“המפגש האוקראיני-יהודי” ממשיך את הפרויקט שלו על ישראלים ידועים ממוצא אוקראיני – נתן שרנסקי.
היום נתן שרנסקי נשאר חבר טוב של האוקראינים ברמת היחסים הדיפלומטיים בין אוקראינה לישראל. עמדתו הברורה לגבי התמיכה הבינלאומית באוקראינה לאחר תחילת הפלישה הרוסית רחבת ההיקף הפכה לקריאה לממשלת ישראל לגנות באופן נחרץ את ההתקפה על אוקראינה. נתן שרנסקי הדגיש באופן חד משמעי שישראל צריכה לעמוד ללא עוררין לצד האוקראינים.
נתן (אנטולי) שרנסקי (נולד ב-1948) הוא אחד מהפעילים הבולטים ביותר לזכויות האדם, דמות פוליטית ישראלית ידועה ממוצא אוקראיני-יהודי.
נולד בשנת 1948 בסטלינו (כיום דונצק) במשפחה של יוצאי אודסה. במהלך לימודיו במכון הפיזיקו-טכני במוסקבה, שנות הסטודנט היוו עבור נתן שרנסקי דחיפה לפעילות ציבורית פעילה. באמצע שנות ה-70 הוא הצטרף לקבוצה הידועה בשם קבוצת הלסינקי, והיה גם מתורגמן ועוזר לאקדמאי אנדריי סחרוב.
בנוסף, הוא השתתף באופן פעיל בתנועה היהודית בברית המועצות, בהפגנות ובמחאות. בשנת 1977 נעצר נתן שרנסקי על תעמולה אנטי-סובייטית, ובשנה שלאחר מכן נידון ל-13 שנות מאסר באשמת ריגול לטובת ארצות הברית.
רק בזכות בקשות רבות של פוליטיקאים עולמיים משפיעים והפגנות, בשנת 1986 בהסכם בין ברית המועצות לארצות הברית הצליחו לשחרר את נתן שרנסקי מהלחצים הרפרסיביים: הוא הוחלף באחד המרגלים הסובייטים שנעצרו במערב. מיד לאחר ההחלפה התקבל נתן בכבוד על ידי ראש ממשלת ישראל שמעון פרס וסגנו יצחק שמיר.
באותה שנה ייסד שרנסקי את הארגון הציבורי “פורום ציוני”, שמטרתו הייתה לאחד את העולים מברית המועצות, וכבר בשנת 1995 הקים את המפלגה הפוליטית “ישראל בעלייה”. בישראל המשיך נתן שרנסקי את פעילותו האקטיבית למען זכויות האדם, תוך רכישת ניסיון כפוליטיקאי ישראלי מוכר ומשפיע. הוא היה חבר כנסת במשך תקופה ממושכת, וכן היה בעל ניסיון בתפקיד שר וסגן ראש ממשלה בממשלות ישראל, עמד בראש המועצה המבצעת של הסוכנות היהודית לישראל והמועצה המפקחת של מרכז הזיכרון לשואה “באבי יאר”.
ב-23 באוגוסט 2022, בצו נשיא אוקראינה, הוענק לנתן שרנסקי עיטור ‘על הישגים’ מדרגה שלישית על תרומתו האישית המשמעותית לחיזוק שיתוף הפעולה הבין-מדינתי, תמיכה בריבונות המדינה ובשלמות הטריטוריאלית של אוקראינה ותרומה משמעותית לקידום מדינת אוקראינה בעולם.
בינואר 2023 מלאו לנתן שרנסקי 75 שנים. כמעט כל חייו המודעים הקדיש למאבק פעיל למען זכויות האדם, פעילות פוליטית, וכן לפיתוח קשרים דיפלומטיים ובין-לאומיים הדוקים בין ישראל לאוקראינה.
בישראל שוחרר ממעצר אזרח אוקראינה, שאיימה עליו גירוש בשל חשדות לקשרים עם מה שנקרא “מבנים עוינים”. האיש היה במעצר כמעט חודש, אך לאחר התערבות שגרירות אוקראינה, הגשת ערעור ובחינה משפטית, משרד הפנים של ישראל סירב להתעקש על גירושו.
עבור הקהילה האוקראינית בישראל, הסיפור הזה חשוב לא רק כמקרה משפטי נפרד. הוא מראה עד כמה אדם יכול להיות פגיע, הנמצא תחת הגנה קולקטיבית, אם ההחלטה על גירוש מבוססת על חומרים סגורים, שלא מוצגים לא לעצור עצמו ולא לעורך דינו.
מה קרה לאוקראיני בישראל
לפי הודעת שגרירות אוקראינה בישראל, אזרח אוקראינה נעצר ב-29 באפריל 2026 ישירות במקום עבודתו. הוא היה במדינה תחת הגנה קולקטיבית – כלומר במעמד מיוחד, המיושם על אוקראינים שנמצאים בחו”ל על רקע המלחמה.
לאחר המעצר, האיש נלקח למעצר לצורך גירוש נוסף.
הבסיס הפורמלי היה מידע על קשר לכאורה עם “מבנים עוינים”. עם זאת, לפי הודעת הדיפלומטיה האוקראינית, לא לעצור עצמו ולא לעורך דינו לא ניתנו הוכחות, מסמכים או חומרים ספציפיים שיאפשרו לבדוק את הטענות הללו.
בתיק הופיעה רק התייחסות למסמך סגור מ”גופי הביטחון”. עם זאת, המסמך עצמו למעשה לא צורף לחומרי התיק, ולכן הצד ההגנה לא יכול היה להבין במלואו על מה מבוססת הלוגיקה המאשימה של רשויות ההגירה.
למה זה עורר שאלות
עבור ישראל, שאלות הביטחון תמיד נושאות משקל מיוחד. אבל גם במקרים כאלה נשארת גבול עקרוני: אם שוללים מאדם את חירותו ומכינים אותו לגירוש, חייבת להיות לו אפשרות להגן על עצמו, ולבית המשפט – לבדוק את בסיס ההחלטה.
בדיוק הנקודה הזו הפכה למרכזית.
הדובר לא רק על הליך הגירה. במקרה של גירוש, האוקראיני יכול לאבד את ההגנה, העבודה, האפשרות להימצא בישראל ולמעשה להימצא במצב שבו ההחלטה התקבלה ללא הסבר פתוח של הסיבות.
איך השגרירות ועורכי הדין השיגו את ביטול הגירוש
לאחר המעצר, שגרירות אוקראינה פנתה בדחיפות לצד הישראלי בדרישה לתת הסברים. לתיק הצטרפו גם הקונסול הכבודי של אוקראינה בישראל אלכסנדר זרנופולסקי ועורך הדין של אזרח אוקראינה.
ההגנה הגישה ערעור על פעולות רשויות האכיפה וההגירה.
במהלך בחינת התיק, משרד הפנים של ישראל הודיע רשמית כי אינו מתעקש עוד על גירוש האוקראיני. זה הפך לנקודת מפנה: אם המשרד מוותר על הדרישה לגרש אדם מהמדינה, בית המשפט מקבל שדה תהליכי אחר להערכת התיק.
בית המשפט הסכים עם עמדת עורכי הדין ולא מצא בסיס להמשך החזקת אזרח אוקראינה במעצר.
בשגרירות אוקראינה הודיעו כי לאחר כמעט חודש במעצר, האיש שוחרר לחופשי. עבור האוקראינים בישראל, שעוקבים בקפידה אחר מקרים כאלה, זה הפך לדוגמה בולטת לכך שהתערבות קונסולרית והגנה משפטית יכולים לשנות בפועל את מהלך התיק.
בדיוק סיפורים כאלה חשובים לקהל הישראלי, כי הם מראים כיצד בפועל מצטלבים ביטחון, מדיניות הגירה, זכויות אדם ומצב האוקראינים החיים במדינה בזמן המלחמה. בהקשר זה, חדשות ישראל – Nikk.Agency ממשיכים לעקוב אחר נושאים הקשורים לקהילה האוקראינית, הגנה קונסולרית והחלטות רשויות ישראליות שמשפיעות ישירות על אנשים.
מה הצהיר בית המשפט ולמה זה חשוב
לפי נתוני הדיפלומטיה האוקראינית, בית המשפט לא ראה סיבות להמשיך להחזיק את אזרח אוקראינה במעצר. זה אומר שהטענות של ההגנה היו מספיק משכנעות, ועמדת משרד הפנים של ישראל השתנתה עוד לפני הלחץ הסופי על הגירוש.
במקרים כאלה, החשיבות היא לא רק בתוצאה הסופית, אלא גם בהליך עצמו.
אם בתיק יש מסמך סגור, אך הוא לא מוצג לצד ההגנה ולא נכלל בפועל בחומרים, נוצרת בעיה של שליטה משפטית. בית המשפט לא יכול להיות פורמליות: הוא חייב לבדוק אם יש בסיסים אמיתיים להגבלת חירות וגירוש אדם מהמדינה.
מה זה משנה עבור האוקראינים בישראל
בשגרירות אוקראינה הצהירו כי השימוש בכל המנגנונים הזמינים של שליטה משפטית ובדיקת עובדות אפשר להגן על זכויות אזרח אוקראינה ובו זמנית לחשוף ליקויים בעבודת שירותי ההגירה הישראליים.
הניסוח הזה חשוב.
הוא מראה שהצד האוקראיני רואה את התיק לא כטעות מקרית, אלא כמדד לבעיה רחבה יותר: החלטות הקשורות לגירוש צריכות להיות שקופות ככל האפשר במסגרת הביטחון, וחייבות להיות נבדקות בבית המשפט.
עבור האוקראינים שנמצאים בישראל תחת הגנה קולקטיבית, התיק הפך לתזכורת: בעת מעצר, איום גירוש או מחלוקת עם רשויות ההגירה, אסור להישאר לבד עם המערכת. חשוב לפנות מיד לעורך דין, לתעד את כל המסמכים, לדרוש הסברים ולהודיע לשירותים הקונסולריים.
הקשר הישראלי
ישראל חיה בתנאי איומים מתמידים, וחשדות בתחום הביטחון נתפסים כאן ברצינות רבה. אבל בדיוק בגלל זה כל החלטה על שלילת חירות וגירוש צריכה לעבור בדיקה זהירה במיוחד.
אחרת, לא רק אדם מסוים עלול להיפגע, אלא גם האמון במערכת.
במקרה זה, התערבות שגרירות אוקראינה, עבודת עורך הדין ועמדת בית המשפט הובילו לכך שהגירוש בוטל והאוקראיני שוחרר. עבור היחסים האוקראינים-ישראלים זה לא סכסוך דיפלומטי רועש, אלא פרק מובהק: הגנה קונסולרית עובדת כאשר התיק מובא לבדיקה, ולא נשאר ברמת ניסוחים סגורים.
История משה (משה-צבי) סגל — זהו מסלול פולטבה → ירושלים. נעורים בסביבה יהודית אוקראינית, שגרה לימודית קפדנית והחוגים הציוניים הראשונים הופכים למחווה ציבורית של חירות ליד הכותל המערבי ביום כיפור 1930. הוא נתן את קול השופר האחרון — תקיעה גדולה — ונעצר על ידי המשטרה הבריטית; באותו ערב הרב אברהם יצחק קוק השיג את שחרורו. מהתמונה הזו מתחיל מסלול ארוך של אדם שלא רק מחה, אלא גם בנה מוסדות לחיים יהודיים.
לידה וילדות בפולטבה (1904–1924)
משה סגל נולד בפולטבה ב23 בפברואר 1904 (6 שבט 5664) למשפחת אברהם-מרדכי הלוי סגל וחנה-לאה מינקין. ביתו היה יהודי מסורתי, עם מסורות דתיות וציוניות עמוקות.
מגיל צעיר הוא התבלט בתשוקה לספרים. “בית הספר השני” של סגל — זו לא גימנסיה, אלא הספרייה הקהילתית היהודית של פולטבה, שם קרא שעות על גבי שעות כתבים פילוסופיים, כרוניקות ופובליציסטיקה. שם הוא הכיר לראשונה את עבודותיהם של הוגים מימי הביניים, ובמקביל השתלב בארגוני הנוער היהודיים של פולטבה: כבר ב1916 הצטרף ל”טיקוות ישראל”, ומאז 1920 השתתף באופן פעיל ב”צעירי ציון” ו”החלוץ”. איגודים אלו שילבו לימוד עם מעשה וטיפחו בנערים שאיפה לעלייה — מעבר לארץ ישראל.
במהלך מלחמת העולם הראשונה פונתה לפולטבה ישיבת מיר למשך מספר שנים (1914–1921), ומשה למד בישיבת מיר בפולטבה מגיל עשר עד חמש עשרה בערך. זה הרגיל אותו למשמעת בית המדרש ול”שלישייה” של שלוש מילים: תורה, ארץ ישראל, מעשה.
בתחילת שנות ה-1920 משה סגל חדל להיות רק נער סקרן. הוא הפך לאחד מאלה שקישרו בין הנוער ה”קורא” ל”מעשי”: השתתף בארגון הכשרות — הכשרות חקלאיות כהכנה למעבר לארץ ישראל. מחנות אלו עזרו לנערים ולנערות לא רק להתכונן פיזית לחיים העתידיים, אלא גם לחוש את אחדות המעשה. משה פיקח על שליחת הנערים לחוות בדרום אוקראינה, דאג שהקהילה בפולטבה תהיה לא רק מרכז ללימוד ספרים, אלא גם קרש קפיצה לפעולה.
