רוסיה לא רק הורסת ערים: הרב הראשי של אוקראינה דן עם ארה”ב במתקפות על קהילות דתיות.
הרב הראשי של אוקראינה משה ראובן אסמןדיווח ב-22 ביוני 2026 על פגישה בשגרירות ארה”ב באוקראינה עם ספנסר קרטיין, נציג מחלקת המדינה של ארה”ב. בהודעת הרב דובר על מצב חופש הדת באוקראינה, התקפות רוסיות על מבנים דתיים ורדיפת מאמינים בשטחים הכבושים זמנית.
הפגישה הזו חשובה לא רק כאירוע דיפלומטי. היא מראה שהמלחמה של רוסיה נגד אוקראינה אינה רק נושא צבאי ופוליטי. זו גם מלחמה נגד קהילות, מקדשים, בתי כנסת, בתי תפילה, אנשי דת וזכות האדם להתפלל ללא פחד.
לפי מחלקת המדינה של ארה”ב, ספנסר קרטיין מכהן כסגן עוזר מזכיר המדינה בלשכה לענייני אירופה ואירואסיה. בתחום אחריותו, בין היתר, נושאים של סיוע לאירופה ואירואסיה, נושאי השואה, דיפלומטיה ציבורית וחופש דת.
עבור אוקראינה, פגישה כזו היא עוד אישור: נושא חופש הדת בזמן התוקפנות הרוסית חורג מגבולות הסדר היום הפנימי. הוא הופך לחלק מהשיח הבינלאומי על מה בדיוק אוקראינה מגנה ומה בדיוק רוסיה מנסה להרוס.
על מה דיברו בשגרירות ארה”ב
הרב הראשי של אוקראינה דן בשגרירות ארה”ב בחופש הדת בזמן המלחמה
משה ראובן אסמן ציין שבפגישה נדונו מספר נושאים מרכזיים:
מצב חופש הדת באוקראינה,
התקפות רוסיות על מבנים דתיים,
רדיפת מאמינים בשטחים הכבושים זמנית ו
חשיבות התמיכה באוקראינה מצד ארה”ב.
בנפרד הוא הדגיש שהיום קהילות דתיות שונות באוקראינה חוות יחד את כאב המלחמה, עוזרות לאנשים ומתפללות לניצחון הטוב על הרע.
זו ניסוח מדויק מאוד למדינה שבה המלחמה מזמן חרגה מגבולות קו החזית. טילים ורחפנים רוסיים פוגעים בבתי מגורים, בתי חולים, אנרגיה, בתי ספר, אוניברסיטאות, מוזיאונים ומבנים דתיים. עבור אנשים מאמינים, מקדש או בית תפילה הרוס הוא לא רק מבנה. זה מקום שבו הקהילה התכנסה, קברה, חגגה, תמכה בחלשים, הצילה פליטים ושמרה על קשר בין הדורות.
במובן זה, הפגישה בשגרירות האמריקאית לא הייתה רק שיחה על דת. זו הייתה שיחה על איך המלחמה שוברת את החברה האזרחית ואיך קהילות שונות באוקראינה ממשיכות להחזיק יחד.
עבור ארה”ב, נושא חופש הדת הוא באופן מסורתי חלק מהמדיניות החוץ. לכן תשומת הלב של וושינגטון לנושא זה באוקראינה יש משמעות נפרדת. מדובר לא רק בסיוע צבאי, אלא גם בתיעוד איך התוקפנות הרוסית הורסת את יסודות החיים החופשיים.
מי היה בפגישה
באופן רשמי מההודעה שפורסמה נקראו הרב הראשי של אוקראינה משה ראובן אסמן ונציג מחלקת המדינה של ארה”ב ספנסר קרטיין. בתמונה של הפגישה נראים גם נציגים של קהילות דתיות שונות באוקראינה, אך הרשימה המלאה של המשתתפים לא צוינה בפרסום הפתוח. ידוע בנפרד שבימים אלה קרטיין היה באוקראינה כחלק ממשלחת ממשלת ארה”ב, שכללה נציגי שגרירות ארה”ב האחראים על תוכניות סיוע.
רוסיה פוגעת בחיים הדתיים של אוקראינה
לפי משרד החוץ של אוקראינה, הפלישה הרוסית המלאה גרמה למכה קשה לחופש הדת. משרד החוץ דיווח על 67 אנשי דת שנהרגו מכנסיות וארגונים דתיים שונים, וכן על יותר מ-630 מקומות פולחן שנהרסו או ניזוקו, כולל כנסיות, מסגדים, בתי כנסת ובתי תפילה.
הערכה עדכנית יותר של Mission Eurasia מציגה תמונה קשה עוד יותר. בדו”ח הארגון מינואר 2026 נאמר כי נכון ל-16 בדצמבר 2025 תועדו באוקראינה 737 מבנים דתיים שניזוקו או נהרסו לחלוטין כתוצאה מהתוקפנות הרוסית. ברשימה זו נכללים כנסיות, מנזרים, בתי תפילה, מסגדים, בתי כנסת ומבנים אחרים של קהילות דתיות.
המספרים האלה חשובים, אבל אסור לאבד את האנשים מאחוריהם.
כל מקדש הרוס הוא קהילה שאיבדה את המרכז שלה. כל בית כנסת, מסגד או כנסייה שניזוקו הם מכה לא רק לקירות, אלא גם לזיכרון, לקצב החיים הרגיל, לאפשרות להתכנס יחד ברגע של פחד.
נאנווסטי — חדשות ישראל שמה לב לנושא זה בדיוק משום שעבור הקהל הישראלי שאלת חופש הדת לא יכולה להיות מופשטת. ישראל מבינה היטב שקהילה דתית היא לא רק תפילה. זו עזרה לקשישים, תמיכה במשפחות, עבודה עם ילדים, שמירה על זיכרון, אחריות הדדית ותחושת ביטחון.
מאמינים בשטחים הכבושים
בשטחים הכבושים זמנית המצב קשה עוד יותר. שם החיים הדתיים לעיתים קרובות הופכים למושא של שליטה ישירה. קהילות נאלצות לעבור רישום מחדש לפי הכללים הרוסיים, מנהיגים רוחניים נחקרים ומאוימים, ומאמינים יכולים להירדף בתואנה של מאבק ב”קיצוניות”, “ריגול” או “טרור”.
הוועדה האמריקאית לחופש דת בינלאומי ציינה שלאחר הסיפוח הבלתי חוקי של קרים ב-2014, מבנים רוסיים ומבנים בשליטת רוסיה הנהיגו חוקים דכאניים שהגבילו בחדות את חופש הדת ופגעו במיוחד במיעוטים דתיים. לאחר הפלישה המלאה, ההפרות הללו נמשכו והתגברו: מדובר בהרס בתי תפילה, רציחות, עינויים ורדיפת מנהיגים דתיים.
עבור אוקראינה זה לא רק עניין של זכויות אדם. זה עניין של הישרדות לאומית.
רוסיה מנסה לכבוש את השטחים הכבושים לא רק בכוח צבאי. היא משנה בתי ספר, דרכונים, מדיה, חוקים, מבנים כנסייתיים וחיים ציבוריים. לכן הלחץ על קהילות דתיות הופך לחלק ממדיניות רחבה יותר — למחוק את הזהות האוקראינית ולהחליפה במערכת של פחד ושליטה.
למה הנושא הזה חשוב לישראל
עבור ישראל, הפגישה של הרב הראשי של אוקראינה עם נציג מחלקת המדינה של ארה”ב יש כמה רמות משמעות.
הראשון — יהודי. הקהילה היהודית של אוקראינה נשארת חלק מהחברה האוקראינית בזמן המלחמה. היא חווה הפגזות, פינוי, אבדות, משברים הומניטריים ובו בזמן ממשיכה לעזור לאנשים. כשמשה ראובן אסמן מדבר על חופש דת, הוא מדבר לא רק בשם קהילה אחת. הוא מדבר על זכות כל האנשים באוקראינה לשמור על אמונתם, כבודם וקשרם עם העם.
השני — ישראלי. עבור ישראל נושא הגנת מבנים דתיים, בתי כנסת, זיכרון וקהילות הוא רגיש במיוחד. מלחמה שמחריבה מקומות תפילה לא יכולה להיתפס רק כ”בעיה זרה”. כשטילים ושלטון כיבוש פוגעים בחיים הדתיים, זה נוגע לכל העולם החופשי.
השלישי — פוליטי ומוסרי. רוסיה מנסה להציג את עצמה כמגינת “ערכים מסורתיים”, אבל בפועל המלחמה שלה הורסת מקדשים, הורגת אנשי דת, רודפת מאמינים ומשמידה מקומות פולחן של דתות שונות. הפער הזה בין מילים למעשים צריך להיות ברור גם בישראל.
נאנווסטי — חדשות ישראל רואה בסיפור הזה אות חשוב: אוקראינה מגנה לא רק על גבולותיה. היא מגנה על זכות האנשים לחיות ללא דיקטט, להתפלל ללא פחד, לשמור על קהילותיהם ולהעביר לילדיהם את זהותם.
שנת 2026 כסמל לחירות
בהודעת משה אסמן נשמעו בנפרד שתי תאריכים סמליים שמתקרבים: 35 שנים לשחזור העצמאות של אוקראינה ו-250 שנים לעצמאות ארה”ב.
אוקראינה שחזרה את עצמאותה ב-24 באוגוסט 1991, ולכן בשנת 2026 המדינה מתקרבת ל-35 שנה לאירוע זה. ארה”ב קיבלה את הכרזת העצמאות ב-4 ביולי 1776, ובשנת 2026 אמריקה תחגוג 250 שנה לעצמאותה.
על רקע זה, השיחה על חופש הדת נשמעת לא כנושא צר של פגישה אחת. היא הופכת לתזכורת: חירות המדינה, חירות האדם וחירות האמונה קשורות זו בזו.
אוקראינה היום משלמת מחיר עצום על הזכות להישאר מדינה חופשית. ובדיוק בגלל זה התמיכה באוקראינה מצד ארה”ב, ישראל, אירופה וכל העולם הדמוקרטי לא יכולה להצטמצם רק לנוסחה צבאית. זו גם תמיכה בחברה שמגנה על כבוד האדם.
אוקראינה כחלק מהעולם החופשי
הרב הראשי של אוקראינה הודה לחברים האמריקאים על תשומת הלב לנושא חופש הדת, התמיכה באוקראינה וההבנה שהיום אוקראינה מגנה לא רק על גבולותיה, אלא גם על ערכי העולם החופשי כולו.
המחשבה הזו צריכה להיות המסקנה העיקרית.
רוסיה הורסת לא רק ערים ותשתיות. היא מנסה לשבור קהילות, להכפיף את האמונה לשליטת השלטון הכובש, למחוק זהות ולשלול מאנשים את המקומות המוכרים של תמיכה. לכן השיחה בשגרירות ארה”ב באוקראינה לא הייתה פורמליות, אלא חלק מעדות בינלאומית גדולה על מה שקורה באמת.
עבור ישראל הנושא הזה חשוב במיוחד. במקום שבו הורסים בתי כנסת, כנסיות, מסגדים ובתי תפילה, המלחמה כבר לא רק על שטח. היא נגד זיכרון, אמונה וחירות האדם.
בדיוק בגלל זה הגנת אוקראינה היום היא גם הגנה על זכות האנשים להתפלל, לעזור זה לזה, לשמור על קהילותיהם ולהישאר חופשיים גם כאשר הרוע מנסה להפוך את הפחד לחוק חיים חדש.
אבא חושי מילא תפקיד מרכזי בגיבוש ישראל המודרנית. תרומתו לפיתוח חיפה, בה היה ראש העיר בין השנים 1951-1969, תירשם לעד בהיסטוריה.
אבא חושי, פוליטיקאי ואיש ציבור ישראלי מפורסם, נולד ב-23 במאי 1898 בעיר טורקה, אזור לבוב, אוקראינה (באותה תקופה – אוסטריה-הונגריה).
שמו האמיתי הוא אבא שנלר. הוא נולד למשפחה יהודית בעלת הכנסה בינונית. אמא, ליבה, גידלה ירקות ופירות, ואבא חורג, אלכסנדר שנלר, היה סדקית. המשפחה גידלה שישה ילדים.
מילדות גילה אבא סקרנות ונטייה ללמידה. הוא סיים את לימודיו בחדר, ולאחר מכן למד בתיכון, שם למד לטינית, יוונית, גרמנית, אוקראינית, פולנית ועברית. החלום שלו היה להיות רופא, והוא אפילו חתם על המחברות שלו כ”סטודנט לרפואה”. עם זאת, מלחמת העולם הראשונה הרסה את תוכניותיו, ואילצה את המשפחה להילחם על הישרדות.
השתתפות בתנועה היהודית בפולין
לאחר תום המלחמה וחזרתו לטורקו ב-1918, התמודד אבא עם אתגרים חדשים. טורקה מצאה את עצמה בשליטתה של פולין, שם האנטישמיות התחזקה. זה גרם לאבא הצעיר להצטרף “השומר הצעיר” – תנועת נוער ציונית.
אִרגוּן “השומר הצעיר” עסק בהגנה על האוכלוסייה היהודית מפני פוגרומים. בהנהגת אבא ומקורביו בטורק, הופסקו התקפות על משפחות יהודיות. הם יצרו כוח שמירה יהודי שהגן על הקהילה בזמן שהפוגרומים נמשכו בערים אחרות בפולין.
ב-4-5 באוגוסט 1918 התקיימה בטורק ועידת “השומר הצעיר”, שם נאם אבא כאחד ממנהיגי התנועה. כאן הביע לראשונה את רצונו להגר לארץ ישראל כדי לבנות בית לאומי יהודי.
כישרון ספרותי והשראה
בשנת 1920, בכנס בלבוב, קרא אבא חושי לראשונה את שירו ”בגליל, בתל חי” בפומבי. הוא הוקדש ליוסף טרומפלדור, גיבור ההתנגדות היהודית בארץ ישראל. עבודה זו נתנה השראה לצעירים רבים לחזור לארץ.
אבא חושי היה לא רק פעיל, אלא גם משורר, דבריו הפיחו תקווה בלב הנוער היהודי שחלם לחזור למולדתם ההיסטורית. השתתפותו ב”השומר הצעיר” הייתה נדבך חשוב בגיבוש תכונות המנהיגות שלו.
הגירה לארץ ישראל
באביב 1920 היגרו אבא וחבריו לארץ ישראל. שנות החיים הראשונות בארץ החדשה היו קשות: חושי עבד בסלילת כבישים, הוביל גדודי עבודה והשתתף ביצירת התשתית של המדינה העתידית.
עם זאת, הקשר שלו עם אוקראינה נשאר לנצח. אבא חזר מספר פעמים לפולין ולאוקראינה כדי לגייס כספים לרכישת קרקעות ולהקמת קיבוצים בישראל. הוא גם נתן השראה לבני נוער יהודים לעלות בכך שדיבר על חשיבותה של המדינה היהודית.
אבא חושי בתולדות ישראל
כוחו ומשמעותו של השומר הצעיר
לארגון השומר הצעיר היה תפקיד מרכזי בהגנה על האוכלוסייה היהודית באוקראינה בתחילת המאה ה-20. הודות למאמצים של אבא חושי ומקורביו, נחסכו קהילות יהודיות רבות מהטרגדיות שפקדו אזורים אחרים.
באתר האינטרנט NAnews – חדשות ישראל תמצאו חומרים נוספים על תרומתם של יהודים מאוקראינה לגיבוש ישראל.
חיפה בהנהגתו של אבא חושי
בשנת 1951 נבחר אבא חושי לראשות עיריית חיפה, ושלטונו נמשך כמעט שני עשורים. שנים אלו הפכו לנקודת מפנה עבור העיר, שהפכה בהנהגתו לאחד ממרכזי התרבות והכלכלה המובילים בישראל.
ההישגים העיקריים של אבא חושי בחיפה:
הקמת אוניברסיטת חיפה
חינוך תמיד היה בראש סדר העדיפויות של אבא חושי. הוא עמד בחזית הקמתה של אוניברסיטת חיפה, שהפכה למרכז אקדמי חשוב בישראל.
מוזיאונים ומוסדות תרבות
המוזיאון לאמנות יפנית נוסד.
נוצר מוזיאון מאנה-כץ, אמן ישראלי מפורסם.
תיאטראות ומקומות תרבות נתמכים.
תשתיות ותחבורה
נבנה קו הכרמלית, הרכבת התת-קרקעית הראשונה והיחידה בישראל, שחיברה בין מחוזות העיר והנגישה את חיפה.
אזורי מגורים ותרבות
בתקופת שלטונו נבנו מחוזות חדשים, ביניהם נווה שאנןשם הופיע מאוחר יותר מרכז התרבות והפנאי, שנקרא לכבודו. מרכז זה כולל:
אולם לאירועי תרבות עם 500 מקומות ישיבה.
אולם הרצאות ל-100 מקומות ישיבה.
כיתות וחדרי כושר.
פיתוח כלכלי
אבא תמך באופן פעיל בתעשייה ובמסחר, מה שסייע ביצירת מקומות עבודה ומשיכת השקעות לחיפה.
הכרה ומורשת
אבא חושי עזב את חיפה כעיר שהפכה דוגמה לעיריות אחרות בישראל. השפעתו לא הייתה מוגבלת לתשתיות ותרבות. הוא תמיד האמין שהמשימה החשובה ביותר היא שילובם של חוזרים חדשים. בזכות מאמציו הצליחו יהודים רבים שהגיעו מאירופה וממדינות ערב למצוא את ביתם בחיפה.
אבא חושי נפטר ב-24 במרץ 1969.
מַסְקָנָה
סיפורו של אבא חושי הוא דוגמה לאופן שבו הקשרים בין אוקראינה וישראל הופכים לבסיס לדברים גדולים. ילדותו בטורק, השתתפותו בשומר הצעיר ועזרה בהגנה על הקהילות היהודיות באוקראינה עיצבו את כישורי המנהיגות שלו, אותם השתמש לימים לבניית חיפה המודרנית.
קראו עוד על יהודים בולטים באוקראינה וישראל באתר NAnews – חדשות ישראל.
נבחרת אוקראינה U-20 החלה בביטחון את סדרת משחקי הבקרה לפני אליפות אירופה וניצחה את גאורגיה בתוצאה 81:68. אבל עבור הקהל הישראלי, העיקר בחדשות האלה הוא לא רק התוצאה עצמה.
השלב הבא בהכנות של אוקראינה הוא שני משחקי ידידות נגד ישראל U-20, שאמורים להתקיים ב-28 וב-29 ביוני. זה כבר הופך את הניצחון האוקראיני על גאורגיה לחלק מסיפור רחב יותר: שתי הקבוצות משתתפות במחזור האירופי של יולי, אך ניגשות אליו מתוך מציאויות טורניריות שונות.
אוקראינה U-20: ניצחון על גאורגיה ובדיקת הסגל לפני ברטיסלבה
המשחק נגד גאורגיה הראה שנבחרת הנוער האוקראינית כבר נכנסת לקצב משחק. הרבע הראשון היה מפתח עבור אוקראינה: הקבוצה השיגה במהירות יתרון של 24:14 ולא אפשרה ליריב לכפות תרחיש של משחק שווה מהדקות הראשונות.
ברבע השני גאורגיה הוסיפה צפיפות, אך האוקראינים עדיין שמרו על הפער. התקופה הסתיימה ביתרון מינימלי של אוקראינה – 15:14, ובמחצית התוצאה הייתה כבר 39:28.
