ב-5 ביולי 2026 נערך בירושלים טקס שמחבר כמה שכבות של זיכרון ישראלי: תולדות התעופה, תולדות עטרות, גבורת לוחמי צה”ל באוגנדה והטרגדיה האישית של משפחת נתניהו.
הרב הראשי של אוקראינה משה אסמןהודיע, כי השתתף בטקס הנחת אבן הפינה למרכז הלאומי למורשת התעופה בעטרות, שם אמור לקום בלוק זיכרון מיוחד המוקדש למבצע האגדי “אנטבה”, הידוע גם בישראל כ“מבצע יונתן”.
מדובר בשטח שדה התעופה לשעבר עטרות בצפון ירושלים. שם, בבניין ההיסטורי של שדה התעופה, מתוכנן להקים מרכז שיספר על תולדות התעופה הישראלית, התפתחות הנוכחות היהודית באזור זה והמבצע לשחרור בני הערובה באנטבה.
העיתונות הישראלית אישרה את הפרטים המרכזיים של האירוע: טקס הנחת אבן הפינה למרכז המורשת בעטרות נערך ב5 ביולי 2026 בהשתתפות ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו, שר המורשת עמיחי אליהו וראש עיריית ירושלים משה ליאון.
עטרות כמקום של זיכרון ופוליטיקה
עטרות אינה נקודה מקרית על המפה. זהו צפון ירושלים, שטח שדה התעופה לשעבר, שהיה קשור במשך שנים רבות להיסטוריה התעופתית של העיר.
לפי דיווחי התקשורת הישראלית, המרכז העתידי אמור להתמקם בבניין ההיסטורי של שדה התעופה ולהיות חלק מהאירועים לציון 50 שנה למבצע אנטבה. משרד המורשת של ישראל הצהיר כי המרכז יוקדש להיסטוריה של התעופה הישראלית, להתפתחות ההתיישבות באזור זה ולהיסטוריה של שדה התעופה עטרות עצמו.
ישראל היום כתב כבר ב-6 במאי 2026 כי שר המורשת עמיחי אליהו מקדם פרויקט בעלות של כ3 מיליון שקלים. בפרסום נאמר כי במרכז יוקם אגף נפרד המוקדש ל“מבצע יונתן”, במהלכו לוחמי צה”ל שחררו בני ערובה באוגנדה.
בטקס ב-5 ביולי ראש הממשלה בנימין נתניהו דיבר לא רק על העבר, אלא גם על מעמד ירושלים. לפי ישראל היום, הוא הצהיר כי הממשלה “שומרת על ירושלים תחת ריבונות ישראל” וכי “ירושלים המאוחדת לא תחולק עוד”.
באותו נאום קשר נתניהו בין עטרות, עוצמת התעופה של ישראל, מבצע “יונתן” וזיכרון אחיו יוני נתניהו, שנהרג בראש קבוצת הפשיטה.
לציבור הישראלי זו פרט חשוב. הפרויקט הזיכרוני בעטרות אינו רק מוזיאון. זהו הצהרה על זיכרון, ריבונות, הקשר של ירושלים להיסטוריה התעופתית של ישראל ועל איך המדינה מספרת לדורות הבאים את סיפוריה המרכזיים.
מה כתב משה אסמן
הרב הראשי של אוקראינה משה אסמן כתב ב-5 ביולי 2026 כי היה לו כבוד גדול להשתתף בטקס הנחת אבן הפינה למרכז הלאומי למורשת התעופה בעטרות.
הוא הדגיש כי דווקא בשטח שדה התעופה לשעבר בעטרות ליד ירושלים ייבנה מוזיאון שישמר את זיכרון גבורת הגיבורים הישראליים שהצילו בני ערובה באנטבה, ואת מפקד המבצע יונתן נתניהו, שנהרג בביצועו.
אסמן ציין במיוחד את השתתפות ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו, שר המורשת עמיחי אליהו, ראש עיריית ירושלים משה ליאון ואורחים מכובדים נוספים בטקס.
בהודעתו הודה הרב הראשי של אוקראינה לשר עמיחי אליהו על היוזמה וכתב כי שמירת זיכרון הגיבורים, שסיכנו את חייהם למען הצלת אחרים, היא חובה קדושה. לדבריו, מקומות כאלה יחנכו דורות חדשים ברוח אומץ, אחריות ואהבה לעמם.
נוסח זה חשוב במיוחד היום. לאחר 7 באוקטובר, על רקע המלחמה המתמשכת, נושאי בני הערובה, האחריות הצבאית והזיכרון הלאומי בישראל נשמעים לא כארכיון היסטורי, אלא כחלק מהמציאות היומיומית.
נאנווסטי — חדשות ישראל | Nikk.Agency מציין היבט נוסף: השתתפות הרב הראשי של אוקראינה בטקס כזה מוסיפה לקול הישראלי קול יהודי-אוקראיני.
אסמן מדבר על גבורת אנטבה כאדם שחי מאז 2022 בהקשר של מלחמה, הצלת אנשים, פינוי, סיוע לקהילות ושיחה מתמדת על מחיר חיי אדם.
מבצע שהפך לסמל של ישראל
מבצע “אנטבה” נערך בליל 4 ביולי 1976. כוחות מיוחדים של ישראל ביצעו מבצע מרוחק באוגנדה לאחר חטיפת מטוס אייר פראנס, שטס מתל אביב לפריז. המטוס נחטף על ידי טרוריסטים והופנה לשדה התעופה אנטבה.
בישראל המבצע קיבל גם את השם “מבצע יונתן” — לזכר סגן אלוף יונתן, או יוני, נתניהו, מפקד יחידת סיירת מטכ”ל ואחיו הבכור של בנימין נתניהו.
יוני נתניהו נהרג במהלך המבצע, כשהוביל את קבוצת הפשיטה.
לציון 50 שנה למבצע פרסם ארכיון המדינה של ישראל חומרים מיוחדים וחשף לראשונה פרוטוקולים הקשורים לאירועים סביב אנטבה. בפרסום הארכיון צוין כי המסמכים עוקבים אחר התפתחות המשבר מחטיפת המטוס ב27 ביוני 1976 ועד סיום המבצע ב4 ביולי 1976.
חמישים שנה לאחר מכן “אנטבה” נותרת לא רק היסטוריה צבאית. זו חלק מהזהות הישראלית: מדינה קטנה, מרחק רב, סיכון גבוה, בני ערובה בידי טרוריסטים והחלטה לפעול במקום שבו רוב המדינות היו מעדיפות משא ומתן, ויתורים או המתנה.
מדוע הטקס בעטרות חשוב דווקא עכשיו
הטקס בעטרות נערך ברגע שבו ישראל שוב חיה תחת כובד נושא בני הערובה והמלחמה. לכן הפנייה למבצע “אנטבה” נתפסת באופן בלתי נמנע דרך המציאות הנוכחית.
ב-1976 הראתה ישראל שהיא מוכנה לשלוח את לוחמיה אלפי קילומטרים למען הצלת אזרחים ויהודים שנמצאו בידי טרוריסטים.
ב-2026 הזיכרון הזה נשמע על רקע שאלות שעומדות שוב בפני החברה: איך להציל בני ערובה, היכן עובר הגבול בין כוח צבאי למשא ומתן, איך לשמור על אחדות בתוך המדינה ואיך לספר לדור הבא על מחיר האחריות.
לפי דיווחי התקשורת הישראלית, בטקס דיבר נתניהו על תרומת התעופה ועל ארבעת המטוסים “הרקולס” שהביאו את לוחמי ישראל ללב אפריקה. לדבריו של ראש הממשלה, המבצע העלה את שמה של ישראל בקרב העמים כמדינה קטנה עם אומץ רב, והסיפור של “מבצע יונתן” יסופר במרכז המורשת החדש בעטרות.
בנקודה זו העבר וההווה מתחברים ישירות.
עטרות הופכת לא רק למקום שבו זוכרים את שדה התעופה הישן. היא הופכת למרחב שבו ישראל רוצה להסביר לעצמה ולעולם מדוע הזיכרון על “אנטבה” נשאר חי.
המשמעות האוקראינית-ישראלית של השתתפות אסמן
עבור הקהל היהודי-אוקראיני השתתפות משה אסמן בטקס יש לה משמעות נפרדת.