עשרים השנים בפולטבה עיצבו אותו כ”איש מעשה”. שם התחברו לימוד הספרים, העבודה הציבורית והתכונות המנהיגותיות הראשונות, אותן נשא לאורך כל חייו — מהמעצר ליד הכותל המערבי ועד להשתתפות בארגונים מחתרתיים ובבניית מדינת ישראל.
רקע: מהי “ישיבת מיר” ומה הקשר לפולטבה
ישיבת “מיר” — אחת האקדמיות התורניות הליטאיות (אשכנזיות) המשפיעות ביותר. נוסדה בעיר מיר (כיום בלארוס) בשנים 1815–1817 על ידי משפחת טיקטין (הרבנים שמואל, אברהם וחיים-לייב טיקטין), והיא הפכה לדגל של בית הספר “וולוז’ין” עם דגש על לימוד מעמיק של התלמוד ומשמעת לימודית קפדנית. בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20 חיזקו אותה הרב אליהו-ברוך קמאי וחתנו, ראש הישיבה לעתיד הרב אליעזר-יהודה פינקל; המנוע הרוחני של התקופה שבין המלחמות היה המשגיח הרב ירוחם ליוואוויץ’ — תחתיו כונתה מיר “הישיבה שמגדלת ראשי ישיבות לעתיד”.
המפתח לנושא שלנו — התקופה הפולטבית. עם תחילת מלחמת העולם הראשונה, ב-1914, פונתה הישיבה ממיר לפולטבה, שם פעלה עד 1921. בשנים אלו משה סגל למד ב”מיר” בפולטבה: בית המדרש, קצב הלימוד, האחריות השותפת ו”השלישייה” של שלוש מילים — תורה, ארץ ישראל ומעשה — עוצבו אצלו לא בסביבה “ליטאית” מופשטת, אלא בפולטבה האוקראינית הקונקרטית.
לאחר התקופה הפולטבית הייתה לישיבת מיר היסטוריה די דרמטית:
1921 — לאחר מלחמת האזרחים והשלטון הסובייטי באוקראינה היה בלתי אפשרי להחזיק מוסד לימודי דתי. הישיבה עזבה את פולטבה וחזרה לעיר מיר (אז — פולין).
1939 — לאחר הסכם מולוטוב-ריבנטרופ וחלוקת פולין, חלק מבלארוס עבר לידי ברית המועצות. הישיבה נמצאה תחת שלטון סובייטי, מה שהפך את קיומה לבלתי אפשרי.
1940–1941 — מנהיגי ותלמידי הישיבה עברו לליטא. משם, בעזרת הקונסול היפני צ’יונה סוגיהארה והדיפלומט ההולנדי יאן זווארטנדייק, קיבלו כמה מאות תלמידים ויזות מעבר.
1941–1947 — פליטים מהישיבה הגיעו לשנגחאי (סין), שהייתה אז תחת כיבוש יפני. שם המשיכה הישיבה לפעול, מה שנחשב למקרה ייחודי של שמירת בית ספר תלמודי מסורתי בשנות השואה.
במלחמת העולם השנייה “מיר” עברה בריחה ייחודית “במסלול המזרחי”: מיר → וילנה/קיידאני (ליטא) → ויזות מעבר → קובה (יפן, 1941) → שנגחאי (1941–1947).
לאחר המלחמה צמחו משושלת זו שני מרכזים עיקריים: בירושלים (הוקם רשמית בשנים 1944–1945, שכונת בית ישראל) ובברוקלין (ישיבת מיר, הוקמה בשנות ה-1950 תחת הנהגת הרב אברהם קלמנוביץ’). את הסניף הירושלמי הנהיגו ברצף הרב חיים שמולביץ, הרב נחום פרצוביץ, הרב בנימין בייניש פינקל, הרב נתן צבי פינקל; כיום מנהיג אותו הרב אליעזר יהודה פינקל יחד עם ראשי ישיבות בכירים נוספים (כולל הרב יצחק עזרצ’י).
איפה וכמה תלמידים כיום. ישיבת “מיר” הירושלמית — הישיבה הגדולה בעולם: לפי נתונים פתוחים, לומדים בה כתשעת אלפים תלמידים (≈9–9.6 אלף). ישיבת מיר בברוקלין — זו כמה מאות תלמידים (סניף בית ספר ותוכנית לאחר בית ספר), כלומר פחות בהרבה, אך היסטורית מפתח לשמירת המסורת בארה”ב.
המסקנה לחומר שלנו פשוטה: “מיר” — זהו “אוקספורד” של עולם התורה; פולטבה — ביתו הזמני בשנים 1914–1921; סגל — אחד מאלה שדווקא “מיר הפולטבי” עיצב. לכן בביוגרפיה שלו אנו מדגישים כל כך בפירוט את הישיבה עצמה ואת הקשר שלה לפולטבה.
פולטבה: היסטוריה אוקראינית ויהודית עד ימינו
ימי הביניים. האזכור הראשון של פולטבה מתייחס ל1174. אז זה היה יישוב מבוצר על נהר וורסקלה, שהיה חלק מנסיכות פריאסלב.
הפלישה המונגולית-טטרית. במאה ה-13 פולטבה, כמו ערים אחרות של רוס של קייב, סבלה מפלישות באטו (1237–1240). העיר נהרסה, האוכלוסייה חלקית הושמדה או נלקחה בשבי. במשך כמה מאות שנים השטח היה תחת שליטת אורדת הזהב.
התקופה הפולנית-ליטאית. מהמאה ה-14 פולטבה הייתה תחת שליטת הדוכסות הגדולה של ליטא, ולאחר מכן של האיחוד הפולני-ליטאי. בתקופה זו מופיעות המשפחות והסוחרים היהודיים הראשונים.
תקופת הקוזקים. במאה ה-17 פולטבה הופכת למרכז של גדוד קוזקים. בשנות המרד של בוגדן חמלניצקי (1648–1657) העיר שיחקה תפקיד בולט במאבק על אוטונומיה.
קרב פולטבה. ב1709 התקיים כאן הקרב המכריע של המלחמה הצפונית: הברית של קרל ה-12 ואיוואן מזפה הובסה על ידי פטר הראשון. לאחר מכן פולטבה נותרה בידי המדינה המוסקובית.
המחצית השנייה של המאה ה-18. בתקופה זו כבר הייתה בפולטבה קהילה יהודית, אף על פי שליהודים הוגבלו זכויות המגורים באזורים המרכזיים של אוקראינה. למרות זאת, כאן נבנו בתי כנסת ראשונים, קופות צדקה ובתי ספר.
המאה ה-19. ב1802 פולטבה מקבלת מעמד של מרכז מחוזי. העיר הופכת לבירת התרבות של אוקראינה השמאלית: כאן עובד איוואן קוטלרבסקי, מתחיל ללמוד ניקולאי גוגול, נפתחים תיאטראות. הקהילה היהודית באותה תקופה מגיעה להשפעה משמעותית: לפי מפקד 1897 בפולטבה חיו 11,046 יהודים (20.5% מהאוכלוסייה). פעלו 10 בתי כנסת, תלמוד תורה ל-300 תלמידים, בית ספר לנשים, ספרייה (8,000 ספרים) ובית חולים יהודי.
מלחמת העולם הראשונה והתקופה שבין המלחמות. ב1914–1921 בפולטבה הייתה ישיבת מיר המפורסמת שפונתה מבלארוס — אחד המרכזים הגדולים ללימוד תורה. בתקופה זו למד כאן הפעיל לעתיד משה סגל. ב1926 במחוז חיו כ93,000 יהודים, בעיר עצמה — 18,476 (20.1% מהאוכלוסייה). אך עד 1939 האחוז ירד ל9.9%.
מלחמת העולם השנייה. הגרמנים נכנסו לפולטבה ב18 בספטמבר 1941. כבר ב-25 בספטמבר נורו כ5,000 יהודים, וב-23 בנובמבר — עוד 3,000. בסך הכל בשנות הכיבוש במחוז נהרגו יותר מ22,000 יהודים.
התקופה הסובייטית. לאחר המלחמה הקהילה שוקמה חלקית, אך בתנאי מדיניות אתאיסטית. ב1959 השלטונות סגרו את בית הכנסת האחרון שפעל, והחיים היהודיים עברו למחתרת. העיר התפתחה כמרכז תעשייתי וחינוכי של אוקראינה הסובייטית.
אוקראינה העצמאית. מסוף שנות ה-1980 החל שיקום הקהילה. בשנות ה-1990 הופיעו בפולטבה מרכז חב”ד, בית ספר “אור אבנר”, תוכנית “חסד נפש”. לפי מפקד 2001 בעיר חיו כ1,800 יהודים (0.3% מהאוכלוסייה).
3 בספטמבר 2024 — טילים פגעו במכון הצבאי לתקשורת ובבית חולים: עשרות הרוגים, מאות פצועים.
2 בפברואר 2025 — טיל הרס בניין מגורים בן חמש קומות, נהרגו 14 אנשים, כולל ילדים.
28 במרץ 2025 — מתקפת “שהידים” על אזורי תעשייה.
3 ביולי 2025 — רחפנים פגעו בלשכת הגיוס ובבתים סמוכים.
היום. למרות האיומים, פולטבה נשארת חלק מאוקראינה העצמאית — מרכז מנהלי של מחוז פולטבה וצומת תעשייתי ותרבותי חשוב של אוקראינה המרכזית. לפי נתונים שונים, בעיר חיים כ-280–320 אלף אנשים, וביחד עם הכפרים הסמוכים בקהילה העירונית — עד 600–650 אלף. הקהילה היהודית, אף שהיא קטנה, פועלת באופן פעיל: בית כנסת, מרכז חב”ד, בית ספר “אור אבנר”, פרויקטים חברתיים ויוזמות זיכרון מזכירים את העבר ועוזרים לעצב את העתיד.
יהודי פולטבה: אישים ידועים
ההיסטוריה של הקהילה היהודית בפולטבה משתקפת גם בביוגרפיות של בניה ובנותיה הבולטים. שמות אלו ידועים הרחק מעבר לגבולות אוקראינה, ותרומתם הפכה לחלק מההיסטוריה היהודית העולמית.
יצחק יצחק קרסילשיקוב — רב, שכונה “הגאון מפולטבה”. הוא היה מחבר פירוש יסודי לתלמוד הירושלמי ונחשב לאחת הדמויות המרכזיות בלימודו במאה ה-20.
אליאס צ’ריקובר — נולד וגדל בפולטבה. היסטוריון, אחד ממייסדי מכון המחקר היהודי YIVO בווילנה. עבודותיו מוקדשות להיסטוריה של החיים היהודיים והפוגרומים במזרח אירופה.
יצחק בן-צבי — יליד פולטבה, נשיאה השני של מדינת ישראל. בפולטבה קיבל חינוך יהודי, השתתף בתנועה הציונית, ובישראל הפך לאחת הדמויות המרכזיות במדינה.
אלינה טרייגר — נולדה בפולטבה, הפכה לאישה הראשונה שהוסמכה לרבנות בגרמניה לאחר מלחמת העולם השנייה. פעילותה הפכה לסמל של שלב חדש בהתפתחות היהדות באירופה.
יעקב (יאשה) גגנה — מוזיקאי כליזמר מפולטבה, כנר ומורה ידוע. שמו קשור לפיתוח המסורת המוזיקלית היהודית בתחילת המאה ה-20.
פאבל גרציק — קולונל פולטבי מתקופת איוואן מזפה. מוצאו ממשפחה יהודית שעברה לפולטבה. משפחתו תפסה מקום בולט באליטה הקוזאקית והאוקראינית של המאה ה-18.
מעבר משה סגל לפלשתינה והדרך לכותל
ב1924 משה עולה לפלשתינה יחד עם הוריו.
בפלשתינה סגל עובד כסיתת אבן, לומד ב“מרכז הרב”, משתלב ב“בית”ר”.
קיץ-סתיו 1929 — הגנה על תל אביב במהלך פרעות הערבים; ליד הכותל הוא משתתף בהפגנות ובעבודה ארגונית. בסתיו 1930 הוא נעצר למספר ימים על השתתפות במחאה נגד ביקורו בפלשתינה של סגן שר המושבות הבריטי ד”ר דרמונד שילס (Drummond Shiels); לאחר מספר ימים כל העצורים משוחררים בהוראת הנציב העליון.
האירוע בכותל (1930): איך זה היה
לאחר המהומות של 1929 פעלו ליד הכותל המערבי הגבלות משטרתיות של המנדט: נאסר להביא “חפצי פולחן בולטים” ולתקוע בשופר; המשטרה אכפה זאת כבר ב1930 (החוק יגיע מאוחר יותר).
יום כיפור 5691 חל על ערב 1 באוקטובר → ערב 2 באוקטובר 1930 (ולא על “21 בספטמבר” — תאריך זה מוזכר בטעות בכמה חומרים).
סגל לקח מראש שופר מהרב יצחק אביגדור אורנשטיין (הרב הרשמי הראשון של הכותל) והחביא אותו תחת הטלית. בסוף נעילה הוא נתן קול תקיעה גדולה ארוך, כנהוג לסיים את הצום; השוטרים עצרו אותו במקום והובילו אותו לתחנת קישלה.