הרבע השלישי חיזק סופית את השליטה האוקראינית. אוקראינה ניצחה אותו 26:19, ולאחר מכן גם הפסד הקטע האחרון 16:21 לא שינה את התמונה הסופית.
מה שחשוב במיוחד במשחק של אוקראינה
לאוקראינה היה לא רק תוצאה טובה, אלא גם כמה מדדים שחשובים במיוחד להכנה לטורניר. לפי נתוני פדרציית הכדורסל של אוקראינה, הקבוצה השיגה 31 נקודות לאחר איבודי היריב, בעוד שגאורגיה – רק 14. זה מעיד על לחץ בהגנה ויכולת להפוך במהירות את טעויות היריב לתוצאה.
סימן חזק נוסף – הספסל. המחליפים האוקראינים השיגו 33 נקודות, ומקסים גרישצ’וק, שהתחיל את המשחק לא בחמישייה הפותחת, השיג דאבל-דאבל: 11 נקודות ו-12 ריבאונדים. הקפטן איגור סושקין היה המוביל בנקודות עבור אוקראינה – 15 נקודות, כולל 3 מתוך 5 לשלוש.
עבור הקבוצה של דמיטרי זבירצ’נקו זה חשוב, כי אליפות אירופה U-20 בדיוויזיה B תתקיים מ-10 עד 19 ביולי 2026 בברטיסלבה. אוקראינה נמצאת בקבוצה B יחד עם אסטוניה, שווייץ, גאורגיה ולוקסמבורג, ולכן המשחק נגד גאורגיה לא היה משחק ידידות מקרי, אלא בדיקה ישירה נגד יריב מאותה אזור טורניר.
ישראל U-20: רמה אחרת של משימה ועניין ביתי בטורניר של יולי
עבור ישראל המשחקים הקרובים עם אוקראינה – גם הם לא פורמליות. נבחרת הנוער הישראלית מתכוננת ל-FIBA U20 EuroBasket 2026 ברשת הראשית, שיתקיים מ-11 עד 19 ביולי בלובליאנה, באולם סטוז’יצה. בטורניר ישתתפו 16 קבוצות, וישראל נכנסה לקבוצה D יחד עם סלובניה, צ’כיה ורומניה.
זהו רמת לחץ שונה לחלוטין. אוקראינה פותרת את המשימה בדיוויזיה B ונלחמת על צמיחה, יציבות ותוצאה בקבוצה שלה. ישראל תשחק ברשת האירופית העליונה, שבה טעויות של שחקנים צעירים נענשות מהר יותר, וכל משחק משפיע מיד על רשת הפלייאוף.
לכן שני משחקי הידידות עם אוקראינה ב-28 וב-29 ביוני חשובים לנבחרת הישראלית לא פחות מאשר לאוקראינית. אוקראינה כבר הראתה שהיא יכולה להגן באגרסיביות, להשיג נקודות לאחר איבודים ולתת תוצאה מהספסל. עבור ישראל זהו מבחן טוב לפני המשחקים נגד סלובניה, צ’כיה ורומניה.
למה זה מעניין במיוחד את האוהדים הישראלים
הקהל הישראלי רגיל לעקוב בקפידה אחרי כדורסל הנוער: U-20 בישראל נתפס לא רק כקטגוריה צעירה, אלא כרזרבה הקרובה של הכדורסל הגדול. בטורנירים כאלה בדרך כלל רואים מי מסוגל לעבור למועדונים הבוגרים, לעמוד בקצב האירופי ולהיות חלק מהנבחרת העתידית.
על רקע זה אוקראינה היא יריב נוח אך לא פשוט לבדיקה. היא נלחמת פיזית, משתמשת בלחץ באופן פעיל וכבר יש לה משחק בקרה רשמי ברגליים. לישראל משחקים כאלה נחוצים כדי לבדוק לא רק את הזריקה וההתקפה, אלא גם את התגובה למגע, ריבאונד, איבודים ונפילות קצרות ברבעים.
בדיוק בגלל זה НАновости — חדשות ישראל | Nikk.Agency רואה את המשחק הזה לא כקו ספורטיבי נפרד, אלא כחלק מהאג’נדה הכללית ישראל–אוקראינה: שתי נבחרות נוער, שני מסלולים לטורניר האירופי ושתי משימות שונות לפני מחזור הכדורסל של יולי.
מה יראו המשחקים של ישראל ואוקראינה ב-28–29 ביוני
לאחר הניצחון על גאורגיה אוקראינה ניגשת למשחקים עם ישראל בטונוס טוב. הקבוצה כבר ראתה מי יכול לקחת אחריות, איך הרוטציה עובדת ואיפה עדיין יש נקודות תורפה. השאלה המרכזית עבור אוקראינה היא האם היא תוכל לשמור על ריכוז לא רק ברבע הראשון והשלישי, אלא לאורך כל המשחק.
עבור ישראל המשחקים האלה יהיו מבחן לפני סביבה טורנירית חזקה יותר. בלובליאנה הישראלים יצטרכו לשחק נגד קבוצות שמהירות יותר להעניש על טעויות, ולכן המשחקים עם אוקראינה יכולים להיות חזרה מועילה: לחץ, ריבאונד, הגנה נגד התקפות מהירות ומשחק נגד קבוצה שיודעת להשיג נקודות לאחר איבודים.
תוצאת המשחק עם גאורגיה:
גאורגיה U-20 — אוקראינה U-20 68:81
לפי רבעים: 14:24, 14:15, 19:26, 21:16
הלאה תשומת הלב עוברת לישראל. אם אוקראינה תאשר את הרמה שהוצגה נגד גאורגיה, הנבחרת הישראלית תקבל מבחן רציני לפני היורובאסקט שלה. ואם ישראל תצליח לכפות קצב ולהגביל את הנקודות המהירות של אוקראינה לאחר איבודים, שני המשחקים האלה יתנו הבנה מדויקת יותר של מוכנות שתי הקבוצות ליולי.
ברוסיה הולך ומתבלט מה שהקרמלין ניסה להסתיר זמן רב מאחורי רטוריקה צבאית, גיוס טלוויזיוני ודיווחים על “יציבות”. המלחמה נגד אוקראינה הופכת לא רק לבעיה חזיתית ומדינית חוץ, אלא גם למכה כלכלית פנימית על האזורים הרוסיים.
לפי נתונים שמביאים פרסומים עסקיים רוסיים בציטוט לדו”ח מבקר המדינה של הפדרציה הרוסית לינואר-מרץ 2026, ברבעון הראשון של השנה הזו נרשם גירעון תקציבי ב-56 “אזורים”. לשם השוואה: ברבעון הראשון של 2025 היו כאלה 46 אזורים, וברבעון הראשון של 2022, לפני שהשלכות המלחמה המלאה החלו להתפשט במהירות בכל המערכת, היו רק 6.
השטחים הכבושים נכללים גם הם בסטטיסטיקה הרוסית
חשוב להבין בנפרד שהמספר 56 מתוך 89 “סובייקטים” ניתן בלוגיקה של הדיווח הרשמי הרוסי. מוסקבה כוללת במערכת זו לא רק את האזורים המוכרים בינלאומית של הפדרציה הרוסית, אלא גם את השטחים הכבושים הזמניים של אוקראינה.
בסטטיסטיקה התקציבית הרוסית הם מופיעים תחת שמות הכיבוש: מה שנקרא “הרפובליקה העממית של דונצק”, מה שנקרא “הרפובליקה העממית של לוהנסק”, מה שנקרא “מחוז זפורוז’יה” ומה שנקרא “מחוז חרסון”. הדיווח הרוסי מתחשב בנפרד בכיבוש קרים וסבסטופול.
לפי נתונים פתוחים לרבעון הראשון של 2026, בין השטחים הללו נרשם הגירעון הגדול ביותר במה שנקרא “דונצק” — כ17.4 מיליארד רובל. במה שנקרא “לוהנסק” הגירעון היה כ9.4 מיליארד רובל, במה שנקרא “מחוז חרסון” — כ4.8 מיליארד רובל. גם בסבסטופול הכבושה נרשם מינוס — כ0.7 מיליארד רובל, בעוד שבקרים הכבושה הנתונים הרוסיים הראו עודף.
כלומר, אפילו בדיווח שלה מוסקבה למעשה מראה: השטחים הכבושים הופכים לא ל”הצטרפות מוצלחת”, אלא לנטל כלכלי נוסף. המלחמה דורשת לא רק הוצאות על החזית, אלא גם תחזוקה מתמדת של השטחים הכבושים, שהקרמלין מנסה לשלב במערכת התקציבית הרוסית.
זה לא רק שורה חשבונאית בדו”ח.
כאשר תקציב אזורי נכנס למינוס, זה אומר שלרשויות המקומיות יש פחות מרחב להוצאות אזרחיות רגילות: תיקון כבישים, מודרניזציה של בתי חולים, תמיכה בבתי ספר, תשתיות ציבוריות, תחבורה, תוכניות חברתיות ופרויקטים מקומיים שקובעים ישירות את איכות החיים.
מדוע המחוז האוטונומי היהודי הפך לפרט חשוב בסיפור הזה
המחוז האוטונומי היהודי ראוי לתשומת לב מיוחדת. לפי תוצאות הרבעון הראשון של 2026, הוא היה במצב הקשה ביותר מבחינת הגירעון היחסי: המינוס היה כ50.5% מההכנסות העצמיות ממסים ולא ממסים.
המלחמה הגיעה לעומק רוסיה: 56 “אזורים” נכנסו למינוס תקציבי – המחוז האוטונומי היהודי היה במצב הקשה ביותר מבחינת הגירעון היחסי – חדשות ישראל
זה לא הגירעון הגדול ביותר ברובלים. באזורים תעשייתיים גדולים החור הכלכלי יכול להיות גדול יותר במספרים מוחלטים. אבל עבור המחוז האוטונומי היהודי הבעיה נראית כואבת במיוחד, כי בסיס ההכנסות העצמי שלו חלש משמעותית. כאשר אזור כזה נכנס למינוס על חצי מההכנסות העצמיות שלו, זה אומר תלות בתמיכה חיצונית, חובות והפצה מתמדת של כסף מלמעלה.
לקהל הישראלי והיהודי יש כאן משמעות נוספת. המחוז האוטונומי היהודי — זה לא רק אחד האזורים במזרח הרחוק של רוסיה. זהו פרויקט סובייטי של אוטונומיה יהודית עם מרכז בבירוביג’אן, שהוצג פעם כאלטרנטיבה לבית הלאומי היהודי. כיום האוכלוסייה היהודית שם מהווה פחות מאחוז אחד, אבל שם האזור עדיין נושא מטען היסטורי וסמלי.
לכן, כניסת המחוז האוטונומי היהודי לרשימת האזורים הבעייתיים ביותר נראית במיוחד. מוסקבה שומרת על השטח הזה במשך עשורים כסמל פוליטי, אבל המספרים התקציביים האמיתיים מראים לא את כוח הסמל, אלא את חולשת המערכת האזורית. מאחורי השם ההיסטורי הרועש עומד אזור דל אוכלוסין ופגיע כלכלית, שגם הוא משלם כעת על המלחמה שהקרמלין התחיל נגד אוקראינה.
זה לא הופך את המשבר התקציבי ל”בעיה יהודית”. לא. זו בעיה ממשלתית רוסית. אבל עבור הקורא בישראל חשוב לראות את הניגוד: אזור שבסיפור הסובייטי נקרא אוטונומיה יהודית, היום נמצא בין השטחים הפגיעים ביותר מול ההשלכות הכלכליות של המלחמה.
מהו המחוז האוטונומי היהודי — בקצרה לקוראים ישראלים
לקורא הישראלי השם המחוז האוטונומי היהודי עשוי להישמע כמו משהו שקשור לאוטונומיה יהודית אמיתית. בפועל זהו אחד הפרויקטים המוזרים והסמליים ביותר של המדיניות הלאומית הסובייטית.
המחוז נמצא במזרח הרחוק, בגבול עם סין, המרכז המנהלי — בירוביג’אן. בשנת 1934 העניקה השלטון הסובייטי למחוז בירוביג’אן מעמד של אוטונומיה יהודית. הפרויקט הוצג כ”אלטרנטיבה סובייטית” לבית הלאומי היהודי, אבל היהודים שם מעולם לא היוו רוב האוכלוסייה. כבר ברגע הקמת האוטונומיה היו שם כ8,000 יהודים מתוך אוכלוסייה כוללת של יותר מ50,000 איש.
החלק הגבוה ביותר של האוכלוסייה היהודית לפי מפקדים נרשם בשנת 1939: 17,695 איש, או 16.2% מאוכלוסיית המחוז. לאחר מכן החלק של היהודים ירד בהדרגה. בשנת 1959 היו שם 14,269 איש — 8.8%, בשנת 1989 — 8,887 איש — 4.1%, בשנת 2002 — 2,327 איש — 1.2%, בשנת 2010 — 1,628 איש — כ1%.
לפי מפקד 2020/2021 נותרו במחוז האוטונומי היהודי רק 837 יהודים, כלומר כ0.6% מהאוכלוסייה. האוכלוסייה הכוללת של המחוז אז הייתה כ150,500 איש.
בקצרה ניתן להראות זאת כך:
שנה
יהודים במחוז האוטונומי היהודי
חלק מהאוכלוסייה
1939
17 695
16,2%
1959
14 269
8,8%
1989
8 887
4,1%
2002
2 327
1,2%
2010
1 628
כ-1%
2020/2021
837
כ-0.6%
לכן, בהקשר של היום, המחוז האוטונומי היהודי הוא יותר סמל היסטורי ופוליטי מאשר מרכז אמיתי של חיים יהודיים. וזה מראה במיוחד שהאזור הזה נמצא במצב הקשה ביותר מבחינת הגירעון התקציבי היחסי: מאחורי השם והסמליקה הסובייטיים עומד אזור דל אוכלוסין, חלש כלכלית, שגם הוא משלם כעת את מחיר המלחמה שהקרמלין התחיל נגד אוקראינה.
מדוע דגל המחוז האוטונומי היהודי דומה לדגל הלהט”ב
דגל המחוז האוטונומי היהודי נראה יוצא דופן עבור אזור רוסי: בד לבן ופס אופקי צר בצבעי הקשת במרכזו. מבחינה חיצונית הוא אכן מזכיר את דגל הלהט”ב, ולכן אצל רבים מהקוראים עולה האסוציאציה הראשונה דווקא עם הסמליקה הקשתית המודרנית.
אבל ההסבר הרשמי לדגל הזה הוא אחר.
הדגל הנוכחי של המחוז האוטונומי היהודי אושר ב27 בנובמבר 1996. הוא מורכב מבד מלבני לבן, שבאמצעו עובר פס משבעה צבעים: אדום, כתום, צהוב, ירוק, תכלת, כחול וסגול. צבעים אלה מתפרשים כקשת — סמל לשלום, תקווה, טוב והתחדשות.
למחוז עם שם יהודי חשובה גם פרט נוסף: המספר שבע מקושר למסורת היהודית ולדמות המנורה, מנורת שבעת הקנים. לכן באופן רשמי הפס הקשת על דגל המחוז האוטונומי היהודי מוסבר לא כסמל פוליטי של הלהט”ב, אלא כהתייחסות לקשת התנ”כית, לשלום ולסמליקה יהודית.
עם זאת, אי אפשר להכחיש את הדמיון החזותי. דגל המחוז האוטונומי היהודי אכן נראה דומה לדגל הקשת של הלהט”ב, אף על פי שהוא אומץ כסמל אזורי של ההרלדיקה הרוסית הפוסט-סובייטית. יש בכך פרדוקס היסטורי נפרד: אזור שנוצר פעם כפרויקט סובייטי של “אוטונומיה יהודית” בבירוביג’אן, היום שומר על השם, המנורה, הדגל הקשת והסמליקה היהודית, אבל האוכלוסייה היהודית האמיתית שם מהווה פחות מאחוז אחד.
לקורא הישראלי פרט זה חשוב לא רק כהסבר על הדגל. הוא מראה את הפער בין הסמלים למציאות: מבחינה חיצונית המחוז האוטונומי היהודי ממשיך להשתמש בדימויים יהודיים ותנ”כיים, אבל למעשה נשאר אזור דל אוכלוסין במזרח הרחוק של רוסיה, שכעת נמצא גם בין הפגיעים ביותר מבחינת הגירעון התקציבי.
מה מראה המספר 56 אזורים
העובדה המרכזית בסיפור הזה היא לא הגירעון עצמו, אלא מהירות התפשטותו.
במשך ארבע שנות מלחמה מספר האזורים הרוסיים שמדווחים על גירעון תקציבי ברבעון הראשון גדל כמעט פי עשרה. בשנת 2022 דובר על כמה שטחים. בשנת 2026 — כבר על רוב האזורים, אם מסתכלים על המערכת הרוסית ללא הוויטרינה הפוליטית וההצהרות הרשמיות על “חוזק הכלכלה”.
לפי פרסומים רוסיים בציטוט למבקר המדינה, הגירעון הכולל של האזורים שנכנסו למינוס התקרב ל294 מיליארד רובל. עם זאת, התקציבים האזוריים המאוחדים עדיין שמרו על עודף, אך הוא הצטמצם באופן חד בהשוואה לשנים קודמות.
זה מה שחשוב להבין. המערכת עדיין לא קרסה, אבל רזרבת החוזק שלה מתמעטת במהירות. הבעיה כבר לא נראית ככשל מקומי באזור אחד או שניים חלשים. היא הופכת למגמה כללית.
המצב הקשה במיוחד, לפי הנתונים שפורסמו, נרשם במחוז האוטונומי היהודי, מחוז קמרובו, מחוז וולוגדה ורפובליקת קומי. באזורים אלה הגירעון בולט במיוחד ביחס להכנסות העצמיות ממסים ולא ממסים.
לקורא הישראלי יש כאן פרט נוסף. המחוז האוטונומי היהודי נשאר זמן רב יותר כסמל היסטורי-פוליטי של הפרויקט הסובייטי מאשר כמרכז אמיתי של חיים יהודיים. אבל עצם העובדה שהוא נמצא בין האזורים עם המצב התקציבי הקשה ביותר מראה: המשבר לא בוחר רק מרכזים תעשייתיים גדולים או רק פריפריה ענייה. הוא מתפשט על כל מפת רוסיה.
מדוע האזורים נכנסים למינוס
הסיבה לא מסתכמת בשורה אחת.
הכלכלה הרוסית חווה בו זמנית מספר עומסים.
ראשית, המלחמה דורשת הוצאות עצומות על הצבא, ייצור נשק, המערכת הביטחונית, לוגיסטיקה, תשלומים לחיילים, מגויסים ומשפחות ההרוגים.
שנית, המרכז הפדרלי מפנה יותר ויותר משאבים לכיוון הצבאי והתחומים הקשורים אליו.
שלישית, האזורים מקבלים התחייבויות נוספות. הם נאלצים להשתתף בתשלומים, לתמוך בקמפיינים גיוסיים, לכסות את ההשלכות החברתיות של הגיוס, לממן פרויקטים תשתיתיים ו”חסותיים” נפרדים בשטחים הכבושים הזמניים של אוקראינה.
