סיפור מתחת ללימאן, שבו הטכנולוגיה הפכה לסיכוי לחיים
ב-25 באפריל 2026, הקורפוס הצבאי השלישי של אוקראינה דיווח על פינוי אישה בת 77 בכיוון לימאן במחוז דונצק. היא פונתה מאזור ה’אפור’ המסוכן לא באמבולנס ולא ברכב רגיל, אלא בעזרת רובוט קרקעי נשלט מרחוק. מאוחר יותר סיפור זה סופר מחדש בתקשורת האוקראינית והבינלאומית, וב-3 במאי 2026 כתב עליו העיתון הישראלי ישראל היום.
האישה נצפתה על ידי מפעילי רחפנים של הבריגדה הממוכנת ה-60. היא הלכה לבד בכביש המופגז, על קביים, בין מכתשים של פגזים והרס.
פינוי רגיל בתנאים כאלה היה כמעט בלתי אפשרי. אמבולנס או רכב משוריין יכלו להיות מטרה לרחפנים ולארטילריה רוסית. לכן הצבא האוקראיני קיבל החלטה לשלוח אליה מערכת קרקעית בלתי מאוישת.
זה נשמע כמו סצנה מסרט על העתיד, אבל זה לא מדע בדיוני. זו המציאות של המלחמה שרוסיה הביאה לערים ולכפרים האוקראיניים.
“סבתא, תעלי”: משפט קצר שאמר יותר מדו”ח
למבצע הצטרפו לוחמי פלוגת המערכות הקרקעיות הבלתי מאוישות Cerberus. כדי לא להפחיד את האישה המבוגרת מהופעת המכונה הברזלית, כיסו את הרובוט בשמיכה. על השמיכה השאירו כיתוב פשוט: “סבתא, תעלי!”
דווקא פרט זה עשה את הסיפור לכל כך חזק.
אין כאן פאתוס חגיגי ואין תמונה צבאית יפה. יש אישה מבוגרת שחיה בביתה 53 שנים, עד שהרסו אותו הכוחות הרוסיים. יש כביש שבו היא ניסתה לצאת בעצמה. יש מפעילים אוקראינים שרואים אותה מהאוויר ומבינים: אם עכשיו לא נמצא פתרון, האדם עלול למות.
המבצע נמשך כארבע שעות. תנועת הרובוט הקרקעי תואמה בעזרת רחפן סיור, שסייע להוביל את הפלטפורמה במסלול המסוכן. כל זה התרחש תחת איום האש הרוסית.
בעולם נורמלי, אישה בת 77 לא צריכה ללכת על קביים דרך אזור קרבות. אמבולנס לא צריך להיות מותרות בלתי נגישות. הבית שבו אדם חי יותר מחצי מאה לא צריך להפוך להריסות בגלל צבא המדינה השכנה.
אבל זה בדיוק המחיר האמיתי של המלחמה הרוסית נגד אוקראינה.
לא “וידאו מרגש”, אלא מסמך מלחמה
קל להציג את הסיפור הזה כפרק מרגש: רובוט הציל סבתא, אנשים ברשת התרגשו, הווידאו התפשט בתקשורת.
אבל הצגה כזו רכה מדי.
למעשה, זהו סיפור על איך התוקפנות הרוסית הורסת את הנורמליות עצמה. אנשים מבוגרים מוצאים את עצמם באזור האפור. אזרחים הולכים דרך כבישים מופגזים. הצבא נאלץ להשתמש ברובוטים לא רק לסיור או להובלת מטענים, אלא לפינוי אלה שכבר אי אפשר לקחת בדרך רגילה.
לפי מקורות אוקראינים, באותו אזור פונו עוד שלושה אזרחים מהאזור המסוכן בעזרת רחפנים. הרחפנים סייעו לאנשים להגיע לנקודת הפינוי, משם כבר לקחה אותם רכב משוריין.
זה מראה שלא מדובר במקרה יוצא דופן אחד. אוקראינה בונה בהדרגה מערכת הצלה חדשה בחזית, שבה רחפנים ורובוטים קרקעיים הופכים לחלק מהלוגיסטיקה ההומניטרית.
למה הסיפור הזה חשוב לישראל
לקהל הישראלי הפרק הזה נשמע במיוחד מובן. ישראל מכירה היטב מהי מלחמת רחפנים, טילים, פינוי תחת איום אש והצורך למצוא פתרונות טכנולוגיים במהירות במקום שבו השיטות הקלאסיות כבר לא עובדות.
אבל הניסיון האוקראיני מראה עוד לקח חשוב: מערכות בלתי מאוישות נחוצות לא רק למכות. הן יכולות להציל אזרחים, לפנות פצועים, להביא מים, אוכל ותרופות למקומות שבהם אדם או רכב כבר לא יכולים לעבור ללא סיכון עצום.
NAחדשות — חדשות ישראל | Nikk.Agency בוחנת את הסיפור הזה בדיוק בהקשר הזה: אוקראינה היום לא רק מגנה על עצמה מפני התוקפנות הרוסית, אלא בודקת כל יום בפועל, אילו טכנולוגיות עוזרות לאנשים לשרוד במלחמה מסוג חדש.
לישראל זה לא נושא זר. שאלות הגנת אזרחים, פינוי, מערכות בלתי מאוישות, רובוטיקה ועבודה תחת תצפית מתמדת מהאוויר כבר מזמן הפכו לחלק מהביטחון האזורי. החזית האוקראינית מראה כמה מהר טכנולוגיות כאלה עוברות מתיאוריה צבאית לצורך יומיומי.
המשמעות העיקרית של המבצע ליד לימאן
הסיפור של האישה בת ה-77 ליד לימאן הוא לא רק סיפור על רובוט.
זהו סיפור על בחירה.
יש כאלה שהורסים בתים, כבישים וכפרים. אחרים מחפשים דרך להוציא מההריסות אדם חי. יש כאלה שהופכים את הזקנה לבריחה תחת הפגזות. אחרים כותבים על שמיכה מילים פשוטות: “סבתא, תעלי!”
זו הסיבה שהפרק הזה מתפשט כל כך בעולם. אין בו הצהרה פוליטית גדולה, אבל יש בו גבול מוסרי ברור.
נאס”א הודיעה כי הרובר Curiosity גילה במרקם המאדים את המגוון הרחב ביותר של מולקולות אורגניות מכל מה שנמצא אי פעם על כוכב הלכת האדום. לא מדובר בדגימה טרייה, אלא בחומר שהמכשיר קדח עוד באוקטובר 2020 באזור “Mary Anning” – במדרון הר שארפ במכתש גייל. דגימה זו, הידועה כ”Mary Anning 3″, עברה במשך מספר שנים ניתוח מעבדתי מורכב בתוך הרובר ועל כדור הארץ על פי נתוני המשימה.
ב-21 באפריל 2026 נאס”א/JPL דיווחו על התוצאה: בדגימה זוהו 21 מולקולות המכילות פחמן, כאשר שבע מהן לא נרשמו בעבר על מאדים. המאמר המדעי פורסם ב-Nature Communications; בו מדובר על יותר מ-20 מולקולות אורגניות שהתגלו בחוליות חרסיתיות בגיל של כ-3.5 מיליארד שנים באזור Glen Torridon במכתש גייל.
זה לא אומר שנאס”א מצאה חיים על מאדים.
אבל זה אומר דבר אחר: מאדים הקדום שוב הראה כימיה שיכולה הייתה להיות תואמת לתנאים לחיים. עבור הקהל הישראלי, שרגיל להסתכל בקפידה על חדשות מדעיות וטכנולוגיות של נאס”א, הממצא הזה חשוב לא בכותרת רועשת, אלא דווקא בניסוח הזהיר: מדובר בעקבות כימיה אורגנית מורכבת שנשמרה בסלעים לאחר מיליארדי שנים של קרינה, קור והרס פני השטח.
איפה בדיוק נמצא הדגימה
הדגימה נלקחה במכתש גייל, בהר שארפ – זהו ההר המרכזי בתוך המכתש, שבו Curiosity עובד מאז 2012. האזור “Mary Anning” נקרא על שם החוקרת האנגלית של מאובנים והפלאונטולוגית מרי אנינג.
נאס”א מדגישה שהאזור הזה היה קשור לפני מיליארדי שנים לאגמים וזרמי מים. הנוף המאדימי שם עבר מחזורי ייבוש והרטבה, והמינרלים החרסיתיים יכלו לשמר היטב תרכובות אורגניות. זו הסיבה שהמקום היה כל כך יקר לניתוח, ולא רק נקודה נוספת על מפת מאדים.
מדוע המדענים התעניינו בהטרוציקל חנקני
בין התרכובות שנמצאו, תשומת לב מיוחדת עורר הטרוציקל חנקני – מבנה טבעתי של אטומי פחמן עם הכללת חנקן. מבנים כאלה חשובים לכימיה פרה-ביולוגית, כי הם יכולים להיות קודמים כימיים למולקולות חנקן מורכבות יותר.
המחברת הראשית של המחקר, אמי ויליאמס מאוניברסיטת פלורידה, הסבירה כי גילוי מבנה כזה יש לו משמעות רצינית: תרכובות כאלה יכולות להיות קשורות לדרכים כימיות המובילות למולקולות מורכבות יותר, החשובות ל-RNA ול-DNA. עם זאת, נאס”א מבהירה בנפרד: הטרוציקלים חנקניים לא נמצאו בעבר על פני מאדים ולא אושרו במטאוריטים מאדימיים.
כאן חשוב לא לבלבל זהירות מדעית עם סנסציה. מולקולות אורגניות אינן שם נרדף לחיים. הן יכולות להיווצר ללא ביולוגיה: כתוצאה מתהליכים גיאולוגיים, תגובות כימיות, השפעת מטאוריטים או אבק בין-כוכבי.
אבל על כדור הארץ, כימיה פחמנית היא הבסיס למערכות חיות. לכן כל ממצא כזה על מאדים גורם למדענים לשאול את השאלה הבאה: האם כוכב הלכת האדום היה פעם רק פעיל כימית – או שהוא באמת יכול היה להיות מתאים לחיים מיקרוביים?
מה עוד נמצא בדגימה
בדו”ח נאס”א מוזכר בנזותיופן – מולקולה המכילה פחמן וגופרית. היא ידועה ממטאוריטים, והמטאוריטים עצמם נחשבים כמעבירים אפשריים של חומרים אורגניים במערכת השמש המוקדמת.
זה מעניין במיוחד בהקשר לגיאולוגיה של מאדים. אם חלק מהתרכובות הללו יכלו להגיע מבחוץ, וחלק יכלו להיווצר על מאדים עצמו, אז החוקרים עומדים בפני משימה מורכבת: להפריד את הכימיה המקומית של הכוכב מה”משלוח” הקוסמי של אורגנים.
נאנובסטי – חדשות ישראל | Nikk.Agency בהקשר כזה חשוב להסביר לא כחדשה על “חיים שנמצאו”, אלא כאירוע בצומת המדע, הטכנולוגיות החלל והמרוץ הארוך לתשובה לשאלה האם מאדים היה אי פעם מיושב.
איך Curiosity הצליח לבצע ניתוח כזה
העבודה העיקרית בוצעה על ידי המכשיר SAM – Sample Analysis at Mars, מעבדה מיניאטורית בתוך Curiosity. הרובר קודח את הסלע, הופך אותו לאבקה, ואז מעביר את החומר ל-SAM. שם הדגימה מחוממת, משחררת גזים, והכלים מנתחים את הרכבם.
במקרה של “Mary Anning 3″ השתמשו במצב יקר במיוחד – הכימיה ה”רטובה” עם תמיסת TMAH, טטרמתילאמוניום הידרוקסיד. ל-Curiosity היו רק כמה כוסות מיוחדות לניסויים כאלה, ורק שתיים הכילו TMAH. נאס”א מדגישה כי “Mary Anning 3” היה הדגימה המאדימית הראשונה שעובדה בדרך זו.
המדענים גם בדקו את השיטה על כדור הארץ, תוך שימוש בקטע ממטאוריט מרצ’יסון – אחד המטאוריטים הנחקרים ביותר, שגילו עולה על 4 מיליארד שנים. ההשוואה עזרה להבין שחלק מהמולקולות שהתגלו בדגימה המאדימית יכלו להיות תוצרים של פירוק תרכובות אורגניות גדולות ומורכבות יותר.