הרב הראשי של ארץ ישראל הרב אברהם יצחק קוק התקשר למנהל המנדט והצהיר כי לא יסיים את הצום עד שישחררו את סגל; לקראת חצות משה היה חופשי.
סגל עשה זאת כמחווה דתית-פוליטית: לסיים את יום כיפור בתקיעה גדולה ליד הקדושה ולהזכיר כי המקום הזה — קדושת העם היהודי.
הוא סיים במודע את יום כיפור בתקיעה גדולה בכותל, תוך שהוא מערער בגלוי על האיסורים הבריטיים ומצהיר על זכות היהודים להתפלל לפי מנהגם. המחווה פעלה כמובילה: לאחר מעצרו והתערבות הרב קוק השופר נשמע שם מדי שנה עד 1948, והפך לטקס של אי-ציות לא אלים.
בשנים שלאחר מכן עד 1948 ביוזמת סגל הנוער הביא מדי שנה במחתרת לכותל שופר ונתן תקיעה גדולה — למרות מעצרים וקנסות.
מה היה החוק הזה ואיפה ה”לוגיקה” של התאריכים
הוועדה הבינלאומית לכותל המערבי (יושב ראש — אליאל לופגרן, חברים — שארל בארד, יוהאן ואן קמפן) סיימה את עבודתה בדצמבר 1930. הוועדה הכירה בבעלות הווקף המוסלמי על הכותל והרחבה, וליהודים — זכות “גישה חופשית לתפילה” עם הסתייגויות: איסור על שופר ורשימה של מה מותר/אסור להביא לכותל.
מסקנות אלו הפכו לחוק בPalestine (Western or Wailing Wall) Order in Council, 1931, שנכנס לתוקף ב8 ביוני 1931; על הפרה — קנס 50 לירות או מאסר עד 6 חודשים. לפיכך, ב1930 סגל נעצר לפי הנחיות משטרתיות שהיו בתוקף, וב1931 אותו משטר קודיפיקציה.
לאחר “הקול”: לא רק מחאה, אלא גם בנייה
סגל נשאר אדם למרחקים ארוכים.
בשנות ה-1930 וה-1940 הוא עובר דרך תנועות לאומיות ימניות (אצ”ל/ארגון מ1931, קשרים עם “לח”י” מ1943; במקביל — ברית הבריונים1931–1932, ברית החשמונאיםמ-1937) — זה ניכר לפי “העקבות” הארגוניים שלו. לאחר הכרזת המדינה הוא עובר לשגרה קהילתית: בשנות ה-1950 משתתף בהקמת כפר חב”ד (היישוב נוסד ב1949), עובד בחקלאות ובמזכירות.
לאחר יוני 1967 (מלחמת ששת הימים) סגל חוזר לעיר העתיקה ומסייע בהחייאת בית הכנסת “צמח צדק” ומניין קבוע; בשנות ה-1970 משתתף ביוזמות דתיות-ציבוריות לחיזוק הנוכחות במקומות הקדושים (כולל תנועות כמו “אל הר השם”/“אל הר הבית”).
הכרה וזיכרון
ב1974 הוא זכה בתואר “יקיר ירושלים”. זהו אחד הפרסים העירוניים הגבוהים ביותר, המוענק לאנשים שתרמו תרומה משמעותית לפיתוח העיר.
לזכרו נקראה בירושלים כיכר סמוך להר ציון. עובדה זו מדגישה כי שמו ומעשיו — תקיעה בשופר ליד הכותל המערבי — נחרטו לא רק בזיכרון ההיסטורי, אלא גם בטופונימיה העירונית של בירת ישראל.
הוא נפטר ביום כיפור 25 בספטמבר 1985 (י’ תשרי תשמ”ו), נקבר בהר הזיתים.
פולטבה — לא שורה בטופס, אלא בית ספר לאופי: ספרייה וחוגים, לימוד בישיבת מיר דווקא בפולטבה, ניסיון של ארגון עצמי והכשרה. ירושלים — המשך של אותה קו: שם, היכן שכללים פורמליים משפילים את משמעות התפילה, הוא תוקע; שם, היכן שהרעש שוכך, הוא בונה — יישוב, בית כנסת, מוסדות קהילתיים.
וכן, אם מישהו יפנה לויקי עם “21 בספטמבר 1930” — נצביע על 1–2 באוקטובר 1930 כתאריכים האמיתיים של יום כיפור 5691 ועל כך שהאיסור היה תחילה משטרתי, וב8 ביוני 1931 הפך לחוק. כך מוסרות כל ה”דרישות” הלוגיות.
החברה האוקראינית שוב מצאה את עצמה בתוך מערבולת מידע: מקורות מסוימים מדברים על סיום אפשרי של השלב החם של המלחמה כבר בנובמבר, אחרים על הכנה לשנתיים-שלוש נוספות של פעולות לחימה, ושלישיים מזהירים מפני סכסוך שיכול להימשך עשור.
לישראל הנושא הזה גם לא נראה רחוק. כאן מבינים היטב שמלחמה לעיתים רחוקות מסתיימת בתאריך אחד בלוח השנה. לפעמים השלב הפעיל מסתיים, אבל נשארות רקטות, חבלות, מתקפות סייבר, לחץ פוליטי, טראומה חברתית והצורך המתמיד לשמור על הגנה.
זו הסיבה שהשאלה המרכזית עכשיו נשמעת לא רק כך: “מתי תסתיים המלחמה?”. הרבה יותר חשוב דבר אחר: מה בדיוק פוליטיקאים שונים, תקשורת ומומחים מכנים “סוף המלחמה” – הפסקת אש, הקפאת החזית, תהליך משא ומתן, הפסקת אש או שלום יציב אמיתי.
מדוע הופיעו שיחות על נובמבר
הסיבה לגל החדש של דיונים הייתה דיווחים על פגישה סגורה של ולדימיר זלנסקי עם סיעת “משרת העם”. לאחר מכן, במרחב הפוליטי האוקראיני החלו לדבר שהנשיא כביכול אפשר את האפשרות לסיום השלב החם של המלחמה עד נובמבר – בתנאי של ערבויות ביטחוניות.
לפני כן, יועץ ראש משרד הנשיא מיכאיל פודוליאק הביע מחשבה דומה. לפי ההיגיון שלו, אם המתקפה הקיץ של רוסיה לא תיתן תוצאה, בסתיו עשוי להופיע סיכוי להקפאת קו החזית, הפסקת התקפות רקטות-מל”טים ומעבר לפורמט מבוקר עם מתווכים.
זה לא אומר הסכם שלום.
יותר מדובר בתרחיש שבו פעולות הלחימה הפעילות עשויות להיעצר בקו המגע. עבור אוקראינה זה יכול לתת הפוגה, אבל לא להסיר את האיומים המרכזיים: שטחים כבושים, ביטחון גבולות, ערבויות המערב, מוכנות צבאית של רוסיה והסיכון למכה חדשה.
מה אמרו חברי הפרלמנט
חברת הפרלמנט אולגה וסילבסקיה-סמגליוק אישרה שבפגישה אכן נדונה האפשרות לסיום השלב החם של המלחמה. לדבריה, עד נובמבר אפשרות כזו נשקלת רק בנוכחות ערבויות ביטחוניות.
חבר פרלמנט אחר, יורי קמלצ’וק, דיבר בזהירות רבה יותר. הוא לא אישר תאריך ישיר, אבל ציין שסיכויים כאלה נדונים באופן קבוע, והמציאות שלהם קשורה בעיקר לפעולות הכוחות המזוינים של אוקראינה בחזית.
במקביל, חלק מהפוליטיקאים התייחסו ל”תרחיש נובמבר” בספקנות. ירוסלב ז’לזניאק הזכיר שבפגישות עם הנשיא כבר נשמעו תחזיות שונות, שלאחר מכן לא תאמו את המציאות. אלכסיי גונצ’רנקו, בהסתמך על מקורותיו, טוען שלא היו תאריכים ברורים מזלנסקי – יותר דובר על האפשרות להיכנס לתהליך משא ומתן אמיתי בערך בעוד חצי שנה.
וכאן מתחילה הבעיה המרכזית: אותה פגישה סגורה הולידה מיד כמה גרסאות. עבור החברה זה נראה כמו כאוס, אבל עבור המלחמה חוסר ודאות כזה הוא כמעט נורמה.
שנתיים-שלוש של מלחמה או “השלכה ישנה”?
כמעט מיד לאחר השיחות על נובמבר הופיעה קו אחר. The Economist, בהסתמך על מקורות ממשלתיים אוקראיניים, כתב שזלנסקי כביכול הורה להתכונן למלחמה לעוד שנתיים-שלוש.
בחומר של המהדורה הבריטית ההיגיון היה אחר: אוקראינה יכולה להמשיך להתנגד, בעוד רוסיה נחלשת תחת לחץ של התקפות על תשתיות זיקוק נפט, בעיות כלכליות ואי שביעות רצון של האליטות. בתמונה כזו ההימור הוא לא על שלום מהיר, אלא על התשה של האויב.
משרד הנשיא דחה את המידע הזה בחריפות.
יועץ הנשיא לתקשורת דמיטרי ליטווין כינה את הפרסום “השלכה ישנה” והדגיש שזלנסקי בפגישה עם הסיעה דיבר על מיקוד לחצי שנה – עד נובמבר. מקורות אינטרפקס-אוקראינה ו-LIGA.net גם העבירו הכחשות מהשלטון. וראש המרכז למאבק בדיסאינפורמציה במועצה לביטחון לאומי אנדריי קובלנקו כינה את האינסיידים המערביים על שנתיים-שלוש של מלחמה ככותרות רועשות, רחוקות מהמציאות.
אבל גם ההכחשות האלה לא מסירות את השאלה המרכזית.
אם השלטון מדבר לחברה על נובמבר, זה יכול להיות אות פוליטי, ניסיון לשמור על המצב המורלי ולהראות שהחלון הדיפלומטי לא נסגר. אם התקשורת המערבית כותבת על שנתיים-שלוש, זה יכול לשקף תכנון צבאי למקרה של תרחיש גרוע יותר. במלחמה אמיתית שני הקווים האלה לא תמיד סותרים זה את זה.
המדינה יכולה לקוות להפסקת אש בסתיו – ובמקביל להכין את הצבא, הכלכלה והשותפים להמשך המלחמה.
לקורא הישראלי לוגיקה כפולה כזו מוכרת היטב. המדינה יכולה לנהל משא ומתן, לדון בהחלפות, לעבוד עם מתווכים – ובמקביל להתכונן לסבב הבא של הסכסוך, כי האויב לא נעלם יחד עם הנוסחה הדיפלומטית.
בהקשר הזה, חדשות ישראל – Nikk.Agency רואה את התחזיות האוקראיניות לא כוויכוח על תאריך יפה, אלא כוויכוח על איזה סוג של מלחמה רוסיה תמשיך לנהל נגד אוקראינה גם לאחר עצירת החזית האפשרית.
מדוע התחזיות כל כך שונות
הסיבה היא לא רק בפוליטיקה ולא רק בתקשורת.
אנשים שונים מדברים על דברים שונים. עבור חלקם “סוף המלחמה” הוא הפסקת הקרבות הפעילים. עבור אחרים – החזרת השטחים. עבור שלישיים – ערבויות ביטחוניות. עבור רביעיים – התפרקות היכולת הרוסית לתקוף שוב את אוקראינה. לכן נובמבר, שנתיים-שלוש ואפילו עשור יכולים להתקיים בו זמנית בדיון הציבורי, למרות שהם נשמעים כגרסאות סותרות.
יש עוד גורם: המלחמה הפכה לרב-שכבתית.
גם אם קו החזית ייעצר, יישארו רקטות, מל”טים, מתקפות סייבר, רשתות סוכנים, פעולות מידע, ניסיונות לפלג את החברה ולחץ על בעלי ברית של אוקראינה. במובן כזה “שלום” עשוי להתברר לא כסיום, אלא כהפסקה בין צורות מלחמה.
התסריט הכבד ביותר: סכסוך לשנים
ההערכות הקודרות ביותר נשמעות מאלה שחושבים שרוסיה לא תוותר על המטרה להשמיד את המדינה האוקראינית. בהיגיון הזה השלב הפעיל עשוי להסתיים, אבל המלחמה עצמה – כאיום, אסטרטגיה ולחץ – תימשך.
הקנצלרית לשעבר של גרמניה אנגלה מרקל הצהירה שהיא מקווה לסיום המלחמה תוך עשר שנים. ניסוח כזה עורר תגובה חזקה, כי עבור האוקראינים עשר שנים – זה לא תחזית, אלא כמעט גזר דין לדור שלם לחיות במצב של הגנה.
מחשבה קשה דומה הביעה מריה ברלינסקיה מ-Victory Drones. היא רואה את המונח “סיום המלחמה” כמסוכן, כי רוסיה נשארת אויב קיומי של אוקראינה. לדבריה, אפשרי לא שלום סופי, אלא הפסקת אש לתקופה מסוימת.
הערכה זו נשמעת כואבת, אבל היא חשובה לשיחה בוגרת.
אם המלחמה נתפסת רק כחזית, אז הפסקת האש נראית כסיום. אם המלחמה מובנת כפרויקט רוסי ארוך נגד העצמאות האוקראינית, אז עצירת החזית היא רק אחד השלבים.