במקביל, החלק ההכנסות של התקציבים האזוריים גם הוא הופך לפחות יציב. מקורות עסקיים רוסיים מציינים ירידה בהכנסות ממס רווח, במיוחד באזורים הקשורים לכרייה, מתכות, יצוא ותעשייה. סנקציות, שינוי לוגיסטי, תלות בהזמנות צבאיות והטיית הכלכלה לכיוון המגזר הביטחוני יוצרים מצב שבו ענפים מסוימים מקבלים כסף, והכלכלה האזרחית מאבדת בהדרגה את האיזון.
כך נוצרת מלכודת צבאית טיפוסית: המדינה עדיין יכולה להראות צמיחה של מדדים מסוימים בזכות הוצאות ביטחוניות, אבל איכות הצמיחה הזו הופכת למסוכנת. הכסף הולך לייצור מלחמה, ולא לפיתוח חיים אזרחיים נורמליים.
נאנווסטי — חדשות ישראל בוחנת את הנושא הזה לא כחשבונאות פנימית רוסית, אלא כחלק מתמונה רחבה יותר. רוסיה ממשיכה להיות גורם במלחמה נגד אוקראינה, ביחסים עם איראן, באנרגיה, בביטחון בינלאומי. לכן השאלה כמה זמן המערכת הרוסית מסוגלת לממן את המלחמה בלי להרוס את המנגנונים הפנימיים חשובה גם לישראל.
על מה משלמת העומק הרוסי
תושב רגיל של אזור רוסי רואה לעיתים רחוקות את הגירעון התקציבי ישירות. הוא לא מקבל מכתב עם הנוסח: “בית החולים שלך לא ישודרג בגלל המלחמה”. אבל ההשלכות מופיעות אחרת.
בהתחלה נדחה תיקון הכביש.
אחר כך מצטמצמות תוכניות הפיתוח המקומיות.
לאחר מכן בית החולים מקבל פחות כסף לציוד, בית הספר — לתיקון, העירייה — לתשתיות ציבוריות. במקום כלשהו מפסיקים לחדש את התחבורה הציבורית. במקום כלשהו החוב האזורי גדל. במקום כלשהו הרשויות מתחילות לחסוך במה שלא נותן אפקט פוליטי מיידי, אבל קובע את חיי האנשים בעוד שנה, שלוש או חמש שנים.
כך נכנסת המלחמה לשגרה.
לא רק דרך הודעות על נפגעים, גיוס ותעמולה. היא נכנסת דרך כבישים שבורים, תורים במרפאות, תוכניות סגורות, תשתיות שחוקות, הידרדרות בחינוך והרס איטי של מה שאמור היה לשרת חיים שלווים.
עבור הקרמלין המלחמה נשארת שאלה של יוקרה אימפריאלית ושליטה. עבור תושבי האזורים היא הופכת בהדרגה לשאלה של איכות המים, זמינות הרופא, מצב בית הספר והיכולת לנסוע בכביש תקין.
מדוע זה חשוב לאוקראינה ולישראל
לאוקראינה הנתונים הללו מראים שהמלחמה אכן מתישה את המערכת הרוסית, גם אם זה לא קורה במהירות שהיינו רוצים. מוסקבה יכולה להמשיך בלחץ הצבאי, להגדיל את ייצור הנשק ולהחזיק את החזית, אבל מחיר הקורס הזה מועבר יותר ויותר לתוך המדינה.
רוסיה לא מבודדת מהמזרח התיכון. היא קשורה לאיראן, שומרת על השפעה באזור, משתתפת במשחקים דיפלומטיים בינלאומיים ומנסה להשתמש בסכסוכים סביב ישראל כחלק מהמדיניות האנטי-מערבית שלה. לכן היציבות הכלכלית של רוסיה — זו לא רק נושא אוקראיני. זו שאלה של כמה משאבים מוסקבה תוכל להשקיע בבריתות, לחץ, תעמולה, תמיכה צבאית בשותפים וערעור יציבות באזורים שכנים.
אבל כאן יש ניואנס חשוב. בעיות תקציביות של האזורים לא אומרות שרוסיה תפסיק את המלחמה מחר. מערכות אוטוריטריות לעיתים קרובות מסוגלות להפיץ את הכאב למטה לאורך זמן: מהמרכז לאזורים, מהאליטות לאוכלוסייה, מהתקציב הצבאי לתוכניות אזרחיות.
במילים אחרות, הקרמלין יכול להמשיך במלחמה, תוך כדי החמרת חיי האזרחים שלו. עבור מערכת כזו זה לא סתירה, אלא מודל עבודה.
מה יהיה הלאה
אם המגמה תימשך, האזורים הרוסיים יעמדו בפני בחירה בין חובות, צמצום הוצאות ותלות מלאה במרכז הפדרלי. והמרכז הפדרלי, בתורו, יבחר יותר ויותר בין מלחמה לפיתוח אזרחי.
בינתיים, העדיפות ברורה.
הכסף הולך לשם, שם הם עוזרים להמשיך במלחמה, להחזיק את המערכת הביטחונית ולהראות “עוצמה” חיצונית. והתשתית האזרחית נשארת ברקע. זה אולי לא נראה כמו קריסה חדה, אבל תהליכים כאלה לעיתים קרובות יוצרים התדרדרות עמוקה — איטית, לא תמיד נראית בשנה הראשונה, אבל קשה לשיקום.
נאנווסטי — חדשות ישראל תמשיך לעקוב אחרי הנושא הזה, כי ההתשה הכלכלית של רוסיה קשורה ישירות למלחמה נגד אוקראינה ולמאזן הכוחות באזורים החשובים לביטחון הישראלי.
המסקנה העיקרית פשוטה: המלחמה שהקרמלין מוכר לרוסים כמאבק על גדולה, חוזרת אליהם יותר ויותר בצורת מינוס תקציבי. לא בסיסמאות טלוויזיוניות, אלא בהוצאות האמיתיות של האזורים, בתוכניות המצומצמות, בתשתיות השחוקות ובחיי היומיום של העומק הרוסי.
וככל שהמלחמה נמשכת, כך יהיה קשה יותר להסתיר את מחירה האמיתי.
ב-20 ביוני 2026 ולדימיר זלנסקי עשה מחווה שקשה לקרוא לה תגובה דיפלומטית רגילה.
לאחר החלטת נשיא פולין קרול נברוצקי לשלול ממנו את עיטור הנשר הלבן – העיטור הלאומי הגבוה ביותר של פולין – נשיא אוקראינה הודיע כי שלח את העיטור בחזרה לנשיא הפולני.
בתמונה שפורסמה נראה שטר בינלאומי של “נובה פוסטה”. בו מצוינים משלוח מאוקראינה, העיר קייב, והכיוון לפולין – ורשה, לכתובת Kancelaria Prezydenta, ul. Wiejska 10. הנמען מצוין כ-Karol Nawrocki, ובתיאור החבילה מופיעה הנוסחה “Medals and other awards” – “מדליות ופרסים אחרים”. בחלק הימני של הטופס נראה גם סוג המשלוח “Parcel / Посилка” והמשקל 3.05 ק”ג. חלק מהנתונים האישיים ומספר השטר בתמונה שפורסמה מוסתרים או לא קריאים.
אבל המשמעות של הצעד הזה רחבה הרבה יותר מאשר ויכוח על עיטור, פרוטוקול או עלבון אישי.
מדובר בהתנגשות כואבת של זיכרון, מלחמה ופוליטיקה.
עבור פולין, הנושא של UPA, וולין ומזרח גליציה נותר אחד מהטראומות ההיסטוריות הכבדות ביותר של המאה ה-20. עבור אוקראינה, שכבר חמש שנים נלחמת באופן מלא נגד רוסיה, סמלי המדינה של ההתנגדות הפכו לחלק מזהות צבאית ומאבק לעצמאות.
זלנסקי שלח בחזרה לנשיא הפולני את עיטור הנשר הלבן דרך ‘נובה פוסטה’: מדוע הוויכוח על העבר הפך לשאלה של מלחמה
דווקא בנקודה זו נוצר משבר חדש בין קייב לוורשה – שתי מדינות, שהברית ביניהן לאחר 24 בפברואר 2022 הפכה לאחד הגורמים המרכזיים לביטחון האירופי.
העיטור, שבקייב נחשב כפרס לעם האוקראיני
ב-5 באפריל 2023 ולדימיר זלנסקי היה בביקור רשמי בורשה. אז נשיא פולין אנדז’יי דודה העניק לו את עיטור הנשר הלבן – העיטור הלאומי הגבוה ביותר של רפובליקת פולין.
באותו רגע זה נראה כסמל חזק לאחדות פולנית-אוקראינית.
פולין הייתה אחת המדינות שמהימים הראשונים של הפלישה המלאה של רוסיה פתחה את דלתותיה למיליוני אוקראינים, הפכה למסדרון הלוגיסטי הראשי לעזרה לאוקראינה וברמת החברה הראתה סולידריות נדירה עם העם השכן.
לכן בקייב ראו את העיטור לא רק כפרס אישי לזלנסקי. בהבנה האוקראינית זה היה סימן של כבוד לעם האוקראיני, לצבא האוקראיני, למיליוני אנשים שנמצאו בחזית המלחמה נגד התוקפנות הרוסית.
זה בדיוק מה שזלנסקי הדגיש בהצהרתו ב-20 ביוני 2026.
הוא כתב שאוקראינה חשבה: בשנת 2023 עיטור הנשר הלבן היה מיועד לא רק לנשיא, אלא לעם האוקראיני ולצבא האוקראיני. לאחר החלטת הצד הפולני זלנסקי הודיע כי שלח את העיטור לנשיא פולין.
זה לא היה רק פורמליות. זו הייתה תגובה פוליטית: אם סמל הכבוד להתנגדות האוקראינית כעת נבחן מחדש, אוקראינה לא תחזיק בעיטור עצמו.
מדוע פולין הגיבה בחריפות
הסיבה הישירה לסכסוך הייתה החלטת אוקראינה להעניק לאחת היחידות הצבאיות שם כבוד הקשור לצבא המורדים האוקראיני.
עבור הצד האוקראיני, ההחלטה הזו משתלבת בלוגיקה של שחזור המסורת הצבאית הלאומית והתנגדות למדיניות האימפריאלית הרוסית. במיוחד עכשיו, כאשר רוסיה מנהלת נגד אוקראינה מלחמה לא רק על שטחים, אלא גם על זכותם של האוקראינים להיסטוריה, לשפה, לזיכרון ולמדינה משלהם.
אבל עבור פולין, שם הקשור ל-UPA נשמע אחרת.
בזיכרון ההיסטורי הפולני, UPA קשור בראש ובראשונה לרציחות המוניות של האוכלוסייה הפולנית בוולין ובמזרח גליציה בשנות מלחמת העולם השנייה. הפרלמנט הפולני הכיר באירועים אלה כרצח עם. עבור חלק ניכר מהחברה הפולנית זה לא ויכוח ארכיוני של היסטוריונים, אלא טראומה לאומית שלא נרפאה.
זו הסיבה שההחלטה של קייב עוררה תגובה קשה בוורשה.
נשיא פולין קרול נברוצקי הודיע על שלילת עיטור הנשר הלבן מזלנסקי. עם זאת, הצד הפולני הדגיש כי החלטה כזו אינה אומרת שפולין מסרבת לתמוך באוקראינה במלחמה נגד רוסיה.
אבל בקייב ראו את הצעד הזה אחרת – כמכה לסמל הכבוד לעם האוקראיני ברגע שאוקראינה ממשיכה להגן על עצמה מפני התוקפנות הרוסית.
זיכרון שלא ניתן לבטל ומלחמה שלא ניתן להפסיד
בסכסוך הזה יש שתי אמיתות שלא ניתן פשוט למחוק.
לפולין יש זכות לזיכרון על קורבנותיה. כל שיחה על וולין, מזרח גליציה והטרגדיות של שנות ה-40 לא יכולה להיות מצומצמת לסיסמה פוליטית. היו שם אנשים שנרצחו, משפחות שנהרסו, כפרים שנחרבו, טראומה שהועברה מדור לדור.
גם לאוקראינה יש זכות לזיכרון ההיסטורי שלה. במיוחד עכשיו, כאשר רוסיה מנסה להציג את המדינה האוקראינית כ”טעות היסטורית”, וכל מסורת אוקראינית עצמאית – כאיום.
הבעיה היא שהוויכוח הזה התפתח לא בזמן שלום.
הוא התרחש ברגע שאוקראינה ממשיכה במלחמה נגד רוסיה. ופולין נותרה אחת המדינות המרכזיות, שבלעדיהן התמיכה האירופית באוקראינה הייתה הרבה יותר חלשה.
לכן ההחלטה על עיטור הנשר הלבן הפכה לא רק לשאלה של זיכרון. היא הפכה לשאלה של ביטחון.
וכאן עולה הסיכון העיקרי: הכאב ההיסטורי יכול להיות מנוצל כך שהמנצחת תהיה לא פולין ולא אוקראינה, אלא רוסיה.
עבור מוסקבה כל סכסוך בין קייב לוורשה הוא מתנה. ככל שיותר חשדות בין בעלי הברית, ככל שהעלבונות ההדדיים חזקים יותר, ככל שההאשמות נשמעות חזקות יותר, כך קל יותר לתעמולה הרוסית לומר: “אוקראינה מאבדת תמיכה”, “אירופה מפולגת”, “השכנים עייפים מקייב”.
זו הסיבה שהוויכוח הזה מסוכן לא רק רגשית, אלא גם אסטרטגית.
זלנסקי הגיב לא בפירוק, אלא בהחזרת הסמל
הצהרתו של זלנסקי מ-20 ביוני 2026 נכתבה בזהירות רבה.
הוא לא תקף את העם הפולני. לא דיבר על פירוק. לא הטיל ספק במשמעות העזרה הפולנית לאוקראינה.
להפך, זלנסקי הדגיש במיוחד את תודתו לעם הפולני על התמיכה והשת”פ, שמשחקים תפקיד משמעותי במאבק של אוקראינה לעצמאות. הוא גם כתב שהשת”פ בין המדינות והעמים באזור הוא אחד מהערבויות לביטחון – גם עבור האוקראינים וגם עבור המדינות השכנות.
אבל לאחר מכן נשמע האות הפוליטי החזק ביותר.
זלנסקי הזכיר שעיטור הנשר הלבן היסטורית נשאר אצל דמויות שונות, כולל יקטרינה השנייה, בניטו מוסוליני וגרהרד שרדר. ואם סמל כזה יכול להישאר אצלם, אבל לא יכול להישאר אצל נשיא אוקראינה בזמן מלחמה נגד רוסיה, קייב לא תתווכח.
אוקראינה פשוט מחזירה את העיטור.
זה מהלך דיפלומטי חזק מאוד. זלנסקי לא מבקש לשקול מחדש את ההחלטה. לא מתמקח על העיטור. לא מוכיח שמגיע לו אישית.
הוא מעביר את השאלה לרמה אחרת: אם בפולין חושבים שנשיא אוקראיני לא צריך להחזיק יותר בעיטור הזה, אז אוקראינה תחזיר אותו – אבל יחד עם זאת תעלה את השאלה איך פולין מעריכה היום את גבורת העם האוקראיני והצבא האוקראיני.
במובן הזה העיטור הפך לא לסמל, אלא למראה.
בתוך פולין גם אין קו אחיד
חשוב להבין: פולין בשאלה הזו לא מדברת בקול אחד.
הנשיא קרול נברוצקי נקט בעמדה נוקשה. החלטתו נשענת על נושא היסטורי כואב, שבאמת חשוב לחברה הפולנית.
אבל ראש הממשלה דונלד טוסק קרא לריסון והזהיר שהסכסוך בין פולין לאוקראינה מועיל לרוסיה. זהו רגע עקרוני.
ורשה היום מוצאת את עצמה בין שתי משימות.
מצד אחד, המדינה הפולנית לא יכולה להתעלם מהזיכרון על אזרחיה שנהרגו בטרגדיות המאה ה-20. מצד שני – פולין לא יכולה להרשות לעצמה שהוויכוח ההיסטורי יהרוס את השותפות האסטרטגית עם אוקראינה ברגע שרוסיה נותרה האיום המרכזי לאזור.
זו הסיבה שהמשבר הזה יהיה מבחן לא רק לקייב, אלא גם לפוליטיקה הפולנית.
מה זה אומר עבור ישראל
עבור הקהל הישראלי הסיפור הזה חשוב לא פחות ממה שהוא עשוי להיראות במבט ראשון.
ישראל יודעת היטב שזיכרון היסטורי אינו משני. זיכרון על קורבנות, מלחמות, רצח עם, גירוש וטראומה לאומית יכול לקבוע מדיניות במשך דורות. אי אפשר פשוט לומר לחברה: “שכחו את העבר, כי עכשיו יש שאלות חשובות יותר”.
אבל ישראל גם יודעת דבר אחר: הזיכרון יכול להפוך לנשק בידיהם של אלה שרוצים לפלג את בעלי הברית.
במזרח התיכון העבר משמש כל הזמן בסכסוכים עכשוויים. סמלים, תאריכים, שמות, אנדרטאות, מפות ונוסחאות יכולים להפוך לא רק לשאלה של היסטוריה, אלא לחלק מהמאבק הפוליטי.
אותו דבר קורה עכשיו באירופה.
הוויכוח הפולני-אוקראיני סביב UPA – זה לא רק ויכוח על העבר. זו בדיקה של יכולת בעלי הברית לשמור על אחדות אסטרטגית ברגע שרוסיה פועלת נגדם.
עבור ישראל יש כאן לקח חשוב: זיכרון מדיני דורש כבוד, אבל בתנאי מלחמה כל החלטה פוליטית צריכה להיבחן גם בשאלה – למי היא עוזרת היום.
אם התוצאה היא החלשת בעלי הברית מול תוקפן, אז אפילו צעד מובן מוסרית יכול להיות בעל השלכות מסוכנות.
מדוע אסור לתת את המשבר הזה לרוסיה
אוקראינה ופולין חשובות מדי זו לזו כדי לאפשר למוסקבה להפוך את הכאב ההיסטורי לקרע מודרני.
פולין הייתה ונשארה אחת השותפות המרכזיות של אוקראינה. אוקראינה, בתורה, עוצרת את רוסיה לא רק בגבולותיה, אלא גם באגף המזרחי של אירופה. אם אוקראינה תפסיד, פולין תמצא את עצמה במערכת איומים שונה לחלוטין.
זו הסיבה שזלנסקי בהצהרתו השאיר את הדלת פתוחה.
הוא כתב שאוקראינה תהיה פתוחה לכל הפורמטים המהותיים של אינטראקציה עם פולין, כדי למנוע אי הבנות של דפי העבר המורכבים והכואבים ולהבטיח כבוד הולם לכל הקורבנות החפים מפשע של המאה ה-20.
זו פסקה חשובה.
אוקראינה לא אומרת: “העבר לא חשוב”. אוקראינה אומרת: “צריך לדון בעבר כך שלא נפסיד את ההווה”.
וזה, אולי, המשמעות העיקרית של כל הסיפור.
העיטור הוחזר, אבל השאלה נותרה
זלנסקי החזיר לפולין לא רק עיטור מדיני.
הוא החזיר לפולין את השאלה: איך לשלב את הזיכרון על טרגדיות העבר עם הצורך למנוע את תבוסת אירופה במלחמת ההווה.
לפולין יש זכות להגן על זיכרון קורבנותיה. לאוקראינה יש זכות להגן על כבוד עמה וצבאה. אבל שתי המדינות היום עומדות מול איום שלא נעלם ולא נחלש.