מדוע זה לא הוכחה לחיים, אבל צעד חשוב
נאס”א אומרת במפורש: עדיין לא ניתן לקבוע אם המולקולות הללו נוצרו כתוצאה מתהליכים ביולוגיים או גיאולוגיים. שני האפשרויות נשארות אפשריות. זו הסיבה שהניסוח הנכון נשמע כך: הממצא מחזק את ההבנה שמאדים הקדום היה בעל כימיה מתאימה לתמיכה בחיים, אך לא מוכיח שחיים התקיימו שם.
למדע זה עדיין תוצאה חזקה. מאדים היום הוא כוכב לכת קר, יבש וקשה מבחינה קרינתית. אם מולקולות אורגניות יכולות להישמר בסלעיו מיליארדי שנים, אז המשימות העתידיות מקבלות סיכוי אמיתי למצוא עקבות משכנעים יותר של כימיה קדומה.
השלב החשוב הבא קשור למכשירים העתידיים. נאס”א מציינת שהניסיון של SAM משמש ביצירת מכשירים מהדור החדש, כולל Mars Organic Molecular Analyzer לרובר Rosalind Franklin של סוכנות החלל האירופית ו-Dragonfly Mass Spectrometer למשימת נאס”א לירח של שבתאי, טיטאן.
מה זה משנה בחיפוש אחר חיים על מאדים
הממצא החדש הופך את מאדים לא ל”כוכב לכת שבו כמעט מצאו חיים”, אלא לכוכב לכת שבו קשה יותר להתעלם מהשאלה על ישיבתיות קדומה. במכתש גייל היו מים, חרסיות, מחזורי שינוי סביבה ומולקולות אורגניות. עכשיו נוסף לכך המגוון הרחב ביותר של אורגנים שנמצא על ידי Curiosity.
זה לא סוף הסיפור, אלא שכבה חדשה של הוכחות.
אם אי פעם היו על מאדים תנאים קרובים לכדור הארץ הקדום, אז דגימות כאלה הופכות לקפסולות זמן מדעיות. הן לא עונות מיד על השאלה המרכזית, אבל מראות היכן בדיוק צריך לשאול אותה – במשקעים של אגמים קדומים, בסלעים חרסיתיים, מתחת לפני השטח, שם הכימיה המאדימית יכלה להישמר הכי הרבה זמן.
לישראל, שבה חלל, ביוטכנולוגיה, כימיה ופיתוחים ביטחוניים נתפסים לעיתים קרובות כחלק מתרבות טכנולוגית אחת, החדשות הללו נשמעות במיוחד מובנות. תגליות גדולות לעיתים רחוקות נראות כמו “מצאנו חיים” מיידי. לעיתים קרובות הן מתחילות בשורה זהירה במאמר מדעי: נמצאו מולקולות שלא נראו קודם על מאדים.
ב-2 במאי 1860 נולד אדם שבלעדיו אי אפשר לדמיין את ישראל
ב-2 במאי 1860 בפשט, אז חלק ממלכות הונגריה באימפריה האוסטרית, נולד בנימין-זאב הרצל, הידוע לעולם כתיאודור הרצל. הוא חי רק 44 שנים, אך הספיק לעשות את מה שלדורות שלמים לא היה לא שפה פוליטית ולא אסטרטגיה בינלאומית: להפוך את החלום על חזרת העם היהודי לריבונות עצמאית לתוכנית פעולה.
הרצל היה עיתונאי, סופר, עורך דין, מחזאי ואיש פוליטי. אך בהיסטוריה הוא נותר בעיקר כמייסד הציונות הפוליטית המודרנית, מייסד ההסתדרות הציונית העולמית ומבשר המדינה היהודית. בהכרזת העצמאות של ישראל הוא נקרא האב הרוחני של המדינה היהודית.
המשפט המפורסם שלו “אם תרצו, אין זו אגדה” נשמע היום לא כציטוט יפה מהעבר, אלא כנוסחה שעל פיה נבנתה המציאות.
הרצל לא היה נביא במובן הדתי. הוא היה אדם של מודרניות אירופית, עיתונאי שראה את הפוליטיקה מבפנים, שמע את שפת האנטישמיות בסלונים וברחובות, הבין את כוח העיתונות, הדיפלומטיה, הארגונים וההסכמים הבינלאומיים. לכן הציונות שלו הייתה לא רק חלום, אלא גם תוכנית.
מבודפשט ווינה לשאלה היהודית
הרצל גדל במשפחה יהודית מתבוללת. אמו ז’אנט הרצל חינכה אותו לתרבות ולשפה הגרמנית, והוא עצמו נמשך לספרות מגיל צעיר, כתב שירים, התעניין בתיאטרון ופרסם ביקורות. מאוחר יותר עברה המשפחה לווינה, שם למד הרצל בפקולטה למשפטים של אוניברסיטת וינה.
בצעירותו הוא לא הגיע מיד לרעיון הלאומי היהודי. כמו יהודים משכילים רבים במרכז אירופה של המאה ה-19, הרצל חי בעולם שבו ההתבוללות נראתה כדרך אפשרית לביטחון והכרה.
אבל המציאות הייתה קשה יותר.
האנטישמיות בסביבה האוניברסיטאית, ההגבלות בקריירה המקצועית, הניסיון בעבודת עיתונאות בצרפת ובמיוחד האווירה סביב פרשת דרייפוס שינו בהדרגה את השקפותיו. בפריז, שם עבד הרצל ככתב לעיתון הווינאי Neue Freie Presse, הוא נתקל בהתבטאויות אנטישמיות בחוגים פוליטיים, והקריאות ברחוב נגד יהודים הפכו עבורו לרגע של שבירה פנימית סופית.
הוא הבין: השאלה היהודית לא נפתרת במעבר ממדינה אחת של תפוצה לאחרת. אי אפשר לסגור אותה בהתבוללות, בנאמנות תרבותית או בתקווה לרצון הטוב של הרוב.
“המדינה היהודית”: כשהרעיון הפך למסמך פוליטי
בשנת 1896 פרסם הרצל בווינה את הספר “המדינה היהודית. ניסיון לפתרון מודרני של השאלה היהודית” — Der Judenstaat. באותה שנה תורגם הספר מגרמנית לעברית, אנגלית, צרפתית, רוסית ורומנית.
זה לא היה סתם ספר. זה היה מניפסט פוליטי.
הרצל טען כי העתיד היהודי צריך להיבנות לא על הגירה ספונטנית, אלא על יצירת מדינה יהודית עצמאית עם הכרה בינלאומית וערבויות. גישתו הייתה מעשית ביותר: יש צורך בייצוג רשמי של העם היהודי, מבנים כלכליים, עבודה דיפלומטית, מימון, תוכנית התיישבות ותיאום פוליטי עם המעצמות הגדולות.
לסוף המאה ה-19 זה נשמע נועז. אפילו בקרב היהודים לא כולם היו מוכנים לקבל רעיון כזה. היו שראו בו אוטופיה, אחרים חששו מתגובת השלטונות, שלישיים האמינו בהתבוללות, ורביעיים ראו ישועה רק בציפייה דתית.
הרצל הציע דרך אחרת: לא לחכות שההיסטוריה תהיה רחמנית, אלא להיכנס להיסטוריה ככוח פוליטי מאורגן.
קונגרס בזל והולדת הציונות הפוליטית
בין ה-26 ל-29 באוגוסט 1897 התקיים בבזל הקונגרס הציוני העולמי הראשון. הרצל ארגן אותו יחד עם שותפים לדעה, ביניהם אוסקר מרמורק ומקס נורדאו, ונבחר לנשיא ההסתדרות הציונית העולמית.
שם קיבלה הציונות לא רק רעיון, אלא גם צורה מוסדית.
תוכנית בזל הפכה לבסיס לעבודה הפוליטית הבאה: משא ומתן, קשרים בינלאומיים, חיפוש תמיכה, דיון על עתיד “הבית לעם היהודי” בארץ ישראל. בחייו של הרצל לא נפתרה המשימה הזו, אך המסגרות שיצר הפכו ליסוד לתהליך שהוביל לאחר עשרות שנים להכרזת מדינת ישראל.
לישראל של היום זה חשוב במיוחד להבין. המדינה לא הופיעה מהחלטה אחת, לא מהחלטה דיפלומטית אחת ולא מרגע היסטורי אחד. היא צמחה ממאמץ ממושך: רעיון, ארגון, עלייה, שפה, מוסדות, הגנה, זיכרון ורצון פוליטי.
לא רק חולם, אלא גם מנהל משא ומתן
הרצל ניהל משא ומתן עם מלכים, פוליטיקאים, פיננסיסטים ודיפלומטים. הוא ניסה לדבר עם העולם בשפתו — שפת האינטרסים, המסמכים, הערבויות וההכרה הבינלאומית.
הוא לא היה רומנטיקן נאיבי, אף על פי שידע לחלום. כוחו היה דווקא בשילוב של שתי תכונות: הוא ראה את הבלתי אפשרי ובו בזמן הבין שהבלתי אפשרי צריך להתארגן לוועדות, קרנות, קונגרסים, אמנות, עיתונים והחלטות פוליטיות.
בשנת 1897 הוא ייסד את העיתון Die Welt, שהפך לאמצעי התקשורת של התנועה הציונית. בשנת 1899 השתתף ביצירת מבנים הקשורים לרכישת קרקעות בפלסטין, שהייתה אז תחת שלטון האימפריה העות’מאנית. מאוחר יותר נדונו גם תוכניות חלופיות, כולל ההצעה הבריטית לשטח במזרח אפריקה, הידועה כ”תוכנית אוגנדה”, אך רוב הציונים המשיכו לראות במרכז ההיסטורי דווקא את ארץ ישראל.
כאן חשוב לא לפשט את הרצל. הוא היה פוליטיקאי בעולם מורכב של אימפריות, אינטרסים ואיומים. אבל הווקטור המרכזי של חייו נותר בעינו: העם היהודי צריך לקבל את האפשרות לחזור לריבונות פוליטית עצמאית.
אלטנוילנד, תל אביב והחלום שהפך לעיר
בתמונה המפורסמת משנת 1898 עומד הרצל על גג מלון “קמיניץ” ביפו. היום התמונה הזו נראית כמעט סימבולית: מאחוריו — הארץ הישנה, לידו — יפו, לפניו — עיר שעדיין לא הייתה.
תל אביב תופיע מאוחר יותר.
בשנת 1902 פרסם הרצל את הרומן האוטופי Altneuland — “ארץ ישנה חדשה”. בו תיאר תמונה אידיאליסטית של החברה היהודית העתידית בפלסטין: מודרנית, חופשית, מאורגנת, מפותחת חברתית ופתוחה. בתרגום נחום סוקולוב לעברית קיבל הרומן את השם “תל אביב”, שניתן להבין כ”גבעת האביב”. מאוחר יותר השם הזה היווה השראה לשם העיר היהודית הראשונה של הזמן החדש, שנוסדה ליד יפו בשנת 1909.
כך דמות ספרותית הפכה לגיאוגרפיה.
מה שהיה אצל הרצל דף ברומן, הפך בישראל לרחובות, בתים, אוניברסיטאות, נמלים, תרבות, צבא, טכנולוגיות, מחאות, סטארטאפים, חופים ורעש עירוני. תל אביב היא לא סתם עיר על המפה. זהו הוכחה לכך שרעיון יכול לצאת מהספר ולהפוך לסביבה חיה.
לכן חדשות — חדשות ישראל | Nikk.Agency רואה את תאריך הולדתו של הרצל לא כסתם יום זיכרון היסטורי, אלא כהזדמנות להסביר מחדש לקהל הישראלי: מדינה לא מתחילה ביום ההכרזה, אלא הרבה קודם — ברגע שבו העם מתחיל להאמין שוב בזכותו לעתיד משלו.
הרצל ומחיר השירות לרעיון
הרצל נפטר ב-3 ביולי 1904 בגיל 44. מחלת לב, דלקת ריאות, עומס עצום, קונפליקטים עם מתנגדים ומאבק מתמיד למען העניין הציוני מיהרו להחליש את כוחותיו.
בצוואתו ביקש להיקבר בווינה ליד אביו עד היום שבו העם היהודי יעביר את עצמותיו לארץ ישראל. לאחר הקמת מדינת ישראל זה קרה: ב-14 באוגוסט 1949 הובאו עצמותיו של הרצל מאוסטריה לירושלים. היום הוא נח על הר הרצל, שהפך לאחד הסמלים הלאומיים המרכזיים של המדינה.