מה המשמעות של המכתב לטראמפ והפגישה עם פורושנקו
על רקע כל התחזיות האלה, זלנסקי פנה לנשיא ארה”ב דונלד טראמפ ולקונגרס בקריאה לחזק את ההגנה על השמיים האוקראיניים מפני טילים בליסטיים. זה מראה שקייב לא בונה מדיניות רק על תקווה לנובמבר.
המצב עם ההגנה מפני טילים בליסטיים נשאר קריטי. אם רוסיה ממשיכה בהתקפות על ערים, אנרגיה ותשתיות, כל שיחות על סיום השלב החם תלויות לא רק בקו החזית, אלא גם ביכולת של אוקראינה להגן על העורף.
סימן נפרד – פגישות סגורות של זלנסקי עם מנהיגי סיעות ופרלמנטריות. במיוחד בולטת הפגישה האישית עם פטרו פורושנקו, יריבו הפוליטי הוותיק.
זה ניתן לפרש בדרכים שונות. יש שיראו בכך ניסיון לקונסולידציה לאומית לפני החלטות קשות. אחרים – סימן למשבר של מודל הניהול הישן, שבו ההחלטות התרכזו סביב משרד הנשיא ומעגל מצומצם של מנהלים.
אבל בכל מקרה פגישות כאלה מראות: לפנינו עשוי להיות תקופה שבה השלטון האוקראיני יזדקק לעורף פוליטי רחב יותר. לא רק למלחמה, אלא גם למשא ומתן אפשרי, ערבויות ביטחוניות, החלטות גיוס והסבר לחברה על פשרות קשות.
איפה לחפש תסריט ריאלי
התשובה הכנה ביותר היום נשמעת כך: אין תאריך מדויק.
נובמבר יכול להיות מטרה פוליטית או חלון הזדמנויות. שנתיים-שלוש יכולות להיות תרחיש ביטוחי של תכנון צבאי. עשור – אזהרה על כך שגם לאחר הפסקת אש האיום מצד רוסיה לא ייעלם אוטומטית.
הריאלי ביותר לדבר לא על “סוף המלחמה”, אלא על כמה שלבים אפשריים.
הראשון – עצירת פעולות הלחימה הפעילות.
השני – משטר שליטה, מתווכים, ערבויות ביטחוניות ובדיקה מתמדת אם רוסיה מקיימת את ההסכמים.
השלישי – תקופה ארוכה של מוכנות צבאית של אוקראינה, שיקום הכלכלה, חיזוק ההגנה האווירית, החזרת אנשים ומאבק בהשפעה הרוסית במרחב הסייבר, בפוליטיקה ובסביבה המידע.
לישראל יש לקח נפרד בסיפור הזה. אוקראינה, כמו ישראל, חיה ליד איום שלא תמיד נעלם לאחר חתימות והצהרות. לכן השאלה היא לא רק מתי התותחים ישתקו. השאלה היא האם תיווצר מערכת שלא תאפשר לרוסיה בעוד כמה חודשים או שנים להתחיל שוב במלחמה גדולה.
כל עוד מערכת כזו לא קיימת, כל תאריכים נשארים לא כהבטחה, אלא כגרסאות עבודה.
וככל שהתחזיות נשמעות חזקות יותר – “נובמבר”, “שלוש שנים”, “עשור” – כך חשוב יותר להפריד בין האות הפוליטי לבין המציאות הצבאית. אוקראינה יכולה לרצות דרך קצרה לעצירת האש, אבל חייבת להתכונן למאבק ארוך על ביטחון, ריבונות וזכות לא לחיות תחת סחיטה רוסית מתמדת.
שלושה נערים מבית היתומים היהודי “עלומים” בז’יטומיר ושניים מחבריהם חגגו בר מצווה באשקלון — שלוש שנים לאחר שנמלטו תחת אש מהתוקפנות הרוסית. ישראל הפכה לביתם החדש — הם מדברים עברית, לומדים בבתי ספר של חב”ד וחולמים על עתיד טוב יותר, למרות הטראומות מהעבר.
זהו סיפור שמסמל את הקשר העמוק בין העם היהודי באוקראינה לעם היהודי בישראל — עדות לניסים של ממש, שהתאפשרו בזכות אהבה, אמונה ותמיכת הקהילה כולה.
מתחת לפצצות — לעבר העתיד: ילדי “עלומים” חוגגים בר מצווה בישראל
ב-26 ביוני 2025 דיווח אתר ynet על אירוע מרגש: בר מצווה לחמישה נערים, שלושה מהם ילדי בית היתומים היהודי “עלומים” מז’יטומיר, שנערכה באשקלון. לא מדובר רק בטקס דתי — אלא ברגע של בגרות, חיבור, חזרה לזהות ולגורל היהודי.
לפני שלוש שנים, כמו אלפי יהודים נוספים באוקראינה, התעוררו הילדים לקולות נפץ. מאז — הדרך הייתה קשה וכואבת, אבל גם מלאה בתמיכה, חברות ותקווה חדשה בישראל.
בית היתומים “עלומים”: אי של אהבה ואור
בית הילדים “עלומים”, שהוקם בשנת 2006 בכפר זארצ’אני סמוך לז’יטומיר, הפך למרכז חינוכי ורוחני ליהדות מערב אוקראינה. ייסד אותו הרב שלמה וילהלם בסיוע קרן “אור אבנר” ופדרציית הקהילות היהודיות של אוקראינה.
חינוך לפי מסורת יהודית ולימוד עברית
ילדים בגילאי 2 עד 18, כולל יתומים וילדים ממשפחות קשות יום
סביבה חמה, תמיכה רגשית, פעילות חינוכית ודתית
“זה לא היה מוסד — זה היה בית אמיתי”, מספרים אנשי הצוות.
עד פרוץ המלחמה ב-2022, הפך המקום לסמל של מסירות ואכפתיות יהודית. כשנפלו הפצצות, נאלצו הילדים לעזוב, אך רוח המקום המשיכה איתם לישראל.
ז’יטומיר — ערש התרבות היהודית
ז’יטומיר נחשבת לאחד המרכזים ההיסטוריים של יהדות אוקראינה. בעיר פעלו בתי ספר, ישיבות, בתי דפוס ותלמודי תורה — רבים מהם תחת פעילות חסידית. ערב המלחמה, היו היהודים שליש מאוכלוסיית העיר — למעלה מ-30,000 נפש.
בית היתומים “עלומים” היה מוקד חינוכי יוצא דופן. לאחר פרוץ המלחמה, נותרו המדריכים לבדם עם 80 ילדים, והחלה תוכנית החילוץ — תחילה לצ’רנוביץ, ובהמשך לישראל.
התוקפנות הרוסית גוזלת ילדות
ב-24 בפברואר 2022 פתחה רוסיה במתקפה כוללת על אוקראינה. העיר ז’יטומיר הופצצה, ובית הילדים הוצב בסכנה ישירה. פצצות נפלו בקרבת מקום, וסכנה נשקפה ל-80 הילדים ששהו שם.
“קמנו לרעש מחריש אוזניים. ברחוב – עשן ואזעקות. הילדים בפאניקה, והצוות מנסה להסתיר פחד. הפצצות נמשכו”, — נזכרת מאלקה בוקט.
בריחה תחת אש
ההחלטה לפנות את הילדים התקבלה מיד. ראשית לצ’רנוביץ, ומשם לישראל. חלקם חצו את הגבול רגלית, ללא מסמכים, עם תיקים ביד וילדים קטנים בזרועות. זה היה מבצע חילוץ אמיתי.
קרן קיימת לישראל (קק”ל) וקרן לידידות הובילו את המבצע, והוציאו קרוב ל-100 ילדים בגילאי 2 עד 18 מהתופת.
נֵס חָרִים: מקלט יהודי ראשון
בישראל, שוכנו הילדים במרכז נֵס חָרִים שביער ירושלים. הם קיבלו בגדים, צעצועים, תמיכה רגשית, וחלו בלימוד עברית והיכרות עם המסורת היהודית. המקום היה תחנת מעבר לפני תחילת חייהם החדשים.
אשקלון: חיים חדשים ובר מצווה
ב-2025 עברו הילדים לאשקלון. ב-26 ביוני חגגו חמישה מהם בר מצווה, בהם שלושה מ”עלומים”. את האירוע אירגן הרב שלמה וילהלם, יחד עם הרב הראשי של חב”ד באשקלון, הרב מנדל ליברמן. באירוע השתתפו גם השר יעקב מרגי ונכבדים נוספים.
“לכל ילד יש סיפור, כאב. אבל לראות אותם שמחים, מדברים עברית — זה נס”, אמר הרב וילהלם.
“כמו שבני ישראל קיבלו את התורה בהר סיני, כך גם ילדינו מקבלים אותה כאן באשקלון — באהבה ובשמחה”, אמר הרב מנדל ליברמן.
NAnews מדגישים: זהו לא רק סיפור הומניטרי. זה סיפור של עם. קשר עמוק בין יהדות אוקראינה ליהדות ישראל. עדות לאמונה, חסד והתמודדות עם זמנים חשוכים.
בעוד פוטין ממשיך להפציץ אזרחים וילדים — ישראל פותחת את הלב והבית. בר המצווה באשקלון היא לא הסוף — היא רק ההתחלה. לילדים האלה יש עכשיו בית. קהילה. עתיד.
באפריל 2026 אוקראינה חיזקה באופן חד את מעמדה בשוק הבינלאומי של ביצים והציגה אחד מהתוצאות החודשיות הגבוהות ביותר בחמש השנים האחרונות. לפי נתוני איגוד מגדלי העופות של אוקראינה, במהלך החודש יוצאו 205.7 מיליון ביצים בסכום של 22.6 מיליון דולר.
זהו הנתון השני בגודלו בתקופה של חמש שנים. גבוה יותר היה רק במרץ 2026, כאשר הייצוא האוקראיני של ביצים הגיע ל-216.2 מיליון יחידות בסכום של 24 מיליון דולר.
הביצים האוקראיניות שוב מבוקשות: מה מראים המספרים
אם נשווה את אפריל 2026 לאפריל 2025, נפח הייצוא גדל כמעט ב-40%. במונחים כספיים, הגידול היה אף יותר בולט: ההכנסות מהאספקות עלו על הנתון של אפריל בשנה שעברה בכ-60%.
עם זאת, אפריל היה מעט נחות ממרץ 2026. הירידה לעומת החודש הקודם הייתה 4.8%, אך גם בהתחשב בכך התוצאה נשארת אחת מהחזקות בשנים האחרונות.
בארבעת החודשים הראשונים של 2026 אוקראינה ייצאה 785.2 מיליון ביצים בסכום כולל של 88.6 מיליון דולר. זהו גידול של 22% בנפח הפיזי ו-72% במונחים כספיים לעומת התקופה המקבילה בשנה שעברה.
ישראל במבנה הייצוא: למה זה חשוב
הקונים העיקריים של ביצים אוקראיניות בינואר–אפריל 2026 היו מדינות האיחוד האירופי. הן היוו 74% מהייצוא האוקראיני.
בין היעדים הבודדים מובילה ספרד — 27.4%. לאחר מכן בריטניה עם נתח של 14.2% ופולין — 10.6%.
ישראל גם נכנסה לרשימת הקונים הבולטים של המוצרים האוקראיניים. חלקה היה 7.7%, מה שהופך את השוק הישראלי לחלק חשוב בגיאוגרפיית הייצוא של אוקראינה במגזר זה.
לקהל הישראלי המספר הזה מעניין לא רק כסטטיסטיקה חקלאית. הוא מראה שהקשרים המסחריים בין ישראל לאוקראינה שומרים על משמעות מעשית גם על רקע המלחמה, הלוגיסטיקה הבלתי יציבה והשינויים המתמידים בשווקי המזון.
אוקראינה מחזקת את הייצוא החקלאי, ישראל נשארת בשרשרת האספקה
שוק הביצים רגיש למחיר, לוגיסטיקה, דרישות סניטריות ויציבות האספקה. לכן כניסת ישראל לרשימת הקונים הבולטים של המוצרים האוקראיניים מעידה על כך שהיצרנים האוקראינים ממשיכים לשמור על אמון השווקים החיצוניים.
באמצע התמונה הזו חשוב לראות לא רק את המספרים היבשים, אלא גם את ההקשר הרחב יותר. חדשות — חדשות ישראל | Nikk.Agency מדגישה: עבור ישראל הייצוא החקלאי האוקראיני הוא חלק מקשר כלכלי ממשי עם אוקראינה, ולא רק נושא להצהרות דיפלומטיות או חדשות פוליטיות.
שיא מרץ ואפריל חזק: המגמה נשמרת בינתיים
מרץ 2026 היה שיא בחמש השנים האחרונות: אוקראינה ייצאה 216.2 מיליון ביצים בסכום של 24 מיליון דולר. הנתון של אפריל היה מעט נמוך יותר, אך עדיין אישר את הביקוש היציב.
דינמיקה כזו במיוחד בולטת על רקע המלחמה והלחץ על הכלכלה האוקראינית. אוקראינה נשארת שחקן חקלאי גדול, והמוצרים שלה ממשיכים למצוא קונים באירופה, בריטניה, ישראל ויעדים נוספים.
עבור ישראל זהו עוד דוגמה לכך שהכלכלה האוקראינית, למרות המכות והמגבלות, נשארת משולבת בשרשראות המזון האזוריות והבינלאומיות.