הרב הראשי של אוקראינה לא רק נכח באירוע ממלכתי בישראל. הוא שילב את סיפור “אנטבה” בהקשר מוסרי רחב יותר: הצלת חיים, זיכרון הגיבורים, אחריות כלפי העם וחינוך הדורות הבאים.
ההיגיון הזה קרוב גם לאוקראינה, שחיה כבר שנים רבות בתנאי מלחמה, חטיפות, פינוי, החזרת ילדים, זיכרון הנופלים ומאבק על הזכות לקיום.
לכן דברי אסמן על אומץ, אחדות ונכונות להילחם על חיי כל אדם נשמעים לא כנאום טקסי פורמלי, אלא כקשר בין החוויה הישראלית לאוקראינית.
נאנווסטי — חדשות ישראל | Nikk.Agency סבור כי דווקא בפרטים כאלה מתגלה הקשר האמיתי בין ישראל לאוקראינה: לא רק בניסוחים דיפלומטיים, אלא בנושאים משותפים של זיכרון, ביטחון, כבוד והתנגדות לטרור.
מה יהיה במרכז החדש
לפי פרסומים בתקשורת הישראלית, מרכז המורשת העתידי בעטרות אמור לאחד כמה כיוונים.
הראשון — תולדות התעופה הישראלית והתפתחות נתיבי האוויר סביב ירושלים.
השני — תולדות ההתיישבות היהודית באזור עטרות. התקשורת הישראלית כתבה כי בפרויקט תשתקף תולדות המושב עטרות, שהוקם ב1922, וכן תולדות שדה התעופה, שהחל לפעול במקום זה ב1924 ושירת במשך שנים רבות כשער האווירי של ירושלים.
השלישי — בלוק זיכרון נפרד המוקדש למבצע “אנטבה” / “מבצע יונתן”, גבורת לוחמי צה”ל וזיכרון יוני נתניהו.
פורמט כזה הופך את המוזיאון העתידי לא למוזיאון צר של מבצע אחד, אלא למרחב רחב יותר של זיכרון לאומי.
בו התעופה, ירושלים, ההיסטוריה הצבאית, הנוכחות היהודית ונושא הצלת בני הערובה הופכים לחלק מסיפור אחד.
זיכרון שלא הפך לעבר
משה אסמן סיים את הפוסט שלו במילים:
“נחאי בודה ברוך זיכרון הגיבורים של ישראל!”
כלומר:
“יהי זיכרון הגיבורים של ישראל ברוך!”
במילים אלו יש את התוכן המרכזי של הטקס בעטרות.
מבצע “אנטבה” התרחש לפני 50 שנה, אך בישראל הוא לא נתפס כאפיזודה רחוקה. הוא נשאר שיעור על מדינה שחייבת להגן על אזרחיה, על חיילים שהולכים לסיכון מוות למען אחרים, ועל זיכרון שלא ניתן להשאיר רק בארכיונים.
המרכז החדש בעטרות אמור להיות מקום שבו הסיפור הזה יועבר הלאה — לא כתאריך יבש 4 ביולי 1976, אלא כשאלה חיה: מהי אחריות המדינה כלפי האדם, מהו אומץ ברגע הבחירה ולמה עם ששוכח את גיבוריו מאבד חלק מעצמו.
במובן זה, הטקס ב5 ביולי 2026 לא היה רק הנחת אבן.
זו הייתה ניסיון לקבע את הזיכרון במרחב ירושלים — שם ההיסטוריה, הביטחון והתודעה הלאומית של ישראל תמיד הולכים יחד.
“כל יהודי הוא שליח של הקב”ה לשקם את הקשר של עם ישראל עם המסורת והשורשים שלו. זהו חובתו של כל יהודי, ללא קשר לרמת הידע האישית שלו בתורה. גם אם הידע שלכם אינו רב, צאו ושתפו אותו עם אלו שעדיין לא קיבלו זאת”.
לקורא הישראלי וליהודים ברחבי העולם, בסיפורו של מנחם-מנדל שניאורסון חשוב להבין דבר בסיסי אחד: הקשר שלו עם אוקראינה אינו הערת שוליים דקורטיבית, אלא נקודת ההתחלה של כל הביוגרפיה. הרבי מלובביץ’ נולד ב-18 באפריל 1902 בניקולייב, גדל ביקטרינוסלב, כיום דניפרו, והגיע ממשפחה שהייתה משולבת עמוק בהנהגה היהודית בדרום אוקראינה של היום, ורק לאחר מכן עבר דרך ורשה, ברלין, פריז וניו יורק, כדי להפוך לרבי השביעי של חב”ד ולאחת הדמויות המשפיעות ביותר ביהדות המודרנית.
אם מסתכלים על הביוגרפיה לא מהסוף אלא מההתחלה, המסלול שלה נראה מאוד קונקרטי.
18 באפריל 1902 — לידה בניקולייב; 1909 — מעבר המשפחה ליקטרינוסלב לאחר מינוי אביו, רבי לוי יצחק שניאורסון, לרב העיר; מרץ 1915 — בר מצווה ביקטרינוסלב; נובמבר 1928 — חתונה בוורשה; 1933 — פריז; 23 ביוני 1941 — הגעה לניו יורק; 17 בינואר 1951 — כניסה רשמית לתפקיד הרבי השביעי; 12 ביוני 1994 — סיום החיים הארציים. הרצף הזה חשוב לא רק למען התאריכים. הוא מראה שה”רבי האמריקאי” צמח מתוך מרחב יהודי אוקראיני קונקרטי.
השורשים האוקראיניים של הסיפור הזה עמוקים הרבה יותר מאשר רק מקום לידה
יהודים מאוקראינה: מנחם-מנדל שניאורסון — מניקולייב האוקראינית לתהילה עולמית
ניקולייב בביוגרפיה הזו — לא עיר אקראית מתוך המטריקה.
מצד האם, סבו של שניאורסון, רבי מאיר-שלמה ינובסקי, היה הרב הראשי של ניקולייב. מצד האב, אביו, רבי לוי יצחק שניאורסון, הפך ב1909 לרב של יקטרינוסלב ולימים לרב הראשי של העיר, שם שירת במשך עשורים. כלומר, הרבי העתידי גדל לא רק במשפחה דתית, אלא בבית שהיה במרכז החיים היהודיים העירוניים באוקראינה של תחילת המאה ה-20.
לכן אוקראינה עבורו — לא רק גיאוגרפיה של לידה, אלא גם בית הספר הראשון למנהיגות ציבורית. Chabad.org מקשר ישירות את ילדותו של הרבי עם מעבר המשפחה לעיר האוקראינית הגדולה יקטרינוסלב, שם אביו הפך למנהיג הרוחני של הקהילה המקומית.
כבר בבר המצווה ב1915 מנחם-מנדל היה ידוע בלמדנותו ובחסידותו, והסביבה המשפחתית עצמה שילבה מסורת דתית קפדנית, אחריות קהילתית ופתיחות אינטלקטואלית.
יש גם קו אוקראיני דרמטי יותר.
בשנים הסובייטיות המוקדמות, אביו היה אחת הדמויות הדתיות הבולטות ביותר ביהדות ברית המועצות. לאחר עזיבת הרבי השישי מברית המועצות ב-1927, רבי לוי יצחק הפך, למעשה, ליורש הישיר הבולט ביותר של הרבי החב”די המוקדם בשטח הסובייטי, עד שנעצר ב1939. מנחם-מנדל עצמו דיבר עליו מאוחר יותר כאדם שלקח על עצמו את האחריות להפצת היהדות במדינה זו. לנושא אוקראינה זה עקרוני: בית שניאורסון בדניפרו לא היה רק בית של מלומדים, אלא בית של התנגדות להרס הרוחני של החיים היהודיים.
עוד קו חזק, אם כי פחות ידוע, נוגע למשפחה כבר בשנות המלחמה. בחומרים של הקהילה היהודית בדניפרו נאמר במפורש שדוב-בער שניאורסון, אחיו של הרבי ובנו השני של רבי לוי יצחק, היה בין קורבנות הנאצים בשטח בית החולים הפסיכיאטרי באיגרני ליד דניפרו. זהו רגע חשוב: אוקראינה בהיסטוריה של משפחת שניאורסון — לא רק מולדת וקהילה, אלא גם מרחב של טרגדיה משפחתית אישית.