האיום הזה – רוסיה.
ואם הוויכוח ההיסטורי בין קייב לוורשה יהפוך לקרע פוליטי, לא הזיכרון ינצח, לא הצדק ולא אירופה. תנצח מוסקבה.
לכן גורל עיטור הנשר הלבן בסיפור הזה – רק סמל חיצוני. השאלה האמיתית עמוקה יותר: האם אוקראינה ופולין יוכלו לדבר על הדפים הכואבים ביותר של העבר כך שלא יהרסו את העתיד המשותף.
עבור אירופה זה כבר לא ויכוח על טקסים. זו בדיקה על היכולת להבחין בין כאב היסטורי לטעות אסטרטגית.
ועבור ישראל, שמבינה היטב את מחיר הזיכרון ואת מחיר הביטחון, זה עוד תזכורת: אי אפשר לבטל את העבר, אבל אי אפשר לאפשר לאויב להשתמש בו כדי להביס את אלה שעומדים היום נגד התוקפנות.
התעופה האזרחית בזמן מלחמה תמיד נמצאת בין שתי מציאויות: הצורך של המדינה לשמור על קשר עם העולם והחובה לא לסכן את חיי הנוסעים. אבל הניסיון העולמי מראה: אין כלל אחיד. מדינות מסוימות סוגרות את השמיים מיד לאחר תחילת פעולות האיבה, אחרות ממשיכות את פעילות שדות התעופה גם בתקופות של התקפות טילים, אם הן סבורות שהאיומים ניתנים לניהול.
לקהל הישראלי הנושא הזה מובן במיוחד. ישראל חיה שנים רבות בתנאי איומים מהאוויר, אך נמל התעופה בן-גוריון לעיתים קרובות נשאר שערי העבודה של המדינה. אוקראינה לאחר 24 בפברואר 2022 הלכה בדרך אחרת וסגרה לחלוטין את המרחב האווירי לטיסות אזרחיות. במבט ראשון ההבדל נראה מוזר, אך בפועל הוא מוסבר בהיקף המלחמה, הגיאוגרפיה, מערכות ההגנה, הביטוח והנכונות של חברות התעופה לקחת סיכונים.
מי באמת מחליט אם לסגור את השמיים
טעות נפוצה היא שההחלטה על סגירת המרחב האווירי מתקבלת על ידי הארגון הבינלאומי לתעופה אזרחית ICAO. בפועל האחריות העיקרית מוטלת על המדינה ששולטת בשמיים שלה.
דווקא הרשויות הלאומיות לתעופה מוציאות הודעות NOTAM. דרכן מוטלות הגבלות, איסורים חלקיים או סגירה מוחלטת של המרחב האווירי לטיסות אזרחיות. החלטות כאלה מתקבלות לא רק מסיבות פוליטיות, אלא בראש ובראשונה מתוך הערכת האיומים למטוסים, לצוותים ולנוסעים.
עם זאת, ההחלטה הממשלתית אינה הגורם היחיד. את עמדותיהם מפרסמים EASA, FAA ורגולטורים אחרים. חברות הביטוח פועלות בנפרד: אם הן מסרבות לכסות טיסות מעל שטח מסוכן, חברת התעופה למעשה מאבדת את האפשרות לטוס לשם, גם אם שדה התעופה פתוח פורמלית.
יש עוד רמה – ההחלטה של המובילים עצמם. חברת תעופה בינלאומית יכולה לבטל טיסות למדינה או לאזור אם היא סבורה שהסיכון גבוה מדי עבור אחריותה, המוניטין והתחייבויות הביטוח שלה.
אוקראינה: סגירה מוחלטת לאחר 24 בפברואר 2022
אוקראינה סגרה לחלוטין את המרחב האווירי לתעופה אזרחית ביום תחילת הפלישה הרוסית המלאה – 24 בפברואר 2022. עבור אירופה של המאה ה-21 זו הייתה החלטה חסרת תקדים: מדינה גדולה עם רשת שדות תעופה מפותחת נעלמה למעשה ממפת התעופה האזרחית.
הסיבה הייתה ישירה וקשה. רוסיה החלה להכות בכל שטח אוקראינה, תוך שימוש בטילים קרקעיים ובליסטיים, תעופה קרבית, מל”טים ואמצעי לוחמה אלקטרונית. במצב כזה לא ניתן היה להבטיח שמטוס אזרחי לא ימצא את עצמו באזור הפגיעה או לא יהפוך לקורבן של טעות במערכת ההגנה האווירית.
גם אם שדות תעופה מסוימים היו יכולים טכנית לקבל מטוסים, בעיית הביטוח הייתה הופכת כמעט בלתי עבירה. חברות הביטוח הבינלאומיות סירבו במהירות לכסות טיסות מעל אוקראינה. ללא כיסוי כזה, טיסות סדירות של חברות תעופה גדולות אינן אפשריות.
לישראל זו השוואה חשובה, כי אוקראינה מתמודדת לא עם הפגזות מקומיות של אזור אחד, אלא עם איום על כל שטח המדינה. טילים ומל”טים יכולים לטוס מכיוונים שונים, והמדינה עצמה גדולה בהרבה מישראל בשטח.
המודל הישראלי: פעילות שדות תעופה בסיכון נשלט
ישראל מציגה גישה אחרת. למרות הפגזות הטילים מצד חמאס, חיזבאללה או איראן, נמל התעופה הבינלאומי בן-גוריון במקרים רבים ממשיך לפעול.
כאשר מוכרזת אזעקת אוויר או מתעורר איום מיידי, הטיסות עשויות להיעצר זמנית. מטוסים מועברים לאזורי המתנה, עיכובים בהמראות או מנותבים לשדות תעופה חלופיים. לאחר הפחתת הסכנה, פעילות שדה התעופה לעיתים קרובות מתחדשת די מהר – לפעמים תוך עשרות דקות.
מצב כזה אפשרי לא כי אין סיכון. הוא קיים כי לישראל יש שטח קומפקטי, ניהול צפוף של תנועת האוויר ומערכת הגנה רב-שכבתית נגד טילים. היא כוללת את כיפת ברזל, קלע דוד, חץ-2 וחץ-3.
אבל גם המודל הישראלי לא נותן הגנה מלאה מהחלטות השוק. במהלך הסלמות רבות חברות תעופה זרות מבטלות בעצמן טיסות לישראל או משהות את הטיסות למספר ימים ושבועות. עבור הנוסעים זה נראה כמו כאוס, אבל עבור המובילים זו תגובה סטנדרטית לעליית האיום.
בנושאים כאלה חשוב במיוחד להסביר לא רק את עצם ביטול הטיסות, אלא גם את ההיגיון של ההחלטות, כי עבור תושבי ישראל התעופה אינה ענף מופשט, אלא שאלה של קשר עם משפחות, עסקים, טיפול, לימודים ונתיבי פינוי. לכן חדשות ישראל – Nikk.Agency בוחנת נושאים כאלה דרך הפריזמה הישראלית המעשית: מה קורה, מדוע זה משפיע על אנשים ואילו סיכונים עומדים מאחורי הניסוחים היבשים של התעופה.
ישראל ואיראן: כאשר נסגר לא רק שדה תעופה אחד, אלא אזור שלם
במהלך עימות צבאי ישיר בין ישראל לאיראן המצב הפך להרבה יותר מסובך. סגירה או הגבלת טיסות השפיעה לא רק על ישראל, אלא גם על איראן, עיראק, ירדן, וכן על חלק מהמרחב האווירי של מדינות המפרץ הפרסי.
עבור התעופה הבינלאומית זה מיד הופך לבעיה אזורית. יש צורך לשנות את המסלולים בין אירופה לאסיה, המטוסים עוברים דרומה או צפונה יותר, זמן הטיסה מתארך, ההוצאות על דלק, צוותים ותחזוקה עולות.
טיסות רבות מתחילות לעקוף את האזור המסוכן דרך ערב הסעודית, מצרים או מרכז אסיה. עבור הנוסע זה יכול להיות עיכוב, ביטול, מעבר דרך מדינה אחרת או התייקרות ניכרת של הכרטיסים. עבור חברת התעופה – זו שאלה של בטיחות, ביטוח והוצאות תפעוליות.
מלחמות אחרות: יוגוסלביה, עיראק, סוריה והלקחים מהאסונות
הניסיון של יוגוסלביה מראה שבמהלך מבצע צבאי רחב היקף התעופה האזרחית יכולה להיעצר כמעט לחלוטין. בשנת 1999, כאשר נאט”ו ביצעה מבצע נגד יוגוסלביה, המרחב האווירי של המדינה נסגר למעשה בשל התקפות אינטנסיביות על התשתית הצבאית.
הטיסות האזרחיות הופסקו כמעט לשלושה חודשים. הקשר האווירי הבינלאומי נעלם עד לסיום השלב הפעיל של פעולות האיבה, כי היה כמעט בלתי אפשרי להפריד בין הסיכונים הצבאיים והאזרחיים במצב כזה.
עיראק וסוריה: שיקום חלקי אינו אומר בטיחות מלאה
עיראק גם סגרה מספר פעמים את המרחב האווירי במהלך מלחמת המפרץ והקמפיינים הצבאיים הבאים. לאחר סיום פעולות האיבה הפעילות, הטיסות חזרו בהדרגה ולא בכל מקום. מעל אזורים מסוימים התנועה יכלה להתחדש, מעל אחרים נשמרו הגבלות או אזורים ללא טיסה, שנשלטו על ידי כוחות בינלאומיים.
סוריה הפכה לדוגמה מסובכת עוד יותר. למרות מלחמת האזרחים המתמשכת, נמל התעופה הבינלאומי של דמשק המשיך לפעול חלק ניכר מהזמן. אבל לאחר התקפות על התשתית, שדה התעופה הפסיק את פעילותו זמנית מספר פעמים, וחברות התעופה ביטלו טיסות או שינו מסלולים.
הניסיון הזה מראה: שדה תעופה שעובד פורמלית עדיין לא אומר סביבה תעופתית נורמלית. חשובים לא רק המסלול והפקחים, אלא גם חיזוי האיומים, אמון המובילים, הביטוח והבטחות הבטיחות הבינלאומיות.
MH17 ו-PS752: טרגדיות ששינו את הגישה לטיסות מעל אזורי מלחמה
שתי אסונות השפיעו במיוחד על התעופה העולמית.
ביולי 2014 הופל מעל דונבאס טיסה MH17 של Malaysia Airlines. כל 298 האנשים על הסיפון נהרגו. לאחר הטרגדיה הזו חברות התעופה והרגולטורים החלו להעריך את הסיכונים בצורה הרבה יותר מחמירה גם במקומות שבהם פעולות האיבה לא מתנהלות בכל המדינה, אלא באזור מסוים.
בינואר 2020 הופלה טיסה PS752 של “אוקראינה אינטרנשיונל איירליינס”. המטוס נפגע על ידי מערכת ההגנה האווירית האיראנית לאחר התקפות טילים על בסיסים אמריקאיים. 176 אנשים נהרגו.
שתי הטרגדיות הראו שהסכנה העיקרית באזורי קונפליקט אינה רק התקפה מכוונת. מטוס אזרחי יכול להפוך לקורבן של טעות, זיהוי שגוי, כאוס במערכת הניהול או חוסר תיאום בין השירותים הצבאיים והאזרחיים.
האם אוקראינה יכולה לפתוח את השמיים עד סוף המלחמה
תיאורטית אוקראינה יכולה לשקול פתיחה חלקית של שדות תעופה מסוימים עד לסיום המלחמה המלא. לשם כך יש צורך במסדרונות אוויריים מוגנים, כיסוי הגנה אווירית חזק, הבטחות בינלאומיות, נכונות של חברות הביטוח והסכמה של חברות התעופה.
אבל בין המצב האוקראיני והישראלי נשאר הבדל עקרוני. ישראל היא מדינה קומפקטית עם מערכת הגנה צפופה מאוד וזמן תגובה קצר. אוקראינה היא אחת המדינות הגדולות באירופה, שבה האיום יכול להופיע באזורים שונים ומכיוונים שונים.
בנוסף, ההתקפות הרוסיות על התשתית האוקראינית נמשכות לא כהפגזות אפיזודיות, אלא כפרקטיקה צבאית מערכתית. זה הופך כל הבטחה לתעופה אזרחית למורכבת ביותר.
כל עוד חברות הביטוח הבינלאומיות לא יהיו מוכנות לכסות טיסות מעל אוקראינה, וחברות התעופה לא יראו רמת בטיחות מקובלת, השיקום המלא של טיסות סדירות יישאר בלתי סביר. גם שדה תעופה מוכן טכנית לא פותר את השאלה בעצמו.
המסקנה העיקרית פשוטה: התעופה האזרחית בזמן מלחמה חיה לא לפי כלל אוניברסלי אחד. ישראל יכולה לשמור על פעילות שדות התעופה ברמת איום נשלטת והגנה חזקה נגד טילים. אוקראינה סגרה את השמיים בשל היקף התוקפנות הרוסית, חוסר היכולת לחזות את ההתקפות והיכולת להבטיח את בטיחות הנוסעים.
הניסיון העולמי של יוגוסלביה, עיראק, סוריה, ישראל ואוקראינה מראה שההחלטה תמיד תלויה בשילוב של גורמים: המצב הצבאי, הגיאוגרפיה, ההגנה האווירית, הביטוח, אמון חברות התעופה והערכת הסיכון. לאחר סיום השלב הפעיל של המלחמה, התעופה האזרחית יכולה להשתקם די מהר, אבל רק כאשר הבטיחות מפסיקה להיות הבטחה פוליטית והופכת למערכת עבודה אמיתית.
רוסיה מתכוננת להטמעה רחבה של הרובל הדיגיטלי. באופן רשמי זה מוצג כ”מודרניזציה של מערכת הכספים, נוחות לאזרחים, תשלומים מהירים וחשבונות מדינה יעילים יותר”. במבט ראשון, מדובר בעדכון טכני: היו כסף מזומן, היו כספים ללא מזומן בחשבונות בנק, ועכשיו מופיעה צורה נוספת – דיגיטלית.
אבל מאחורי הניסוחים הפיננסיים השקטים מסתתרת שאלה הרבה יותר רצינית. מה יקרה אם המדינה תקבל את היכולת לא רק להנפיק כסף, אלא גם לקבוע כיצד בדיוק אדם יכול להשתמש בו?
לרוסיה השאלה הזו כבר אינה תיאוריה.
פרויקט הרובל הדיגיטלי עבר מספר שלבים. בדצמבר 2021 בנק רוסיה יצר אבטיפוס לפלטפורמת הרובל הדיגיטלי. בשנת 2022 נערכו בדיקות לאבטיפוס והכנת חקיקה. באוגוסט 2023 החלה הפיילוט של פעולות עם רובלים דיגיטליים אמיתיים. מספטמבר 2024 הורחבו פרמטרי הפיילוט לאפשרות חיבור עד 9,000 אנשים ועד 1,200 חברות.
כלומר, זה כבר לא שיחה על עתיד רחוק. זו תשתית שהמדינה הרוסית משולבת בה באופן עקבי במערכת הכספים.
לישראל הנושא הזה גם לא זר.
במדינה חיים עולים מרוסיה, אנשים עם פנסיות רוסיות, משפחות עם קרובים ברוסיה, בעלי דירות, יורשים, יזמים לשעבר, פנסיונרים ואלה שעדיין מנסים להעביר כסף, לאשר את מקור הכספים או לעזור לקרובים. לכן הרובל הדיגיטלי – זה לא רק רפורמה פנימית רוסית.
זו בעיה פוטנציאלית עבור רבים מתושבי ישראל, שחייהם, משפחתם או רכושם עדיין קשורים למערכת הרוסית.
מהו רובל דיגיטלי ולמה הרשויות קוראות לו “נוחות”
“רובל דיגיטלי”: איך הקרמלין הופך את כספי הרוסים לרצועה אלקטרונית – ולמה זה נוגע לישראל
הרשויות הרוסיות מסבירות את הרובל הדיגיטלי כצורה חדשה של המטבע הלאומי. באופן פורמלי רובל דיגיטלי אחד צריך להיות שווה לרובל רגיל אחד. הוא לא אמור להחליף כסף מזומן וכספים ללא מזומן, אלא להתקיים לצידם.
בנק רוסיה מכנה את הרובל הדיגיטלי כצורה השלישית של הרובל: יש כסף מזומן, יש כספים ללא מזומן בחשבונות בנק, ועכשיו מופיעה צורה דיגיטלית. רובלים דיגיטליים צריכים להישמר בחשבונות רובל דיגיטלי, כלומר בארנקים דיגיטליים של אזרחים וארגונים.
אבל הפרט החשוב ביותר הוא היכן נמצא הארנק הזה.
הוא נפתח על פלטפורמת בנק רוסיה. הגישה אליו ניתנת לאדם דרך אפליקציית הבנק המוכרת, אך התשתית עצמה אינה נמצאת בבנק מסחרי, אלא במעגל הבנק המרכזי.
הלוגיקה הרשמית פשוטה: לאדם יהיה נוח יותר לשלם, להעביר כסף, לקבל תשלומים ממשלתיים ולהשתמש בשירותים חדשים. לעסקים מבטיחים עמלות נמוכות. למדינה – שקיפות בהוצאות התקציב ושליטה על כך שהכסף מגיע למטרות הנכונות.
במקביל הרובל הדיגיטלי אינו מטבע קריפטוגרפי. יש לו מנפיק יחיד – בנק רוסיה. זו צורת כסף מדינתית, המונפקת ונרשמת במערכת מרכזית.
כאן מתחילה הבעיה הפוליטית וההומניטרית העיקרית.
כאשר הכסף נמצא בתוך פלטפורמה מדינתית מרכזית, המדינה מקבלת הרבה יותר אפשרויות לראות, לנתח ולפוטנציאל להגביל את תנועת הכספים. במיוחד אם מערכת כזו מחוברת לתשלומים תקציביים, תמיכה חברתית, משכורות, פנסיות, פיצויים ותשלומים חובה.
כלומר, השאלה כבר אינה רק אם יהיה נוח לשלם ברובל דיגיטלי. השאלה היא אחרת: האם האדם יישאר בעל הכסף שלו, אם כללי השימוש בו ייקבעו על ידי מערכת דיגיטלית מדינתית?
לוח הזמנים להטמעה: מהפיילוט להשקה המונית
לרובל הדיגיטלי כבר יש כרונולוגיה ספציפית.
בדצמבר 2021 נוצר אבטיפוס לפלטפורמת הרובל הדיגיטלי.
בשנת 2022 בנק רוסיה בדק את האבטיפוס והכין מפת דרכים להטמעה. באותה שנה 2022 החלה פיתוח חקיקה להשקת הרובל הדיגיטלי.
ב-9 באוגוסט 2023 בנק רוסיה הודיע כי בדיקת פעולות עם רובלים דיגיטליים אמיתיים תתחיל ב-15 באוגוסט 2023. בשלב הראשון השתתפו בפיילוט 13 בנקים ומעגל לקוחות מוגבל. נבדקו פעולות בסיסיות: פתיחה והשלמת ארנקים דיגיטליים, העברות בין אזרחים, תשלומים אוטומטיים פשוטים, וכן תשלום על רכישות ושירותים באמצעות קוד QR. משתתפי הפיילוט יכלו לשלם ברובלים דיגיטליים ב-30 נקודות מכירה ב-11 ערים ברוסיה.