זהו גם חלק מההיסטוריה הישראלית. הרצל לא ראה את המדינה שחזה ושעבורה עבד, אך המדינה החזירה אותו הביתה.
גורלו המשפחתי האישי היה טראגי. ילדיו של הרצל לא זכו לחיים שקטים, ובתו הצעירה מרגרט, הידועה כטרודה, נהרגה במחנה הריכוז הנאצי טרזין. על רקע זה נשמעת עוד יותר האירוניה ההיסטורית האכזרית: האדם שהזהיר את אירופה על חוסר האפשרות של ביטחון יהודי ללא ריבונות עצמאית, לא יכול היה לדעת את כל הזוועה שתיפול על יהדות אירופה במאה ה-20.
למה הרצל חשוב לישראל עכשיו
הרצל חשוב לא רק כתמונה מספר לימוד. הוא חשוב כתשובה לשאלה מדוע ישראל בכלל קיימת.
לישראלים, במיוחד בשנות מלחמה, לחץ, ויכוחים על ביטחון, עלייה וזהות, הרצל נשאר תזכורת: הריבונות היהודית לא הייתה מתנה. היא לא “ניתנה” מבחוץ ולא הומצאה בדיעבד. היא הייתה מתייסרת, מנוסחת, מאורגנת ומוגנת.
דרכו מראה שחלום ללא רצון פוליטי נשאר משפט יפה. אבל חלום שהופך למוסדות, תנועה, שפה, דיפלומטיה ופעולה, יכול לשנות את מפת העולם.
2 במאי — זה לא סתם יום הולדתו של הרצל. זהו תאריך שמחזיר את ישראל להתחלת השיחה הציונית המודרנית: מי אנחנו, למה אנחנו כאן, מה ההבדל בין זיכרון לאחריות ולמה המשפט “אם תרצו, אין זו אגדה” עדיין נשמע כמשימה ולא כסיפור שהושלם.
הרצל עמד על גג מלון ביפו ולא ראה את תל אביב כפי שתהיה.
אבל הוא ראה רחוק יותר מרבים מבני דורו.
ולכן, 166 שנים לאחר לידתו, ישראל יכולה לומר: אגדה קראו לזה אלה שלא הבינו שלעם, לזיכרון ולרצון יש כוח פוליטי משלהם.
משרד ההגנה (התוקפנות – עריכה) רוסיה ב-15 באפריל 2026 פרסם רשימת מפעלים במדינות שונות, שלדברי מוסקבה, קשורים ל”ייצור מל”טים או רכיבים לאוקראינה”. לאחר מכן דמיטרי מדבדב הציע למעשה לראות ברשימה זו כ”רשימת מטרות פוטנציאליות”. בין המדינות שהוזכרו בהקשר זה נמצאת גם ישראל.
וכאן רבים בישראל עשויים לתהות: מה בעצם רוסיה רוצה מחיפה?
בהכנת החומר כל הנתונים על אספקות, חוזים, בקשות, שותפים, אינטגרציות טכנולוגיות ואיזכורים פומביים של Elsight השתמשו רק ממקורות פתוחים באינטרנט: דפי חברות רשמיים, הודעות לעיתונות, גילויים בורסאיים, פרסומים בתקשורת הבינלאומית, רישומים אוקראיניים ואגרגטורים מסחריים-מכסיים זמינים. מידע זה אינו מידע סגור: ניתן לבדוק, למצוא, להשוות ולהעריך אותו בעצמך אם פונים למקורות הראשוניים ולמאגרי נתונים פומביים.
ישראל אינה מעבירה רשמית נשק התקפי לאוקראינה. המדיניות הישראלית בנושא האוקראיני נותרת זהירה, לעיתים מעצבנת בזהירותה עבור קייב ועבור אלו הסבורים כי דמוקרטיות צריכות לעמוד בצורה ברורה יותר לצד אוקראינה. בירושלים הסבירו במשך שנים את הקו הזה במצב המורכב עם ( … יש להכניס את הנדרש) , “הנוכחות” הרוסית באזור, ביטחון הקהילות היהודיות והצורך לא לשרוף ערוצי תקשורת.
אבל ברשימה הרוסית צצה Elsight החיפאית.
וזה כבר הופך את הסיפור להרבה יותר מעניין.
איך Elsight החיפאית עוזרת לחזית באוקראינה ולמה זה כבר לא ניתן לקרוא לזה אפיזודה מקרית
כי אם מסתכלים בקפידה לא על הצהרות פוליטיות, אלא על שרשראות טכנולוגיות, מתברר: Elsight לא חייבת לספק טילים או מל”טים קרביים כדי להיות חשובה לחזית האוקראינית. לפעמים אלמנט מפתח במלחמה הופך לא לנשק במובן הרגיל, אלא לקשר, ניהול ויכולת המל”ט לא “להתעוור” באוויר.
למה ברשימה הרוסית יכולה להופיע חברה מחיפה
Elsighthttps://www.elsight.com/ — אינה מפעל לייצור מל”טים קרביים. החברה ידועה בעיקר בפתרונות הקשר שלה למערכות בלתי מאוישות ורובוטיות.
במילים פשוטות, Halo עוזר למל”ט לשמור על קשר עם המפעיל.
איך Elsight החיפאית עוזרת לחזית באוקראינה ולמה זה כבר לא ניתן לקרוא לזה אפיזודה מקרית
דרך מערכת כזו יכולים לעבור וידאו, טלמטריה, פקודות ניהול ונתונים אחרים הנדרשים לפעולת המל”ט. באתר הרשמי של Elsight Halo מתואר כפתרון ל-UAV, UGV ופעולות מחוץ לטווח הראייה של המפעיל — BVLOS. שם גם החברה מקדמת את הפתרונות שלה ל-military, defense, public safety ו-unmanned systems.
לכן השאלה “מה רוסיה רוצה מחיפה?” מקבלת תשובה טכנית.
לרוסיה חשובים לא רק אלו שמרכיבים את גוף המל”ט או עושים את החלק הקרבי. במלחמה המודרנית לא פחות חשובים אלו שעושים את המל”ט ניתן לניהול, יציב ויכול לעבוד בטווחים. אם המל”ט מאבד קשר, הוא יכול להכשיל את המשימה, ליפול, לחזור למקום הלא נכון או להפוך לחסר תועלת.
בחזית האוקראינית הקשר — זה כבר שדה קרב.
Halo כמו מערכת העצבים של המל”ט
בלוגיקה רגילה מל”ט — זו מצלמה, מנוע, כנפיים, סוללה או מטען קרבי. אבל במציאות הכל מורכב יותר. למל”ט צריך לראות, להעביר תמונה, לקבל פקודות, לשנות מסלול, לעבוד באזור הפרעות ולא להיות תלוי בערוץ קשר אחד.
בדיוק את הנישה הזו תופס Halo.
המערכת יכולה לאחד LTE, 5G, ערוצי רדיו, קשר לווייני וערוצים אחרים לארכיטקטורה אמינה יותר. למשימות אזרחיות זה נוח. למלחמה — זה קריטי.
מל”ט ללא קשר יציב הופך לצרכן יקר.
מל”ט עם ערוץ ניהול יציב יכול לבצע סיור, לתקן אש, לשמש כמשדר, לעבוד במרחקים גדולים ולשמור על ניהוליות במקום שבו פתרונות רגילים מתחילים להיכשל.
לכן Elsight יכולה להיות מעניינת לאוקראינה לא כספקית “נשק”, אלא כספקית טכנולוגיה, ללאה המודרני עובד פחות טוב.
העקבות האוקראיני: מה נראה באספקות ובשרשראות
החלק החשוב ביותר בסיפור הזה מתחיל לא מהאיומים הרוסיים, אלא מהעקבות המסחריים-לוגיסטיים הפתוחים.
לפי המידע שנאסף, ב-28 בינואר 2026 נרשמה אספקה מ-Elsight Ltd לאוקראינה. היבואן האוקראיני צוין כ-Inkompas. בתיאור מופיעים Elsight Halo 4 SIM וערכת OEM/LTE.
זה כבר לא רק ניחוש.
זה עקבות סחורה שמראה: המוצרים של Elsight הלכו פיזית לכיוון האוקראיני. עובדה כזו בפני עצמה עדיין לא חושפת את כל המשתמשים הסופיים וכל התוכניות, אבל היא מסירה את השאלה המרכזית — האם הייתה בכלל קשר עם אוקראינה. כן, קשר כזה נראה.
שרשרת סופיה — קייב: Ormond Ltd ו-Fire Point
אפיזודה שנייה נראית עוד יותר מרשימה.
ב-23 בפברואר 2026 נרשמה אספקה במסלול:
Ormond Ltd, סופיה → Fire Point, קייב
באספקה הופיעו 240 ערכות Halo OEM 4 SIM.
כאן חשוב לא רק הכמות, אלא גם תיאור המוצר. הוא מצביע על ערכת ציוד טלקומוניקציה למערכות בלתי מאוישות Halo, המיועדת לקשר LTE רב-ערוצי יציב ואינטגרציה בלוחות ניהול או בגופי מל”טים.
זה כבר רמה אחרת של קונקרטיות.
מדובר לא רק על “ציוד טלקומוניקציה”, שניתן להשתמש בו תיאורטית בכל מקום. בתיאור מופיע במפורש הקשר של מל”טים: לוחות, גופי מל”טים, ערוץ קשר יציב, ערכות Halo.
לכן השרשרת הזו נראית כאחד מהטיעונים הפתוחים החזקים ביותר לטובת זה שהטכנולוגיה של Elsight יכולה להיות משולבת במגזר המל”טים האוקראיני.
למה Inkompas גם לא נראה כקישור מקרי
בנפרד יש להסתכל על היבואן האוקראיני Inkompas.
במארז המסופק מצוין כי Inkompas מופיע ברישומים האוקראיניים של בקרת הייצוא ועובד בתוך אקוסיסטמה של ייצוא ביטחוני מוסדר. זה לא מוכיח אוטומטית שכל אספקה הייתה חוקית צבאית.
אבל זה בהחלט עושה את הסיפור פחות מקרי.
אם היה מדובר בייבוא אזרחי רגיל, ניתן היה לדבר על שוק קשר סטנדרטי, אוטומציה תעשייתית או מל”טים מסחריים. אבל כאשר בשרשרת מופיעים Halo, מל”טים, Fire Point, Inkompas, אוקראינה ואספקות ערכות לאינטגרציה בגופי מל”טים, הגרסה של אלקטרוניקה ביתית פשוטה הופכת להרבה יותר חלשה.
ישראל לא מעבירה נשק לאוקראינה — אבל הטכנולוגיות הולכות אחרת
כאן עולה הפרדוקס הישראלי המרכזי.
באופן רשמי ישראל אכן לא הפכה לאחת מספקיות הנשק לאוקראינה. היא לא תפסה מקום לצד המדינות שהעבירו לקייב טילים, מערכות הגנה אוויריות כבדות, שריון או נשק לטווח ארוך. הקו הישראלי היה זהיר, לעיתים זהיר מדי, וזה כל הזמן עורר שאלות.
אבל המלחמה המודרנית מורכבת יותר מנוסחאות דיפלומטיות.
טכנולוגיה יכולה ללכת לא כ”נשק”, אלא כרכיב.
רכיב יכול ללכת לא ישירות למשרד הביטחון, אלא דרך חברה, אינטגרטור או מתווך.
ואז הרכיב הזה הופך לחשוב לפלטפורמה שעובדת בחזית.
במובן הזה Elsight — דוגמה מאוד מובהקת. היא יכולה לא להיות ספקית נשק במובן הקלאסי. אבל ה-Halo שלה — זה מה שעוזר למל”ט להישאר ניתן לניהול, לראות ולהעביר נתונים. כלומר, טכנולוגיה כזו יכולה לחזק את החזית האוקראינית גם בלי הצהרות פוליטיות רועשות ובלי תמונות רשמיות של העברת נשק.
NAחדשות — חדשות ישראל | Nikk.Agency רואה בסיפור הזה רגע חשוב לקהל הישראלי: המלחמה של רוסיה נגד אוקראינה מזמן הפסיקה להיות רק מלחמת טנקים וארטילריה. זו מלחמה של שרשראות, מודולים, לוחות, ערוצי קשר, תוכנה, אינטגרטורים ויצרנים, שלעיתים קרובות נשארים מאחורי הקלעים.