מיקטרינוסלב לניו יורק
לאחר השלב האוקראיני, הביוגרפיה של שניאורסון יוצאת לממד האירופי ולאחר מכן העולמי. בנובמבר 1928 הוא התחתן בוורשה עם חיה-מושקה, בתו של הרבי השישי מלובביץ’ יוסף יצחק שניאורסון. לאחר מכן חי ולמד בברלין, וב1933 עבר לפריז. השלב האירופי הזה חשוב לא פחות מהאוקראיני: הוא מסביר מדוע באישיותו של הרבי השתלבו לא רק עומק חסידי, אלא גם עניין במדע, בטכנולוגיה, בתרבות מודרנית ובשפות.
מאירופה הוא עזב כבר באסון שלפני המלחמה. ב12 ביוני 1941 הוא ואשתו עלו על ספינה Serpa Pinto בליסבון, וב23 ביוני 1941, ב-28 בסיוון 5701, הגיעו לניו יורק. כמעט מיד לאחר ההגעה, חותנו, הרבי השישי, מינה אותו לראש התוכניות החברתיות והחינוכיות של חב”ד. זו לא הייתה עדיין משרה רשמית של ראש התנועה, אבל כאן החלה המהפכה הארגונית שלו.
ההנהגה הרשמית הגיעה מאוחר יותר.
לאחר מותו של הרבי השישי ב1950 מנחם-מנדל שניאורסון התנגד זמן רב לקבלת התואר, אך בסופו של דבר ב17 בינואר 1951 הפך לרבי השביעי של חב”ד-לובביץ’. המקורות מסכימים בעיקר: רק לאחר 1951 חב”ד התחיל להפוך ממסגרת חסידית קטנה יחסית למערכת עולמית, והרבי עצמו הפך לדמות מרכזית עבור מאות אלפי חסידים ומיליוני אנשים שראו בו סמכות רוחנית הרבה מעבר למעגל החב”די הצר.
במה בדיוק הוא ארגן את חב”ד, ולא רק “הרחיב” אותו
כאן חשוב לא להיגרר לנוסחה כללית “הוא עשה את חב”ד עולמי”.
בפועל המנגנון היה די קונקרטי. מיד לאחר ההגעה לארה”ב הרבי מונה לנהל את הכיוון החינוכי והחברתי של עבודת התנועה. עבודה זו התנהלה דרך Merkos L’Inyonei Chinuch — מרכז חינוכי, דרך Machne Israel — מבנה של גיוס חברתי ודתית, ודרך Kehot — מרכז הוצאה לאור. הרבי עצמו כבר בתחילת שנות ה-50 אמר שחותנו “בחר בו” למימוש משימות מרקוס ומחנה ישראל, ואי אפשר לתת למוסדות אלו להיחלש.
במילים אחרות, חב”ד תחתיו הפך לא רק לבית ספר לרעיונות, אלא למערכת מוסדות.
האלמנט השני — דגש על חינוך.
גם במכתבים ובנאומים המוקדמים סביב מרקוס הדגש היה כל הזמן על בתי ספר, כולל לבנות, על חוגי נוער, על ספרות, על חינוך לא רק ל”שלנו”, אלא גם למעגל היהודי הרחב ביותר. עוד לפני שהוא הפך לרבי, הלוגיקה הזו כבר הייתה נראית: בניית רשת חיה של בתי ספר ומרכזי לימוד במקום ציפייה פסיבית שאנשים יחזרו בעצמם למסורת.
האלמנט השלישי — שליחות, כלומר מערכת שליחים.
הרבי לא בנה פירמידה מרכזית רק מברוקלין. הוא בנה רשת של משפחות-שליחים, שנסעו לערים ולמדינות ספציפיות ופתחו שם מרכזים מקומיים. בית חב”ד — זהו מרכז העצבים של כל התוכניות החינוכיות והחברתיות של השליח, והרבי עצמו כל הזמן דרש להרחיב את המרכזים הקיימים ולפתוח חדשים היכן שיהודים חיים. לכן הרשת גדלה לא כמותג מופשט, אלא כאלפי בתים מקומיים, בתי ספר, בתי כנסת, תוכניות נוער ועזרה במשבר.
האלמנט הרביעי — היכולת לתרגם את המסורת החסידית לשפת העולם המודרני.
כבר לאחר 1951 הרבי דיבר על תפקיד היהדות האמריקאית, על אחריות אישית, על משימה היסטורית, ובאותו זמן לא הגביל את העבודה למדינה אחת. צעדיו המוקדמים לחיזוק הרשת בצפון אפריקה, ולאחר מכן פריסה רחבה יותר של מערכת עולמית מראים שהוא חשב על חב”ד לא כקהילה “לשלנו”, אלא כתשתית עולמית של נוכחות יהודית.
התוצאה ידועה גם כמותית. לפי נתוני Chabad.org, כיום 4,900 משפחות שליחים פועלות דרך 3,500 מוסדות ב100 מדינות וטריטוריות. והקונגרס האמריקאי בחוק מדליית הזהב של 1994 דיבר במפורש על מרכז “יותר מ-2,000 מוסדות חינוכיים, חברתיים ושיקומיים”, שצמחו סביב עבודתו. זהו מספר חשוב לטקסט שלכם: רשת חב”ד העולמית — לא מטפורה, אלא עובדה מוסדית.
מה אוקראינה זוכרת עליו היום
הזיכרון האוקראיני על מנחם-מנדל שניאורסון נשען לא על פרסומים אקראיים, אלא על מסמכים, טופונימיה עירונית, פרסומים ארכיוניים ופרקטיקה קהילתית חיה. וזה עקרוני חשוב למאמר כזה: אוקראינה זוכרת אותו לא רק כרבי עולמי, אלא גם כיליד שלה, שביוגרפיה שלו מתחילה בניקולייב וממשיכה ביקטרינוסלב, כיום דניפרו. הזיכרון הזה היום בולט במיוחד בשתי ערים — ניקולייב ודניפרו, ובכל אחת מהן הוא מעוגן בדרכו.
השכבה הראשונה והחזקה ביותר של הזיכרון — ארכיונית. הארכיון הממלכתי של מחוז ניקולייב פרסם רישום של ספרי מטריקה, שבו מצוין במפורש שספר בית הכנסת של ניקולייב עם רישומי לידות לשנים 1902–1903 נשמר כקרן 484, רשימה 1, תיק 1486. זהו עדיין לא פרסום של תעודת הלידה של שניאורסון עצמו, אבל זו מפת דרכים ארכיונית מדויקת אליו. למחקר רציני זהו טיעון מפתח: אוקראינה שומרת לא רק על זיכרון הרבי, אלא גם על המרקם התיעודי של מוצאו. לכן השיחה על הקשר שלו עם אוקראינה נשענת לא על סיפורים, אלא על קרנות ארכיוניות אמיתיות. כאן גם המסגרת הארכיונית שלכם חשובה מאוד.
השכבה השנייה — זיכרון מחקרי-מונומנטלי. ב2019 הארכיון הממלכתי של מחוז ניקולייב הציג ספר “רבנו מנחם-מנדל שניאורסון. סיפור משפחת לבוט-ינובסקי-שניאורסון בניקולייב”. בעמוד הרשמי של הארכיון נאמר במפורש שבספר מוצגות ביוגרפיות של שלושה דורות ממשפחת לבוט-ינובסקי-שניאורסון, “שגורלותיהם היו קשורים קשר הדוק לניקולייב”, וניתן תיאור קצר של חייו ופעילותו הרוחנית של הרבי השביעי מלובביץ’. זו פרט חזק מאוד: מדובר לא בחוברת פרטית של חובבים, אלא בפרסום שהארכיון הממלכתי עצמו מוציא למרחב הציבורי. כלומר, אוקראינה לא רק יודעת ששניאורסון נולד בניקולייב, אלא מעצבת זאת כחלק מההיסטוריה המקומית שלה.