מספטמבר 2024 הורחבו פרמטרי הפיילוט: בנק רוסיה ציין אפשרות חיבור עד 9,000 אנשים ועד 1,200 חברות.
ב-15 ביולי 2025 בנק רוסיה הודיע על הטמעה המונית של הרובל הדיגיטלי מה-1 בספטמבר 2026. מתאריך זה הבנקים הגדולים ביותר צריכים להיות הראשונים לספק ללקוחות את האפשרות להשתמש ברובלים דיגיטליים: לפתוח חשבונות, לבצע העברות, לשלם על רכישות ושירותים.
מה-1 בספטמבר 2026 חובת קבלת תשלום ברובלים דיגיטליים צריכה להופיע גם אצל חברות מסחריות שהן לקוחות הבנקים הגדולים ביותר ויש להן הכנסות מעל 120 מיליון רובל בשנה הקודמת.
מה-1 בספטמבר 2027 החיבור צריך להתפשט על בנקים עם רישיון אוניברסלי וחברות מסחריות עם הכנסות שנתיות מעל 30 מיליון רובל.
מה-1 בספטמבר 2028 חובה זו צריכה להופיע אצל שאר הבנקים והמוכרים עם הכנסות פחות מ-30 מיליון רובל בשנה. עם זאת, עבור נקודות מכירה עם הכנסות שנתיות פחות מ-5 מיליון רובל, ישנו חריג.
זה אומר שהרובל הדיגיטלי יוצא משלב הניסוי והופך לחלק מהתשתית הפיננסית החובה של רוסיה. עבור האזרחים הרשויות ממשיכות לדבר על התנדבות, אבל עבור הבנקים וחלק מהעסקים כבר נכתבת חובה הדרגתית להתחבר למערכת.
כאן מופיע הסיכון העיקרי: כאשר התשתית הופכת לחובה עבור בנקים, מסחר ותקציב, ההתנדבות עבור האזרחים יכולה בהדרגה להפוך לפורמליות.
הפנייה התקציבית של שנת 2025
שלב חשוב במיוחד התרחש בשנת 2025.
ב-31 ביולי 2025 פורסם החוק הפדרלי מס’ 303-ФЗ, שהכניס שינויים לקוד התקציב של הפדרציה הרוסית. שינויים אלה קבעו את ההטמעה ההדרגתית של הרובל הדיגיטלי בתהליך התקציבי.
בקוד התקציב הופיעה לוגיקה חדשה: עבור פעולות עם רובלים דיגיטליים נפתח לחשבון הפדרלי חשבון מיוחד. כמו כן, נכנסה לתוקף סעיף חדש 242.11-1, שמסדיר את המאפיינים של השימוש בחשבון הרובל הדיגיטלי של החשבון הפדרלי.
בשנת 2025 ביצוע התקציב הפדרלי עם השימוש בחשבון הרובל הדיגיטלי של החשבון הפדרלי צריך להתבצע על פי הוצאות, שהרשימה שלהן נקבעת על ידי ממשלת רוסיה בתיאום עם בנק רוסיה. סעיפים מסוימים של החוק מיושמים בהדרגה בשנים 2026 ו-2027.
מאוחר יותר, בדצמבר 2025, מקורות רוסיים דיווחו כי הממשלה אישרה את רשימת ההוצאות התקציביות, שבהן ניתן להשתמש ברובל הדיגיטלי כבר בשנת 2025. ברשימות כאלה נקראו הבטחת סוציאלית ותשלומים אחרים לאוכלוסייה, משכורות במוסדות ממשלתיים, מוסדות תקציביים וקרנות חוץ תקציביות, וכן בנייה קפיטלית ורכישות לצרכים ממשלתיים ומוניציפליים.
זו הסיבה שהרובל הדיגיטלי לא ניתן לראות רק כדרך חדשה לתשלום על קפה או מוצרים.
כאשר הרובל הדיגיטלי נכנס לתהליך התקציבי, השאלה הופכת להיות רחבה הרבה יותר. זה כבר לא רק טכנולוגיית תשלום. זו סביבה אפשרית לעתיד לפנסיות, קצבאות, משכורות עובדי מדינה, חוזים ממשלתיים, פיצויים, תשלומים למשפחות חיילים וזרמי כספים אחרים, שעליהם תלויים מיליוני אנשים.
מטכנולוגיה פיננסית לתשתית שליטה
המטבע הדיגיטלי של הבנק המרכזי עצמו לא בהכרח מהווה רוע. במדינה דמוקרטית עם מערכת משפט חזקה, מוסדות עצמאיים, הגנה על הפרטיות ובקרה ציבורית שקופה, טכנולוגיה כזו יכולה לשמש לתשלומים נוחים, למאבק בשחיתות ולעזרה ממוקדת לאנשים.
אבל במודל הרוסי ההקשר שונה.
הרובל הדיגיטלי מוטמע בתנאי מלחמה, סנקציות, לחץ על החברה האזרחית וגידול התלות של האוכלוסייה במדינה. מיליוני אנשים מקבלים כסף מהתקציב: פנסיות, קצבאות, משכורות, תשלומים לחיילים, פיצויים למשפחות הנופלים, סובסידיות, הטבות.
אם תשלומים אלה ייכנסו בהדרגה למעגל הדיגיטלי, התלות הפיננסית של האזרחים במדינה עשויה להפוך לעמוקה יותר.
הסכנה של הרובל הדיגיטלי אינה במילה “דיגיטלי”. הסכנה היא ביכולת להפוך את הכסף לכלי נשלט.
כסף רגיל אדם יכול להוציא, להעביר, לשמור, להחליף או להעביר. כסף דיגיטלי של הבנק המרכזי עשוי לקבל תנאים נוספים: היכן ניתן לשלם, היכן לא; למי ניתן להעביר, למי לא; על אילו קטגוריות הוצאות ניתן להשתמש בכספים, ועל אילו לא; האם ניתן לקנות מטבע חוץ; האם ניתן לשלוח כסף לחו”ל; האם ניתן לשמור אותם מחוץ למערכת הנשלטת על ידי המדינה.
כך הכסף הופך לרובל עם רצועה.
באופן פורמלי הם נשארים אצל האדם. על המסך יש יתרה. באפליקציה נראית הסכום. אבל חופש השימוש עשוי להפוך למוגבל.
למה חוזים חכמים הם המפתח להבנת הסיכון
אחת התכונות החשובות של המטבע הדיגיטלי היא היכולת לאוטומציה של פעולות מסוימות. זה נקרא לעיתים קרובות חוזים חכמים. במובן ניטרלי זה יכול להיות נוח: הכסף מועבר אוטומטית כאשר מתקיימים תנאי העסקה; כספים תקציביים מוצאים לפי הייעוד; הסיכון להונאה מופחת.
אבל אותה טכנולוגיה יכולה לפעול אחרת.
אם המדינה מסוגלת לקבוע תנאים לשימוש בכסף, היא יכולה לא רק לשלם לאדם, אלא לקבוע את גבולות התנהגותו. לדוגמה:
ניתן להשתמש בכספים אלה רק על מוצרים מסוימים;
תשלומים אלה לא ניתן להעביר לצדדים שלישיים;
כספים אלה לא ניתן להחליף למטבע חוץ;
כספים אלה לא ניתן לשלוח לקרובים בחו”ל;
תשלומים אלה יש להוציא עד למועד מסוים;
פעולות אלה נרשמות אוטומטית לטובת המדינה או מבנים ממשלתיים.
היום זה יכול להיות מוסבר כמאבק בשחיתות או שליטה בהוצאות ייעודיות. מחר – בצרכים צבאיים. מחרתיים – “ביטחון לאומי”, “מאבק באקסטרמיזם”, “הגנה מפני הוצאת הון” או “מניעת מימון מדינות עוינות”.
ההיסטוריה מראה: הגבלות שהוכנסו בנסיבות חירום, לעיתים רחוקות נעלמות מעצמן לאחר היעלמות הסיבה הראשונית. במיוחד במערכת שבה השלטון לא רגיל לוותר על מנופי השליטה שקיבל.
המלחמה משנה את משמעות הרובל הדיגיטלי
אם הרובל הדיגיטלי היה מושק במדינה רגילה בזמן רגיל, ניתן היה לדון בו כחדשנות פיננסית. אבל רוסיה מטמיעה אותו לאחר הפלישה המלאה לאוקראינה, על רקע סנקציות, הוצאות צבאיות וכלכלה שהולכת ונסגרת.
זה משנה באופן עקרוני את משמעות הפרויקט.
הרובל הדיגיטלי עשוי להפוך עבור הקרמלין לא רק לטכנולוגיית תשלום, אלא לדרך לשמור על הכסף בתוך המדינה, לראות את תנועת הכספים, להגביל פעולות לא רצויות ולנהל קבוצות אוכלוסייה תלויות.
בתנאי מלחמה המדינה צריכה לא רק חיילים, אלא גם ניהול פיננסי. יש צורך בתשלומים לחוזים, למגויסים, לפצועים, למשפחות הנופלים. יש צורך בפנסיות וקצבאות כדי שהמערכת החברתית לא תתפרק. יש צורך במשכורות לעובדי מדינה כדי שהמנגנון הממשלתי ימשיך לפעול. יש צורך בשליטה על לאן הולך הכסף והאם הוא לא הופך לבריחת הון, למטבע חוץ, לעזרה לקרובים בחו”ל או לניסיון לצאת מהמערכת הרוסית.
זו הסיבה שהרובל הדיגיטלי ברוסיה לא ניתן לראות בנפרד מהמלחמה.
במערכת דמוקרטית שוחרת שלום המטבע הדיגיטלי יכול להיות שירות. במדינה אוטוריטרית לוחמת הוא יכול להפוך למנוף של כפייה.
חיילים ומשפחות הנופלים: כסף ככלי להחזקה
אחת הקבוצות הפגיעות ביותר עשויות להיות חיילים ומשפחותיהם.
רוסיה מוציאה סכומים עצומים על תשלומים לחוזים, למגויסים, לפצועים ולקרובי הנופלים. כספים אלה צריכים להחזיק אנשים במערכת הצבאית, לפצות על הפסדים, להפחית מתח חברתי ולהראות שהמדינה “משלמת” על השתתפות במלחמה.
אם תשלומים כאלה יתחילו אי פעם להיות מועברים לרובל דיגיטלי עם הגבלות, לאנשים עשויה להיעלם החירות האמיתית להשתמש בכספים.
נניח מצב: משפחה קיבלה פיצוי, אבל לא יכולה להעביר כסף לקרובים בחו”ל. או לא יכולה לקנות מטבע חוץ. או יכולה להוציא כספים רק בקטגוריות מסוימות. או שחלק מהתשלומים נרשמים אוטומטית לחובות, קנסות, שירותים, הלוואות, מיסים או התחייבויות אחרות. באופן פורמלי הכסף קיים. למעשה הבחירה מוגבלת.
עדיין אין אישור שתשלומים לחיילים הרוסים ולמשפחות הנופלים יועברו בכפייה לרובל דיגיטלי. אבל התשתית עצמה יוצרת סיכון כזה. וברוסיה סיכונים הקשורים לשליטת המדינה לעיתים קרובות הופכים לפרקטיקה מהר יותר ממה שהחברה מספיקה לדון בהם.
זה מסוכן במיוחד אם הרובל הדיגיטלי יתחיל לשמש כ”כסף חברתי נכון”: המדינה משלמת, אבל בו זמנית מחליטה מה לאדם מותר לעשות עם הכסף הזה.
במקרה זה הפיצוי הכספי הופך לא לחירות בחירה, אלא לדרך חדשה של תלות.
שאלה רגישה במיוחד עשויה להיות שאלת המטבע, העברות לחו”ל והחסכונות האישיים. עבור הקרמלין, קניית דולרים, יורו או שקלים, העברת כסף לקרובים מחוץ לרוסיה וניסיון לשמור על חסכונות מחוץ למערכת הבנקאית הרוסית עשויים להיראות לא כהחלטה אישית רגילה, אלא כהתנהגות פיננסית לא רצויה.
אם הרובל הדיגיטלי יקבל הגבלות מובנות, אדם עשוי להיתקל במצב שבו הכסף נרשם, אבל להוציא אותו מהמעגל הנשלט בלתי אפשרי או קשה מאוד. על המסך יש סכום, אבל אין את החירות הקודמת: אי אפשר לקנות מטבע חוץ, אי אפשר להעביר כספים לילדים בישראל, אי אפשר לשמור על חסכונות מחוץ למערכת הנשלטת על ידי המדינה.
עבור משפחות החיילים זה עשוי להיות כואב במיוחד. המדינה קודם כל מושכת אנשים למלחמה, ואז משלמת פיצויים, ואז מקבלת את היכולת לקבוע כיצד בדיוק ניתן להשתמש בכסף הזה. מודל כזה הופך את התשלומים לא רק לתמיכה כספית, אלא למנגנון להחזיק את האדם בתוך תלות מדינתית.
פנסיונרים: כאשר הפנסיה הופכת לצריכה נשלטת
הקבוצה הפגיעה השנייה – פנסיונרים.
עבור מיליוני אנשים מבוגרים הפנסיה היא המקור העיקרי, ולעיתים קרובות היחיד, לקיום. עבור עולים בישראל הנושא הזה גם מוכר: לחלק מהאנשים המבוגרים יש קשרים פנסיוניים או רכושיים עם רוסיה, גם אם הם חיים זמן רב בחיפה, בת ים, אשדוד, נתניה, ירושלים או ערים אחרות בישראל.
פנסיה – זו לא רק סכום באפליקציה בנקאית. זה תרופות, מוצרים, שכירות, תשלומים שוטפים, עזרה לילדים ולנכדים, נסיעה לרופא, לפעמים – אפשרות לתמוך בקרובים במדינה אחרת.
באופן רשמי בנק רוסיה טוען שאין תוכניות להעביר את כל עובדי המדינה והפנסיונרים לקבלת משכורות ופנסיות רק ברובלים דיגיטליים. הוא גם כותב שלאדם צריך להישאר בחירה בין מזומן, דואר, כרטיס וצורות אחרות של קבלת כסף.
אבל הסיכון אינו רק בכפייה ישירה. הסיכון עשוי להופיע דרך התשתית. אם תשלומים ממשלתיים, הוצאות תקציביות, שירותים, הטבות וחשבונות הופכים בהדרגה לנוחים יותר דווקא דרך המעגל הדיגיטלי, אדם עשוי להימצא בתוך המערכת לא בגלל חוק איסור אחד, אלא בגלל היעלמות הדרגתית של אלטרנטיבות נוחות.
אם המערכת הדיגיטלית מאפשרת לרשום אוטומטית תשלומים חובה, להגביל קטגוריות רכישות או להקשות על העברת כספים, הפנסיונר מאבד עצמאות. המדינה למעשה מתחילה לקבוע אילו הוצאות נחשבות נחוצות ואילו – משניות.
היום אדם מחליט בעצמו מה חשוב לו יותר החודש: תרופות, אוכל, עזרה לבת, תיקון, חוב או חיסכון לעתיד. במערכת של כסף דיגיטלי נשלט חלק מהבחירה הזו עשוי להיעלם.
עבור פנסיונרים סכנה מיוחדת עשויה להיות תשלומים אוטומטיים. במערכת כזו המדינה או מבנים הקשורים אליה עשויים לקבל את היכולת לקחת מראש חלק מהכסף על חובות, קנסות, תשלומים שוטפים, מיסים או התחייבויות אחרות. הפנסיונר יראה את הרישום, אבל למעשה יקבל כבר חירות בחירה מופחתת.
זה מסוכן במיוחד עבור אנשים מבוגרים שחיים מתשלום לתשלום. כאשר כל רובל נחוץ לתרופות, מוצרים, עזרה לקרובים או תשלום על דיור, אפילו תשלום אוטומטי קטן עשוי להרוס את התקציב האישי. במצב רגיל אדם מחליט בעצמו מה לשלם עכשיו ומה לדחות. במערכת דיגיטלית עם כללים נוקשים ההחלטה הזו עשויה לעבור מהאדם לאלגוריתם ולמדינה.
כך הפנסיה הופכת לא רק לתשלום, אלא לצריכה נשלטת. המדינה למעשה מתחילה לקבוע אילו צרכים של האדם המבוגר נחשבים הכרחיים ואילו ניתן לדחות. עבור הפנסיונר זה אומר לא רק אובדן כסף, אלא גם אובדן עצמאות.
זה עשוי להיות כואב במיוחד עבור אלה שחיים מחוץ לרוסיה. הפנסיה הרוסית או התשלום החברתי עשויים להירשם באופן פורמלי, אבל קבלתם, העברתם, החלפתם או השימוש בהם עשויים להפוך להרבה יותר מסובכים. עבור אדם בישראל זה כבר לא נושא טכנולוגי מופשט, אלא שאלה של גישה לכסף שלו עצמו.
עובדי מדינה ועובדי ממשלה: התנהגות פיננסית כחלק מפרופיל דיגיטלי
תשומת לב מיוחדת מגיעה לעובדי מדינה, עובדי ממשלה ועובדי מבנים ממשלתיים.
לאחר השינויים של שנת 2025 הרובל הדיגיטלי כבר קשור לא רק לתשלומים אזרחיים, אלא גם לתהליך התקציבי. ברשימות ההוצאות התקציביות, עליהן דיווחו מקורות רוסיים, הופיעו הבטחת סוציאלית, תשלומים לאוכלוסייה, משכורות במוסדות ממשלתיים, מוסדות תקציביים וקרנות חוץ תקציביות, וכן רכישות ממשלתיות ומוניציפליות.
זה לא אומר שכל עובדי המדינה יועברו מחר בכפייה לרובל דיגיטלי. אבל זה אומר דבר אחר: הרובל הדיגיטלי מקבל גישה לאזורים שבהם האזרח תלוי במיוחד במדינה.
ככל שהרובל הדיגיטלי משתלב עמוק יותר במערכת התשלומים הממשלתיים, כך מופיעות יותר אפשרויות לניתוח התנהגות פיננסית של האדם. כמעט כל פעולה עשויה להפוך לחלק מפרופיל דיגיטלי: מי קיבל כסף, לאן העביר, מה קנה, למי עוזר, אילו שירותים משתמש, כמה פעמים מושך כספים, מנסה להמיר כסף, האם יש העברות לחו”ל.
עבור המדינה זה עשוי להיראות כמו “ניהול יעיל”. עבור האזרח – כמו תצפית מתמדת.
במערכת אוטוריטרית הפרופיל הפיננסי עשוי להפוך לא רק לכלי כלכלי, אלא גם פוליטי. אדם עשוי לא להפר את החוק, אבל התנהגותו עשויה להיראות “לא רצויה”: עזרה לקרובים בחו”ל, קניית מטבע חוץ, ניסיון להוציא חסכונות, העברות קבועות למדינות שהפרופגנדה הרוסית רואה כעוינות, תרומות לארגונים הלא נכונים, קשרים עם האנשים הלא נכונים.
היכן עובר הגבול בין שליטה פיננסית חוקית להתערבות בחיים הפרטיים? במערכת דמוקרטית השאלה הזו נפתרת על ידי החוק, בית המשפט, הפרלמנט, התקשורת והבקרה הציבורית. ברוסיה הגבול הזה נקבע לעיתים קרובות יותר על ידי השלטון עצמו.
זו הסיבה שהרובל הדיגיטלי עשוי להפוך לחלק לא ממודרניזציה פיננסית, אלא ממערכת נאמנות.