המעגל הביטחוני האירופי של Elsight
הסיפור עם אוקראינה לא הופיע מהאוויר.
כבר ב-2025 Elsight דיווחה על הזמנות מיצרן OEM ביטחוני אירופי לא מזוהה, הקשור לתוכנית מל”טים ממשלתית באירופה. לאחר מכן סכומי החוזים גדלו למיליוני דולרים, והחברה תכננה יצרן חוזי חדש במדינה נאט”ו והאיחוד האירופי.
זה לא מוכיח שהחוזים הללו היו דווקא אוקראיניים.
וזה חשוב להדגיש בכנות.
אבל העובדות הללו מראות ש-Elsight כבר נכנסה לסביבה הביטחונית והייצורית האירופית של מל”טים. ואז ב-2026 הופיעו כבר עקבות אוקראיניים יותר קונקרטיים: אספקת Elsight — Inkompas והשרשרת Ormond Ltd — Fire Point.
כך נבנית לא אפיזודה מקרית אחת, אלא רצף.
איפה העובדות ואיפה המסקנות הזהירות
כדי שהסיפור הזה לא יהפוך לתעמולה בכיוון ההפוך, יש לקבוע גבול.
אפשר לומר שהמוצרים של Elsight פיזית הגיעו לאוקראינה.
אפשר לומר שבאחת השרשראות תיאור המוצר מקשר ישירות את ערכות Halo למערכות בלתי מאוישות ואינטגרציה בגופים או לוחות מל”טים.
אפשר לומר שטכנולוגית Halo מועיל מאוד למשימות החזית האוקראינית, כי הוא מספק קשר, טלמטריה וניהול מל”טים.
אבל אי אפשר ללא הוכחות נוספות לטעון ש-Halo נמצא באופן מסיבי על פלטפורמות קרביות אוקראיניות ספציפיות. אי אפשר גם לרשום אוטומטית את כל החוזים האירופיים של Elsight כ”אוקראיניים”, אם הלקוח הסופי לא נחשף.
זה לא מחליש את הסיפור.
להפך, זה עושה אותו משכנע יותר.
כי גם גרסה זהירה כבר מספיק רצינית: הטכנולוגיה החיפאית של קשר נכנסה לשרשרת המל”טים האוקראינית ויכולה הייתה לעזור לחזית לא כנשק ישיר, אלא כתשתית ניהול.
למה מוסקבה מגיבה דווקא על חברות כאלה
רוסיה מגיבה בכאב על נושא המל”טים לא במקרה. המל”טים האוקראיניים הפכו לאחד הסמלים של המלחמה החדשה: פלטפורמות זולות, משימות רחוקות, פתרונות הנדסיים אדפטיביים, עדכון מתמיד של טקטיקה.
במלחמה כזו חשוב כל שכבה.
מנוע.
מצלמה.
לוח ניהול.
ניווט.
קשר.
תוכנה.
לכן הרשימה הרוסית של חברות וכתובות — זו לא רק איום. זו גם הכרה בכך שמוסקבה מנסה לראות את כל שרשרת הטכנולוגיה של ההתנגדות האוקראינית. לא רק המפעל שמרכיב את המל”ט, אלא גם אלו שעושים אותו חכם יותר, רחוק יותר ויציב יותר.
Elsight נכנסה ללוגיקה הזו דווקא כחברת קשר.
ועכשיו השאלה “למה חיפה?” נשמעת כבר לא כל כך מוזרה.
כי במלחמה המודרנית חיפה יכולה להיות רחוקה מהחזית גיאוגרפית, אבל לא טכנולוגית.
מה זה אומר עבור ישראל
עבור ישראל הסיפור הזה לא נוח, אבל חשוב.
מצד אחד, הוא מראה שהזהירות הרשמית של ירושלים לא תמיד משקפת את המורכבות האמיתית של העולם הטכנולוגי. המדינה יכולה לא להעביר לאוקראינה נשק התקפי, אבל הפיתוחים הישראליים עדיין יכולים להיכנס לשרשראות שעוזרות להגנה האוקראינית.
מצד שני, זה מראה גם את ההפך: רוסיה מסתכלת לא רק על דגלים, הצהרות והערות דיפלומטיות. היא מסתכלת על רכיבים, חברות, כתובות, לוגיסטיקה וקשרים טכנולוגיים. לכן גם מדינה שמנסה לשמור על קו זהיר, יכולה להיכנס לרשימה הרוסית של “מטרות פוטנציאליות”, אם הטכנולוגיות שלה הופכות להיות מועילות לחזית האוקראינית.
Elsight החיפאית בסיפור הזה נראית לא כקורבן מקרי של רטוריקה רועשת, אלא כחברה שההתמחות שלה פגעה בדיוק בעצב של המלחמה המודרנית.
היא לא חייבת לשלוח לחזית מל”טים עם הכיתוב Made in Israel.
מספיק לספק את מה שבלעדיו המל”ט רואה פחות טוב, שומע פחות טוב ומקשיב פחות טוב למפעיל.
וזו כבר עזרה.
שקטה, טכנולוגית, לא תמיד פומבית — אבל במלחמת המל”טים עזרה כזו יכולה להיות בעלת משמעות עצומה.
לכן חשוב לפרק נושאים כאלה עד הסוף — ולעקוב אחרי איך הם מתפתחים הלאה.
בהרצליה התקיימה מחאה מול משרד של חברה הקשורה לשערוריית הדגנים
בישראל שוב עולה השאלה שכבר אי אפשר להסתיר מאחורי ניסוחים מסחריים: האם דגנים אוקראיניים, שהוצאו באופן בלתי חוקי על ידי רוסיה מהשטחים הכבושים, יכולים להפוך למוצר רגיל בשוק הישראלי?
ב-1 במאי 2026 נודע כי בהרצליה התקיימה מחאה לתמיכה באוקראינה מול משרד של חברה, שלפי המידע מהצד האוקראיני ופעילים ציבוריים, רכשה דגנים מאונייה רוסית בשם “ABINSK”. מדובר לא רק באספקת מוצרים חקלאיים, אלא במטען שדיפלומטים ופעילים אוקראיניים מכנים “מדמם” – כי הוא קשור לשוד אוקראינה בזמן המלחמה.
לפי הודעת שגרירות אוקראינה בישראל, ההפגנה התקיימה ליד משרד Dizengoff Trading Company 1952 Ltd.
המשמעות של המחאה הייתה ישירה: משאבים שנגנבו מהעם האוקראיני לא צריכים להפוך לחלק מהמסחר בישראל. במיוחד במדינה שמבינה היטב מהי מלחמה, כיבוש, ביטחון, זכות להגנה והמחיר המוסרי של שתיקה.
למה מדובר לא רק על דגנים
השערורייה סביב אספקת הדגנים האוקראיניים, שהוצאו באופן בלתי חוקי על ידי רוסיה, הופכת בהדרגה לשאלה רצינית עבור ישראל. פורמלית זה עשוי להיראות כמו סיפור מסחרי: אונייה, מטען, נמל, יבואן, מסמכים, ספק.
אבל במהות מדובר במשהו אחר.
אם הדגנים הוצאו מהשטחים הכבושים זמנית של אוקראינה, זה לא חיטה רגילה ולא שעורה רגילה. זה חלק מהכלכלה של השטחים הכבושים, חלק מהתוכנית הצבאית שבה התוקפן מנסה להפוך משאבים גנובים לכסף, השפעה ולגיטימציה בינלאומית.
לכן הצד האוקראיני מכנה מטענים כאלה בעיה לא רק כלכלית, אלא גם מוסרית, משפטית ופוליטית.
לקהל הישראלי יש כאן פרט כואב. ישראל לעיתים קרובות דורשת מהעולם להבין את ביטחונה, את האיומים שלה ואת זכותה להגן על עצמה. אבל אז גם לישראל חשוב להתייחס בקפידה לאותות האוקראיניים, כשמדובר במוצרים הקשורים לתוקפנות הרוסית ולשטחים הכבושים זמנית.
האונייה ABINSK, Panormitis ושאלת האחריות
לפי הנתונים שהובאו על ידי הצד האוקראיני, אוניית המטען הרוסית ABINSK נכנסה לנמל חיפה ב-12 באפריל. העיתונאית של פרויקט החקירה SeaKrime של מרכז “מיירוטורץ” קטרינה ירסקו דיווחה כי האונייה הביאה 43.7 אלף טון חיטה שהוצאו מהשטחים הכבושים של אוקראינה.
מאוחר יותר אוקראינה הצהירה כי לישראל הגיעו לפחות שני מטענים של מוצרים חקלאיים שהוצאו באופן בלתי חוקי על ידי רוסיה מהשטחים הכבושים זמנית של אוקראינה. על כך דיבר נציג משרד החוץ של אוקראינה גאורגי טיכי.
ב-15 באפריל ראש משרד החוץ של אוקראינה אנדריי סיביגה הפנה את תשומת לבו של עמיתו הישראלי גדעון סער לאונייה הרוסית עם מוצרים חקלאיים אוקראיניים שעגנה באחד הנמלים של ישראל. מאוחר יותר ישראל הודיעה לאוקראינה כי היה מאוחר מדי לעכב את האונייה, שכן היא עזבה את הנמל.
אבל הסיפור לא הסתיים כאן.
ב-27 באפריל, לאחר דיווחים על אונייה שנייה עם דגנים אוקראיניים גנובים, משרד החוץ של אוקראינה זימן את שגריר ישראל. וב-30 באפריל אנדריי סיביגה הודיע כי האונייה Panormitis עם דגנים מהשטחים הכבושים זמנית של אוקראינה לא תיפרק בישראל.
למה Panormitis הפכה לאות חשוב
האונייה Panormitis, לפי המידע הקיים, נשאה כ-25 אלף טון חיטה ושעורה. הערכת השווי השוקי של המטען – כ-7 מיליון דולר.
הארגון Israeli Friends of Ukraine הודיע כי החברה “צנציפר”, אחד היבואנים הגדולים של דגנים לישראל, סירבה לקבל את המטען הזה בנמל חיפה והודיעה לספק שעליו לחפש נמל אחר לפריקה.
ההחלטה הזו הפכה לתקדים חשוב. בהערכה האוקראינית היא הראתה: לחץ דיפלומטי, תקשורתי, מגזר אזרחי וסיכונים בינלאומיים יכולים לעבוד.
עם זאת, לפי דיווחי התקשורת, לא מדובר בהחלטה של ממשלת ישראל. החברה הישראלית-יבואנית, כפי שדווח, סירבה לפריקה בגלל הסיכון להיכנס לסנקציות בינלאומיות. וגם זו פרט חשוב: גם אם העמדה הממשלתית נראית זהירה, העסקים כבר מתחילים להבין את המחיר של השתתפות באספקות מפוקפקות.
לחץ אזרחי בישראל והחזית המשפטית של אוקראינה
המחאה בהרצליה הייתה המשך של קמפיין רחב יותר.
הדיפלומטיה האוקראינית, ארגונים ציבוריים, עיתונאים-חוקרים ופעילים מנסים לא לתת לנושא להיעלם מהשדה הציבורי.
שגרירות אוקראינה בישראל הדגישה שהמאבק לא הסתיים וממשיך, כולל במישור המשפטי. קודם לכן משרד התובע הכללי של אוקראינה שלח לצד הישראלי חבילת מסמכים למעצר האונייה הרוסית עם הדגנים האוקראיניים הגנובים.
לאחר פעולות פרוצדורליות של אוקראינה, האונייה Panormitis עזבה את המים הטריטוריאליים של ישראל ויצאה למים ניטרליים. הפרק הזה הפך להוכחה לכך שצעדים משפטיים, פומביות וסיכוני מוניטין יכולים להשפיע על התנהגות המשתתפים בשוק.
בהקשר זה, חדשות ישראל | Nikk.Agency מפנה את תשומת הלב לשאלה המרכזית עבור החברה הישראלית: הסיפור הזה נוגע לא רק לאוקראינה. הוא נוגע לשאלה האם ישראל מוכנה להישאר מדינה שבה משאבים שנגנבו על ידי רוסיה לא מקבלים לגיטימציה מסחרית שקטה.
למה שתיקה מסוכנת לישראל עצמה
הנושא של דגנים אוקראיניים גנובים יכול לשמש נגד ישראל על ידי אויביה.
אם מטענים כאלה ייכנסו לנמלים ישראליים, וחברות ימשיכו לעבוד עם אספקות מפוקפקות, זה ייתן עילה להאשמות, לחץ והתקפות מידע חדשות.