מה זה אומר לשוק
גידול בהכנסות הכספיות מהר יותר מהגידול בנפח הפיזי יכול להעיד על תנאי מחירים משתלמים יותר, שינוי במבנה האספקות או ביקוש מוגבר בשווקים החיצוניים.
המסקנה העיקרית פשוטה: ייצוא הביצים מאוקראינה בשנת 2026 מראה התחלה חזקה, וישראל תופסת מקום נפרד ובולט בתמונה זו.
על רקע חוסר היציבות הכללי בשווקי המזון, נתונים כאלה חשובים לא פחות מחדשות פוליטיות. הם מראים היכן נשמרים קשרים ממשיים, מי קונה את המוצרים האוקראיניים וכיצד הכלכלה ממשיכה לפעול גם בתנאי מלחמה גדולה.
“פעולות שיטתיות מודעות שמטרתן לעורר שנאה בין-לאומית ובין-מדינתית בין ישראל לאוקראינה”, – ציטוט.
לאחר הקבורה מחדש באוקראינה של אנדריי מלניק ואשתו סופיה פדאק-מלניק עם כבוד מדינתי, הוויכוח סביב הזיכרון ההיסטורי חרג הרבה מעבר לטקס אחד.
בתחילה “יד ושם” ומשרד החוץ של ישראלהגיבו בחריפות על עצם העובדה של כבוד מדינתי למנהיג ה-OUN. הצד הישראלי הצביע על הנושא הכואב לזיכרון היהודי של “שיתוף פעולה של התנועה הלאומנית האוקראינית עם גרמניה הנאצית” בשנות מלחמת העולם השנייה ועל ההקשר של “רדיפה ורצח יהודים”.
לאחר מכן באה תגובה שהפכה את המצב למורכב עוד יותר.
באתר “מיירוטבורץ” הופיעה כרטיסייה של דני דיין (נודע ב-28 במאי 2026) — יו”ר המתחם הלאומי להנצחת השואה “יד ושם“. בה הוא הואשם בפעולות “המכוונות נגד אוקראינה”, ב”תוקפנות הומניטרית”, בהפצת “תעמולה רוסית-פשיסטית” ו”פרובוקציות מידע”.
כך הפך הוויכוח על מלניק למשבר חדש בשיח האוקראיני-ישראלי על הזיכרון.
וכאן חשוב לא להיגרר לסכמה פשוטה: “אחד צודק, השני אשם”. זה לא עובד.
קונפליקט של שתי טראומות: ראש “יד ושם” נרשם בבסיס “מיירוטבורץ” – איך הוויכוח על מלניק הפך למכה חדשה לדיאלוג האוקראיני-ישראלי
“יד ושם” היה לו בסיס לדבר על השואה ועל דפים כואבים בהיסטוריה של העם היהודי. זו משימתו. אבל גם הצד האוקראיני היה לו בסיס לחוש את הטון של ההצהרה, במיוחד בזמן מלחמה, כאשר רוסיה משתמשת מדי יום בנושא “נאציזם” כנשק נגד אוקראינה.
הבעיה היא ששני הצדדים דיברו מתוך הטראומה שלהם — וכמעט לא שמעו את ההקשר של האחר.
אוקראינה הגנה על הזכות לזיכרון ההיסטורי שלה.
ישראל הגנה על זיכרון השואה.
ובסופו של דבר נוצר קונפליקט, שבו מיד השתמשה התעמולה הרוסית.
מה קרה לאחר הקבורה מחדש של אנדריי מלניק
אנדריי מלניק — אחת הדמויות המורכבות בהיסטוריה האוקראינית של המאה ה-20.
בהקשר האוקראיני הוא נבחן לעיתים קרובות דרך נושא ה-OUN, התנועה האנטי-סובייטית, ההגירה הפוליטית, המאבק על המדינה והחזרת הפנתיאון הלאומי. עבור אוקראינה, שנלחמת היום נגד רוסיה, קבורות כאלה הופכות לחלק ממדיניות זיכרון רחבה יותר: להחזיר שמות, להוציא אותם מהסכמות הסובייטיות-רוסיות, להראות את ההמשכיות ההיסטורית של המדינה האוקראינית.
עבור ישראל והעולם היהודי אותה דמות נקראת דרך אופטיקה היסטורית אחרת.
שם במרכז לא התעמולה הסובייטית ולא הפנתיאון הלאומי האוקראיני. שם במרכז השואה, גורל היהודים במזרח אירופה, גרמניה הנאצית, אנטישמיות והשאלה אילו תנועות, מנהיגים ומבנים היו קשורים לטרגדיה של העם היהודי בשנות מלחמת העולם השנייה.
אלה שני זיכרונות שונים.
הם לא חייבים להתאים לחלוטין.
אבל אם אוקראינה וישראל רוצות לשמור על דיאלוג רציני, הזיכרונות האלה צריכים לפחות לנסות לשמוע זה את זה.
לאחר הקבורה מחדש של מלניק “יד ושם” הצהיר כי הכבוד המדינתי למנהיג התנועה, שלפי העמדה הישראלית “תמך ושיתף פעולה עם גרמניה הנאצית” בזמן “רדיפה ורצח מיליוני יהודים”, מערער את הבסיס המוסרי של זיכרון השואה. משרד החוץ של ישראל גם הביע צער על ההחלטה לערוך טקס מדינתי למנהיג ה-OUN.
עבור הקהל הישראלי תגובה כזו מובנת. “יד ושם” לא יכול לשתוק כאשר מדובר בדמות שהוא מקשר להקשר ההיסטורי הכבד של מלחמת העולם השנייה וגורל היהודים.
אבל עבור הקהל האוקראיני זה נשמע אחרת.
באוקראינה הצהרה כזו נתפסת לא רק כהערכה זיכרונית, אלא גם כביקורת חיצונית על מדיניות הזיכרון האוקראינית. במיוחד עכשיו, כאשר רוסיה מנסה כל יום להציג את המדינה האוקראינית כ”פרויקט נאצי”, וכל ניסיון לדבר על התנועה הלאומית של המאה ה-20 — כ”שיקום הפשיזם”.
כאן התחיל הכשל העיקרי.
טעות “יד ושם”: נושא נכון, אבל שפה לא מספיק מדויקת
“יד ושם” יש לו את הזכות המלאה לדבר על השואה. יתרה מכך, הוא חייב לעשות זאת.
עבור ישראל והעם היהודי זיכרון השואה — לא נושא היסטורי רגיל, לא כלי דיפלומטי ולא עילה למשחק פוליטי. זו טראומה מרכזית, שסביבה בנויה חלק משמעותי מהזיכרון הלאומי.
לכן התגובה לכבוד מדינתי לדמות שנויה במחלוקת מתקופת מלחמת העולם השנייה הייתה צפויה.
אבל הזכות לדבר לא מבטלת את האחריות על הטון.
דבר אחד — לומר: דמותו של אנדריי מלניק נותרה כואבת לזיכרון היהודי, דורשת שיחה היסטורית מדויקת ולא יכולה להיות מופרדת מהקשר ה-OUN, גרמניה הנאצית וגורל היהודים במזרח אירופה.
דבר אחר — לנסח עמדה כך שבאוקראינה היא נשמעת כהוקעה פומבית של החלטה מדינתית פנימית שלה.
בדיוק כאן “יד ושם” יכול היה לפעול בזהירות רבה יותר.
הוא יכול היה להדגיש: ישראל לא מתערבת בזכותה של אוקראינה לעצב את הפנתיאון הלאומי שלה, אבל רואה צורך להזכיר את הדפים הכואבים הקשורים לזיכרון השואה. הוא יכול היה להציע לא הוקעה פוליטית, אלא דיאלוג היסטורי מקצועי בין חוקרים אוקראינים וישראלים.
שפה כזו הייתה קשה, אבל מכבדת.
היא הייתה שומרת על עמדת “יד ושם”, אבל לא יוצרת את הרושם שישראל מורה לאוקראינה איך בדיוק לבנות את הזיכרון ההיסטורי שלה.
זה חשוב במיוחד כי אוקראינה נמצאת במצב מלחמה עם רוסיה. במלחמה הזו ההיסטוריה מזמן הפכה לנשק. כל הצהרה על “נאציזם”, “שיתוף פעולה” או “כבוד למנהיג ה-OUN” כמעט אוטומטית נאספת על ידי המדיה הרוסית ומשמשת נגד קייב.
זה לא אומר שישראל צריכה לשתוק.
אבל זה אומר שבמצב כזה כל מילה צריכה להיות מדויקת כירורגית.
טעות אוקראינה בתגובה: במקום הסבר הופיע תווית מאשימה
תגובת “מיירוטבורץ” לא תיקנה את המצב.
היא הפכה אותו לכבד יותר.
“מיירוטבורץ” — לא רישום מדינתי רשמי של אוקראינה. זה אתר לא ממשלתי, שמתאר את עצמו כמרכז לחקר סימנים של פשעים נגד הביטחון הלאומי של אוקראינה, השלום, ביטחון האנושות והסדר הבינלאומי. באתר נאמר שהוא מספק מידע לרשויות אכיפת החוק ולשירותי הביטחון על טרוריסטים פרו-רוסיים, בדלנים, שכירי חרב, פושעי מלחמה ורוצחים.
בכותרת האתר גם נעשה שימוש בניסוחים באנגלית על איסוף מידע עבור רשויות אכיפת החוק ושירותי הביטחון על “pro-Russian terrorists, separatists, mercenaries, war criminals, and murderers”. כמיקומים מצוינים Langley, VA, USA ו-Warszawa, Polska.
פורמלית זו לא מבנה מדינתי.
אבל קהל חיצוני לעיתים רחוקות מפריד בין ניואנסים כאלה.
עבור הקורא הישראלי, האמריקאי או האירופי הביטוי “ראש יד ושם נמצא בבסיס האוקראיני” נשמע לא כפרט טכני על פרויקט לא ממשלתי. הוא נשמע כאות פוליטי.
והאות הזה היה מאוד לא מוצלח עבור אוקראינה.
בעמוד של דיין, לפי הטקסט שפורסם, מיוחסים לו “פעולות שיטתיות מודעות שמטרתן לעורר שנאה בין-לאומית ובין-מדינתית בין ישראל לאוקראינה”, “השתתפות במעשי תוקפנות הומניטרית נגד אוקראינה”, “הפצת נרטיבים של תעמולה רוסית-פשיסטית” ו”פרובוקציות מידע נגד אוקראינה”.
גם בכרטיסייה נאמר כי, “תוך כדי כיסוי פעולות להנצחת זכרם של קורבנות הכובשים הפשיסטים והכובשים”, דיין לכאורה עוסק בהפצת “מידע מזויף על דמויות היסטוריות של אוקראינה”.
זו שפה מאוד קשה.
והיא לא עובדת טוב על העמדה האוקראינית.
אם המטרה הייתה להסביר לישראל מדוע הזיכרון האוקראיני על מלניק לא מסתכם בסכמה הסובייטית-רוסית, אז לשם כך נדרשים עובדות, מסמכים, הקשר, עבודה של היסטוריונים וויכוח מכבד. אבל האשמות ב”תוקפנות הומניטרית” נגד ראש המוזיאון המרכזי לשואה של ישראל סוגרות את השיחה לפני שהיא מספיקה להתחיל.
אוקראינה יכלה להתנגד ל”יד ושם” בצורה חזקה יותר.
אפשר היה להסביר מדוע הקבורה מחדש של מלניק נתפסת באוקראינה כחלק מהחזרת דמויות היסטוריות לפנתיאון הלאומי. אפשר היה להראות כיצד התעמולה הסובייטית והרוסית במשך עשורים הפכה את המאבק האוקראיני על המדינה למיתוס מאשים. אפשר היה להצביע על כך שההיסטוריה האוקראינית של המאה ה-20 לא נכנסת למשפט אחד ודורשת שיחה מורכבת.
אבל השפה של “מיירוטבורץ” עבדה אחרת.
היא לא הסבירה את העמדה האוקראינית.
היא נתנה לקהל החיצוני תמונה: משאב אוקראיני מאשים את ראש “יד ושם” כמעט כאדם עוין לאוקראינה.
עבור ישראל זה נראה לא כהגנה על הזיכרון האוקראיני, אלא כהתקפה על סמל הזיכרון לשואה.
פרט חשוב: איך “מיירוטבורץ” מתאר את מלניק
בעמוד של “מיירוטבורץ” נטען בנפרד כי אנדריי מלניק במהלך מלחמת העולם השנייה “הגן על יהודים מפני הפשיסטים והפוגרומים”.
המשפט הזה חשוב.
הוא מראה שהוויכוח לא עוסק רק בטקס הקבורה מחדש של היום, אלא גם בפרשנות ההיסטורית של דמותו של מלניק.
עבור מחברי הכרטיסייה מלניק מוצג כדמות אוקראינית שמדמוניזציה לא הוגנת דרך האופטיקה הרוסית-סובייטית. בלוגיקה כזו הביקורת של “יד ושם” נתפסת על ידם לא כהגנה על זיכרון השואה, אלא כחזרה על סכמה היסטורית זרה ועוינת לאוקראינה.
אבל עבור “יד ושם” השאלה המרכזית נותרת אחרת: הקשר של ה-OUN עם גרמניה הנאצית, ההקשר הפוליטי של מלחמת העולם השנייה וגורל היהודים בשנות השואה.
בדיוק כאן שתי הלוגיקות ההיסטוריות מתנגשות ישירות.