השכבה השלישית — טופונימיה עירונית, כלומר זיכרון שנכתב לא על מדף ארכיוני, אלא על מפת היומיום של המדינה. בניקולייב רחוב שניאורסון קיים כאובייקט כתובת עירוני פעיל: זה נראה בחומרים הרשמיים של מחלקת החינוך של מועצת העיר ניקולייב, שם מופיע “רחוב שניאורסון (קרל ליבקנכט)”. למאמר זה חשוב לא רק כעובדה פורמלית של שינוי שם, אלא כסימן לכך ששמו של הרבי הפך לחלק מהמציאות העירונית היומיומית — לא חיצוני, אלא שם מקומי, ניקולייבי. בטקסט הארכיוני שלכם נרשם גם שהשינוי מתייחס ל19 בפברואר 2016 ומעוצב בצו עירוני.
אבל אם ניקולייב שומרת בעיקר על מקום הלידה והזיכרון הארכיוני, אז דניפרו היום שומרת כבר על זיכרון חי ופעיל על שניאורסון. כאן שמו נוכח לא רק בסיפורים על המשפחה, אלא גם בסביבה העירונית. למוזיאון ההיסטוריה של דניפרו יש עמוד נפרד על רחוב מנחם-מנדל שניאורסון, שבו מצוין תאריך שינוי השם — 26 בנובמבר 2015. בעמוד המוזיאון הזה ניתנת גם סקירה ביוגרפית מפורטת: לידה בניקולייב, מעבר המשפחה ליקטרינוסלב, שירות אביו בעיר, תחילת ההנהגה בחב”ד ב-1951 ותפקידו של שניאורסון ביצירת מוסד השליחים. זה כבר לא רק זיכרון דתי פנימי, אלא חלק מהניווט ההיסטורי העירוני הרשמי.
עוד יותר חשוב, ששמו של שניאורסון בדניפרו קיים לא כמוזיאון טבלאי, אלא כחלק מתשתית יהודית פעילה. העמוד הרשמי של בית הספר היהודי מס’ 144 על שם לוי יצחק שניאורסון מציין את כתובתו כ1 Menachem-Mendel Shneerson St., Dnipro, וגם מזכיר שהבית ספר עבר לרחוב זה כבר ב1993, כאשר הרחוב לשעבר מינין קיבל שם חדש. זה אומר ששמו של שניאורסון משולב לא רק בזיכרון, אלא גם בחיי החינוך היומיומיים של הקהילה היהודית בדניפרו. כל יום הוא קיים שם ככתובת אמיתית של בית הספר, ולא רק כנוסחה זיכרונית.
השכבה הרביעית — זיכרון קהילתי, וכאן דניפרו במיוחד מראה. באפריל 2025 בבית הכנסת “אלטר שול” התקיים פארברענגען לציון 123 שנה להולדתו של מנחם-מנדל שניאורסון. בחומרי הקהילה נאמר שהאירוע הוקדש במיוחד ליום הולדתו של הרבי השביעי מלובביץ’, והרב אדם סמיליאנסקי הזכיר במיוחד שבזכות הרבי שליחו האישי בדניפרו הפך שמואל קמינצקי, שיצר את הקהילה המודרנית של העיר. כלומר, הזיכרון על שניאורסון באוקראינה כאן חי לא רק כהוקרה לעבר, אלא גם כהסבר למוצא העולם היהודי המודרני של דניפרו.
בינואר 2026 דניפרו שוב ציינה את הזיכרון הזה כבר בצורה רחבה יותר. במרכז “מנורה” התקיים פארברענגען גדול ליוד שבט, שהוקדש ל75 שנה לרגע שבו מנחם-מנדל שניאורסון קיבל על עצמו את הנהגת העם היהודי ואת תואר הרבי מלובביץ’. בפרסום DJC מודגש במיוחד שבערב הזה הרב הראשי של דניפרו שמואל קמינצקי סיפר איך הוא הגיע לעיר ב1990 בהוראה ישירה מהרבי להחיות את החיים היהודיים. זהו חיבור חשוב מאוד: באוקראינה זוכרים את שניאורסון לא רק כאדם מהעבר, אלא גם כמי שהחלטותיו ממשיכות לעבוד דרך רבנים, בתי ספר ומוסדות עכשוויים.
יש גם רמה נוספת — חינוכית. כבר ב1 בפברואר 2026 בבית הספר היהודי בדניפרו התקיימו אירועים מיוחדים ליוד שבט, שבהם הזכירו לתלמידים שביום זה זוכרים את הרבי השישי מלובביץ’ ומציינים את תחילת ההנהגה של הרבי השביעי מלובביץ’ מנחם-מנדל שניאורסון, “שמשנתו ממשיכה להשראה את העם היהודי ברחבי העולם”. זהו פרט חזק במיוחד: הזיכרון עליו באוקראינה מועבר לא רק דרך מבוגרים וארכיונאים, אלא גם דרך הסביבה הבית ספרית, כלומר הופך לחלק מהחינוך של הדור החדש של יהודי אוקראינה.
לכן נכון ביותר לנסח כך. אוקראינה היום זוכרת את מנחם-מנדל שניאורסון בכמה מצבים בו זמנית. ניקולייב שומרת עליו כעובדה ארכיונית, סיפור משפחתי ושם עירוני. דניפרו שומרת עליו כחלק ממפת העיר שלה, תשתית חינוכית פעילה וזיכרון דתי חי. וזה, אולי, המסקנה החשובה ביותר: הזיכרון על שניאורסון באוקראינה לא מסתכם בלוח זיכרון אחד או ברישום ארכיוני אחד. הוא קיים בו זמנית במסמכים, בספרים, על מפת העיר, בשמות רחובות, בכתובות בתי ספר, בפארברענגען, בתוכניות בית ספר ובשפת הקהילה המודרנית.
חב”ד באוקראינה המודרנית
חב”ד המודרני באוקראינה — זה לא מרכז אחד ולא שם משפחה אחד רועש, אלא רשת מסועפת של קהילות, בתי ספר, בתי כנסת, פרויקטים הומניטריים ורבנים-שליחים, שהחלו להגיע למדינה מיד לאחר התפרקות ברית המועצות.
בשנות ה-90 הגיעו לאוקראינה אחד אחרי השני שליחי הרבי מלובביץ’, ומאותו רגע החל לא רק “תחיית החיים הדתיים”, אלא שחזור שיטתי של התשתית היהודית: מגני ילדים ובתי ספר ועד מרכזים קהילתיים, ישיבות, תוכניות סיוע לקשישים ותמיכה במשפחות. להבנת מורשתו של מנחם-מנדל שניאורסון זה עקרוני: המודל שלו של חב”ד לא נשאר סיפור אמריקאי או ישראלי, אלא חזר ממש לאדמה שבה עברו ילדותו ונעוריו.
המרכז התומך העיקרי של הרשת הזו הפך לדניפרו. לשם בדיוק ב1990 שלח הרבי את הרב שמואל קמינצקי ואת אשתו חנה כשליחיו. מאז הפך קמינצקי לאחת הדמויות המרכזיות בתחיית היהדות באוקראינה. הגעתו לדניפרופטרובסק פתחה למעשה עידן חדש לקהילה העירונית: סביבו החלה להיבנות מבנה מוסדי גדול, שהפך מאוחר יותר את דניפרו לאחד המרכזים החזקים ביותר של חב”ד במזרח אירופה. במפת חב”ד האוקראינית דניפרו — זה לא רק אחת הערים, אלא צומת ארגוני בפועל, שממנו יצאו במשך שנים תהליכים חינוכיים, הומניטריים ותיאום.
במקביל לכך החלה להיבנות גם הקו הצפון-מזרחי. בחרקוב מאז ספטמבר 1990 חי ומשרת הרב משה מוסקוביץ. הגעתו מקורות מקשרים עם תחילת החזרת בית הכנסת הכוראלי ושחזור התשתית הבית ספרית והקהילתית. לקהילה החרקובית זה לא היה רק הגעת מנהיג רוחני חדש, אלא התחלה של איסוף מוסדי אמיתי של הקהילה לאחר הקרע הסובייטי. בז’יטומיר ב1992, במקביל להחזרת בית הכנסת, הגיעה משפחתו של הרב הצעיר שלמה וילגהלם. עם הזמן הפכה ז’יטומיר לאחד המרכזים העיקריים של המרחב היהודי המערבי והמרכזי באוקראינה, ווילגהלם עצמו לאחת הדמויות הבולטות בחיים החב”דיים והחינוכיים של המדינה. שני הקווים הללו — החרקובי והז’יטומירי — מראים היטב שחב”ד באוקראינה לא נבנה רק סביב הבירה או סביב דניפרו. הוא צמח מיד כרשת של קהילות אזוריות חזקות.