והבעיה כאן היא לא רק בעסקים פרטיים. יבוא, אישורים, נהלי נמל, מכס, מסמכים ובקרה – כל זה קשור כך או אחרת למנגנונים ממשלתיים. לכן לחברה יש זכות לשאול: מי בודק את מקור המטענים האלה, מי מקבל החלטות ולמה אוקראינה נאלצת להשיג תגובה רק לאחר שהאונייה נכנסה לנמל?
לישראל, שמתמודדת לעיתים קרובות עם סטנדרטים כפולים ולחץ בינלאומי, חשוב במיוחד לא ליצור נקודות תורפה במקום שבו ניתן להימנע מהן.
הצד האוקראיני מדבר ישירות: משאבים שנגנבו מהעם האוקראיני לא יכולים להפוך לנושא מסחר. זה לא סיסמה רגשית, אלא עמדה בסיסית של מדינה שממנה נלקחים אדמה, אנשים, יבול, נמלים וכלכלה בזמן מלחמה.
מה צריך להשתנות הלאה
הסיפור עם ABINSK ו-Panormitis מראה שסירובים חד פעמיים לפריקה כבר לא מספיקים. יש צורך במנגנונים שקופים לבדוק את מקור הדגנים, עמדה ברורה של היבואנים, אחריות הספקים ותגובה של המבנים הממשלתיים.
חברות ישראליות צריכות להבין: סחורה מהשטחים הכבושים זמנית של אוקראינה – זה לא רק סיכון ליחסי ציבור רעים. זה סנקציות אפשריות, השלכות משפטיות ואחריות מוסרית.
עבור הקהילה האוקראינית, עבור ישראלים שתומכים באוקראינה, ועבור כל מי שחשוב לו לא להפוך את המלחמה לתוכנית עסקית, המחאה בהרצליה הפכה לאות חשוב. החברה רואה מי קונה, מי שותק, מי מסרב ומי דורש שקיפות.
כך הנושא, שהתחיל עם אונייה ומטען, עולה לרמה גבוהה יותר.
זה כבר לא רק שאלה על דגנים.
זו שאלה האם הגנוב יכול להפוך למוצר רגיל – ומי בישראל מוכן לומר שלא, זה לא יכול.
הרב הראשי של אוקראינה משה ראובן אסמן הודיע ב-30 באפריל 2026 כי שלח מכתב רשמי לשר הכלכלה של ישראל ניר ברקת בבקשה לשקול מחדש את מדיניות רכישת הדגן.
מדובר בעיקר על דגן רוסי.
בפנייתו הדגיש אסמן כי חלק מהדגן המיוצא על ידי רוסיה עשוי להיות קשור לשטחים הכבושים זמנית של אוקראינה. לדבריו, בתנאים הנוכחיים רכישת חיטה כזו כבר לא יכולה להיחשב רק כעסקה מסחרית רגילה.
זהו עניין של מוסר, ביטחון ואחריות פוליטית.
אות זה חשוב במיוחד עבור ישראל. המדינה עצמה נמצאת במצב מלחמה, תלויה באספקת מזון חיצונית ומבינה היטב את מחיר הפגיעות האסטרטגית. לכן נושא הדגן הרוסי חורג הרבה מעבר לסכסוך האוקראיני-רוסי.
הרב הראשי של אוקראינה קרא לישראל לוותר על הדגן הרוסי: מדוע זה כבר לא רק עניין כלכלי
מדוע החיטה הרוסית הפכה לבעיה עבור ישראל
במכתב לניר ברקת ציין הרב הראשי של אוקראינה במפורש: החלטות כלכליות היום יש להן לא רק משמעות פיננסית, אלא גם משמעות מוסרית עמוקה.
אסמן הזכיר כי רוסיה מנהלת מלחמה נגד אוקראינה, והיא גם בעלת ברית של איראן – מדינה המהווה איום ישיר הן על אוקראינה והן על ישראל. בהקשר זה, רכישת דגן רוסי נראית לרבים לא כיבוא נייטרלי, אלא כתמיכה עקיפה במערכת המממנת תוקפנות.
בנפרד הוא הפנה את תשומת הלב למקור האפשרי של חלק מהדגן. לדבריו, ישנן טענות מבוססות כי חלק מהאספקה עשויה להגיע מהשטחים הכבושים של אוקראינה, שם הדגן למעשה נלקח.
עבור הקהל הישראלי זו שאלה כואבת.
אם מדינה שנבנתה על זיכרון של רדיפה, גירוש ומאבק על זכות לביטחון, מתחילה להיות תלויה במשאב שיכול להיות קשור לשוד של מדינה אחרת, מתעוררת לא רק בעיה דיפלומטית, אלא גם בעיה מוסרית.
בנקודה זו נושא הדגן מפסיק להיות חשבונאות.
הוא הופך לשאלה: האם ישראל יכולה להרשות לעצמה לעצום עיניים למקור החיטה, אם ליד זה עומדים מלחמה, כיבוש, אזרחים הרוגים ויהודים אוקראינים שחיים כל יום תחת התקפות רוסיות?
תלות ברוסיה כסיכון לביטחון המזון
אסמן גם הדגיש את הצד המעשי של הבעיה. לדבריו, תלות יתר של ישראל בדגן רוסי מסוכנת בפני עצמה.
במכתב הרשמי נאמר כי, לפי הערכות זמינות, רוסיה עשויה לשלוט עד 85% מייבוא הדגן של ישראל. ריכוז כזה של אספקה בידי מקור אחד הופך את המדינה לפגיעה הן כלכלית והן גיאופוליטית.
זה חשוב במיוחד עכשיו, כאשר המזרח התיכון נותר לא יציב, ואיראן ובעלי בריתה ממשיכים לנצל כל חולשה נגד ישראל.
אם ביטחון המזון של ישראל תלוי במדינה שמשתפת פעולה עם איראן, זה כבר לא רק סחר חוץ. זהו סיכון אסטרטגי.
NAחדשות — חדשות ישראל | Nikk.Agency מציינת: שאלת אספקת הדגן עשויה להפוך עבור ישראל למבחן כמו שאלות נשק, סנקציות, הצבעות דיפלומטיות ויחס למלחמת רוסיה נגד אוקראינה. לפעמים מדינה עושה בחירה לא בהצהרה רועשת, אלא בחוזה, חשבון ואישור יבוא.
מה הציע משה ראובן אסמן
הרב הראשי של אוקראינה לא קרא לישראל לניתוק חד ומיידי של רכישות הדגן. בהודעתו הפומבית הוא הבהיר בנפרד שהוא מבין את מורכבות המצב.
גם ישראל נמצאת במצב מלחמה. הכלכלה הישראלית גם היא נתונה ללחץ. לכן אסמן מדבר על ויתור הדרגתי על החיטה הרוסית, ולא על איסור מיידי.
זו פרט חשוב.
הוא הציע לישראל להתחיל בתהליך ברור ועקבי: לצמצם ככל האפשר את רכישות החיטה הרוסית ולהרחיב את הרכישות משותפים אסטרטגיים. בראש ובראשונה – מארצות הברית של אמריקה.
מדוע במכתב הוזכרו ארצות הברית
בפנייה לניר ברקת כינה אסמן את ארצות הברית כשותפה אסטרטגית של ישראל, המסוגלת להבטיח אספקה יציבה ושקופה של דגן.
המשמעות של עמדה זו ברורה: אם ישראל יכולה לקבל משאבי מזון קריטיים מבעלת ברית, ולא ממדינה תוקפנית ושותפה של איראן, מעבר כזה מחזק לא רק את העמדה המוסרית, אלא גם את הביטחון האמיתי.
עבור ישראל זה רגיש במיוחד.
לאחר ה-7 באוקטובר המדינה מסתכלת מחדש על התלות בגורמים חיצוניים: מנשק, תמיכה דיפלומטית, לוגיסטיקה, נתיבי ים, אנרגיה ומזון. חיטה ברשימה זו חשובה לא פחות מציוד צבאי. ללא יציבות מזון אין יציבות לאומית ארוכה.
מדוע הפנייה הזו חשובה לעולם היהודי
משה ראובן אסמן במכתבו הזכיר בנפרד שבאוקראינה נהרגים אזרחים מדי יום מהתקפות רוסיות, כולל יהודים.
זו לא פרט רטורי.
הקהילה היהודית האוקראינית חווה את המלחמה יחד עם כל המדינה. משפחות יהודיות יושבות במקלטים במהלך התקפות טילים רוסיות, מאבדות בתים, עוזרות לצבא, מתנדבים, פליטים ופצועים. על רקע זה, רכישת דגן מרוסיה נראית לרבים מהיהודים האוקראינים כסימן כואב במיוחד.
ישראל לא חייבת לקבל כל החלטה תחת לחץ רגשות. אבל היא לא יכולה להתעלם מהצד המוסרי כאשר מדובר במשאב שיכול להיות קשור לכיבוש, אלימות ומימון מלחמה.
לכן הפנייה של אסמן חשובה לא רק לקייב ולירושלים.
היא מופנית לכל העולם היהודי.
מדוע במכתב לא נשמע קריאה ישירה לקנות דגן מאוקראינה
מושכת תשומת לב פרט אחד: משה ראובן אסמן לא ניסח את המכתב כבקשה להחליף את החיטה הרוסית דווקא באוקראינית. למרות שהוא הרב הראשי של אוקראינה, הפנייה שלו בנויה אחרת.
הדגש העיקרי הוא לא על קידום הייצוא האוקראיני, אלא על ויתור של ישראל על תלות מסוכנת ברוסיה. זהו מהלך דיפלומטי חשוב. אם המכתב היה נשמע כקריאה מסחרית “קנו מאוקראינה”, היו יכולים לנסות להציג אותו כלוביזם. במקום זאת, אסמן מדבר על עיקרון: ישראל לא צריכה לחזק את הקשר הכלכלי עם מדינה תוקפנית ושותפה של איראן.
לכן במכתב הוזכרו ארצות הברית כשותפה אסטרטגית של ישראל. עבור השלטון הישראלי טיעון כזה נשמע מעשי: מדובר לא רק על מוסר, אלא גם על אספקה יציבה ושקופה מבעלת ברית, ולא ממדינה שמנהלת מלחמה נגד אוקראינה ובו זמנית קשורה לאויבי ישראל.
עם זאת, ההקשר האוקראיני לא נעלם לשום מקום. להפך, הוא נשאר במרכז הפנייה: חלק מהדגן הרוסי יכול היה להיגנב מהשטחים הכבושים של אוקראינה, והכנסות מהייצוא הרוסי עוזרות למערכת שממשיכה את המלחמה.
ישראל ניצבת בפני בחירה לא נעימה
המצב עם הדגן הרוסי מציב את ישראל בפני שאלה מורכבת אך בלתי נמנעת: האם ניתן להמשיך ברכישות ממדינה שמנהלת מלחמה נגד אוקראינה, משתפת פעולה עם איראן ובו זמנית עשויה להשתמש בהכנסות מייצוא להמשך התוקפנות?
פורמלית מדובר בחיטה.
במהות – האם ישראל מוכנה לשנות הרגלים כלכליים אם הם יוצרים תלות מוסרית ואסטרטגית במקור מסוכן.
אסמן הציע לא סיסמה, אלא דרך מעשית: ויתור הדרגתי, הרחבת רכישות מבעלי ברית, הפחתת תלות ברוסיה וחיזוק ביטחון המזון.
עבור ישראל זה יכול להיות הזדמנות לא רק לתקן פרקטיקה מסחרית שנויה במחלוקת, אלא להראות שזיכרון, בריתות ואחריות מוסרית לא מסתיימים במקום שבו מתחיל חוזה יבוא.
השאלה כעת היא לשלטון הישראלי.
הם יכולים להעמיד פנים שזה רק דגן. אבל לאחר הפנייה הרשמית של הרב הראשי של אוקראינה, עמדה כזו תישמע חלשה יותר.
תמרה גברדסיטלי: זמרת גאורגית גדולה עם שורשים יהודיים. קטגוריה 🔯 — יהודים מאוקראינה #jewsukraine
“זה היה פוטין שהרג את אמא שלי” – “אודסה שלי, אודסה אמא שלי מופצצת – אנחנו נפרדים מרוסיה.”