הלוגיקה האוקראינית אומרת: אי אפשר למסור את הזיכרון שלך לתעמולה הסובייטית והרוסית.
הלוגיקה הישראלית אומרת: אי אפשר להוציא מהסוגריים את השואה ואת האחריות של תנועות שפעלו בעידן גרמניה הנאצית.
לשתי הלוגיקות יש את הבסיס שלהן.
הבעיה מתחילה כאשר צד אחד דורש מהשני לקבל לחלוטין את המסגרת שלו.
עוד פרט: פנייה לרשויות אכיפת החוק
בסוף הכרטיסייה “מיירוטבורץ” מבקש מרשויות אכיפת החוק לראות בפרסום כהצהרה על ביצוע מעשים מודעים על ידי אזרח זה נגד הביטחון הלאומי של אוקראינה, השלום, ביטחון האנושות והסדר הבינלאומי, וכן עבירות אחרות.
זה הופך את הפרסום לא רק לתגובה רגשית.
היא מקבלת צורה של פנייה למבנים משפטיים וביטחוניים.
בדיוק בגלל זה האפקט הופך לקשה יותר.
כאשר מדובר בראש “יד ושם”, ניסוח כזה נתפס מחוץ לאוקראינה לא כוויכוח רגיל על מלניק, אלא כניסיון להציג את ראש המוזיאון המרכזי לשואה של ישראל כאדם המבצע פעולות נגד ביטחון אוקראינה.
לדיאלוג האוקראיני-ישראלי זה מכה רצינית.
לתעמולה הרוסית — כמעט חומר מוכן.
מי הוא דני דיין ולמה הנושא של “נרטיבים רוסיים” נראה שנוי במחלוקת
דני דיין — לא פרשן מקרי מהרשתות החברתיות.
הוא נולד ב-29 בנובמבר 1955 בבואנוס איירס, לאחר מכן עלה לישראל. היה יזם, קשור למגזר ה-IT, עמד בראש Elad Software Systems, מאוחר יותר הפך לדמות בולטת במחנה הימין הישראלי.
פרט פוליטי נפרד: דיין היה יו”ר מועצת יש”ע — מועצת ההתנחלויות ביהודה ושומרון. זה הופך אותו לאדם מהקשר הימין, ההתנחלותי והדיפלומטי של ישראל.
הייתה לו גם קשר עם בנימין נתניהו.
ב-2015 נתניהו קידם את דיין לתפקיד שגריר ישראל בברזיל. ברזיל לא אישרה את המינוי בגלל עברו ההתנחלותי. לאחר מכן דיין הפך לקונסול הכללי של ישראל בניו יורק וכיהן בתפקיד זה מ-2016 עד 2020.
מ-2021 הוא עומד בראש “יד ושם”.
כלומר, הקשר של דיין עם נתניהו — זהו עובדה פוליטית-דיפלומטית אמיתית. אבל זה קשר עם הפוליטיקה הימנית הישראלית, ולא הוכחה לקשר עם רוסיה.
בדיוק בגלל זה ההאשמה ב”נרטיבים רוסיים” נראית חלשה.
אם אדם ממחנה הימין הישראלי, דיפלומט לשעבר וראש המוזיאון המרכזי לשואה מדבר על נושא כואב של שיתוף פעולה עם גרמניה הנאצית, זה לא בהכרח נרטיב רוסי. לרוב זו אופטיקה היסטורית ישראלית.
היא יכולה להיות לא נעימה לאוקראינה.
היא יכולה להיות לא מלאה.
היא יכולה לא לקחת בחשבון מספיק את הזיכרון האוקראיני האנטי-סובייטי, ההגירה הפוליטית, המאבק על המדינה והמלחמה הנוכחית נגד רוסיה.
אבל היא לא הופכת אוטומטית לקרמלינית רק בגלל שמוסקבה גם מנסה להשתמש בנושא ה-OUN נגד אוקראינה.
חפיפה בנושא לא שווה חפיפה במניע.
ההבדל הזה בתגובה של “מיירוטבורץ” כמעט לא נראה.
איפה טעו שני הצדדים
הטעות העיקרית של “יד ושם” לא הייתה בכך שהוא דיבר על השואה.
הוא היה חייב לדבר.
הטעות הייתה בכך שההקשר האוקראיני נשמע חלש מדי. ברגע שבו אוקראינה מנהלת מלחמה נגד רוסיה ומנסה לשחרר את ההיסטוריה שלה מהמסגרת הסובייטית-רוסית, כל הצהרה חיצונית על הפנתיאון הלאומי שלה דורשת שפה זהירה במיוחד.
הטעות העיקרית של ‘מיירוטבורץ’ אינה בכך שהוא לא הסכים עם ‘יד ושם’.
אפשר וצריך להתווכח.
הטעות הייתה בכך שהתשובה נבנתה לא כטיעון היסטורי, אלא כתגית מאשימה. ביחס לראש ‘יד ושם’, שפה כזו כמעט בלתי נמנעת שתיתפס בישראל כהתקפה על מוסד הזיכרון לשואה.
נוצר קונפליקט של שתי טראומות.
אוקראינה מדברת מתוך טראומת המלחמה, ערים הרוסות, כיבוש רוסי, תקיפות טילים, פשעים המוניים וניסיון רב שנים של מוסקבה להציג את המדינה האוקראינית כ’פרויקט נאצי’.
ישראל מדברת מתוך טראומת השואה, זיכרון של מיליוני יהודים שנרצחו, קהילות מזרח אירופה שהושמדו ורגישות לכל כבוד מדיני לדמויות הקשורות לתקופת גרמניה הנאצית.
שתי הטראומות אמיתיות.
אבל כשכאב אחד מדבר כאילו השני לא קיים, השיחה הופכת לקונפליקט.
זה בדיוק מה שקרה כאן.
‘יד ושם’ אמר כך שהסובייקטיביות ההיסטורית האוקראינית לא נשמעה מספיק.
‘מיירוטבורץ’ ענה כך שזיכרון השואה הישראלי כמעט צומצם ל’נרטיבים רוסיים’.
שתי העמדות בצורה כזו מסוכנות.
הן לא פותחות דיאלוג.
הן מפוצצות אותו.
באמצע הסיפור הזה חשוב במיוחד לשמור על איזון. חדשות — חדשות ישראל | Nikk.Agency רואה את הפרק הזה לא כקונפליקט ‘אוקראינה נגד ישראל’ ולא כוויכוח על איזו זיכרון חשוב יותר. לשני הצדדים יש זכות לזיכרון. השאלה היא אחרת: האם אוקראינה וישראל יוכלו לדבר על דפי העבר הכואבים כך שלא יאפשרו לרוסיה להפוך את הכאב הזר לנשק במלחמה של היום.
איך רוסיה משתמשת בזה
הנה התוצאה העיקרית של הסיפור הזה.
‘יד ושם’ נתן לתעמולה הרוסית את החלק הראשון של התמונה: ישראל מגנה את אוקראינה על כיבוד מדיני של אנדריי מלניק.
‘מיירוטבורץ’ נתן את החלק השני של התמונה: משאב אוקראיני מכניס את ראש ‘יד ושם’ למאגר כדמות שפועלת נגד אוקראינה.
למוסקבה זו חבילה אידיאלית.
היא יכולה לומר לקהל חיצוני: תראו, ישראל מאשימה את אוקראינה בכיבוד משתף פעולה נאצי, ואוקראינה עונה בהתקפה על אנדרטת השואה.
מכאן כבר לא צריך ניואנסים.
לא צריך את סיפור ה-OUN.
לא צריך את הקונטקסט של הדיכויים הסובייטיים.
לא צריך את המלחמה של רוסיה נגד אוקראינה.
לא צריך את ההבדל בין מדינת אוקראינה לאתר הלא-ממשלתי ‘מיירוטבורץ’.
לא צריך את הביוגרפיה המורכבת של מלניק.
לא צריך את הפוליטיקה הפנימית הישראלית.
התמונה מוכנה.
וזה בדיוק למה הפרק הזה כל כך מסוכן. הוא לא רק מקלקל את הטון של השיחה האוקראינית-ישראלית. הוא נותן לקרמלין חומר שניתן להפיץ במהירות ללא הסברים, ללא קונטקסט וללא סיפור כנה.
יש גם חולשה נוספת.
בעמוד של ‘מיירוטבורץ’, לפי הטקסט המצורף, בין המקורות מצוינים מדיה רוסית: ‘וזגליאד’, ‘גזטה’, KP, URA ופלטפורמות אחרות.
נוצרת מבנה לא מוצלח: דיאן מואשם בהפצת נרטיבים רוסיים, אבל הבלוק ההוכחתי נשען חלקית על תיאורים רוסיים של אותו סקנדל.
זה לא מחזק את העמדה האוקראינית.
זה עושה אותה פגיעה.
איך אוקראינה יכלה להגיב חזק יותר
אוקראינה לא צריכה לשתוק.
ולא צריכה לוותר על ההיסטוריה שלה רק כי התעמולה הרוסית ניסתה במשך עשורים לגנוב ממנה את הזכות לזיכרון משלה.
אבל אפשר היה לענות ל’יד ושם’ אחרת.
אוקראינה יכלה לומר: אנחנו לא מקבלים את הסכימה הסובייטית והרוסית להערכת התנועה הלאומית האוקראינית.
יכלה להסביר שהקבורה מחדש של מלניק נחשבת כחלק ממדיניות רחבה יותר של החזרת דמויות היסטוריות לפנתיאון הלאומי.
יכלה להדגיש שהזיכרון האוקראיני של המאה ה-20 לא מצטמצם לתגיות סובייטיות.
יכלה להכיר בכך שעבור ישראל והעולם היהודי נושא השואה נשאר טראומה מרכזית, ולכן כל דמות מתקופת מלחמת העולם השנייה דורשת שפה מדויקת במיוחד.
האפשרות הטובה ביותר הייתה שיחה מומחית: היסטוריונים אוקראינים, היסטוריונים ישראלים, ארכיונים, מסמכים, זוויות שונות, ללא סיסמאות וללא האשמות הדדיות.
זה היה מהלך חזק.
כי עמדה בוגרת לא מפחדת משאלות קשות.
היא לא מתפרצת לתגיות.
היא מסבירה.
איך ישראל יכלה לדבר בצורה מדויקת יותר
גם ישראל יכלה לבחור שפה אחרת.
היא יכלה לומר: אנחנו לא מתערבים בזכותה של אוקראינה לעצב את הפנתיאון הלאומי שלה, אבל חשוב לנו להזכיר את הדפים הכואבים הקשורים לזיכרון השואה.
היא יכלה להכיר בכך שההיסטוריה האוקראינית של המאה ה-20 לא מצטמצמת לסכימות סובייטיות-רוסיות.
היא יכלה להדגיש: אוקראינה של היום מנהלת מלחמת הגנה נגד רוסיה, ואת הקונטקסט הזה אי אפשר להתעלם.
היא יכלה להציע לא גינוי פוליטי, אלא דיאלוג היסטורי.
זה לא היה אומר חולשה.
להפך, זה היה נראה חזק יותר.
כי ‘יד ושם’ כמוזיאון השואה הראשי חייב לשמור על דיוק מוסרי. אבל דיוק מוסרי זה לא רק הזכות לדבר על כאב העם היהודי. זה גם היכולת לא להפוך את הזיכרון הלאומי הזר לאובייקט להוראה חיצונית.
אוקראינה לא צריכה להכתיב לישראל איך לזכור את השואה.
אבל גם ישראל לא צריכה לדבר עם אוקראינה כאילו הזיכרון האוקראיני קיים רק בגבולות ההערכה ההיסטורית הישראלית.
למה שני הצדדים צריכים לראות את הקונטקסט אחד של השני
לישראל חשוב לא ליפול למלכודת הסובייטית-רוסית.
ההיסטוריה האוקראינית של המאה ה-20 לא נכנסת לסכימה פשוטה של ‘גיבור או פושע’. היו שם אימפריות, מלחמות, כיבושים, הולודומור, דיכויים המוניים, טרור סובייטי, כיבוש נאצי, פשעים אנטישמיים, תנועות לאומיות, שיתוף פעולה, התנגדות, הגירה ועשורים ארוכים של מאבק על הזכות לדבר בשם עצמם.
אוקראינה נלחמת עכשיו נגד רוסיה לא על סמלים של העבר, אלא על הזכות להתקיים כמדינה.
אי אפשר למחוק את זה.
אבל גם אוקראינה לא יכולה לדרוש מישראל שהזיכרון לשואה יושם בסוגריים למען הלוגיקה הפוליטית האוקראינית של היום.
עבור ישראל השואה היא לא עמדה חוץ-מדינית.
זו הבסיס לזיכרון הלאומי.
כשמדובר בכבוד מדיני לדמויות הקשורות לתנועות לאומיות מתקופת מלחמת העולם השנייה, התגובה הישראלית כמעט בלתי נמנעת שתהיה כואבת. וזה צריך להיות מובן מראש, ולא אחרי סקנדל.
לאוקראינה יש זכות להסביר שמלניק לא מצטמצם לקריקטורה רוסית.
אבל לישראל יש זכות לשאול איך דמות כזו מתייחסת לזיכרון היהודים שנרצחו בשנות הכיבוש הנאצי.
השאלות האלה לא נעימות.
אבל הן לא נעלמות מכך שצד אחד יקרא להן התערבות, והצד השני יקרא להן נרטיבים רוסיים.