מקום מיוחד תופס קייב, שם יש להבחין בכמה דמויות וכיוונים חשובים. מצד אחד, פדרציית הקהילות היהודיות של אוקראינה מציינת שהרב רפאל רוטמן הפך לשליח הרבי באוקראינה ב1993, ובקייב השתתף ביצירת שני בתי ספר ומכללה רבנית צעירה. זהו קו חשוב מאוד של בנייה מוסדית: מדובר בבסיס החינוכי של חב”ד בקייב, שהחל להיבנות כבר בשנים הפוסט-סובייטיות הראשונות. בבירה פועלת היום גם קהילה Kedem, שבראשה עומד פינחס וישדסקי, שעבד בעבר בדונצק. כלומר, קייב — זה לא מרכז אחד, אלא צומת שבו מצטלבים קווים חב”דיים שונים, קהילות ומנהיגים.
מצד שני, יש לציין במיוחד את משה אסמן. הוא קשור לסביבה החב”דית הקייבית ולבית הכנסת ברודסקי, שהפך בשנים האחרונות לאחד הסמלים הבולטים ביותר של החיים היהודיים בבירה. אסמן — אחת הדמויות הציבוריות והנראות ביותר של יהדות אוקראינה, במיוחד לאחר תחילת המלחמה המלאה. דרכו יצאה הקו החב”די הקייבי הרבה מעבר לחיים הקהילתיים הפנימיים: לעבודה הומניטרית, לפניות בינלאומיות, לייצוג ציבורי של יהדות אוקראינה. אי אפשר לשים אותו פשוט בשורה אחת עם רבני ערים אחרים כעוד שליח אזורי. במציאות האוקראינית המודרנית אסמן — זה כבר רמה עירונית ולאומית נפרדת.
הכיוון הדרומי והמרכזי של הרשת גם הוא נבנה בשלבים.
בזפורוז’יה הרב נחום ארנטרוי, לאחר עבודה במינסק ודניפרו, מונה לרב הראשי של המחוז ב1997. בקרמנצ’וג הרב שלמה סלמון הגיע לאוקראינה ב1998 והפך לרב העיר. באודסה אחד המנהיגים המרכזיים של הדרום הפך לרב אברהם וולף: מ1992 עד אוגוסט 1998 הוא היה רב חרסון, ולאחר מכן באוגוסט 1998 עמד בראש הקהילה היהודית המאוחדת של אודסה. הביוגרפיה הזו במיוחד מראה לא סטטיות, אלא תנועה בתוך הרשת האוקראינית של חב”ד: שליחים עבדו בעיר אחת, ולאחר מכן עברו לעיר אחרת, מחזקים כבר מרכזים גדולים יותר.
לאחר מכן הרשת המשיכה להתרחב בתחילת שנות ה-2000. בפולטבה הרב יוסף סגל חי ומשרת מאז 4 ביולי 2001. בקריבוי רוג הרב לרון אדרי עובד מאז 2002. בצ’רנוביץ הרב מנחם-מנדל גליצשטיין ב2003 נשלח לבוקובינה כרב הראשי של מחוז צ’רנוביץ, וכבר ב2004 ארגן את יצירת הקהילה ושחזור בית הכנסת. בסומי הרב יחיאל לויטנסקי עבר ב2004 והפך לרב הראשי של העיר. כל השמות הללו חשובים לא כספרייה לשם ספרייה, אלא כהוכחה להיקף: בתחילת שנות ה-2000 חב”ד באוקראינה כבר לא היה סדרה של משימות נפרדות, אלא מערכת לאומית יציבה של נוכחות.
אי אפשר לשכוח גם על מזרח המדינה. בלוהנסק הרב שלום גופין הגיע ב1999, ולאחר מכן נפתחו באזור בית ספר, גן ילדים ותוכניות אחרות. זה חשוב במיוחד בפרספקטיבה היסטורית: חב”ד באוקראינה הספיק להכות שורש גם באזורים שהפכו מאוחר יותר למוקד המלחמה והכיבוש. לכן מפת חב”ד המודרנית באוקראינה — זו לא רק מפת בתי כנסת פעילים, אלא גם מפת מרכזים שאבדו, פונו או נהרסו, שמאחוריהם עומדות בכל זאת משפחות שליחים ספציפיות ועשורים של עבודה.
אם אוספים את התמונה הזו בשלמותה, רואים את העיקר. חב”ד באוקראינה המודרנית — זו רשת שנבנתה בגלים: שנים 1990–1992 נתנו את הערים המרכזיות הראשונות — דניפרו, חרקוב, ז’יטומיר; שנים 1993–1999 חיזקו את קייב, זפורוז’יה, קרמנצ’וג, אודסה, לוהנסק; שנים 2001–2004 הרחיבו את הנוכחות לפולטבה, קריבוי רוג, צ’רנוביץ וסומי. ולצד המפה האזורית הרחבה הזו עומדת דמות קייבית מיוחדת משה אסמן, שמייצגת כבר לא רק מרכז עירוני אחד, אלא פנים ציבוריות של חלק משמעותי מהיהדות האוקראינית בזמן מלחמה.
כך בדיוק צריך להישמע החלק הזה: לא כקטע כללי על “תחיית חב”ד”, אלא כמפה חיה של אנשים, משפחות, ערים ותאריכים. כי במקרה האוקראיני חב”ד — זו קודם כל רשת שליחים ספציפיים, שהגיעו לערים ספציפיות ושנים רבות אספו מחדש את החיים היהודיים.
קייב ומשה אסמן: קו נפרד בתוך יהדות אוקראינה המודרנית
אם דניפרו בהיסטוריה של חב”ד המודרני באוקראינה — זה המרכז המוסדי הראשי, אז קייב ומשה ראובן אסמן — זה רמה אחרת, נפרדת.
אסמן חשוב לא רק כרב עירוני ולא רק כאדם הקשור לבית הכנסת ברודסקי. הוא הפך לאחת הדמויות הציבוריות והנראות ביותר של יהדות אוקראינה בכלל: מנקודת מבט דתית, הומניטרית, תקשורתית וחלקית דיפלומטית. ולכן בטקסט על חב”ד באוקראינה המודרנית אי אפשר להשאיר אותו במעמד של “עוד רב קייבי”.
הביוגרפיה שלו עצמה מסבירה מדוע הוא כל כך בולט מהשורה הכללית. לפי נתוני משרדו הרשמי משה אסמן נולד ב1966 בלנינגרד, בנעוריו היה קשור לתנועת סירובניקים סובייטיים, ובגיל ההתבגרות אף כונה בפומבי על ידי העיתונות הסובייטית “אויב השלטון הסובייטי”. ב1987 הוא הצליח לנסוע לישראל, שם למד בישיבת חב”ד, ולאחר מכן שירת כקפלן בצה”ל ועבד עם פרויקט Children of Chernobyl, שסייע לילדים מאזור צ’רנוביל. לקורא הישראלי זה חשוב במיוחד: אסמן — זה לא רק רב אוקראיני, אלא גם אדם עם ניסיון ישראלי, שחזר לאחר מכן שוב למרחב ברית המועצות לשעבר כבר כמנהיג דתי ומארגן.
התאריך המפתח לסיפור האוקראיני — 1995.
אז לפי הביוגרפיה הרשמית של משרדו, אסמן נשלח לקייב כדי להחזיר לקהילה היהודית את בית הכנסת ההיסטורי ברודסקי ולאסוף סביבה מחדש חיים קהילתיים מלאים. בית הכנסת נבנה ב1898, בתקופה הסובייטית אבד לחיים הדתיים, ולאחר התפרקות ברית המועצות הפך לאובייקט של מאבק להחזרה לקהילה היהודית. אסמן הגיע לשם לא למקום מוכן: התיאטרון עדיין היה בבניין, תשתית קהילתית מלאה לא הייתה, והמשימה הייתה לא רק “לפתוח בית כנסת”, אלא להפוך אותו למרכז דתי וציבורי אמיתי של קייב.