אבל מלבד היצירתיות שלה, חייה וסיפורה קשורים בדרמות אישיות עמוקות והחלטות קשות, במיוחד לאחר פרוץ המלחמה באוקראינה.
תמרה (Tamriko) Gverdtsiteli– שם ידוע במרחב הפוסט-סובייטי. הזמרת, השחקנית והמלחינה המוכשרת הזו, אמנית העם של ג'ורג'יה ומדינות אחרות, כבשה את לבם של מיליונים עם קולה והמוזיקה מלאת הנשמה שלה.
אמה של תמרה, אינה וולפובנה קופמן, הייתה יהודיה ובמקורה מאודסה, שם משפחתה הייתה ידועה במורשת היהודית שלה. יתרה מכך, סבה של תמרה היה רב אודסה, מה שמקשר אותה עמוקות עם התרבות וההיסטוריה היהודית.
לאחר תחילת הפלישה המלאה של פוטין לאוקראינה, האמנית ביטלה את הופעתה במוסקבה בקונצרט חגיגי שהוקדש ל-8 במרץ. לדברי גבורדציטלי, היא רצתה להיות קרובה לאמה, שנולדה באודסה והייתה מודאגת מאוד מהתוקפנות של פוטין.
“היא בוכה לעתים קרובות. כל אבותיי הם מאודסה. עבור אמא שלי, כל הרחובות שם הם ילידים. מאוד קשה לי לדבר על זה”, אמר הזמר בראיון.
תמרה עצמה ציינה יותר מפעם אחת שעם הגיל היא מרגישה יותר ויותר את הזהות היהודית שלה. בראיון היא אמרה:
“אבי גרוזיני, נולדתי וחייתי רוב חיי בג'ורג'יה, כמובן, לתרבות שלה הייתה השפעה עצומה על חיי ועבודתי. אבל נולדתי וגדלתי על ידי אמא יהודייה, ועם השנים אני מרגישה יותר ויותר את הגנים היהודיים שלי”.
הקשר הזה עם העם היהודי בא לידי ביטוי גם ביצירתה: היא שרה שירים בעברית, והדגישה שעבורה זו “קריאת הדם”.
יצירתה של תמרה גברדסיטלי: להיטים והישגים
תמרה גברדסיטלי היא לא רק זמרת מוכשרת, אלא גם מורשת יצירתית ענפה שמתפרשת על פני כמה עשורים. הקריירה המוזיקלית שלה החלה בילדותה: בשנות ה-70 הפכה לסולנית בהרכב הילדים “מזורי”, איתו נסעה לערים רבות בברית המועצות.
לאחר שסיימה את לימודיה בבית הספר למוזיקה בקונסרבטוריון טביליסי, קריירת הסולו שלה צברה במהירות תאוצה. בשנת 1989 היא קיבלה את התואר אמן העם של ה-SSR הגיאורגית, ובשנת 2004 – אמן העם של רוסיה.
בין להיטיה המפורסמים:
“ויואט, מלך!” – שיר שנכתב על ידי המשורר האוקראיני יורי ריבצ'ינסקי הפך לכרטיס הביקור של הזמר.
“העיניים של אמא” – אחת היצירות הליריות והנוגעות ללב ברפרטואר שלה.
“ילדי מלחמה” – שיר המוקדש לזכרו של הדור ששרד את זוועות מלחמת העולם השנייה.
“אתה כאן” – חיבור פופולרי בגיאורגית.
“כמה שנים, כמה חורפים” – דואט עם אלכסנדר מלינין, שכבש את השורות העליונות של המצעדים במשך זמן רב.
עבודתה הועשרה בשירים עִברִיתשהפכו לחלק בלתי נפרד מהרפרטואר שלה. בין הפופולריים ביותר:
“ירושלים של זהב” (“זהב ירושלים”) – שיר ישראלי אגדי בביצוע עם עומק נשמה.
“הַלְלוּיָה” – סמל לאופטימיות ואמונה בעתיד מזהיר, שכבש את ליבם של מאזיניה.
“שיר לשלום” (“שיר השלום”) – מזמור תקווה מכל הלב, אותו ביצעה בחשש מיוחד.
תמרה מבצעת שירים בשמונה שפות, ביניהן גרוזינית, אוקראינית, רוסית, צרפתית, אנגלית ועברית. בולטות במיוחד הופעותיה בצרפתית, שהושוו למסורות של אדית פיאף.
תמרה Gverdtsiteli שיתפה פעולה באופן פעיל עם אמנים ממדינות שונות, כולל אוקראינה וישראל, ויצרה דואטים ופרויקטים יצירתיים ייחודיים.
אמנים אוקראינים
יורי ריבצ'ינסקי – כותב שירים אוקראיני אגדי, מחברם של רבים משיריה של תמרה, כולל הלהיט המפורסם שלה “ויואט, מלך!”שהפכה לאחת מיצירותיה המפורסמות ביותר.
ולדימיר גרישקו – טנור אופרה מפורסם בעולם. תמרה הופיעה איתו על במת בית האופרה של דנייפרופטרובסק בשנים 2011–2012, וביצעה את תפקידה של כרמן באופרה מאת ז'ורז' ביזה. הדואט שלהם הפך לדוגמא בולטת לסינרגיה של אמנות הפופ והאופרה.
נינה מטווינקו – זמר פולחן אוקראיני. ההופעות המשותפות שלהם הדגישו את הקשר העמוק בין התרבות המוזיקלית הגיאורגית והאוקראינית.
אמנים ישראלים
יצחק פרלמן – כנר מפורסם בעולם. תמרה הופיעה איתו באחד מקונצרטי הצדקה בישראל, כשהיא הופיעה מנגינות יהודיות מסורתיות.
שלמה ארצי – זמר ומלחין ישראלי. שרים יחד שירים עבריים, כגון “הַלְלוּיָה” ו “שיר לשלום”הפך לחלק חשוב ברפרטואר של תמרה.
נח (אחינועם ניני) – זמר ישראלי ממוצא תימני. הקונצרט המשותף שלהם כלל ביצועים לשירים מסורתיים בעברית, גאורגית וצרפתית, שהדגישו את הגישה הרב-תרבותית של תמרה למוזיקה.
הדואטים הללו לא רק העשירו את הרפרטואר של תמרה גברדיסיטלי, אלא גם חיזקו קשרים תרבותיים בין אוקראינה, ישראל וגרוזיה, ויצרו גשרים בין עמים באמצעות מוזיקה.
אחד משיאי הקריירה שלה היה תפקידה של כרמן באופרה מאת ז'ורז' ביזה, אותה ביצעה על במת בית האופרה של דנייפרופטרובסק בשנים 2011–2012.
עושר הרפרטואר שלה ויכולתה לפרש שירים מתרבויות שונות הפכו את תמרה גברדסיטלי לאגדה אמיתית, שיצירתה מוערכת בכל העולם.
זמר ישראלי וגיאורגי
תמרה ביקרה בישראל לראשונה ב-1988 ומאז הופיעה כאן כמה פעמים. היא שרה שירים בשפות עברית, גרוזינית, אוקראינית ושפות נוספות, תוך שימת דגש על עושר התרבויות שחייה קשורים בהן.
“בפעם הראשונה ששרתי בעברית, הרגשתי כאילו אני מדבר אל אבותיי”, – היא שיתפה.
הקונצרטים שלה בישראל משכו תמיד בתים מלאים, במיוחד בקרב אלה שהכירו את עבודתה באוקראינית וברוסית.
השפעה אוקראינית: מוזיקה וטרגדיה
הקשר של תמרה לאוקראינה היה חזק במיוחד בזכות אמה ושיתופי הפעולה עם סופרים ואמנים אוקראינים. לדוגמה, יורי ריבצ'ינסקי כתב עבורה את הלהיט “Vivat, King!”, שהפך לאחד מסמלי הקריירה שלה.
תמרה הופיעה עם מוזיקאים אוקראינים מצטיינים, ביניהם הטנור המפורסם ולדימיר גרישקו, איתו שיחקה בתפקיד כרמן באופרה מאת ז'ורז' ביזה.
עם זאת, המלחמה באוקראינה ב-2022 שינתה את חייה לנצח. לאחר תחילת הפלישה הרוסית בקנה מידה מלא, אמה, אינה וולפובנה, עזבה את מוסקבה עם בתה וחזרה לג'ורג'יה. אבל האירועים בארץ הולדתה של אמה, במיוחד הפצצת אודסה, התבררו כטראגיים עבור אינה וולפובנה.
“כשהחלה המלחמה, אמה אמרה: “אודסה שלי, אודסה של אמי מופצצת. אנחנו נפרדים מרוסיה”. אבל הכאב הזה התברר כבלתי נסבל עבורה, ועד מהרה היא נפטרה. תמרה אומרת שפוטין הרג את אמה”.
עמדה עקרונית: דחיית רוסיה
לאחר מות אמה, תמרה גבורדציטלי כבר לא מופיעה ברוסיה. היא ביטלה את כל הקונצרטים במדינה התוקפנית והוציאה מהרפרטואר שלה שירים ברוסית.
עבור הזמר זה היה צעד כואב אך חשוב. היא הצהירה שאינה יכולה לסלוח למי שהורס את אזור מולדתה אודסה והורג אנשים חפים מפשע.
כיום תמרה גבורדסיטלי מתגוררת בגרוזיה וממשיכה להופיע על הבמה הבינלאומית, אך יצירתה מדגישה כעת את נושאי השלום, האהבה והטרגדיות שפקדו את מולדתה.
זהות יהודית ואוקראינית
תמרה גבורדציטלי היא סמל לאחדות התרבותית של העמים הגאורגים, היהודים והאוקראינים. חייה והקריירה שלה מראים עד כמה התרבויות הללו שלובות זו בזו.
הזמרת, שמאז ילדותה מוקפת בתרבות הגיאורגית והיהודית, מראה באמצעות המוזיקה שלה כמה חשוב לשמור על השורשים ולזכור את אבותיך.
עובדה מחייה של תמרה
תֵאוּר
מורשת יהודית
נכדה של רב אודסה
שפות ביצוע
8 שפות, כולל עברית, אוקראינית וגיאורגית
קשר עם אוקראינה
שיתוף פעולה עם יורי ריבצ'ינסקי ולדימיר גרישקו
עמדה נגד מלחמה
סירוב להופיע ברוסיה
למה זה חשוב לישראלים?
עבור ישראלים, סיפורה של תמרה גברדסיטלי הוא תזכורת לכמה חשוב לא לעמוד בצד מהטרגדיות שקורות לעם היהודי ברחבי העולם.
באתר האינטרנט NAnews – חדשות ישראל ניתן למצוא חומרים נוספים על יהודים מאוקראינה, השפעתם על התרבות העולמית והטרגדיות שנגרמו מהתוקפנות הרוסית.
סיפורה של תמרה גבורדסיטלי הוא דוגמה לחוסן ולאחדות תרבותית, המסייעת להתגבר על הניסיונות הקשים ביותר.
מאמר זה הוכן במיוחד עבור מדור “יהודים מאוקראינה” באתר חדשות — חדשות ישראל, שם תמצאו סיפורים מעניינים עוד יותר על יהודים בולטים מאוקראינה, כמו תמרה גברדסיטלי.
В-1734 התיישב בטובסטה מייסד החסידות ישראל בן אליעזר. נחשב כי דווקא כאן הוא קיבל את שמו השני בעל שם טוב (בקיצור — בעש”ט) ונודע כצדיק ומרפא.
במאמר החדש שלה«אוקראינה אינקוגניטה» חשפה עובדות פחות ידועות על ההיסטוריה היהודית של העיירה טובסטה (אוקראינית: טובסטה), שבמחוז טרנופול. למי שמעוניין – הנה זה על המפה.
העיירה הזו לא כל כך ידועה למטיילים כמו זלשצ’יקי, הורודנקה או צ’ורטקוב, אך לדעת החוקרים, היא לא פחות מעניינת ובוודאי ראויה לתשומת לב.
בחסידות זה נקרא «התגלות הבעש”ט», כלומר הרגע שבו הוא גילה לאנשים את פניו האמיתיות של הצדיק הגדול.
אגדות חסידיות מתארות זאת כך:
“לאחר מכן הוא [ישראל בן אליעזר] התיישב בקהילה הקדושה טלוסטה, שם היה גם מלמד (מורה בחדר — בית ספר דתי), ולא יכול היה לאסוף מניין בביתו, אך קיבל אנשים והתפלל איתם.