שליטה פיננסית חוקית נחוצה לכל מדינה. המדינה צריכה להיאבק בהונאה, הלבנת כספים, שחיתות ומימון מבנים פליליים. אבל הבעיה מתחילה שם, כאשר השליטה הופכת לחד צדדית: המדינה רואה הכל על האזרח, והאזרח כמעט לא יכול לדעת איך בדיוק המדינה משתמשת בנתונים האלה.
כאשר כמעט כל פעולה הופכת לחלק מפרופיל דיגיטלי, עולה השאלה המרכזית: מי מגן על האדם מפני המפקח עצמו? אם אין בית משפט עצמאי, עיתונות חופשית, פיקוח פרלמנטרי אמיתי ובקרה ציבורית, שקיפות פיננסית עבור המדינה הופכת לאי-שקיפות של השלטון עבור האזרח.
במערכת כזו אדם יכול להיכנס לחשד לא בגלל שביצע פשע, אלא בגלל שהתנהגותו הפיננסית לא מצאה חן בעיני האלגוריתם, המשרד או ההיגיון הפוליטי של הרגע. העברה לחו”ל, רכישת מטבע, עזרה לקרובים, ניסיון להוציא חסכונות – כל זה יכול להתפרש כסיכון.
הכסף יישאר בחשבון, אבל החירות יכולה להיעלם
הבעיה העיקרית של הרובל הדיגיטלי אינה בכך שהכסף יהפוך לאלקטרוני. רוב הכסף בעולם המודרני כבר קיים בצורה אלקטרונית. משכורות מגיעות לכרטיסים, העברות מתבצעות דרך אפליקציות, מיסים משולמים אונליין, רכישות מתבצעות ללא מזומן.
ההבדל הוא במקום אחר.
כסף ללא מזומן רגיל נמצא במערכת הבנקאית, שבה יש בנקים שונים, תחומי שיפוט שונים, דרכים שונות לאחסון והעברת כספים. מטבע דיגיטלי של הבנק המרכזי – זהו מעגל מדיני ישיר. אם יוטמעו בו תנאים, מגבלות ובקרה אוטומטית, הכסף עלול להפסיק להיות אמצעי חליפין ניטרלי.
הם הופכים לנשלטים.
האדם רואה כסף בחשבון, אך לא תמיד יכול להשתמש בו כפי שהוא רואה לנכון. המדינה יכולה לומר: זה מותר, זה אסור, זה חשוד, זה דורש בדיקה, זה אסור, זה נוכה אוטומטית, זה מותר רק בתוך המדינה, זה לא ניתן להעברה, זה לא ניתן להמרה.
במערכת כזו שאלת הבעלות הופכת לשנויה במחלוקת.
אם הכסף שייך לאדם, אך הכללים לשימוש בו נקבעים על ידי השלטון, היכן מסתיימת הבעלות ומתחיל ההיתר לשימוש?
למה זה נוגע לישראל
במבט ראשון זה עשוי להיראות שהרובל הדיגיטלי הוא עניין פנימי של רוסיה. אבל לישראל הנושא הזה הרבה יותר קרוב ממה שנראה.
בישראל חיים עשרות אלפי אנשים שההיסטוריה האישית, המשפחתית או הפיננסית שלהם קשורה לרוסיה. למישהו נשארו שם הורים. למישהו – דירה. למישהו – חשבון בנק. למישהו – פנסיה. למישהו – ירושה. למישהו – עסק לשעבר, חלק, סכסוך משפטי, מזונות או התחייבויות כלפי קרובים.
נאנובסטי — חדשות ישראל רואה את הנושא הזה לא כחדשה פיננסית רוסית, אלא כשאלה שיכולה להשפיע על חיי משפחות ישראליות.
אדם יכול לחיות זמן רב בישראל, לשלם מיסים בישראל, לגדל ילדים בישראל ולראות את עצמו כמי שניתק לחלוטין מהמערכת הרוסית. אבל אם הכסף שלו, המסמכים, הקרובים או זכויות הקניין שלו עדיין נמצאים ברוסיה, הרובל הדיגיטלי יכול ליצור קשיים חדשים.
הבעיה אינה בכך שהרובל הדיגיטלי יופיע בחנויות ישראליות. הבעיה היא שהמערכת הפיננסית הרוסית יכולה להפוך לעוד יותר סגורה, נשלטת ולא שקופה עבור אלה שמנסים להוציא את כספם באופן חוקי, לקבל תשלומים או לעזור למשפחה.
הקשר הבנקאי הישראלי: זה כבר לא תיאוריה
לישראל הקשר של הנושא הזה עם החיים האמיתיים התחיל לא עם הרובל הדיגיטלי, אלא קודם.
ב-8 ביוני 2022 בנק ישראל הזכיר את הסיכונים הקשורים לעסקאות עם אנשים מרשימות סנקציות בינלאומיות ולאומיות של מדינות זרות.
ב-16 באוגוסט 2022 המפקח על הבנקים פרסם פנייה לבנקים בנוגע לפתיחת חשבונות לעולים חדשים וקבלת העברות כספים מרוסיה דרך המערכת הבנקאית הישראלית.
ב-2 בפברואר 2023 המפקח על הבנקים פרסם מכתב על מתן שירותים ללקוחות בנקים ישראליים בקשר למלחמת רוסיה נגד אוקראינה.
זו היסטוריה חשובה. הבנקים הישראליים כבר כמה שנים חיים במצב של זהירות מוגברת לגבי פעולות הקשורות לרוסיה. והרובל הדיגיטלי יכול להוסיף לשכבה זו של זהירות שכבה חדשה: לא רק בנק רוסי, לא רק רשימות סנקציות, לא רק מקור הכספים, אלא גם פלטפורמה דיגיטלית מדינית שדרכה יכולים לעבור כספים.
עבור עולה חדש או אדם מבוגר זה יכול להיראות פשוט מאוד: הכסף חוקי, אבל הבנק שואל יותר שאלות. העברה אפשרית, אבל דורשת יותר מסמכים. החשבון פתוח, אבל הפעולה מתעכבת. האדם מנסה להסביר את מצבו המשפחתי, והמערכת מסתכלת על מסלול הכספים ועל סיכוני הסנקציות.
עולים: יש כסף, אבל הדרך אליו מסתבכת
לאחר תחילת המלחמה, עולים רבים מרוסיה ואוקראינה נתקלו בקשיים בנקאיים בישראל. פתיחת חשבונות, העברות, אישור מקור הכספים, בדיקות סנקציות, מסמכים מבנקים רוסיים – כל זה הפך לבעיה אמיתית עבור אנשים שעברו לישראל וניסו להעביר לכאן את מרכז חייהם.
הרובל הדיגיטלי יכול להוסיף שכבה חדשה של מורכבות.
אם חלק מהכספים ברוסיה יעברו דרך המעגל הדיגיטלי, הבנק הישראלי יכול לשאול עוד יותר שאלות: מאיפה הכספים, דרך איזה בנק רוסי הם עברו, האם הם קשורים לאנשים או מבנים סנקציוניים, האם ניתן לאשר את מקור הכסף, האם נעשה שימוש במסלולים עוקפים.
עבור עולה חדש זה אומר לא רק בירוקרטיה. זה יכול להיות עיכוב בהעברה, סירוב לקבל את הכסף, הקפאת הפעולה עד לבדיקה או הצורך לאסוף מסמכים שקשה יותר ויותר להשיג ברוסיה.
זה חשוב במיוחד עבור סכומים גדולים: מכירת דירה, ירושה, סגירת עסק, חסכונות משפחתיים, עזרה להורים מבוגרים או העברת כספים לאחר המעבר.
פנסיות ותשלומים רוסיים: בעיה לתושבים מבוגרים בישראל
עבור עולים מבוגרים הנושא של תשלומים רוסיים יכול להיות כואב. אפילו פנסיה קטנה או תשלום קבוע יכולים להיות משמעותיים, במיוחד אם האדם חי בצניעות ומסתמך על כל מקור הכנסה.
אם הרובל הדיגיטלי ייכנס יותר ויותר לתשלומים מדיניים, אנשים יכולים להיתקל בשאלה: איך לקבל את הכסף הזה, איך להעביר אותו, האם ניתן להמיר אותו למטבע אחר, האם ניתן להשתמש בו מחוץ לרוסיה, אילו מסמכים ידרוש הבנק הישראלי.
רשמית הרשויות הרוסיות מדגישות את ההתנדבות של הרובל הדיגיטלי עבור האזרחים. הבנק של רוסיה מצהיר במפורש כי הארנק הדיגיטלי לא ייפתח אוטומטית, והשימוש ברובל הדיגיטלי צריך להיות רק לפי רצון.
אבל ההיסטוריה של מערכות מדיניות מראה: בין התנדבות על הנייר לכפייה בפועל דרך התשתית יכולה להיות הבדל גדול.
היום אומרים לאדם: “אתה יכול להשתמש אם תרצה”. מחר תשלומים מסוימים נוחים יותר לקבל רק כך. מחרתיים חלק מהשירותים פועלים דרך הארנק הדיגיטלי. ואז מופיע הטיעון: “זה מהיר יותר, שקוף יותר, בטוח יותר”. בסופו של דבר האדם מוצא את עצמו במערכת לא בגלל שבחר בה בחופשיות, אלא בגלל שהאלטרנטיבות הופכות לפחות נוחות.
עבור פנסיונר בישראל זה יכול להיות דבר פשוט: הכסף כאילו נצבר, אבל הגישה אליו הופכת לקשה יותר.
קרובים ברוסיה: עזרה משפחתית תחת פיקוח
לרבים מתושבי ישראל יש קרובים ברוסיה. הורים מבוגרים, ילדים מנישואים קודמים, בני זוג לשעבר, אחים, אחיות, נכדים, אנשים שזקוקים לעזרה.
לפעמים הכסף הולך מישראל לרוסיה. לפעמים להפך – הקרובים מנסים לשלוח כספים לישראל. לפעמים מדובר לא בעסקים, אלא בדברים אנושיים רגילים: תרופות, טיפול, שכירות, מזון, עזרה לאדם מבוגר, תמיכה במשפחה.
הרובל הדיגיטלי יכול להפוך פעולות כאלה ליותר נראות למדינה. העברה לקרוב לחו”ל, רכישת מטבע, ניסיון לשמור כסף מחוץ למערכת הרוסית, פעולות קבועות בכיוון הישראלי – כל זה יכול להפוך לחלק מפרופיל פיננסי.
במערכת נורמלית העברה למשפחה היא עניין אישי. במערכת שליטה פוליטית זה יכול להפוך לאות.
עבור תושבי ישראל זה רגיש במיוחד. ישראל בתעמולה הרוסית יכולה להיות מתוארת בתקופות שונות בדרכים שונות, אבל כל העברה לחו”ל בתנאי מלחמה, סנקציות והגבלות מטבע יכולה להיכנס לאזור תשומת הלב.
ירושה, דירות וחסכונות: האזור הקשה ביותר
כאב נפרד – רכוש ברוסיה.
לאדם בישראל יכולה להיות דירה במוסקבה, סנט פטרסבורג, רוסטוב, קרסנודר, נובוסיבירסק או עיר אחרת. או חלק בדירת ההורים. או ירושה לאחר מות קרוב משפחה. או כסף ממכירת רכוש. או חסכונות שנשארו בחשבון רוסי.
לפני הרובל הדיגיטלי הנושא הזה כבר היה קשה: סנקציות, הגבלות בנקאיות, מסמכים, ייפויי כוח, בקרת מטבע, שאלות מהבנקים הישראליים.
הרובל הדיגיטלי יכול להפוך אותו לעוד יותר קשה, אם חלק מהחישובים, האגרות המדיניות, הפעולות התקציביות, התשלומים החברתיים או ההליכים הקשורים יעברו למעגל הדיגיטלי.
עבור ישראלי זה יכול להיראות כך: הכסף חוקי, המסמכים קיימים, אבל להוציא אותם קשה. המערכת הרוסית מגבילה את תנועת הכספים. הבנק הישראלי דורש הוכחת מקור. בין שתי המערכות – סיכוני סנקציות, זהירות בנקאית ומסדרון בירוקרטי שבו אדם רגיל מרגיש חסר אונים.
לכן אי אפשר להשאיר את נושא הרובל הדיגיטלי רק לכלכלנים. זהו עניין של משפחות, ירושה, זקנה, מעבר וביטחון אישי.
הבנקים הישראליים יהיו זהירים יותר
המערכת הבנקאית הישראלית פועלת בעולם של סנקציות, בדיקות בינלאומיות ודרישות למאבק בהלבנת הון. כספים הקשורים לרוסיה כבר מעוררים תשומת לב מוגברת.
זה לא תמיד אומר סירוב. אבל זה לעיתים קרובות אומר שאלות.
הבנק יכול לבקש חוזה מכירה, אישור ירושה, דוחות חשבון, מסמכי מס, אישורי שכר, מסמכים על מקור ההון, הסבר על מסלול ההעברה, אישור שהכסף לא קשור לאנשים או מבנים סנקציוניים.
אם בהיסטוריית הכספים מופיע רובל דיגיטלי, פלטפורמות מדיניות רוסיות, מתווכים לא ברורים או שרשראות העברה מורכבות, השאלות יכולות להיות רבות יותר.
עבור אנשים זה לא נעים, אבל חשוב להבין: הבנק הישראלי מסתכל לא רק על האדם, אלא על הסיכון של כל הפעולה. אם הכסף הגיע מאזור לחץ סנקציות, דרך מסלול לא שקוף או ללא מסמכים ברורים, הבנק יכול לסרב לקבל אותם או לעכב את הפעולה.
לכן ההמלצה המעשית העיקרית לתושבי ישראל: לא לחכות לרגע האחרון.
מה לעשות לתושבי ישראל הקשורים לכספים רוסיים
הראשון — להבין אילו קשרים עם המערכת הפיננסית הרוסית עדיין קיימים.
זה יכול להיות פנסיה, חשבון, כרטיס, דירה, ירושה, ייפוי כוח, חלק בעסק, התחייבויות כלפי קרובים, מזונות, הלוואה, פיקדון, ניירות ערך או פשוט כסף שנמצא בבנק רוסי.
אנשים רבים מנסים לא לחשוב על זה עד שהבעיה הופכת לדחופה. אבל דווקא הדחיפות בדרך כלל מחמירה את המצב. כשצריך למכור דירה במהירות, להעביר כסף בדחיפות, להסדיר ירושה או לשלם על טיפול, מתברר שאין מסמכים, הבנק דורש הסבר, הקרוב לא יכול להגיע לנוטריון, ייפוי הכוח התיישן, והבנק הרוסי נמצא תחת הגבלות.
ההמלצה השנייה — לאסוף מסמכים מראש.
צריך לשמור על חוזי מכירה, מסמכי ירושה, אישורי פנסיה, דוחות מס, דוחות בנק, מסמכי שכר, חוזי מתנה, פסקי דין, מסמכי מכירת נכסים, אישורי קרבה, ייפויי כוח ותרגומי מסמכים, אם הם עשויים להידרש בישראל.
לבנק הישראלי חשובים לא הרגשות, אלא סיפור הכסף הברור.
ההמלצה השלישית — לדבר מראש עם הבנק שלך בישראל.
לפני העברה גדולה עדיף לא לנחש אם הבנק יקבל את הכסף. צריך לברר מראש אילו מסמכים נדרשים, אילו בנקים רוסיים מעוררים בעיות, אילו מסלולי העברה מקובלים, אילו סכומים דורשים בדיקה נוספת ואיך להסביר נכון את מקור הכספים.
ההמלצה הרביעית — להימנע ממסלולים אפורים.
מתווכים, כרטיסים זרים, חלפנים לא רשמיים, שרשראות דרך מדינות שלישיות, העברות קריפטו מפוקפקות ו”עוזרים” שמבטיחים לפתור הכל ללא מסמכים יכולים ליצור יותר בעיות מתועלת. גם אם הכסף חוקי, מסלול לא שקוף יכול להפוך אותו לחשוד בעיני הבנק הישראלי.
ההמלצה החמישית — לאנשים מבוגרים ולמשפחותיהם כדאי לדון מראש על ייפויי כוח.
אם הורים או קרובים נשארים ברוסיה, חשוב להבין מי יוכל לפעול בשמם אם יהיה להם קשה לבקר בבנקים, נוטריונים או מוסדות מדיניים. זה חשוב במיוחד למשפחות שבהן הילדים חיים בישראל וההורים המבוגרים ברוסיה.
ההמלצה השישית — לא לראות ברובל הדיגיטלי כ”עוד אפליקציה”.
זה לא סתם אפליקציה. זו תשתית מדינית. ככל שהאדם נכנס אליה יותר, כך המערכת מקבלת יותר נתונים ואפשרויות שליטה.
מה ישראל צריכה ללמוד מהדוגמה של רוסיה
לסיפור הזה יש עוד שכבה ישראלית חשובה.
גם ישראל בוחנת את האפשרות של שקל דיגיטלי. זה לא אומר שהמערכת הישראלית תחזור על הרוסית. ישראל היא מדינה דמוקרטית עם בתי משפט עצמאיים, חברה פעילה, דיון ציבורי ומנגנוני פיקוח אחרים. אבל הדוגמה הרוסית מראה אילו שאלות צריך לשאול מראש.
מי יראה את העסקאות?
אילו נתונים תקבל המדינה?
האם ניתן יהיה להשתמש במטבע דיגיטלי ללא סיכון פוליטי?
האם תהיה הגנה על פרטיות?
האם ניתן יהיה להגביל קטגוריות הוצאות?
מי ועל פי אילו קריטריונים יוכל להקפיא או לחסום פעולות?
האם תהיה אלטרנטיבה בצורת מזומן?
האם האזרח יוכל לסרב?
מה יקרה במצב חירום?
נאנובסטי — חדשות ישראל רואה חשיבות לדבר על זה כבר עכשיו, כי כסף דיגיטלי זה לא רק שאלה של נוחות. זו שאלה של גבולות השלטון.
הטכנולוגיה יכולה להיות מועילה. אבל אם היא נוצרת ללא הגנה חזקה על האזרח, היא יכולה להפוך למסוכנת.
הסיכון העיקרי: המדינה מתחילה להגדיר את משמעות הכסף
כסף זה לא רק שטרות, מטבעות או מספרים באפליקציה. כסף נותן לאדם אפשרות לבחור.
לקנות תרופות או לעזור לבן. לשכור דירה או לחסוך לעתיד. לתמוך בהורים או לשלם על לימודים. לעזוב אם נהיה מסוכן. לשמור על חסכונות. להעביר כספים למשפחה. להחליט בעצמו מה חשוב עכשיו.
כאשר המדינה מקבלת אפשרות לתכנת כסף, היא מקבלת אפשרות להתערב בבחירה הזו.
לכן הרובל הדיגיטלי יכול להפוך לא לרפורמה פיננסית, אלא לבעיה הומניטרית.
אם המדינה מחליטה מה מותר לאדם לקנות, לאן מותר להעביר, כמה מותר לשמור, מתי מותר להשתמש ולמי מותר לעזור, הכסף מפסיק להיות חירות אישית. הוא הופך להיתר לצריכה.
והיתר אפשר לתת, להגביל או לבטל.
למה שתיקה מסוכנת
הרשויות הרוסיות ידברו על הרובל הדיגיטלי בשפת הנוחות: מהיר, מודרני, בטוח, חינם, יעיל. וחלק מהטיעונים האלה באמת יכולים להישמע משכנעים.