זהו רגע חשוב מאוד. במקרה של אסמן בית הכנסת ברודסקי — לא רק מקום שירות. זהו הפרויקט הקייבי הראשי שלו וסמל.
אחרי שהתיאטרון עזב את הבניין ב1997, אסמן עמד בראש עבודות השחזור, ולאחר שלוש שנים נפתח בית הכנסת מחדש. הוא הסביר במפורש את כוונתו כך: הוא לא רצה לבנות “בית כנסת מוזיאוני אירופי”, הוא רצה לעשות בית יהודי ומרכז קהילתי יהודי. זו בדיוק הנוסחה שהופכת אותו לדמות מיוחדת: הוא חשב על הקהילה הקייבית לא כמוסד דתי חזותי, אלא כמרכז חי, המסוגל לאסוף אנשים, להחזיר להם קשר מעשי עם היהדות ולבנות מערכת של עזרה, חינוך וזהות.
סביב בית הכנסת ברודסקי תחת אסמן אכן צמחה לא רק סביבה תפילתית, אלא גם חברתית.
מאז 1995 הוא יחד עם משפחתו עסק בשחזור החיים היהודיים בקייב דרך תוכניות קהילתיות, חינוך בית ספרי, הזנה לנזקקים, שירותים דתיים ותשתית עזרה. גם אם חלק מהנוסחאות הללו מגיעות מצוותו שלו, מדיה עצמאית מאשרת את הכיוון הכללי: בית הכנסת ברודסקי תחת אסמן הפך לא רק למקום תפילה, אלא למרכז מלא של הקהילה היהודית בקייב. זה חשוב לחלק על חב”ד המודרני: כאן נראית לוגיקה חב”דית טיפוסית — לא בנפרד “רב”, בנפרד “בית כנסת”, בנפרד “עזרה חברתית”, אלא הכל יחד, בצומת אחד.
לאחר 2014 תפקידו הפך רחב יותר. לאחר סיפוח קרים ותחילת המלחמה בדונבאס אסמן יצר יישוב אנאטבקה ליד קייב — כמקום למשפחות יהודיות שהפכו לעקורים פנימיים.
הפרויקט נקרא על שם העיירה המפורסמת מעולם שלום עליכם, אך היה מושרש במציאות האוקראינית: זה לא היה קישוט ספרותי, אלא תשובה אמיתית לגל ההעתקה הכפויה. באנאטבקה הופיעו בתים, בית כנסת מעץ, בתי ספר ומרחב למאות אנשים. להבנת היקף דמותו של אסמן זה חשוב מאוד: הוא לא רק רב של בית כנסת עירוני, אלא גם יוצר של יישוב קהילתי נפרד ליהודים שהמלחמה הוציאה מחייהם הרגילים.
לאחר תחילת הפלישה המלאה של רוסיה ב2022 דווקא היכולת הזו להעביר במהירות את הקהילה הדתית למצב של הצלה חירומית הפכה את אסמן לאחת הדמויות הבולטות ביותר של יהדות אוקראינה. בית הכנסת ברודסקי, המשרת את קהילת חב”ד-לובביץ’ בקייב, הפך לנקודת מעבר ליהודים שנמלטו מאזורי הקרבות, ואסמן עצמו היה האדם שעמד מאחורי מאמצי הפינוי. משרדו הרשמי היום מצהיר שהמבנה תחת הנהגתו סייע לפנות יותר מ40,000 אוקראינים וממשיך לבצע עבודה הומניטרית רחבת היקף; עדיף להציג את המספר הזה דווקא כהערכת משרדו, אך עצם העובדה של פעילות פינוי והומניטרית רחבה מאושרת גם בפרסומים עצמאיים.
דווקא בתקופה זו יצא אסמן ממסגרת של מנהיג דתי בלבד והפך לפנים תקשורתיות של חלק משמעותי מהיהדות האוקראינית.
בשלושת העשורים האחרונים הוא תחילה הוביל את הקהילה הקייבית, ולאחר מכן הפך לדמות בולטת כבר ברמה הלאומית; במהלך המלחמה המלאה הוא נסע לחזית, הופיע בפניות בינלאומיות, ביקר בוושינגטון ובחו”ל העלה את נושא התוקפנות הרוסית נגד אוקראינה. הנסיעות שלו לחזית, סרטוני התמיכה הוויראליים שלו ותפקידו כאדם שהפך את הקהילה למרכז עזרה לא רק ליהודים, אלא גם למבנים אזרחיים ולנזקקים בכלל. למאמר שלכם זהו פרט חזק מאוד: אסמן — לא רב משרד ולא מנהל קהילתי פנימי, אלא מנהיג שדה, מלחמה, הומניטרי וציבורי.
יש גם היבט חשוב נוסף — מקומו במערכת הייצוג הצבאי והציבורי.
באפריל 2023 טקס מינויו של הרב דוד מילמן לקפלן לחיילים יהודים באוקראינה התקיים דווקא במשרדו של אסמן בבית הכנסת ברודסקי. זה סמלי: המתחם הקייבי של אסמן הפך לא רק למקום תפילה ועזרה לפליטים, אלא גם לנקודה שממנה החיים הדתיים היהודיים נוגעים בצבא האוקראיני ובמערכת השירות הצבאי הממלכתית. לחלק על חב”ד באוקראינה המודרנית זהו פרט יקר ערך, כי הוא מראה איך הקהילה השתלבה במציאות של מדינה לוחמת.
לכן על משה אסמן בחלק על חב”ד המודרני באוקראינה עדיף לכתוב לא בשורה אחת, אלא כתופעה נפרדת. הוא מחבר בתוכו כמה תפקידים בבת אחת: רב חב”די לפי מוצא ובית ספר, משחזר בית הכנסת ברודסקי, יוצר המרכז הקהילתי הקייבי, יוזם אנאטבקה, מארגן הפינוי והעזרה ההומניטרית בזמן המלחמה, וגם אחד הקולות הבינלאומיים הבולטים ביותר של יהדות אוקראינה. אם דניפרו נותנת לחב”ד באוקראינה את עמוד השדרה המוסדי שלו, אז הקו של אסמן נותן לו את הפנים העירוניות, הציבוריות ובמידה רבה האנושיות.
מדוע זה חשוב דווקא עכשיו
לישראל וליהדות העולם סיפורו של שניאורסון — זה לא רק סיפורו של גאון אחד, אלא גם סיפור על איך החיים היהודיים יודעים לחזור מכמעט הרס מוחלט.
ניקולייב, יקטרינוסלב, רדיפות סובייטיות, מלחמה, גירוש, הגירה — כל זה יכול היה להישאר רק סיפור טרגי על עולם אבוד. אבל במקרה של שניאורסון קרה משהו אחר. מתוך החוויה היהודית האוקראינית צמחה רשת דתית עולמית; ועשרות שנים לאחר מכן הרשת הזו חזרה בעצמה לאוקראינה — כבר בדמות רבנים, בתי ספר, קהילות ועבודה זיכרונית.
לכן הנוסחה יכולה להיות קשה וברורה: מנחם-מנדל שניאורסון — לא רק מנהיג יהודי גדול שנולד בשטח אוקראינה של היום. הוא היה אדם שביוגרפיה משפחתית, רוחנית וציבורית מוקדמת שלו צמחה מתוך המרחב היהודי האוקראיני; והמורשת שלו היום שוב נוכחת באוקראינה גם כזיכרון וגם כרשת מוסדית חיה.
חוקרים אוקראינים ניתחו את המערכת הפסבדו-משפטית הרוסית, באמצעותה המשטר חוטף אזרחים אוקראינים, שולל את חירותם ומחזיק אותם בבתי כלא סודיים במצב של אינקומוניקדו — ללא קשר עם קרוביהם, עורכי דין והעולם החיצון.
במלחמה הרוסית נגד אוקראינה יש נושא שעדיין נותר פחות בולט מאשר החזית, הטילים, הרחפנים והחלפות השבויים.