המסגרת העיקרית: לא ניצחון של צד אחד, אלא כישלון שפת הזיכרון
הסיפור עם דני דיין מראה לא ניצחון של צד אחד על השני.
זה כישלון שפת הזיכרון.
‘יד ושם’ היה לו בסיס להזכיר את הצד הכואב לעם היהודי של סיפור ה-OUN ואנדריי מלניק. לאוקראינה היה בסיס להגיב בכאב על ניסוחים שבזמן מלחמה נופלים בקלות לסכימה התעמולתית הרוסית.
אבל אחר כך שני הצדדים עשו צעדים שלא קירבו את השיחה, אלא הפכו אותה לקונפליקט ציבורי.
אוקראינה לא חייבת לוותר על הפנתיאון ההיסטורי שלה בגלל ביקורת חיצונית.
ישראל לא חייבת לשתוק כשמדובר בזיכרון השואה.
אבל אם שתי העמדות האלה נשמעות ללא כבוד לקונטקסט אחד של השני, הוויכוח על העבר הופך לא לדיאלוג היסטורי, אלא למשבר פוליטי שמיד מנוצל על ידי רוסיה.
מה נשאר אחרי הסקנדל הזה
‘מיירוטבורץ’ אינו אוקראינה הרשמית. זה צריך להיאמר ישירות כדי לא לעוות את התמונה.
אבל המחיר החיצוני של המוניטין עדיין נופל על אוקראינה.
במיוחד בישראל.
במיוחד כשמדובר ב’יד ושם’.
במיוחד כשהמדיה הרוסית כבר מוכנה להפיץ כל סיפור שעוזר להציג את קייב כמדינה שמתנגשת עם הזיכרון לשואה.
אבל גם ‘יד ושם’ לא יכול לחשוב שהמילים שלו קיימות מחוץ לפוליטיקה. כשמוזיאון השואה הראשי בישראל מדבר על החלטה מדינית אוקראינית, זה לא רק תגובה היסטורית. זה גם איתות דיפלומטי.
ואיתות דיפלומטי בתנאי מלחמה יכול להיות לו השלכות.
לאוקראינה יש זכות לפנתיאון שלה.
לישראל יש זכות לתגובה ההיסטורית הכואבת שלה.
אבל אם הוויכוח הזה יתקיים בשפת גזרי דין מוסריים הדדיים, הוא יפסיק להיות ויכוח היסטורי. הוא יהפוך למתנה למי שרוצה לריב בין אוקראינה לישראל.
וזו כבר סיפור אחר לגמרי.
לא רק על מלניק.
לא רק על דיין.
ואפילו לא רק על ‘מיירוטבורץ’.
זה סיפור על האם אוקראינה וישראל יוכלו לדבר על הקשה ביותר כך שלא יאפשרו לרוסיה להפוך את הזיכרון לנשק נוסף במלחמה.
“אנחנו רוצים לחלוק כבוד לאיש שהציל מאות יהודים”, – אמר הרב הראשי של אוקראינה משה ראובן אזמן.
אנדריי שפטיצקי בשנת 2008 הכירה בו הקהילה היהודית באוקראינה כחסיד.
ב-1 בנובמבר מלאו 80 שנה למותו של המטרופוליטן האוקראיני אנדריי שפטיצקישהיה אחת הדמויות הדתיות המשמעותיות ביותר באוקראינה בסוף המאה ה-19 – המחצית הראשונה של המאה ה-20. שפטיצקי לא היה רק מנהיג רוחני, אלא גם הוכיח את עצמו כגיבור אמיתי, והציל יהודים מרדיפות הנאצים. עם זאת, למרות מעשיו, מעולם לא ניתן לו התואר “חסיד אומות העולם” בישראל.
גיבור בצללים: הצלת יהודים במהלך המלחמה
עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, המטרופולין אנדריי שפטיצקי ושותפיו הקרובים פתחו במשימה סודית של רחמים, והחביאו עשרות יהודים במנזרים ובמוסדות דת אחרים. אחד המקרים המפורסמים ביותר הוא הדרשה של המטרופוליטן ב-21 בנובמבר 1942, כאשר קרא לחסידיו להתנגד לאלימות ולוותר על הרג חפים מפשע. זו הייתה אמירה נועזת בתנאי הטרור הנאצי, וכמרים רבים באותה תקופה לקחו אותה כמדריך לפעולה.
בהסכמתו של שפטיצקי, התחבאו מספר לא מבוטל של יהודים במנזרים היוונים-קתולים ואף במעון המטרופולין. הוא הורה להסתיר יותר מ-300 ילדים יהודים (במיוחד בנו של רבי לבוב איזקאל לוין קורט, שלימים כינה את בניו אנדריי וקלימנטי) ומסמכים יהודיים יקרי ערך.
בהצלת היהודים סייעו לו, בין היתר, אחותו של יוסף וטר (ב-1946 היא נכלאה על ידי המשטר הקומוניסטי בסך הכל 30 שנה) ואחיו קלימנט (37 יהודים; עוד 16 יהודים היו במפעל נעליים אשר היה שייך לסטודנטים שנעצרו על ידי המשטר הסובייטי של 1947).
יש לציין שהמטרופוליטן הסתיר את פעולת ההצלה הזו שלו מרוב אנשי הדת כי הנסיבות דרשו זאת. הרב דוד קגן כותב באהדה בלתי מוסתרת על התנהגותו האצילית של אנדריי שפטיצקי במהלך המלחמה ב”יומנו של גטו לבוב”.
לְצַטֵט:
“לא תרצח” היא אחת המצוות החשובות ביותר אליה קרא המטרופולין את חסידיו בתקופה חשוכה זו.
ההישג של קלימנטי שפטיצקי
אחיו של אנדריי שפטיצקי, קלימנטי, תרם תרומה עצומה להצלת היהודים, ועל כך זכה לאחר מותו בתואר “חסיד אומות העולם” ב-1996. במפעל בבעלות הסטודנטים, אחיו של אנדריי הקים מחבוא סודי ליותר מ-30 יהודים, תוך סיכון חייו שלו. מעשיו חסרי האנוכיות נותרו אחת הדוגמאות הנוצצות של טוב לב אנושי ואומץ לב.
פָּרָמֶטֶר
תֵאוּר
מיקום מקלט
מפעל של תלמידים
מספר היהודים שניצלו
יותר מ-30
שנת הענקת התואר
1996
דַרגָה
חסידי אומות העולם
יד ושם ואי-ההכרה באנדריי שפטיצקי
בישראל, לבקשת דוד קגן, נדונה סוגיית הענקת אנדריי שפטיצקי לתואר “חסיד אומות העולם”. עם זאת, בהצבעה ב-1981, מבין 13 חברי הוועדה, 5 תמכו בהענקת התואר, 6 התנגדו ו-2 נמנעו, כולל קגן עצמו. הסיבות לסירוב היו “תמיכה בדיוויזיית ה-SS “גליציה”, האשמות ב”קרבה אידיאולוגית לנאציזם” והדעה כי “המטרופולין היה יכול לעשות יותר כדי להציל את היהודים”.
בניגוד לקביעה הרווחת לעתים קרובות, המטרופולין אנדריי לא הביע כל תמיכה רשמית בהקמת דיוויזיית גליציה. יצוין כי המטרופוליטן הסכים לשלוח לשם כמרים-כומרים לשירות הרוחני של החיילים.
ההחלטה גרמה לתגובות מעורבות.
הניסיונות להכיר בשפטיצקי כחסיד אומות העולם נמשכו לאחר מכן, אך ללא הצלחה, כולל ב-2007. בתגובה, בשנת 2008 הכירה בו הקהילה היהודית באוקראינה כחסיד..
“אנחנו רוצים לחלוק כבוד לאיש שהציל מאות יהודים“- אמר הרב הראשי לאוקראינה משה ראובן אזמן בהזדמנות זו. “עלינו להילחם לא רק באנטישמיות ושנאת זרים, אלא גם לזכור את הגיבורים שלנו ולהזכיר אותם לדור הצעיר“.
לכבודו של שפטיצקי, ניטע “עץ החיים” ליד בית הכנסת ברודסקי בקייב.
בשנת 2012, הבית התחתון של הפרלמנט הקנדי הכיר פה אחד בתרומתו של המטרופוליטן לזכויות אדם, וציין שהוא הציל יותר מ-160 יהודים. בשנת 2013, הליגה נגד השמצה כיבדה את שפטיצקי לאחר מותו על “אומץ ליבו וגבורתו” בהצלת יהודים בפרס יאן קרסקי, שהתקבל על ידי קרוב משפחתו, פרופסור יז'י ויימן.
מַסְקָנָה
אנדריי שפטיצקי נשאר עבור אנשים רבים סמל של אומץ ורחמים, המסוגל למעשי גבורה להציל חיים. סיפורו הוא תזכורת לעוצמתה של הרוח ולחשיבות של הצגת אנושיות גם בתנאים הקשים ביותר. קשה לומר מדוע מעולם לא הוכר כחסיד אומות העולם, אך תרומתו להצלת מאות חיים תישאר בלתי נשכחת.
“הזיכרון של גיבורים כמו אנדריי שפטיצקי צריך לעבור מדור לדור”, מציינים מחברי NAnovosti.
השפעת המטרופוליטן על החברה המודרנית
פעולותיו של אנדריי שפטיצקי נותרו רלוונטיות כיום. פעולותיו מעניקות השראה לדורות חדשים לא רק באוקראינה, אלא גם מעבר לגבולותיה. חשוב לזכור דמויות היסטוריות המגלמים ערכים הומניסטיים ושואפים לשמר את מורשתם בעת המודרנית.
הרוזן אנדריי שפטיצקי ChSVV (הוטבל רומן מריה אלכסנדר; 29 ביולי 1865 – 1 בנובמבר 1944) – ראש הכנסייה היוונית-קתולית האוקראינית, מטרופולין גליציה, הארכיבישוף של לבוב (1901-1944). הבישוף סטניסלבובסקי (1899-1900). דוקטור למשפטים (1888) ותיאולוגיה (1894); Maecenas. אחד המנהיגים המצטיינים של הכנסייה והתנועה הלאומית האוקראינית במחצית הראשונה של המאה ה-20, נציג משפחת הרוזן שפטיצקי.
במהלך מלחמת העולם הראשונה הוא נעצר על ידי חיילים רוסים (1914) ונלקח לרוסיה. לאחר שחזר ללבוב, הוא הפך למייסד שותף של ZUNR (1918). בשנת 1919 נכלא על ידי השלטונות הפולניים.
תהליך הברכה החל ב-1955. אחיו של המטרופולין אנדריי, הרוזן לב שפטיצקי, ואשתו נהרגו על ידי הבולשביקים לאחר סיפוח מערב אוקראינה, ובנם אנדז'יי נהרג מאוחר יותר בקאטין. ולדיקה מת ב-1 בנובמבר 1944 מבצקת מוחית שנגרמה מסיבוך של שפעת. הוא נקבר בקתדרלת סנט ג'ורג' בלבוב; הלווייתו הפכה להפגנה המונית.
פעם, תמונות הומוריסטיות של מייסד פייסבוק מארק צוקרברג לבוש בחולצה רקומה היו פופולריות ברשתות החברתיות האוקראיניות.
השילוב של צוקרברג אמריקאי-יהודי וחולצה אוקראינית מסורתית נראה מצחיק, למרות שלמעשה זה אפשרי. אחרי הכל, אבותיו של “אבא” של FB מגיעים מאוקראינה, כלומר מאזור לבוב.
היסטוריונים מצאו עדויות לשורשיו האוקראינים-יהודיים של מייסד פייסבוק מארק צוקרברג. במסגרת מחקר רישומי ארכיון נודע כי אבותיו הגיעו מהעיר רוזדול שבאזור לבוב.
מוצא אוקראיני-יהודי של משפחתו של מארק צוקרברג: ממצאים ארכיוניים
היסטוריה של אבות: גילוי מסמכים ארכיוניים
מחקר היסטורי שפורסם באתר “JewishNews“, חשף כי שורשיו של מייסד פייסבוק מארק צוקרברג נמתחים למערב אוקראינה. התגלית התאפשרה הודות לעבודתה של ההיסטוריונית האוקראינית אוקסנה לובקו במסגרת הפרויקט “מנדרי רוזדילסקי”. רישומים ארכיוניים מלביב ומורשה הראו כי אבותיו של צוקרברג חיו בעיר רוזדול, הממוקמת 40 קילומטרים מלביב.
הדרך לאמריקה: איך עזבו הזוג צוקרברג את אוקראינה
מחקרים מראים כי סבא רבא של צוקרברג, אייזק צוקרברג, נולד ברוזדול ב-1866. כפי שמציינת JewishNews, הוריו, סנדר ורוהל גרונשטיין, עסקו בפעילות מסחר ונולדו להם 11 ילדים. המשפחה נשאה את שם המשפחה צוקר, שלאחר ההגירה לארצות הברית שונה לצוקרברג – המתורגם כ”הר הסוכר” (אוקראינית “צוקרובה גורה”, “סוכר” באוקראינית “צוקור”).
המשפחה היגרה לאמריקה בסוף המאה ה-19, ועל פי נתוני ארכיון, יצחק עזב את אירופה בגיל 27, והגיע לניו יורק ב-1893. באותה תקופה המשפחה כבר התאימה את שם משפחתה להגייה אמריקאית, שהייתה אחד הצעדים לקראת התבוללות במדינה החדשה.