אבל לכל טכנולוגיה יש הקשר פוליטי.
במדינה שבה האזרח מוגן על ידי החוק, כסף דיגיטלי יכול להקל על החיים. במדינה שבה השלטון יכול להכריז על אדם כ”לא רצוי”, “סוכן זר”, “קיצוני”, “משתמט”, “מפר” או פשוט חשוד, כסף דיגיטלי יכול להפוך לאמצעי לחץ.
היום השליטה יכולה להתייחס להוצאות תקציביות.
מחר – לתשלומים חברתיים.
אחר כך – להעברות לחו”ל.
אחר כך – לפעולות מטבע.
אחר כך — עזרה משפחתית.
אחר כך — כל התנהגות פיננסית שהמדינה תחשוב שהיא לא נכונה.
כך בדיוק נוצר הרצועה האלקטרונית: לא מיד, לא בחוק אחד, לא בלחיצה אחת, אלא בהרחבה הדרגתית של המערכת.
כסף כרכוש או כהיתר מהמדינה
הוויכוח על הרובל הדיגיטלי הוא לא ויכוח על אפליקציה, עמלת בנק או מהירות התשלום. זה ויכוח על האם הכסף צריך להישאר רכוש האזרח או בהדרגה להפוך לכלי שהשימוש בו מותר ומוגבל על ידי המדינה.
בהיגיון נורמלי הכסף שייך לאדם. הוא הרוויח אותו, קיבל פנסיה, מכר רכוש, ירש כספים או קיבל פיצוי. כלומר, הוא עצמו צריך להחליט איך להשתמש בו: להוציא, לשמור, להעביר, להחליף, לתת במתנה, להשקיע או להשאיר לילדים.
אבל מטבע דיגיטלי של הבנק המרכזי במערכת אוטוריטרית יכול לשנות את טבעו של זכות זו. הכסף נשאר בחשבון, אבל החופש להשתמש בו תלוי בכללי הפלטפורמה. ואת כללי הפלטפורמה קובעת לא האזרח, לא בית משפט עצמאי ולא שוק חופשי, אלא המדינה.
כאן בדיוק מופיעה הרצועה האלקטרונית. היא לא בהכרח נראית כאיסור. היא יכולה להיראות כהגנה, נוחות, בטיחות, שימוש ייעודי, מאבק בהפרות או שיפור יעילות. אבל התוצאה יכולה להיות אחת: האדם מקבל את הכסף לא כבעלים חופשי, אלא כמשתמש שהותר לו להוציא אותו בגבולות מסדרון מוגדר.
לרוסיה זו שאלה של חירות פיננסית עתידית. לישראל — שאלה של הגנה על אנשים שיכולים להימצא קשורים למערכת זו דרך פנסיות, קרובי משפחה, ירושה, חשבונות, נדל”ן או חיים קודמים ברוסיה.
מסקנות
הרובל הדיגיטלי יכול להיות כלי תשלום נוח רק במקום שבו המדינה מוגבלת על ידי חוק, בית משפט וחברה. ברוסיה הוא מופיע בתנאי מלחמה, סנקציות והגברת השליטה על האזרחים. לכן השאלה של הרובל הדיגיטלי היא לא רק שאלה של בנקים וטכנולוגיות.
זו שאלה של חירות.
לרוסים הרובל הדיגיטלי יכול להפוך למערכת שבה יש כסף, אבל השימוש בו מוגבל. במיוחד פגיעים יכולים להיות חיילים ומשפחותיהם, פנסיונרים, עובדי מדינה, מקבלי קצבאות וכל מי שתלוי במדינה.
לתושבי ישראל הנושא חשוב כי משפחות רבות עדיין קשורות למערכת הפיננסית הרוסית. פנסיות, ירושה, דירות, קרובי משפחה, העברות, חסכונות ומסמכים יכולים להימצא באזורי סיכון חדשים.
המשימה העיקרית לאנשים בישראל היא לא להיכנס לפאניקה, אלא להתכונן: להבין את הקשרים שלהם עם נכסים רוסיים, לאסוף מסמכים, לדבר מראש עם הבנק, להימנע מתוכניות לא שקופות ולא לחכות עד שהגישה לכסף תהפוך לבעיה דחופה.
הרובל הדיגיטלי הוא לא רק צורה חדשה של כסף. בידיים של הקרמלין הוא יכול להפוך לתשתית של שליטה באוכלוסייה.
אם אפשר לתכנת, להגביל ולעקוב אחרי הכסף, הם מפסיקים להיות רק כסף. הם הופכים לכלי שלטון.
זו הסיבה שהרובל הדיגיטלי לא ניתן לראות כחדשנות בנקאית רגילה. בידיים של מדינה דמוקרטית טכנולוגיה כזו יכולה להיות שירות נוח. בידיים של הקרמלין היא יכולה להפוך למערכת שבה החיים הפיננסיים של האדם נראים, תלויים ומנוהלים מלמעלה.
לרוסים זה סיכון לאבד לא רק חלק מהחירות הכלכלית, אלא גם את הזכות לקבל החלטות חיים בעצמם. לתושבי ישראל עם שורשים רוסיים זו אזהרה: כל קשרים שנותרו עם המערכת הפיננסית הרוסית יש לקחת ברצינות — פנסיות, ירושה, דירות, חשבונות, העברות ועזרה לקרובי משפחה יכולים להפוך למורכבים ורגישים יותר.
המסקנה העיקרית פשוטה: הרובל הדיגיטלי יכול להפוך לא לצורה חדשה של כסף, אלא לצורה חדשה של תלות.
ואם היום זה נראה כטכנולוגיה של העתיד, מחר עבור מיליוני אנשים זה יכול להתברר כרצועה אלקטרונית שקובעת לא רק את תנועת הכסף, אלא גם את גבולות החירות האישית.
15 בינואר 2026, המהדורה הישראלית The Jerusalem Post פרסמה (אנגלית) כתבה של העיתונאי מייקל סטאר על חיילים יהודים שממשיכים להילחם בצבא האוקראיני, בעוד “תשומת הלב של הקהל העולמי עוברת יותר ויותר למשברים אחרים” – המקור.
המחשבה המרכזית של החומר פשוטה וקשה: גם אם סדר היום התקשורתי משתנה, המלחמה של רוסיה נגד אוקראינה לא נעצרה אפילו לעונה אחת, והיהודים של אוקראינה נשארים בין אלה ש”מחזיקים את הקו” מאז 2022, עוברים חורף אחרי חורף.
מפקד רחפן מודיעין מניקולייב: “להילחם למען המדינה שלך”
אחד הגיבורים המרכזיים של הכתבה הוא משה ביזסמוב, מפקד קבוצה קטנה של רחפני מודיעין. הוא משרת בצבא האוקראיני מאז 2018 וחווה את שלב הקרבות, שלעתים קרובות באוקראינה מקשרים למלחמה בדונבאס אחרי 2014. ביזסמוב הוא תושב ניקולייב, אב לשני ילדים, ועל פי החוזה היה אמור לסיים את שירותו באפריל 2022, כלומר זמן קצר לאחר תחילת הפלישה המלאה.
עם זאת, הנסיבות התפתחו אחרת. ברגע שבו היחידה שלו הייתה תחת מתקפה, ביזסמוב היה בתהליך שחרור. חיילים רבים שלו נפלו בשבי במריופול, וכפי שמצוין בחומר, שבעה מהם לא שוחררו עד למועד הפרסום. הוא האריך את החוזה ונשאר בשירות. על השאלה לגבי המוטיבציה התשובה קצרה ביותר: “להילחם למען המדינה שלך”.
בכתבה מודגשת גם פרט נוסף: ביזסמוב נפצע בתחילת המלחמה והייתה לו סיבה לעזוב את השירות עם שחרור מכובד. במקום זאת, הוא המשיך לעבוד דווקא במודיעין רחפנים — שם מחיר הטעות נמדד לא בסטטיסטיקה, אלא בחיי אנשים על הקרקע.
נהג BMP ו”האדם שעצר”: הסיפור של אנדרה צ’רנצקי
הדמות השנייה היא אנדרה צ’רנצקי, נהג רכב משוריין (BMP). בטקסט נאמר שהוא משרת מאז 22 במרץ (השנה לא מצוינת בחומר) ועבר דרך כמה מהפרקים המדממים ביותר של המלחמה, כולל בחמוט. צ’רנצקי נלחם שם פעמיים, כאשר אחת הרוטציות, לדבריו, נמשכה שבעה חודשים.
הקטע החזק ביותר בכתבה הוא הפרק שצ’רנצקי מספר כהמחשה של הבחירה שנעשתה “בתוך המלחמה”. כשהוא חוזר מכיוון בחמוט וכבר נמצא כקילומטר מהאזור הבטוח, הוא הבחין בחייל אוקראיני לכוד בהריסות של בניין הרוס. על פי הפרוטוקול, הרכב המשוריין לא אמור לעצור: הסיכון לצוות ולציוד גבוה מדי. צ’רנצקי עצר.
הוא יצא, חבש את הפצע, ואז למעשה כרת את הגפה ההרוסה שהחזיקה את הלוחם תחת ההריסות, ולאחר מכן הצוות שלו העמיס את הפצוע על הרכב המשוריין. בחומר מודגש: במעשה זה הוא סיכן את עצמו ואת אנשיו, אך הוא חשב שאחרת החייל “היה נשאר מאחור”, ואז כמעט בוודאות היו שוכחים ממנו.
צ’רנצקי מדבר על זהותו היהודית בצורה ישירה וללא קישוטים. הוא לא הסתיר שהוא יהודי, ותפס זאת כחלק מהשירות: “אם אתה מייצג את העם — אתה חייב לשמור על הרף גבוה יותר”. הוא מציין שנפצע שלוש פעמים, ומסביר מדוע הוא ממשיך להילחם: כדי שאף אחד לא יוכל לומר שהיהודים לא נלחמים.
לא כולם בחזית — וגם זו חלק מהאמת
בטקסט של Jerusalem Post אין רומנטיזציה. שם נאמר במפורש: כמו בקרב אזרחים אחרים של אוקראינה, גם בקרב היהודים היו כאלה שלא הלכו להילחם — מי שהסתתר בבית, חושש מגיוס, או ניסה להימנע מהקריאה. אחד ממנהיגי היהודים מודה בצער על חלק זה של המציאות, אך נציגים אחרים של הקהילות מדגישים: יש הרבה משרתים, פשוט קשה לציין מספר מדויק.
הסיבה היא במבנה הקהילה והחברה. יש מי שמעורב באופן פעיל בחיים היהודיים ונמצא על פני השטח, ויש מי שחי מחוץ למסגרת הקהילתית, ועל שירותו עשויים לא לדעת אפילו אנשים שבדרך כלל “מחזיקים את היד על הדופק”.
מחיר המלחמה: הרוגים, פצועים, חזרה ומוות בעמדה
הכתבה מפרטת מקרים ספציפיים של אבדות בקרב הלוחמים היהודים. אחד מהם הוא צבי-הירש (גרישה) זברגזדה, טבח ואב לשני ילדים. הוא נהרג ביוני בכיוון חרסון. במאמר מצוין חלומו — לפתוח מסעדה כשרה באודסה ולקבל יום אחד כוכב מישלן.
כמעט באותם זמנים מת אנדריי קורובסקי, מורה בן 32 בבית ספר חב”ד. הוא היה מפעיל רחפן, חזר לשירות לאחר פציעה בקרב ומת בחזית מהתקף לב. בקטע זה ניכרת במיוחד הצד ה”עורפי” של המלחמה: גם כאשר אדם לא נהרג מכדור או רסיס, המלחמה ממשיכה לפגוע בגוף.
גיבור נוסף הוא מקסים נליפה, שחקן ומנחה טלוויזיה אוקראיני בן 44. בחומר נאמר שהוא עזב את הטלוויזיה בתחילת הפלישה והלך להילחם, ובמאי נהרג בקרב. פרט נפרד מחזק את הקשר אוקראינה—ישראל: על פי נתוני הפדרציה של הקהילות היהודיות באוקראינה, בנו של נליפה באותו רגע נלחם במסגרת חטיבת “גולני” בעזה וקיבל את הידיעה על מות אביו ישירות בשירות.
כמה הם: הערכת האבדות והיקף ההשתתפות
אין “סטטיסטיקה יהודית” רשמית בצבא אוקראינה, ובכתבה מודגש שהמספרים משתנים. אך מובאת הערכה של נציגים יהודים: מאז 2022 מספר האזרחים היהודים של אוקראינה שנהרגו במלחמה עשוי להיות בין 100 ל-200 איש, כאשר רק בשנה שעברה נהרגו עשרות. על רקע זה נשמעת הערכה נוספת: כיום משרתים בצבא בערך פי שניים יהודים ממספר אלה שכבר נהרגו.
זו לא חשבונאות ולא ויכוח על מספרים. יותר כמו סימן לכך שמדובר לא בסיפורים בודדים, אלא בשכבה ניכרת של החברה, שנושאת את אותו מחיר המלחמה כמו השאר.
תפקיד הקהילות: הלוויות, עזרה למשפחות, כומר בחזית
בלוק חשוב בכתבה הוא על איך המבנים היהודיים באוקראינה לוקחים על עצמם את מה שבחיים שלווים היה נתפס כמובן מאליו. הפדרציה של הקהילות היהודיות באוקראינה (FJCU) מדווחת שהיא עוזרת לארגן הלוויות יהודיות יחד עם שליחי חב”ד, תומכת במשפחות כלכלית ומקיימת תפילות וקריאת קדיש על הנופלים.
במאמר מוזכר גם מתנדב יהודי הונגרי בנימין אשר — דוגמה לכך שהמלחמה מושכת לאוקראינה אנשים מחו”ל, וששאלת הקבורה המכובדת הופכת לחלק מהעבודה ההומניטרית.
מתואר בנפרד עבודתו של כומר צבאי, רב-סרן יעקב סיניאקוב, הקשור ל-FJCU. הוא מגיע לחפירות, מביא לחיילים ממתקים “טעם של בית”, מחלק ספרי תהילים למי שמבקש, מדבר עם מגויסים שרואים לראשונה את החזית ולא תמיד מתמודדים פסיכולוגית. לסיניאקוב יש תואר שני בפסיכולוגיה, ובחומר מודגש שהוא יודע “להתחבר” לאנשים לא דרך סיסמאות, אלא דרך שיחה אנושית.
שם מובאת גם מחשבתו, המסבירה את המורכבות המוסרית של המלחמה: לחלק מהחיילים קשה לקבל את עצם הרעיון של הרג, אך ב”מציאות של רוע”, לדבריו, הגנה על המשפחה והמדינה הופכת את הבחירה הזו לבלתי נמנעת.
למה זה חשוב לישראל
בכתבה יש משפט של תודה לישראל על כך שבתחילת המלחמה המדינה קיבלה פליטים אוקראינים. אבל המשמעות המרכזית רחבה יותר: עבור הקהל הישראלי אוקראינה הופכת יותר ויותר ל”נושא חיצוני”, בעוד שעבור האנשים בחזית זהו עניין של חיים ומוות, ללא הפסקות לשינוי מחזור החדשות.
הסיפור של הלוחמים היהודים בצבא אוקראינה הוא בו זמנית על אוקראינה ועל ישראל: על זיכרון משותף, על תגובה לאלימות, על קשרי משפחות שנמצאות משני צידי החזיתות והגבולות, ועל איך המלחמה קורעת את “החיים הרגילים” בנקודות הכי בלתי צפויות — מניקולייב וחרסון ועד חולון ובסיסי צה”ל.
זו הסיבה לכך שטקסטים כאלה חשובים לא כמחווה רגשית, אלא כמסמך של הזמן: שמות, עובדות, מילים ישירות של אנשים שנלחמים, קוברים, חוזרים אחרי פציעות ושוב הולכים לעמדות. בסדר היום הישראלי דובר הרוסית, שכבה זו של המציאות צריכה להישאר גלויה — ולשם כך פועלת נאנווסטי — חדשות ישראל | Nikk.Agency.
המקור מ-15 בינואר 2026 The Jerusalem Post (אנגלית) כתבה של העיתונאי מייקל סטאר:
באוקראינה הופיע ספר לימוד “שפה עברית עתיקה” (“שפה עברית עתיקה”) – מהדורה המוקדשת לשפת התנ”ך ומיועדת ללימוד רציני ומערכתי של הטקסט העברי העתיק. עבור הקהל היהודי בישראל זו חדשות חשובות לא רק מהתחום האקדמי. מדובר בספר שמראה: שפת המקור היהודית נשארת נושא ללימוד מכובד ומעמיק גם מחוץ לישראל, ובמיוחד בשפה האוקראינית – השפה הלאומית של מדינה אחרת. מחבר הספר הוא דמיטרי צולין, דוקטור למדעי הפילולוגיה, מומחה לביבליסטיקה, לשפה העברית העתיקה והארמית, חוקר המסורת הלשונית השמית.
“שפה עברית עתיקה” – זהו ספר לימוד המשלב תכונות של מדריך דקדוק וסינטקס של השפה העברית העתיקה של התנ”ך עם משימות מעשיות. בנוסף להצגת החומר התיאורטי, הספר מכיל תרגילים להטמעת החומר הדקדוקי, מילון עברי-אוקראיני לחיפוש מילים נוח, וכן מידע על תולדות השפה ורשימת השאלות זרות. כמו כן, נבחן אחד ההיבטים המורכבים ביותר של קריאת הטקסט העברי התנ”כי – מערכת סימני ההטעמה. הספר יעניין הן סטודנטים הלומדים את השפה העברית העתיקה והן מורים”, כך מתארת המצגת של הספר.
באוקראינה יצא לאור בשפה האוקראינית ספר לימוד ‘שפה עברית עתיקה’ – אות תרבותי על רקע עליית האנטישמיות העולמית
זה בולט במיוחד עכשיו, כאשר בשיחות רבות על יהודים השיח מצטמצם לעיתים קרובות לקלישאות פוליטיות, תוקפנות או סטריאוטיפים שטחיים. על רקע זה, יציאת ספר לימוד מלא של השפה העברית העתיקה בשפה האוקראינית נראית לא כפורמליות, אלא כמחווה תרבותית ברמה אחרת לגמרי.
מהו הספר הזה ולמה הוא ראוי לתשומת לב
“שפה עברית עתיקה” – זהו ספר לימוד המשלב תכונות של מדריך דקדוק וסינטקס של השפה העברית העתיקה של התנ”ך עם משימות מעשיות. בספר יש חומר תיאורטי, תרגילים לחיזוק הדקדוק, מילון עברי-אוקראיני לחיפוש מילים נוח, מידע על תולדות השפה, רשימת השאלות זרות, וכן ניתוח של אחד הנושאים המורכבים ביותר – מערכת סימני ההטעמה של הטקסט התנ”כי.
באוקראינה יצא לאור בשפה האוקראינית ספר לימוד ‘שפה עברית עתיקה’ – אות תרבותי על רקע עליית האנטישמיות העולמית
כלומר, לפנינו לא חוברת סקירה ולא פרויקט סמלי לסימון. זהו כלי עבודה לסטודנטים, מורים וכל מי שרוצה לקרוא את הטקסט לא דרך סיפור מחדש, אלא קרוב יותר לצורתו הלשונית המקורית.