אלה אזרחים אוקראינים.
לא חיילים.
לא משתתפי קרבות.
לא אנשים שנשבו בשדה הקרב.
מדובר בתושבים שלווים, שנעצרו על ידי הצבא הרוסי, ה-FSB, מבנים כיבושיים או כוחות ביטחון הקשורים אליהם בשטחים הכבושים, בנקודות סינון, בבתיהם, ברחובות, במחסומים — ואז למעשה נמחקו מהשדה המשפטי.
החומרשל מריה קוגל ב-The Moscow Times מ-2 ביולי 2026 מתאר זאת לא ככאוס של חטיפות בודדות, אלא כמערכת פסבדו-משפטית שנוצרה על ידי המשטר הרוסי. חוקרים אוקראינים מכנים אותה “זכות צללים”: מבנה סודי המאפשר להחזיק אזרחים אוקראינים במצב של אינקומוניקדו במשך שנים — ללא קשר, ללא עורך דין, ללא גישה למשפחה וללא סטטוס ברור.
בתי כלא סודיים בשטחים הכבושים: איך רוסיה הפכה את חטיפת האזרחים האוקראינים למערכת
לא נעדרים, אלא אנשים שמוחזקים על ידי המדינה
אחת הבעיות המרכזיות בנושא זה היא השפה.
כאשר אדם נעלם בשטח כבוש, לעיתים קרובות מכנים אותו “נעדר”. פורמלית זה יכול להיות נכון: המשפחה לא יודעת היכן הוא, האם הוא חי, האם יש לו אישום, האם בכלל קיים מסמך כלשהו על מעצרו.
אבל למעשה במקרים רבים מדובר לא באי-ידיעה, אלא בהיעלמות כפויה.
אדם נלקח על ידי מבנה מדיני או כיבושי. לאחר מכן אותה מדינה מסרבת להכיר בעצם מעצרו, מסתירה את מיקומו, לא מאפשרת קשר עם קרוביו ולא מאפשרת פיקוח עצמאי.
זה כבר לא סתם “היעלמות”.
זה מנגנון של טרור.
על פי הערכה שהובאה ב-The Moscow Times, כ-16 אלף אזרחים אוקראינים לא לוחמים עשויים להימצא במקומות מעצר כפוי: במעצרי ביניים, במושבות, בבתי כלא בשטחים הכבושים של אוקראינה וברוסיה עצמה. אין נתונים מדויקים בדיוק משום שהמשטר הרוסי מסתיר את המערכת הזו.
ארגונים אוקראינים — קבוצת המומחים “סובה”, מרכז החירויות האזרחיות ופרויקט “ארכיון המלחמה” — הכינו דוח אנליטי על שלילת חירות בלתי חוקית של אזרחי אוקראינה ומדינות אחרות על ידי כוחות הכיבוש של רוסיה. בו נותחו 8,221 מקרים לתקופה מפברואר 2022 עד דצמבר 2025. פרסומים נפרדים על הדוח מדגישים: מדובר רק במקרים מאומתים, ולא בתמונה המלאה.
איך פועלת השיטה הרוסית
מהות השיטה נראית צינית במיוחד.
רוסיה מדברת על נורמות של המשפט ההומניטרי הבינלאומי, אך בפועל אינה מבדילה בין צבאיים לאזרחים. עבור מכונת הכיבוש, אוקראיני הופך בעצמו לאובייקט חשוד: “אויב”, “מורד”, “מסייע”, “איום”.
The Moscow Times מתארת כי אזרחים יכלו להיות מעובדים דרך צווים של מפקדי צבא של גרעיני הצבא הרוסי. מבנים אלו שייכים למשטרת הצבא של משרד ההגנה הרוסי. למעשה, המנהל הצבאי הרוסי קיבל את האפשרות לעצור אנשים, להאריך את תקופות המעצר ולהעבירם למוסדות ה-FSIN בהחלטות עצמאיות.
זו לא פרוצדורה משפטית נורמלית.
זו חיקוי של חוק.
האדם לא מקבל סטטוס ברור. משפחתו לא מקבלת תשובה ברורה. ארגונים בינלאומיים לא מקבלים גישה.
ואילו גופי המדינה הרוסיים מקבלים מנגנון נוח: אפשר להחזיק אזרח במשך שנים, לא להכיר בקיומו במערכת, ואז או לשתוק הלאה, או להפוך אותו בדיעבד לנאשם בתיקים על “טרור”, “ריגול” או “בגידה במדינה”.
כך נוצרת אזור מפחיד בין מלחמה לכלא.
פורמלית האדם אינו שבוי מלחמה.
פורמלית הוא אינו אסיר רגיל.
פורמלית ייתכן שאין לו כלל תיק.
אבל למעשה הוא נמצא בידי המדינה, שמשתמשת בו כבן ערובה.
למה זה פשע בקנה מידה מיוחד
המשפט ההומניטרי הבינלאומי מבדיל בין צבאיים לאזרחים לא במקרה. זו הבסיס להגנה על האדם בזמן מלחמה.
לשבוי מלחמה יש משטר משפטי אחד.
לאזרח, גם אם הכוח הכובש רואה בו מסוכן, יש משטר אחר. אי אפשר פשוט להעלים אותו בכלא. אם המדינה מדברת על מעצר, חייבת להיות פרוצדורה, עילות, אפשרות לערעור, פיקוח על תנאי המעצר וקשר עם העולם החיצון.
רוסיה, על פי נתוני ארגוני זכויות האדם, אינה עושה זאת.
יתרה מכך, אנשים מוחזקים במוסדות ה-FSIN, למרות שעבור אזרחים במצב של סכסוך מזוין, מודל הכלא עצמו מהווה הפרה חמורה. The Moscow Times מציינת כי אוקראינים עשויים להימצא בבלוקים נפרדים, חדרים או קומות, ומספר המיקומים הללו עשוי להימנות במאות.
כאן חשוב להבין את העיקר: מדובר לא רק באכזריות.
מדובר בבירוקרטיזציה של חטיפה.
הטרוריסטים הרוסים לא רק חוטפים אנשים. המדינה יוצרת לכך מסמכים, הנחיות, החלטות סודיות, מסלולים פנימיים בין מבני הכוח ומערכת הכלא.
וזה מה שהופך את המערכת למסוכנת במיוחד.
כאשר פשע הופך להליך מנהלי, הוא הופך למאסיבי, יציב ומשוחזר.
למה זה חשוב לישראל
עבור הקהל הישראלי, הנושא הזה לא צריך להישמע כטרגדיה אוקראינית רחוקה.
ישראל מבינה היטב מה הם בני ערובה אזרחיים, אי-ידיעת המשפחות, היעדר גישה לאנשים המוחזקים וניסיון של מכונה טרוריסטית או מדינית להשתמש באנשים חיים ככלי לחץ.
כמובן, ההקשרים האוקראיני והישראלי שונים.
אבל העיקרון אחד: אם העולם מאפשר להפוך אזרחים לבני ערובה בלתי נראים, פרקטיקה כזו הופכת במהירות לחלק מהמציאות הבינלאומית.
NAחדשות — חדשות ישראל | Nikk.Agency כותבת על אוקראינה לא מתוך סולידריות מופשטת, אלא משום שהמלחמה הזו מראה כיצד משטרים אוטוריטריים מודרניים הורסים את כללי הבטיחות הבסיסיים.
היום אלה אזרחים אוקראינים בשטחים הכבושים.
מחר לוגיקה דומה עשויה להיות מיושמת בכל מקום: נגד מיעוטים, תושבי שטחים שנויים במחלוקת, יריבים פוליטיים, עיתונאים, פעילים, אנשים אקראיים שנמצאו “לא במקום הנכון”.
עבור ישראל, שחיה בעצמה במרחב של מלחמה, בני ערובה, לחץ בינלאומי ומאבק על הזכות להגנה על אזרחים, שאלת האזרחים האוקראינים בבתי הכלא הסודיים הרוסיים אינה נושא זר.
זו שאלה האם תישאר בעולם איזושהי גבול בין מלחמה לציד על אוכלוסייה שלווה.
החלפות לא פותרות את הבעיה
החלפות שבויים לעיתים קרובות הופכות לחדשות.