“מוצאו של מארק צוקרברג בארצות אוקראינה מדגיש את ההיסטוריה הרב-גונית של יהודי אוקראינה ותרומתם לתרבות העולם”, ציטוט חדשות“.
אילן יוחסין של צוקרברג
דרכה של משפחת צוקרברג נמשכה לאורך דור: אחד מבניו של יצחק, מקס, התחתן עם ילידת חבל טרנופול – מאנה (מיני) ויזנטל, יליד הכפר סקאלה-פודילסקאיה. בנם ג'ק הפך לסבו של מארק צוקרברג.
שֵׁם מִשׁפָּחָה
מקום מוצא
תאריך הגירה
נתונים נוספים
צוקר (לימים צוקרברג)
רוזדול, אוקראינה
1893
אייזק צוקרברג עבר לארצות הברית מברמן
ממצא ארכיוני: עדות לשורשים אוקראינים
אישור חשוב למוצאה האוקראיני של משפחת צוקרברג היה מסמך ארכיוני שנמצא בעיתון “גאזטה לבבסקה”. הוא מציין שבשנת 1902 ניסה בית המשפט המחוזי של העיר ניקולייב למצוא את יצחק צוקרברג בקשר למותה של אמו רוהל גרונשטיין. הקלטה זו הפכה לעוד עדות משמעותית לקשרים המשפחתיים של מייסד פייסבוק עם אוקראינה.
“ממצאים ארכיוניים אלו מוסיפים רובד חדש לתמונה ההיסטורית של החיים היהודיים באוקראינה ומראים עד כמה רחוקים ועמוקים השורשים של התרבות הזו”, מדגישים ב-Jewish News.
קשרים אפשריים עם ערים אחרות
היסטוריונים גם שיערו שמשפחת צוקרברג יכולה להיות מחוברת לערים אחרות במערב אוקראינה. בפרט, ההנחה היא שהאבות הקדמונים היו יכולים להגיע מדרוהוביץ', שם חיו גם בני הזוג צוקרברג. עם זאת, אין עדיין אישור מדויק למידע זה, והמחקר נמשך.
משמעות התגלית להיסטוריה האוקראינית-יהודית
המחקר, שנערך בהשתתפות אוקסנה לובקו, פתח עמוד חשוב בהיסטוריה של העם היהודי על אדמת אוקראינה. סיפורם של אבותיו של צוקרברג הוא לא רק עובדה מעניינת על היזם המפורסם, אלא גם חלק מתמונה גדולה יותר המראה את ההשפעה המשמעותית של הקהילה היהודית באוקראינה.
מה הוא חושב? חדשותממצאים כאלה מסייעים בחיזוק הקשרים התרבותיים ומזכירים לנו את ההיסטוריה בת מאות השנים של הנוכחות היהודית בשטח אוקראינה.
שאלת חידוש התעופה האזרחית באוקראינה חזרה שוב לדיון הציבורי. על רקע המלחמה המלאה, שיחות כאלה נשמעות בזהירות, אך לא נעלמות: מערכת התעופה האוקראינית מתכוננת לעתיד, והמומחים משווים יותר ויותר את התרחיש האוקראיני האפשרי עם הניסיון של ישראל.
במבט ראשון, הדוגמה של ישראל נראית משכנעת באמת. המדינה חיה במשך עשרות שנים תחת איום של התקפות טילים, מתמודדת מדי פעם עם הסלמות, אך שדה התעופה הבינלאומי בן-גוריון ממשיך להיות שערי האוויר החשובים ביותר של המדינה.
עם זאת, השוואה ישירה בין ישראל לאוקראינה בנושא התעופה האזרחית בזמן מלחמה היא הרבה יותר מורכבת ממה שנראה. המקרה האוקראיני קשור לא רק לאיום הטילים, אלא גם למלחמה מלאה נגד מדינה שמשתמשת בטילים שיוט, בליסטיקה, רחפנים, תעופה ואמצעי פגיעה ארוכי טווח.
מדוע הדוגמה של ישראל חשובה, אך לא מועתקת אוטומטית
מומחה לתעופה אזרחית, היזם האוקראיני-אמריקאי מיכאיל קורצ’נקומסביר ב-27 במאי 2026: עצם העובדה שישראל ממשיכה לבצע טיסות בינלאומיות במהלך משברים צבאיים, לא אומרת שמודל כזה יכול פשוט להיות מועבר לאוקראינה.
לדבריו, ישראל מראה שתעופה אזרחית יכולה לפעול גם תחת איומים מתמידים. אבל זה אפשרי רק בנוכחות מספר תנאים בו זמנית: הגנה אווירית רב-שכבתית, תגובה מהירה לאיומים, תיאום ברור בין מבנים צבאיים ואזרחיים, וכן אמון של חברות תעופה בינלאומיות במערכת הביטחון.
לישראל זה לא תיאוריה, אלא פרקטיקה של שנים רבות. שדה התעופה בן-גוריון פועל במדינה שבה ביטחון התעופה הפך מזמן לחלק מהתשתית הלאומית, ולא אמצעי חירום נפרד במקרה של הסלמה.
מה מראה הניסיון של בן-גוריון
גם לאחר התקפות מסיביות של חמאס בשנת 2023 והתקפות מצד החות’ים בתימן בשנים 2024–2025 ישראל לא ויתרה על התעופה הבינלאומית לחלוטין. הטיסות צומצמו, חברות תעופה מסוימות ביטלו זמנית טיסות, היו הפסקות לאחר תקריות מסוכנות, אך המערכת המשיכה לחזור לפעולה.
במאי 2025, התקפה ליד שטח שדה התעופה בן-גוריון הובילה לעצירה קצרה של טיסות וביטול חלק מהטיסות הבינלאומיות. עם זאת, פעילות שדה התעופה שוחזרה במהירות.
בדיוק את הפרק הזה מביאים תומכי פתיחה הדרגתית של השמיים האוקראיניים. הם רואים בישראל דוגמה למדינה שלא מאפשרת למלחמה לשתק לחלוטין את התעופה האזרחית.
אבל כאן יש הבדל עקרוני. ישראל חיה בתנאי סיכון גבוהים, אך השמיים האוקראיניים סגורים בגלל מלחמה בקנה מידה שונה לחלוטין. אוקראינה מתמודדת לא רק עם איום של התקפות טילים בודדות, אלא עם התקפות סדירות בכל רחבי המדינה, כולל תשתיות, אנרגיה, לוגיסטיקה וערים.
המחסום העיקרי לאוקראינה — לא רק שדות תעופה, אלא גם ביטוח
קורצ’נקו מדגיש: גם אם אוקראינה תכין מבחינה טכנית שדות תעופה מסוימים לקבלת נוסעים, זה לא יהיה מספיק. החשיבות המכרעת תהיה לא רק בבטיחות המסלולים, הטרמינלים והמסלולים, אלא גם בנכונות שוק הביטוח לקחת על עצמו סיכונים.
המטוס יכול להיות תקין. שדה התעופה יכול לעבור את כל הליכי ההכנה. שירותי הבקרה יכולים להיות מוכנים לעבודה.
אבל אם חברות הביטוח הבינלאומיות לא יסכימו לכסות טיסות כאלה, התעופה הסדירה לא תתחיל. עבור חברת תעופה, טיסה לאזור סיכון צבאי גבוה היא לא רק שאלה של מסלול, אלא גם שאלה של אחריות משפטית, פיננסית ותדמיתית.
בדיוק בגלל זה במקרה האוקראיני הביטחון והביטוח הופכים למעשה לקשר אחד. אי אפשר לפתוח את השמיים רק בהחלטה פוליטית, אם חברות התעופה והמבוטחים לא רואים מודל ברור של הגנה.
מדוע אוקראינה שונה מישראל בעיני שוק התעופה
עבור חברות תעופה בינלאומיות ומבוטחים חשוב לא רק נוכחות הגנה אווירית, אלא גם אופי האיום. לישראל יש מערכת הגנה ייחודית, נהלים מתורגלים וניסיון רב שנים בעבודה בתנאי הסלמות תקופתיות.
אוקראינה נמצאת במצב של מלחמה מלאה עם רוסיה. זה אומר רמה אחרת של אי ודאות: טווח ההתקפות, היקף ההתקפות, עוצמת השימוש ברחפנים וטילים, הסיכון לשינוי פתאומי במצב.
עבור הקהל הישראלי, ניואנס זה מובן במיוחד. הישראלים יודעים היטב שגם מערכת ביטחון חזקה לא מסירה את הסיכון לחלוטין. היא רק הופכת אותו לניהול — אם המדינה, הצבא, שדות התעופה, חברות התעופה והשותפים הבינלאומיים פועלים באותה לוגיקה.
לאוקראינה יש להוכיח בדיוק את זה: שפרוזדור אווירי מסוים או שדה תעופה ספציפי יכולים להיות מוגנים לא במילים, אלא במודל תפעולי אמיתי.
אוקראינה מכינה את עתיד התעופה כבר עכשיו
למרות השמיים הסגורים, מערכת התעופה האוקראינית לא עומדת בהפסקה. אחד הסימנים החשובים להכנה לחידוש הטיסות בעתיד הוא השתתפות “אוקרארורוח” בפרויקט האירופי Flight Centric ATC במסגרת תוכנית SESAR, הקשורה לקונספט “שמיים אירופיים מאוחדים”.
מהות הגישה היא להתרחק מהמודל הקלאסי, שבו המרחב האווירי מחולק למגזרים קשיחים. במקום זאת, הבקר מלווה טיסה מסוימת ללא קשר לגבולות הגיאוגרפיים של המגזר.
מערכת כזו עוזרת לחלק את העומס בין הבקרים בצורה יעילה יותר, לבנות מסלולים בצורה גמישה יותר ולהפחית את צריכת הדלק. עבור אוקראינה זה לא אומר פתיחה מיידית של המרחב האווירי, אך יוצר בסיס לאינטגרציה מהירה יותר במערכת התעופה האירופית לאחר סיום השלב הפעיל של המלחמה.
בהקשר זה, חדשות ישראל | Nikk.Agency רואה בניסיון הישראלי לא כהוראה מוכנה לקייב, אלא ככיוון חשוב: תעופה בזמן איומים אפשרית רק במקום שבו הביטחון הופך למערכת, מובנת לא רק למדינה, אלא גם לשותפים חיצוניים.
איזה תרחיש נראה הכי ריאלי
רוב המומחים מעריכים בזהירות את הסיכויים לחידוש מהיר של הטיסות באוקראינה. התרחיש המדובר ביותר נשאר השקת מספר מוגבל של טיסות בינלאומיות מאזורי המערב של המדינה.
אפשרות כזו נראית תיאורטית יותר ריאלית, מכיוון שמערב אוקראינה נמצא רחוק יותר מקו החזית וקרוב יותר לתשתית התחבורה האירופית. אבל גם במקרה זה יידרש שילוב של מספר גורמים: ערבויות צבאיות, מוכנות טכנית של שדות התעופה, תיאום עם רגולטורים בינלאומיים, תמיכת חברות תעופה וכיסוי ביטוחי.
ללא זה, פתיחת השמיים עשויה להישאר הצהרה פוליטית ולא מודל עבודה.
עם זאת, ההכנה עצמה כבר יש לה משמעות. ככל שאוקראינה תשתלב יותר לעומק בסטנדרטים האירופיים של ניהול תעבורה אווירית עכשיו, כך תוכל לשחזר את התעופה המלאה מהר יותר לאחר הופעת תנאים בטוחים.
מה ישראל יכולה לתת לאוקראינה כדוגמה
הניסיון הישראלי מראה את העיקר: תעופה אזרחית בתנאי מלחמה אפשרית, אך רק אם המדינה מסוגלת לשכנע את השוק שהסיכון נשלט. עבור הנוסע זה נראה כמו כרטיס, עלייה למטוס, טיסה ונחיתה. עבור המערכת — זה הגנה אווירית, מודיעין, בקרי טיסה, פרוטוקולים למשברים, מבטחים, חברות תעופה ואמון בכל חוליה.
אוקראינה יכולה להשתמש בניסיון הזה, אך לא להעתיק אותו באופן מכני. קני מידה שונים של שטח, סוגי איומים שונים, עוצמת מלחמה שונה וגיאוגרפיה שונה של המרחב האווירי הופכים את המשימה האוקראינית להרבה יותר מורכבת.
עם זאת, עצם העובדה שקייב ממשיכה להתכונן לעתיד תעופתי היא חשובה. זה אומר שאוקראינה חושבת לא רק על הישרדות במלחמה, אלא גם על חזרה לכלכלה נורמלית, ניידות בינלאומית וקשר עם העולם.
עבור ישראל, הנושא הזה גם לא מופשט. יש בו עניין ישיר: השמיים האוקראיניים, ביטחון הטיסות הבינלאומיות, קשרים בין ישראל לאוקראינה, נסיעות של עולים, עסקים, מסלולים הומניטריים, משפחות משני צידי הגבול.
בדיוק בגלל זה השאלה נשמעת לא כפרט טכני תעופתי, אלא כחלק מתמונה רחבה יותר: האם אוקראינה, הנלחמת עם רוסיה, תוכל ליצור מערכת אמון כזו, שבה טיסות בינלאומיות יהפכו שוב לאפשריות.
