.
הכלכלה הרוסית חיה יותר ויותר במצב של עיוות צבאי. ההפסדים האנושיים גדלים. איראן, אחת השותפות המרכזיות של מוסקבה בציר האנטי-מערבי, נראית בעצמה מוחלשת. בקווקז ההשפעה הרוסית הפכה הרבה פחות מונוליטית מאשר לפני הפלישה המלאה לאוקראינה. התלות בסין התחזקה, והמרחב למשחק עצמאי הצטמצם.
הרווחים של מוסקבה בממדים גלובליים נראים כמעט אפסיים. ההפסדים – אמיתיים ומצטברים.
זו הסיבה שפוטין שוב מגביר את עוצמת האיומים. כשאין ניצחון משכנע בשטח, צריך להפעיל עשן, טילים, ‘נשק פלא’ ושיחות על כך שרוסיה כביכול עדיין יכולה לשנות בפתאומיות את מהלך המלחמה.
«אורשניק» כעשן פוליטי
חלק נפרד מהסיפור הזה – הצהרות פומביות של פוטין על ‘אורשניק’. הוא ניסה להסביר את השימוש בנשק הזה כאילו מדובר בבדיקה לשימוש קרבי עתידי. רדיו סבובודה העביר את הניסוח שלו על כך שהמכה כביכול ניתנה על ‘אסם’, כדי לראות ‘איך נפלו הבלוקים’.
הביטוי הזה הפך כמעט לסמל מושלם של הרטוריקה הקרמלינית הנוכחית. במקום מהפך אסטרטגי אמיתי – הסבר על ‘אסם’. במקום כוח צבאי בטוח – ניסיון להוכיח לקהל שאפילו מכה מוזרה ומפוקפקת הייתה חלק מתוכנית גדולה.
כך לא נראית ביטחון רגוע. כך נראה משטר שמרגיש שמאמינים פחות ופחות לאיומיו.
חדשות – חדשות ישראל | Nikk.Agency רואים בסיפור הזה איתות חשוב: כשאגרסור מתחיל למכור לציבור לא תוצאה, אלא אגדה על תוצאה, זה אומר שמעמדו במשא ומתן כבר לא חזק כפי שהוא מנסה להראות.
מהלך אוקראינה עם המכתב
על רקע זה, המכתב הפתוח של ולדימיר זלנסקי לפוטין הפך למכה פוליטית עדינה. ב-4 ביוני 2026 זלנסקי הציע בפומבי לפוטין משא ומתן ישיר על סיום המלחמה, כולל פלטפורמה נייטרלית והפסקת אש בזמן המשא ומתן. רויטרס דיווחה שהמכתב גם הועבר לשותפים, כולל ארה”ב, והצד האוקראיני הציע להתחיל תהליך דיפלומטי מקו החזית.
הגרדיאן פרסם את הטקסט המלא של המכתב, שבו זלנסקי פונה ישירות לפוטין ואומר שניתן לעצור את המלחמה אם רוסיה באמת מוכנה לשלום ולא לדחיות והרס נוספים.
המשמעות הפוליטית של המהלך הזה פשוטה. אוקראינה לא נראית כצד שמתחמק משלום. להפך, היא אומרת בפומבי: בואו נסיים, נשב לשולחן, נקבע הפסקת אש, נחזיר אנשים, נחליף שבויים, נפסיק את ההרג.
עכשיו השאלה חוזרת למוסקבה. אם פוטין עונה בטיל חדש, הוא מאשר שהוא לא צריך שלום אלא המשך המלחמה. אם הוא שותק – הוא מראה חולשה. אם הוא מסכים – הוא מכיר בכך שהסובייקטיביות האוקראינית קיימת וצריך לדבר איתה ישירות.
הטיעון האחרון של הקרמלין – גיוס
אחרי סחיטה גרעינית והפגנות ‘אורשניק’, לפוטין נשאר משאב פנימי גדול אחד באמת – גיוס המוני. אבל זה בדיוק מה שמסוכן לרוסיה עצמה.
לא במקרה מתחילה תגובה עצבנית אצל קהל ה-z עם כל אזכור של גל גיוס גדול חדש. כי צעד כזה שובר את האשליה של ‘מלחמה איפשהו שם’. היא מחזירה את המלחמה לערים, למשפחות, לחצרות ולמחוזות הרוסיים, שמהם שאבו אנשים במשך שנים למען הפנטזיה האימפריאלית.
האוקראינים כבר מזמן ניסחו את המציאות הקשה של המלחמה הזו: רוסיה מביאה לחזית משאיות של אנשים, אוקראינה מביאה לחזית משאיות של רחפנים. זו לא מטאפורה יפה, אלא תיאור ההבדל בין שתי הגישות. משטר אחד מנסה לפצות על כישלונות בבשר. מדינה אחרת נאלצת לשרוד דרך טכנולוגיה, התאמה ורצון.
הכי קשה – המחיר לאוקראינה
כל זה יכול היה להיראות כמו משחק שחמט בין הקרמלין, וושינגטון וקייב, אילולא היה נסיבות עיקריות אחת: המלחמה מתנהלת בשטח אוקראינה.
שם נהרגים האנשים הטובים ביותר של המדינה. שם נלחמים אלה שלא נולדו למלחמה, לא רצו מלחמה ולא בחרו לעצמם גורל כזה. הם היו מהנדסים, רופאים, סטודנטים, יזמים, מורים, מוזיקאים, נהגים, חקלאים, מתכנתים, אבות ובנים. ועכשיו הם מחזיקים את החזית, כי התוקפנות של פוטין השאירה להם רק בחירה אחת – להתנגד.
זו הגרימסה המכוערת ביותר של המלחמה. הקרמלין מבלף, מאיים, משקר, משחק במילים ובטילים. ואוקראינה משלמת בדם אמיתי על הזכות לא להפוך לנספח במפה אימפריאלית זרה.
אבל יש גם מה שמעודד.
למרות כל המכות, ההפסדים, הטעויות, העייפות והכאב, האוקראינים ממשיכים לקבוע את דרכם בעצמם. לא פוטין. לא טראמפ. לא מתווכים. לא אלה שמציעים ‘לוותר על שטח למען השקט’. אוקראינה עצמה נשארת סובייקט שאומר: אנחנו מוכנים לשלום, אבל לא לכניעה.
וזה בדיוק מה ששובר היום את החישוב העיקרי של הקרמלין.