הוא לבש “טוזליק” (אוקראינית) (שק צמר למלח), ואצבעות רגליו בלטו מתוך חורים בנעליו, כי הוא היה עני מאוד. הוא נהג לטבול במקווה אפילו בחודש טבת (נופל על דצמבר-ינואר לפי הלוח הגרגוריאני), והזיעה הופיעה עליו בטיפות בגודל של אפונה. לאחר מכן החלו לבוא אליו אנשים, אך הוא לא רצה לקבלם.
פעם הביאו אליו משוגע או משוגעת, והוא סירב להכניסם. בלילה נאמר לו שהוא הגיע לגיל 36. בבוקר הוא התחיל לספור וגילה שזה נכון. הוא קיבל את המשוגע, ריפא אותו ועזב את עיסוקו כמלמד, ולקח את חותני, זכרונו לברכה, אליו כסופר. אנשים החלו להגיע אליו ממקומות שונים.”
המונח «בעל-שם» אצל העם נקרא אדם היודע את השם הנסתר של אלוהים, שיש לו כוח ואמצעים («כלים»), שבעזרתם הוא יכול לפנות לאלוהים. במשמעות אחרת אצל המקובלים «בעל-שם» — זה שמשתמש בנוסחאות של קסם (קבלה מעשית) ואמצעים טבעיים לריפוי. בעל-שם התחיל כרופא מקצועי, המשלב ידע של רופא, פסיכולוג ומרפא עממי. הוא עסק בטיפול בעקרות, מחלות נפש, גירוש שדים ודמונים, הכנת קמעות ותרופות.
בטלוסטה (כך נקראה טובסטה עד 1944) בעש”ט חי כמעט עד המעבר למז’יבוז’.
לאגדות החסידיות יש להתייחס בזהירות רבה, שכן יש בהן הרבה מיתוסים וחוסר עקביות לוגית. אך העובדה נשארת בעינה — החסידות, כתנועה דתית חדשה, נולדה דווקא בטובסטה.
עד 1930 מנתה הקהילה היהודית המקומית 2600 איש — יותר משני שלישים מכלל אוכלוסיית העיירה. אך כבר ב-1939 היא הצטמצמה משמעותית ל-1196 איש.
נקודה בהיסטוריה של הקהילה היהודית בטלוסטה שמה הכיבוש הגרמני. הנאצים הקימו בעיירה גטו, שאליו, מלבד המקומיים, ריכזו יהודים מהזלשצ’יקים השכנים, הורודנקה, יגילניצה, צ’ורטקוב ואחרים.
ב-27 במאי וב-6 ביוני 1943, כתוצאה משתי הוצאות להורג המוניות, כל אוכלוסיית הגטו הושמדה. בהתחשב בהוצאות להורג בשנים קודמות, בעיירה בסך הכל עונו כמעט 5000 איש.
עקבות הטרגדיה הזו ניתן לראות בבית הקברות היהודי הישן. בנוסף לקברי האחים של המעונים, ניתן לראות שם עקבות של כדורים על המצבות-מצבות.
במפת המערב של אוקראינה יש עיר ששמה הפך לסמל של זיכרון תרבותי — בוצ’אץ’. כאן נולד חתן פרס נובל לעתיד שמואל יוסף עגנון, סופר שחיבר בין רוחניות יהודית לפילוסופיה אירופית. מאה שנה לאחר מכן, העיר הזו שוב נשמעת — הפעם כמקום של רזידנציה ספרותית וספר «איי הזיכרון», שבו סופרים אוקראינים מהרהרים על זמן, זהות ומורשת עגנון. הפרסום הפך לגשר תרבותי בין אוקראינה, ישראל והתפוצות, מאחד טקסטים בשלוש שפות — אוקראינית, אנגלית ועברית.
חזרה למקורות: העיר שבה הכל התחיל
בוצ’אץ’ — עיר קטנה במחוז טרנופול, פעם מרכז גליציה, שבה השתלבו מסורות אוקראיניות, יהודיות ופולניות. כאן בשנת 1888 נולד שמואל יוסף עגנון — קלאסיק לעתיד, שהפך לאחד מיוצרי הספרות הישראלית המודרנית. ילדותו עברה בין בתי כנסת עתיקים, כנסיות בארוקיות ומדרונות נהר, שבהם כל מקום שמר על עקבות תפילות ושירים בעברית וביידיש. מאוחר יותר, מוטיבים אלו התעוררו לחיים בספריו, ובוצ’אץ’ עצמה הפכה לארכיטיפ — עיר של זיכרון, שבה העבר נושם דרך המילה.
לאחר הגירה לפלשתינה וחיים בגרמניה, עגנון זכה לתהילה עולמית, אך החוט שחיבר אותו לבוצ’אץ’ לא נקרע. לכן, לאחר שנים, העיר הזו שוב הפכה למרכז דיאלוג תרבותי — כבר במאה החדשה.
רזידנציה ספרותית על שם עגנון: עיר שמלמדת להקשיב
בשנת 2016, ארגון המפגש האוקראיני-יהודי (UJE) יחד עם המרכז הספרותי על שם עגנון יצרו פרויקט שיכול להחזיר לבוצ’אץ’ את קולה.
כך נוצרה הרזידנציה הספרותית על שם שמואל יוסף עגנון — מרחב לסופרים, אמנים ומתרגמים המחפשים בעיר את העלילות שלהם.
כאן הספרות הופכת לא לז’אנר, אלא לאמצעי דיאלוג: עם הזיכרון, עם המקום, עם האדם. המשתתפים — סופרים אוקראינים עכשוויים — חיים בבוצ’אץ’, חוקרים ארכיונים, נפגשים עם תושבים, מתעדים את סיפוריהם. כל רזידנציה חדשה היא כמו נשימת העיר, שכבה חדשה של הבנת עברה הרב-לשוני.
שנת 2021: לידת הספר “איי הזיכרון”
אוסף “איי הזיכרון” באוקראינית, אנגלית ועברית: איך בוצ’אץ’ מאחדת את אוקראינה, ישראל וספרות עגנון
העונה השלישית של הרזידנציה, שהתקיימה בשנת 2021, הייתה נקודת מפנה. אז הגיעו לבוצ’אץ’ בוריס חרשונסקי, דיאנה קלוצ’קו ומרקיאן פרוחסקו. שלושה סופרים מדורות שונים — רופא ומשורר, מבקרת אמנות, מסאית צעירה — כתבו טקסטים בהשראת הזמן, המקום והשקט. התוצאה הייתה הספר «איי הזיכרון», שיצא בשלוש גרסאות לשוניות.
הפרויקט הזה — לא רק אוסף מסות, אלא מבנה חי של זיכרון, שבו כל טקסט הופך לאי, וביחד הם יוצרים ארכיפלג של חוויות אנושיות.
בוריס חרשונסקי: זיכרון כנשימה
פסיכיאטר ומשורר, חרשונסקי כותב על כך שזיכרון — זה לא כרונולוגיה, אלא דרך להישאר אדם. המסות שלו — על השקט של בוצ’אץ’, שבה כל רחוב הופך למטאפורה של עולם פנימי. הוא רואה בעיר אורגניזם חי, שבו פועמים עקבות תפילות ושיחות.
דיאנה קלוצ’קו: עיר כטקסט
מבקרת אמנות ופילוסופית, קלוצ’קו מדברת על בוצ’אץ’ בשפת הארכיטקטורה. עבורה הקירות — הם דפים, והאבנים — אותיות, שבהן נכתבה ההיסטוריה. היא רואה בעיר כתב יד, כתוב בשלושה אלפביתים — קירילי, לטיני ועברי, שבה הכל — מהחזיתות הבארוקיות ועד הגשרים הישנים — נושא משמעות.
מרקיאן פרוחסקו: מבט על ההווה
המשתתף הצעיר ביותר בפרויקט מביט על בוצ’אץ’ בעיני צופה. המסות שלו — יומן שקט של טיולים: ריח קפה, חריקת דלתות, שיחות בשוק. דרך הפרטים הוא מחבר את העבר והיום, מוכיח שזיכרון חי לא בארכיונים, אלא ביומיום.
שלוש שפות — שלוש מראות של זיכרון
המאפיין העיקרי של הפרסום — תלת-לשוניות. השפה האוקראינית — כקול של ההווה. האנגלית — כחלון לעולם. העברית — כחזרה לשורשי עגנון ולרוחניות היהודית.
כל שפה משקפת את זווית הראייה שלה, אך כולן יחד יוצרות תמונה שלמה. העורכים והמתרגמים — ביניהם אנה נקרסובה וטטיאנה נפיפנקו — עשו את התרגומים לא באופן מכני, אלא אינטונציוני: כדי שכל טקסט יישמע טבעי בסביבתו התרבותית.
כך “איי הזיכרון” הפכו לא רק לספר, אלא למודל של איך אוקראינה נשמעת כשהיא מדברת בכמה שפות בו זמנית.
הדיאלוג התרבותי נמשך: פורום לבוב 2025
ארבע שנים לאחר מכן, נושא בוצ’אץ’ נשמע שוב בפורום הספרים ה-32 של לבוב. בדיון «הקשב, קרא, הבן» דיאנה קלוצ’קו יחד עם המתרגמות אנה נקרסובה (עברית) וטטיאנה נפיפנקו (יידיש) דנו כיצד הספרות האוקראינית לומדת להישמע לצד עברית ויידיש, מבלי לאבד את המנגינה שלה. השיחה הפכה להמשך טבעי של הספר — גשר חדש בין תקופות ושפות.
בוצ’אץ’ היום: עיר שבה הזיכרון חי
בוצ’אץ’ המודרנית — זו לא מוזיאון פתוח, אלא אורגניזם חי. כאן משקמים את בית הכנסת הישן, חוקרים בתי קברות, עורכים סיורים ופסטיבלים נושאיים. העיר לומדת לדבר על עברה הרב-לאומי — ללא נוסטלגיה, אך בכבוד.
מטיילים יכולים לראות את האנדרטה לעגנון, תבליט בחצר האמנות, בית משפחתו, רחובות עתיקים שבהם הזמן כאילו נעצר. כל פרט — חלק ממפה תרבותית חדשה, שבה אוקראינים ויהודים נפגשים שוב.
UJE — ארגון שמחבר סיפורים
פרויקט המפגש האוקראיני-יהודי (UJE) פועל מאז 2008 וכבר הפך לפלטפורמה לדיאלוג פתוח. משימתו — להחזיר את ההבנה ההדדית, להראות שההיסטוריות האוקראינית והיהודית — אינן קווים מקבילים, אלא חוטים שזורים של אותו בד.
בזכות UJE נוצרו עשרות פרויקטים, תערוכות, סרטים וספרים, שבהם הזיכרון — אינו רקוויאם, אלא חיים. «איי הזיכרון» — אחד הדוגמאות המשמעותיות ביותר לגישה זו.
ספרות כצורת ריפוי
הספר “איי הזיכרון” מראה שהתרבות מסוגלת לרפא. היא מחברת תקופות, הופכת שתיקה למילה ונותנת קול לאלו שנשכחו. דרך שלוש שפות ושלוש נקודות מבט של מחברים היא מחזירה כבוד לעבר ותקווה לעתיד.
כאן אין פאתוס — יש נשימה. בוצ’אץ’ שוב נשמעת. והקול הזה נשמע בקייב, ירושלים, פריז וטורונטו.
שמואל עגנון — סמל שחי שוב בהקשר האוקראיני
ספריו — אינם רק מורשת ישראלית, אלא גם חלק מזיכרון תרבותי אוקראיני. בוצ’אץ’ נתנה לעולם סופר, ואוקראינה — מרחב שבו המורשת הזו יכולה להיות מובנת מחדש. עגנון מזכיר שספרות — היא גשר, שעליו ניתן לחזור הביתה, אפילו אחרי מאה שנה.
“לא רוצים, לא רוצים — לא תתפוס ברשתות. לא יושבים, לא יושבים באינטרנט שלכם. לא רוצים, לא רוצים, לא יושבים, לא יושבים. מכריזים על שנה — הכל הפוך.”
בטלוויזיה הרוסית הוצג קטע, שלפני זמן לא רב היה נראה כמו פרודיה פוליטית מרושעת. בתוכנית “שדה הפלאות” ילדים שרו שיר על כך שלחיות בלי אינטרנט זה כאילו אפילו מועיל. עבור הקהל הישראלי, הסיפור הזה חשוב לא רק כעוד אבסורד מרוסיה, אלא גם כסימפטום: שם כבר לא רק מגבילים את הקשר, אלא מתחילים להפוך את הבידוד הדיגיטלי לנורמה שצריך לקבל, להצדיק ואפילו לשיר עליה יפה מהבמה.