עבור הקורא הישראלי, הגישה עצמה חשובה כאן. כאשר מדובר בתנ”ך, שאלת השפה אינה עניין קטן ואינה פרט טכני. הרבה מאוד במסורת הטקסטואלית היהודית נשען על שורש המילה, על הקשר הפנימי של המושגים, על גוון הצורה, על מה שאי אפשר להעביר במלואו לשפה אחרת ללא אובדן. לכן כל קורס רציני בשפה העברית העתיקה הוא תמיד שיחה לא רק על דקדוק, אלא גם על גישה למקור עצמו.
דמיטרי צולין
מחבר הספר הוא דמיטרי צולין – https://www.facebook.com/dmytro.tsolin/, דוקטור למדעי הפילולוגיה, חוקר בתחום הפילולוגיה השמית, ביבליסטיקה, השפה העברית העתיקה והארמית.
הביוגרפיה האקדמית שלו מראה שמדובר במומחה עם הכשרה בינלאומית ואוניברסיטאית רצינית: בשנת 1995 סיים את הפקולטה לפילולוגיה של האוניברסיטה הפדגוגית הממלכתית של חרסון, בשנת 2002 קיבל תואר MA בדת באוניברסיטת אנדרוז בארה”ב, בשנת 2009 הגן על עבודת הדוקטורט שלו בפקולטה המזרחית של האוניברסיטה הממלכתית של סנט פטרסבורג, בשנים 2012–2013 עבר post-doctoral fellowship באוניברסיטה העברית בירושלים, ובשנת 2016 הגן על עבודת הדוקטורט שלו במכון לפילולוגיה של האוניברסיטה הלאומית של קייב על שם טאראס שבצ’נקו.
לא פחות חשוב הוא גם הניסיון ההוראה שלו. בשנים 2005–2007 דמיטרי צולין לימד במחלקה ליהדות של האוניברסיטה הבינלאומית של שלמה בקייב, לאחר מכן בשנים 2007–2017 עבד באוניברסיטה הלאומית “האקדמיה האוסטרוגית”, ובשנים 2013–2017 היה מרצה מוזמן בתוכנית המאסטר ליהדות באוניברסיטה הלאומית “האקדמיה הקייבו-מוהיליאנית”. דרך זו משמעותית במיוחד עבור הקורא הישראלי: לפנינו לא רק פילולוג כללי, אלא אדם שעובד שנים רבות באופן מקצועי דווקא בתחום הטקסט היהודי, השפה והמסורת של לימודו.
מעגל תחומי העניין שלו מדבר בעד עצמו. ביניהם – פילולוגיה שמית, השפה הארמית, ביבליסטיקה, תרגומי תרגום, כלומר תרגומים ארמיים של התנ”ך מהמאה הראשונה עד השביעית, בלשנות שיח ותיאוריה של תרגום. במילים אחרות, המחבר עוסק לא רק בדקדוק כסט של כללים, אלא גם באיך הטקסט העתיק חי בתרגום, בפרשנות ובהקשר ההיסטורי.
יש לשים לב גם לכישורי השפה שלו. דמיטרי צולין שולט בשפה העברית המודרנית, עובד מקצועית עם השפה העברית העתיקה והדיאלקטים המערביים של הארמית, קורא סורית קלאסית וקוינה יוונית עתיקה. עבור ספר על שפת התנ”ך זה חשוב עקרונית, כי ספר לימוד כזה דורש מחבר שמבין לא רק את צורת המילה, אלא גם את כל השכבה התרבותית, ההיסטורית והטקסטואלית סביבה.
זו הסיבה שספר הלימוד “שפה עברית עתיקה” נראה לא כפרויקט מקרי, אלא כתוצאה של עבודה אקדמית והוראתית רבת שנים של מומחה, שמעמיק במסורת הלשונית והטקסטואלית היהודית.
למה זה חשוב ליהודים בישראל
ישראל חיה במציאות ייחודית, שבה העברית היא בו זמנית שפה רשמית, שפת היומיום, שפת הצבא, המדיה, המשפחה, הוויכוח, התפילה והזיכרון התרבותי. אבל דווקא בגלל זה בישראל מבינים היטב את ההבדל בין העברית המודרנית לשפה העברית העתיקה של התנ”ך.
כאשר במדינה אחרת מופיע ספר לימוד רציני דווקא של השפה העברית העתיקה ודווקא בשפה הלאומית של אותה מדינה, זה אומר שהמסורת הטקסטואלית היהודית נתפסת שם כמשהו ראוי ללימוד עצמאי, ולא כחומר משני לציטוטים, סיפורים מחדש ופרשנויות אידיאולוגיות.
על רקע עליית האנטישמיות בעולם יש לכך משמעות נוספת. במקום שבו יש שמצמצמים את השיח על יהודים לשנאה, קונספירולוגיה או גירוי פוליטי, אחרים משקיעים מאמצים בלימוד שפת התנ”ך, בקריאת המקור, בניסיון להבין את הציוויליזציה היהודית דרך הבסיס הטקסטואלי שלה. NAחדשות – חדשות ישראל | Nikk.Agency סבורה שדווקא סימנים כאלה חשובים במיוחד היום: הם מראים שכבוד למורשת היהודית יכול להתבטא לא בהצהרות, אלא בעבודה רצינית עם השפה והתרבות.
למה עקרוני שהספר יצא דווקא באוקראינית
כאן יש שכבה משמעותית ונפרדת. עבודות אקדמיות באנגלית, גרמנית או צרפתית על עברית תנ”כית קיימות כבר זמן רב ולא מפתיעות אף אחד. אבל כאשר ספר לימוד כזה יוצא דווקא באוקראינית, זה אומר שהשפה העברית העתיקה נכנסת למרחב האינטלקטואלי של אוקראינה לא דרך שפה מתווכת זרה, אלא ישירות דרך המסגרת התרבותית הלאומית שלה.
זהו סימן חשוב לבגרות.
בעצם, מדובר בהכרה בכך ששפת התנ”ך היא חלק מהבסיס התרבותי העולמי שכדאי ללמוד ברמה האקדמית המודרנית האוקראינית. עבור הקהל היהודי בישראל זה נשמע מובן ומכובד: לא כניסיון ניכוס, אלא כהכרה בערך המקור.
באילו מדינות זה גם אפשרי – ומה זה אומר על אוקראינה
ספר לימוד כזה יכול היה להופיע באופן אורגני במדינות עם מסורת חזקה של חקר העברית, יהדות ומחקר טקסטואלי. למשל, בגרמניה, פולין, צרפת, בריטניה, ארה”ב. שם קיימות בתי ספר אוניברסיטאיים, מרכזי מחקר ותרבות אקדמית יציבה של לימוד השפה העברית העתיקה והמקורות היהודיים.
אבל המקרה האוקראיני בולט מסיבה אחרת.
מהדורה כזו מופיעה לא במציאות שקטה ומבורכת, אלא במדינה שחיה תחת לחץ של מלחמה, תשישות וחוסר יציבות מתמיד. ובכל זאת, דווקא שם מוציאים לאור ספר לימוד יסודי על שפת התנ”ך בשפה האוקראינית. זה כבר לא רק חדשות מדעיות. זהו סימן לכך שגם בזמנים קשים נשאר מקום לעבודה הומניטרית רצינית, לכבוד לטקסט ולעניין אינטלקטואלי במסורת היהודית.
עבור יהודים בישראל יש בכך סימן מובן וחשוב. שפת התנ”ך ממשיכה לעורר עניין לא רק כחלק מהעבר, אלא כחלק מליבת הציוויליזציה החיה, שאליה פונים שוב ושוב. וכאשר עניין כזה מקבל צורה של ספר לימוד מלא, יש לראות בכך לא כאפיזודה אקדמית קטנה, אלא כסמן של הזמן.
כי בעידן של רעש, אידיאולוגיה ועוינות גוברת, עצם הניסיון ללמוד את השפה העברית העתיקה בצורה שקטה, עקבית ומקצועית כבר אומר הרבה מאוד.
בדניפרו, אחד המרכזים היהודיים החשובים ביותר באוקראינה, הרב מאיר סטמבלר ממשיך לעבוד עם הקהילה על רקע המלחמה המתמשכת. דבריו חשובים לא רק לאוקראינה, אלא גם לישראל: הם מראים כיצד החיים היהודיים נשמרים שם, במקום שבו כל יום דורש כוח, אמונה ואחריות.
דניפרו בשנה החמישית למלחמה: החיים היהודיים לא נעצרו
בשנה החמישית למלחמה המלאה באוקראינה הקהילה היהודית בדניפרו ממשיכה לחיות, להתפלל, לעזור לאנשים ולשמור על קשר עם יהדות העולם.
בפרסום דתי ישראלי Emess ב-18 ביוני 2026 פורסם חומר על הרב מאיר סטמבלר מדניפרו. הטקסט פורסם במסגרת פרויקט מיוחד ל-ג’ תמוז — יום פטירת הרבי מלובביץ’. הפרויקט מוקדש ל-32 שליחי חב”ד ממדינות שונות בעולם, והחלק האוקראיני של הסיפור הזה קשור דווקא לדניפרו ולעבודתו של הרב סטמבלר.
לציבור הישראלי הנושא הזה בעל משמעות מיוחדת. דניפרו — לא רק עיר אוקראינית גדולה. זהו אחד המרכזים הסמליים של החיים היהודיים באוקראינה, מקום שבו במשך שנים רבות התפתחו פרויקטים חינוכיים, דתיים וקהילתיים יהודיים.
לאחר תחילת המלחמה הגדולה החיים שם השתנו באופן רדיקלי. אבל עצם העובדה שהקהילה היהודית ממשיכה לפעול מראה דבר חשוב: הנוכחות היהודית באוקראינה לא נעלמה תחת לחץ הטילים, האזעקות, הפינויים והאי-ודאות המתמדת.
שליחות כחיים, ולא כעבודה
המחשבה המרכזית של הרב מאיר סטמבלר, שהועברה בחומר Emess, נשמעת פשוטה מאוד, אבל מאחוריה עומדת משמעת פנימית גדולה: שליחות — משימה — זו לא חלק מהחיים, אלא החיים עצמם.
זו לא משרה אדמיניסטרטיבית, לא פעילות ציבורית לפי לוח זמנים ולא אוסף של חובות דתיות. בהבנה החב”דית, עליה מדבר הרב סטמבלר, כל כישרון של אדם, כל יכולת, כל תכונה אופי ואפילו קשיים אישיים יכולים להיות מכוונים לשירות מטרה גבוהה יותר.
בזמן רגיל מחשבה כזו יכולה להישמע כנוסחה רוחנית. בזמן מלחמה היא הופכת לתוכנית מעשית להישרדות ואחריות.
כשמסביב חוסר יציבות, אדם מתחיל באופן טבעי לחשוב על פחד, עייפות, אובדן, ביטחון המשפחה, עתיד הילדים. אבל הרב סטמבלר מדבר על קנה מידה אחר: אם אדם חי במשימה, הקשיים לא נעלמים, אבל מקבלים משמעות אחרת.
לכן דבריו חשובים לא רק לקהל הדתי. בהם יש תשובה לשאלה שמעסיקה היום יהודים רבים בישראל ובתפוצות: איך קהילה יכולה לשמור על עצמה כאשר הנסיבות החיצוניות לוחצות חזק יותר מהרגיל?
התשובה מדניפרו נשמעת כך: דרך מטרה, דרך שירות, דרך נוכחות מתמדת לצד אנשים.
למה זה חשוב לישראל
לישראל המלחמה באוקראינה נתפסת לעיתים קרובות דרך פוליטיקה, דיפלומטיה, ביטחון, עלייה, סיוע הומניטרי או יחסים עם רוסיה. אבל יש עוד שכבה שאי אפשר לשכוח: הקהילות היהודיות באוקראינה ממשיכות לחיות בתוך המלחמה הזו.
הן לא נושא מופשט של סדר היום הבינלאומי. אלו משפחות אמיתיות, אנשים מבוגרים, ילדים, מורים, רבנים, מתנדבים, מרכזים קהילתיים, בתי כנסת ובתי ספר.
כשמדבר הרב מדניפרו על כך שאנשים “התרגלו לחיות עם מטרה ולא עם קושי”, זו לא אמירה יפה לפרסום. זהו תיאור של היומיום שבו הקהילה חייבת לעבוד גם כאשר המדינה נמצאת תחת איום מתמיד.
לחדשות ישראל — חדשות ישראל כאן חשוב דווקא הזווית הישראלית. החברה הישראלית מבינה היטב מה זה לחיות בתנאי איום, גיוס, אזעקות ואי-ודאות. לכן הסיפור של דניפרו יכול להיקרא בישראל לא כהערה דתית אוקראינית רחוקה, אלא כחוויה יהודית קרובה.
לישראל ולאוקראינה יש מלחמות שונות, נסיבות שונות ואתגרים שונים. אבל ההיגיון היהודי של עמידות דומה בהרבה מובנים: הקהילה נשענת לא רק על תשתיות, אלא גם על אנשים שנשארים במקום וממשיכים למלא את תפקידם.
דניפרו כנקודת עמידות יהודית
בחומר Emess מודגש שהרב סטמבלר ממשיך לפעול בדניפרו “תחת מציאות מורכבת של מלחמה מתמשכת”. זו נוסחה חשובה. היא לא דרמטית את המצב באופן מלאכותי, אבל גם לא מסתירה את ההקשר.
אוקראינה חיה במלחמה כבר חמש שנים לאחר הפלישה המלאה של רוסיה בפברואר 2022. עבור הקהילות היהודיות זה אומר לא רק סכנה פיזית, אלא גם עומס חברתי: עזרה לנזקקים, תמיכה במבוגרים, קשר עם משפחות, עבודה רוחנית, חגים, חינוך, שאלות הומניטריות.
על רקע זה המשימה של הרב — לא רק דתית. היא הופכת לקהילתית, אנושית והיסטורית.
דניפרו בסיפור הזה — לא רק גיאוגרפיה. זו עיר שבה החיים היהודיים לא יצאו להפסקה, למרות המלחמה. ודווקא בגלל זה הסיפור האוקראיני בפרויקט לג’ תמוז נמצא קשור לרב סטמבלר.
דברים על ניסים ותקווה
בסוף החומר הרב מאיר סטמבלר מדבר על אמונה עמוקה ועל ניסים שמלווים את הקהילה היהודית. הוא גם מביע תקווה לגאולה ולבוא הגאולה — שחרור רוחני מלא.
לקורא החילוני מילים כאלה עשויות להישמע כשפה של מסורת דתית. אבל עבור הקהילה שחיה בתוך המלחמה, התקווה — זו לא רעיון מופשט. זהו משאב, בלעדיו קשה לעמוד במרחק ארוך.
המלחמה משנה את תחושת הזמן. אנשים מפסיקים לחכות לסיום מהיר, מתחילים לחיות במצב של עומס ממושך. דווקא במצב כזה המילים על משימה מקבלות כוח מיוחד. הן עוזרות לא רק להסביר את המתרחש, אלא גם לא לאבד את העמוד הפנימי.
לחדשות ישראל — חדשות ישראל הסיפור הזה חשוב גם כי הוא מראה את הקשר החי בין ישראל, אוקראינה והעולם היהודי. בעוד הפוליטיקאים דנים בפורמטים של תמיכה, מגבלות דיפלומטיות ואינטרסים אסטרטגיים, בשטח נשארים אנשים שעושים כל יום את מה שהם רואים כחובתם.
מסקנות
הסיפור של הרב מאיר סטמבלר מדניפרו — זה לא רק חומר דתי לג’ תמוז. זהו עדות על איך המשימה היהודית נמשכת באוקראינה בשנה החמישית למלחמה.
בסיפור הזה יש כמה משמעויות חשובות.
הראשון — הקהילה היהודית באוקראינה לא נעלמה בגלל המלחמה. היא השתנתה, עברה מבחנים קשים, אבל ממשיכה לחיות.
השני — מנהיגות רוחנית בתנאים כאלה הופכת לא לסמלית, אלא למעשית. רב, מנהיג קהילתי, מתנדב, מורה ומארגן עזרה לעיתים קרובות מוצאים את עצמם כחלק מאותה מערכת תמיכה.
השלישי — לישראל חשוב לראות באוקראינה לא רק שדה של פוליטיקה בינלאומית, אלא גם מרחב של אחריות יהודית. שם נשארות קהילות הקשורות להיסטוריה היהודית העולמית, לחב”ד, לזיכרון, לגורלות אנושיים של היום.
והרביעי — דברי הרב סטמבלר על כך שהמשימה הופכת לחיים עצמם, מסבירים היטב מדוע החיים היהודיים בדניפרו נמשכים גם כאשר מסביב יש מלחמה.
Emess / אמס — אתר חדשות ומדיה בעברית, המיועד בעיקר לקהל החרדי והדתי בישראל. הפלטפורמה מפרסמת חדשות, ראיונות, וידאו, אודיו, פודקאסטים, חומרים על חיי הקהילות הדתיות, פוליטיקה, חברה, תרבות ועולם התורה.
Emess משתייך לקבוצת המדיה “קול חי” / קול חי, הקשורה לתחנת הרדיו החרדית הישראלית באותו שם. זהו סביבה מדיה המיועדת בראש ובראשונה לקוראים ומאזינים מהמגזר הדתי בישראל: קהילות חרדיות, משפחות דתיות, רבנים, פעילים ציבוריים וקהל שצורך חדשות דרך פרספקטיבה דתית וקהילתית.
בעמוד הרשמי של Emess מצוין שהאתר נוצר כפלטפורמת חדשות ומדיה לקהל השומר תורה ומצוות. תאריך היסוד המדויק של האתר לא מצוין בתיאור הפתוח של Emess, ולכן נכון יותר לא לציין שנה מסוימת ללא אישור נוסף.
הקהל העיקרי של Emess נמצא בישראל. לפי הערכות פתוחות של Similarweb למאי 2026, האתר emess.co.il קיבל כ-1.8 מיליון ביקורים בחודש. זו לא סטטיסטיקה פנימית של המערכת, אלא הערכה חיצונית של שירות אנליטי, ולכן נכון להציג אותה כמשוערת. לפי אותם נתונים, רוב התנועה באתר מגיעה מישראל, ושאר המדינות נותנות חלק קטן בהרבה מהביקורים.
לפי הערכת Similarweb, כ-95.7% מהתנועה הדסקטופית של Emess מגיעה מישראל. לאחר מכן בפער גדול מגיעות ארה”ב, בריטניה, צרפת וגרמניה. השירות גם מעריך את קהל האתר כבעיקר גברי, והקבוצה הגילאית הגדולה ביותר — 55–64 שנים. בקטגוריה קהילה וחברה > אמונה ואמונות האתר Emess נכנס לפלטפורמות הישראליות הבולטות במגזר הדתי.
שאלת הבעלות עדיף לנסח בזהירות. Emess עצמו מקשר את עצמו לקבוצת המדיה “קול חי”. לפי פרסומים בתקשורת הישראלית, השליטה בתחנת הרדיו “קול חי” שייכת לאיש העסקים יצחק מירילשווילי, הידוע גם כבעלים של ערוץ 14 הישראלי. בשנת 2025 דווח שמירילשווילי קיבל בעלות מלאה על “קול חי”, לאחר שרכש את המניות האחרונות מהמשקיעים המינוריים.
כך ניתן לתאר את Emess כאתר חדשות ומדיה חרדי בעברית מהאקוסיסטמה של “קול חי”, המיועד בעיקר לקהל הדתי בישראל ויש לו, לפי הערכות חיצוניות, כ-1.8 מיליון ביקורים בחודש.