מה קרה ב”שדה הפלאות”
ב-20 במרץ 2026, בערוץ הראשון בתוכנית “שדה הפלאות”, מנהלת סטודיו הווקאלי “קומילפו” מוולגוגרד, אנסטסיה סרבריאקובה, יחד עם קבוצת ילדים, ביצעה שיר על היתרונות של ניתוק האינטרנט.
בשיר הילדים שרים על כך שכשמנתקים את האינטרנט “אין בלוגים, אין ערוצים”, וגם מדגישים שבמקרה כזה נשאר יותר זמן לתקשורת חיה ולמשחקים, אך מכנים זאת “חלום בלהות”. בטקסט השיר גם נאמר ש”טלפונים לא נחוצים” ואין צורך לדאוג בגלל שיעורים שלא נלמדו בגלל ניתוק האינטרנט, כי “במציאות לראות חברים ליד זה יותר כיף”. כמו כן, בשיר יש מילים “האור הכחול של המסך לא קלקל את ארוחתי”.
הסטודיו ממוקם במתחם הפנאי העירוני “המאה ה-21”, שהוקם על ידי מנהלת וולגוגרד.
בעצמו, את הקטע הזה אפשר היה לקבל כשטות טלוויזיונית, שיש מספיק מהן ברוסיה.
“לא יושבים, לא יושבים באינטרנט שלכם”: השיר ששרו הילדים, המשמעות הושמעה על ידי המדינה – איך הטלוויזיה הרוסית “מלמדת לחיות” בלי אינטרנט ולמה זה אות אזהרה לישראל
אבל הוא הופיע ברגע מאוד ספציפי: רויטרס ב-20 במרץ כתב על ניתוקים יומיים של האינטרנט הנייד באזורים של מוסקבה, פטרבורג וערים אחרות, על הלחץ על טלגרם, האיסור המלא על וואטסאפ וקידום המסנג’ר הממשלתי MAX. OSW הפולני כינה זאת שלב חדש ב”ריבונות” האינטרנט הרוסי, כלומר הפרדה נוספת של האזרחים ממקורות מידע עצמאיים.
לכן הסיפור עם השיר חשוב לא בפני עצמו. הוא מראה איך המדינה מנסה להעביר את ההגבלה ממעמד של אמצעי כפוי למעמד של נורמה מוסרית. קודם כל, מקשים על הגישה לקשר. אחר כך מסבירים שזה למען הביטחון. ואז מעלים ילדים לבמה הפדרלית, כדי שכל זה ייראה כמעט כמו ערך חינוכי.
למה הקרמלין מגביל את האינטרנט
ההסבר הרשמי ידוע. הקרמלין טוען שההגבלות נחוצות בגלל המלחמה, איום הרחפנים האוקראינים, “אי ציות לחוקי רוסיה” על ידי פלטפורמות זרות והצורך להגן על המקטע ה”ריבוני” של הרשת. רויטרס הביא את דברי דמיטרי פסקוב שהצעדים קשורים חלקית לשאלות ביטחון ולהתנהגות חברות זרות, והחוק על “האינטרנט הריבוני” עוד מ-2019 הוצג כהגנה על עמידות ושלמות האינטרנט הרוסי.
אבל המשימה האמיתית רחבה יותר. מדובר לא רק על חסימת אתרים בודדים. המשטר צריך אינטרנט שניתן למינון, להאטה, לניתוק לפי אזורים, לסינון ובמידת הצורך לצמצום למינימום המותר. Human Rights Watch כתבה במפורש שהחוק על “האינטרנט הריבוני” במציאות הרחיב את שליטת המדינה על תשתית הרשת עצמה, ורויטרס במרץ 2026 דיווח על סמכויות חדשות לכוחות הביטחון להגבלת גישה והגברת הפיקוח.
יש גם משימה שנייה — שמירה על המונופול על הסבר המלחמה והבעיות הפנימיות. כל עוד לאנשים יש טלגרם, VPN, פלטפורמות חיצוניות וערוצים עצמאיים, למדינה קשה יותר לשלוט איך החברה רואה את המתרחש. רויטרס כתב שהחמרת השליטה באינטרנט קשורה גם לרצון הקרמלין לשמור על יציבות פנימית בזמן המלחמה נגד אוקראינה, ולפחד מפני עלייה פוטנציאלית בחוסר שביעות רצון.
המטרה השלישית — להכניס את המשתמשים לאקוסיסטמה בשליטה. על רקע זה מגבילים את טלגרם, אוסרים על וואטסאפ, ודוחפים אנשים ל-MAX — מסנג’ר בתמיכת המדינה, שמבקרים רואים בו כלי מעקב ושליטה. זה כבר לא רק צנזורה במובן הישן, אלא ניסיון לשנות את הסביבה הדיגיטלית כך שאזרח נוח יחיה בתוך מערכת מותרת וישתמש רק במה שניתן לנטר.
למה כאן עלה ההשוואה עם איראן
ההשוואה עם איראן אינה מקרית ואינה רק פובליציסטית. רויטרס כתב במפורש שרוסיה בהקמת מערכת השליטה החדשה באינטרנט קיבלה השראה מהניסיון הסיני והאיראני. Freedom House בדו”ח על איראן לשנת 2025 ציין שהרשויות במדינה המשיכו להפוך את הגישה לאינטרנט הגלובלי ליקרה ולא נוחה יותר ובמקביל דחפו אנשים לגרסה “פנימית”, ביתית של הרשת, שבה למדינה קל יותר לשלוט על התוכן ולצפות במשתמשים. בינואר 2026 רויטרס דיווח שהרשויות האיראניות למעשה ניתקו את האינטרנט והקשר כאשר דיכאו בכוח הפגנות המוניות.
לכן ההשוואה עובדת. המודל האיראני — זה לא היעדר מוחלט של טכנולוגיות, אלא אינטרנט מנוהל, יקר, מוגבל וקל לניתוק, שניתן להנמיך בפתאומיות ברגע של מחאה, מלחמה או משבר פנימי. בדיוק לכיוון הזה רוסיה נעה כעת במהירות רבה. לא לכיוון של “שום דבר לא עובד בכלל”, אלא לכיוון של משטר שבו המדינה משאירה את החיים הדיגיטליים בדיוק במידה שהיא מועילה לה.
וכאן השיר ב”שדה הפלאות” נראה במיוחד מראה. הוא למעשה אורז את הלוגיקה האיראנית בפורמט טלוויזיוני לילדים: אל תתלוננו שהרשת נחתכת; תתייחסו לזה כתופעה מועילה ואפילו מוסרית. עבור הישראלים זו לוגיקה מוכרת היטב של משטר אוטוריטרי, שמתחיל בלשלול ואז דורש הכרת תודה על השלילה.
למה בכלל מזכירים את צפון קוריאה
ההשוואה עם צפון קוריאה יותר קשה, אבל גם היא לא נלקחה מהאוויר. בצפון קוריאה משתמשים רגילים בעיקר יש להם גישה לא לרשת הגלובלית, אלא לרשת פנימית מדינתית; Freedom House ומשרד החוץ האמריקאי מציינים שהגישה לאינטרנט העולמי שם מוגבלת למעגל צר של אליטות, פקידים ואנשים מורשים במיוחד. עבור רוב האזרחים, הסביבה הדיגיטלית נבנתה מלכתחילה ככלי בידוד ומעקב, ולא כמרחב של גישה חופשית למידע.
ברור שרוסיה עדיין לא צפון קוריאה. ברוסיה עדיין נשארים שאריות של אינטרנט חיצוני, פועלים דרכי עקיפה, VPN וערוצים עצמאיים נפרדים, והחברה עצמה הרבה יותר משולבת טכנולוגית ברשת הגלובלית מאשר הצפון קוריאנית. אבל ההשוואה הצפון קוריאנית עולה בגלל דבר אחר — בגלל האסתטיקה וכיוון התנועה. כאשר המדינה לא רק מגבילה את הגישה, אלא מתחילה לרומנטיזציה תרבותית של חוסר החופש, מראה לילדים שללא אינטרנט זה טוב, זה כבר מזכיר לא את הטכניקה האיראנית של שליטה, אלא את הדרך הצפון קוריאנית לעצב את השלילה כמידה טובה.
במילים אחרות, אם לדבר בדיוק, רוסיה היום קרובה לא למודל הצפון קוריאני המלא, אלא לתערובת של שתי לוגיקות. מבחינת התשתית והפרקטיקה של ניתוקים היא לוקחת יותר ויותר מאיראן: שליטה פנימית, בידוד, אפשרות לניתוק מהיר של הקשר במשבר. מבחינת העיצוב התעמולתי היא נכנסת יותר ויותר לשטח הצפון קוריאני, שבו עוני, מחסור, הגבלה וחוסר חופש מוצגים כסימן לחיים נכונים.
למה עבור ישראל זה לא סיפור זר
עבור הקהל הישראלי כאן חשוב מאוד הניגוד הפשוט. בישראל הקשר בזמן מלחמה — זה לא גחמה ולא “תלות באינטרנט”. זה חלק מתשתית ההישרדות: התראות, משפחה, מקלטים, תחבורה, מפות, תשלומים, תיאום, חדשות. לכן הסיפור עם השיר ב”שדה הפלאות” צריך להיקרא לא כסיפור אקזוטי על טלוויזיה רוסית, אלא כסימן ברור לכך שברוסיה המדינה לומדת להפוך את שלילת הקשר לנורמה חברתית.
עבור קוראי נאנוווסטי — חדשות ישראל | Nikk.Agency זה חשוב גם כי משטרים כאלה מסוכנים לא רק בתוכם. כאשר מדינה בונה מערכת שבה לאזרחים מותר לדעת פחות, לראות פחות ולהתאם פחות, היא הופכת לאגרסיבית יותר, עצבנית יותר ומסוכנת יותר כלפי חוץ. בידוד החברה שלה כמעט אף פעם לא נשאר רק פרויקט פנימי. הוא כמעט תמיד הולך לצד התפשטות חיצונית, מיליטריזציה וחיפוש מתמיד אחר אויב. זה כבר מסקנה אנליטית, אבל היא נובעת ישירות מכך איך משטרים אוטוריטריים קושרים שליטה על מידע עם שליטה על החברה.
למה המסקנות שלנו הן בדיוק כאלה
אם לאסוף את כל העובדות יחד, התמונה נראית די קשה. יש חוק על “האינטרנט הריבוני”. יש ניתוקים אמיתיים של הקשר הנייד ובעיות בגישה למסנג’רים. יש לחץ על פלטפורמות עצמאיות ודחיפת שירותים מדינתיים. יש השראה מהניסיון האיראני. יש קטע טלוויזיוני שבו ילדים מוצבים להצדיק את הבידוד הדיגיטלי. כל זה כבר קשה לקרוא לו אוסף מקרי של אפיזודות. זו קו אחד.
לכן ההשוואה עם איראן וצפון קוריאה בסיפור הזה נחוצה לא בשביל המילה האדומה. היא נחוצה כדי לתאר במדויק יותר את המתרחש. עם איראן רוסיה חולקת בדיוק את המודל של אינטרנט מנוהל וניתן לניתוק. עם צפון קוריאה — הלוגיקה של עיצוב אידיאולוגי של חוסר חופש, כאשר מציעים לאנשים לא רק לסבול את ההגבלות, אלא לראות בהן נכונות ואפילו מועילות. ואם לדבר ממש ישירות, אז המילה “מורדור” כאן, כמובן, אינה מונח אנליטי, אלא מטאפורה פובליציסטית. אבל כמטאפורה היא כבר די מדויקת להעביר את מצב הרוח של המתרחש: מלמדים את המדינה לחיות גרוע יותר, לדעת פחות ולראות בזה נורמה.
המסקנה הסופית קשה, אבל כנה.
ב”שדה הפלאות” הראו לא רק קטע לא מוצלח ולא פעילות חובבנית מוזרה מוולגוגרד. שם הראו איך המדינה מלמדת את החברה לאהוב את ההגבלות שלה. ובדיוק ברגע הזה ההשוואה עם איראן וצפון קוריאה מפסיקה להיות רק רגש והופכת לאבחנה פוליטית מובנת.
#jewsukraine