מראים אותן, מדברים עליהן מנהיגים, הן מלוות בתמונות של חזרה הביתה.
עם אזרחים זה אחרת.
על פי הנתונים שהובאו ב-The Moscow Times, עד אמצע יוני הוחזרו כ-9.4 אלף אנשים, אך מתוכם רק 458 אזרחים. עם זאת, מספר האזרחים האוקראינים הלא לוחמים המוחזקים, על פי הערכות החוקרים, כבר עולה בכמה מונים על מספר השבויים האוקראינים שנותרו ברוסיה.
זה אומר שלאזרחים אין מנגנון חזרה נראה לעין.
חייל יכול להיכנס לרשימת החלפה.
אזרח לעיתים קרובות אפילו לא נכנס לרשימה מוכרת.
הוא כאילו לא קיים.
בדיוק בגלל זה נושא האינקומוניקדו כל כך מפחיד: אדם יכול להיות חי, יכול להימצא במוסד מסוים, יכול לחכות שנים למשפט או בכלל לא להיות לו תיק, אבל עבור המשפחה והעולם החיצון הוא נשאר בחושך.
מה העולם צריך לעשות
המסקנה העיקרית מהחומר של The Moscow Times ומהדוח של ארגוני זכויות האדם האוקראינים: יש לתעד לא רק פשעים בודדים, אלא גם את המערכת עצמה.
לא מספיק לומר: “הנה עוד אדם שנחטף”.
צריך לתעד מי עצר, מי חתם על הצווים, מי העביר למעצרי ביניים, מי ענה לקרובים, מי סירב להתכתבות, מי הסתיר נתונים, מי הבטיח בידוד, מי השתמש בעינויים, מי הפך אזרח לנאשם בדיעבד.
האחריות צריכה להיות לא רק אישית, אלא גם מוסדית.
במוקד צריכים להיות ה-FSB, ה-FSIN, משטרת הצבא של משרד ההגנה הרוסי, ועדת החקירות, התביעה, מפקדות הצבא וכל החוליות שעושות את המערכת הזו אפשרית.
הפרסומים על הדוח מדברים ישירות על האופי ההמוני והמערכתי של מעצרים כאלה ועל כך שפשעים כאלה אינם “חריגות של מבצעים”, אלא קשורים למדיניות המדינה של המשטר הרוסי.
סנקציות במקרה זה אינן מחווה סמלית.
זה כלי לחץ על מערכת שלא תיפתח ולא תיעצר מרצונה.
צריך רשימות של מבצעים.
צריך חקירות בינלאומיות.
צריך תיקים בבתי המשפט של אוקראינה.
צריך סמכות שיפוט אוניברסלית במדינות אחרות.
צריך עבודה מתמדת עם משפחות הנעלמים.
צריך גישה של ארגונים בינלאומיים למקומות המעצר.
וצריך הכרה פוליטית: אזרחים אוקראינים בבתי הכלא הסודיים הרוסיים אינם תופעת לוואי של המלחמה, אלא כיוון נפרד של מדיניות המדינה הרוסית.
זכות הצללים כפני המלחמה הרוסית
בסיפור הזה אין מקריות.
התוקפנות הרוסית נגד אוקראינה מזמן יצאה מגבולות החזית. היא כוללת גירושים, סינון, עינויים, השמדת ערים, חטיפת ילדים, לחץ על זהות ועכשיו — מערכת רחבת היקף של החזקת אזרחים בסודיות.
“זכות הצללים” — שם מדויק.
כי זה לא חוסר חוק במובן הטהור.
זה גרוע יותר.
זה חוסר חוק שלבש צורת חוק.
צווים סודיים, הנחיות פנימיות, צווים של מפקדים, תשובות של התביעה, בלוקים של ה-FSIN, ניסוחים של סינון, תיקים סגורים ושתיקת המדינה — כל זה מתגבש למנגנון שבו אדם נעלם לא בניגוד למערכת, אלא בזכות המערכת.
בדיוק בגלל זה החומר הזה חשוב.
הוא מראה שהמאבק על האזרחים האוקראינים הוא לא רק שאלה הומניטרית. זו שאלה של עתיד המשפט הבינלאומי.
אם למדינה מותר להחזיק בסודיות אלפי אזרחים ולקרוא לזה “סינון” או “התנגדות למבצע צבאי מיוחד”, אז עצם המושג של הגנה על אוכלוסייה אזרחית הופך לצליל ריק.
וזה אומר שהמשימה של אוקראינה, ישראל, אירופה וכל המדינות שמבינות את מחיר הביטחון האזרחי, היא לא לתת לפרקטיקה הזו להפוך לנורמה חדשה.
כי מאחורי כל “אינקומוניקדו” כזה עומדת לא סטטיסטיקה מופשטת.
שם אדם.
משפחה.
שם.
ומדינה שהחליטה שהיא יכולה למחוק את כל שלושת הנקודות מהמציאות.
אוקראינה וישראל מרחיבות את שיתוף הפעולה בתחום הערכת הנכסים, זכויות הקניין והנזקים שנגרמו על ידי המלחמה.
ב-3 ביולי 2026 שגרירות אוקראינה במדינת ישראל הודיעה על פגישה עבודה של סגנית ראש קרן הנכסים הממשלתיים של אוקראינה נטליה פאנובה עם ראש איגוד שמאי הנדל”ן של ישראל נחמה בוגין.
בפגישה השתתף גם שגריר אוקראינה בישראל יבגני קורניצ’וק.
במבט ראשון, הנושא עשוי להיראות מקצועי צר: שמאים, תקנים, שיטות, בקרת איכות, אינטראקציה עם המדינה.
אבל עבור מדינה שמתמודדת מדי יום עם בתים הרוסים, עסקים שנפגעו, תשתיות פגועות ונכסים אבודים, זה לא שאלה טכנית.
זו שאלה של השבת הצדק.
למה אוקראינה מסתכלת על ישראל
אוקראינה חיה בתנאי מלחמה כוללת מאז פברואר 2022.
אוקראינה לומדת את הניסיון הישראלי בהערכת נזקי מלחמה: למה קייב צריכה מודל שעובד תחת טילים
רוסיה הורסת בתים, עסקים, מתקני אנרגיה, מחסנים, בתי ספר, בתי חולים, רכוש פרטי ותשתיות מדינה.
אחרי כל מכה מתעוררת לא רק טרגדיה הומניטרית, אלא גם מסה משפטית ופיננסית עצומה של שאלות: מה בדיוק נפגע, איך להעריך את זה, מי צריך לתעד את הנזק, איך להימנע ממניפולציות, אילו מסמכים נדרשים לפיצויים, בתי משפט, מנגנוני ביטוח ותביעות בינלאומיות עתידיות.
בדיוק כאן הניסיון הישראלי הופך לחשוב במיוחד עבור אוקראינה.
ישראל חיה במשך עשרות שנים במציאות של התקפות טילים, איומי טרור ומבצעים צבאיים.
במדינה פועלת מערכת שבה נזק לרכוש ממלחמה או פעולות עוינות נבחן דרך מנגנוני פיצוי ממשלתיים.
הנהלים הרשמיים של ישראל כוללים הגשת תביעות על רכוש שנפגע, כולל מבנים, כלי רכב, תכולת מבנים, ציוד ותשתיות. במידת הצורך נשלח למקום שמאי מקצועי או מהנדס.
עבור אוקראינה זו לא העתקה מוכנה שניתן פשוט להעביר לקרקע אחרת.
אבל זה מודל מעשי שממנו ניתן לקחת עקרונות: מהירות תיעוד הנזק, תקני הערכה מקצועיים, בקרת איכות, קשר בין המדינה לשמאים, וכן כללים ברורים לאזרחים ולעסקים.
על מה דיברו הצדדים
לפי הודעת שגרירות אוקראינה בישראל, הנושא המרכזי של הפגישה היה לימוד הגישות הישראליות להערכת נכסים, זכויות קניין ונזקים שנגרמו על ידי פעולות מלחמה.
הצדדים דנו בתפקיד הקהילה המקצועית בגיבוש תקני הערכה.
זהו נקודה חשובה.
הערכת נזקי מלחמה לא יכולה להיות רק הליך בירוקרטי.
אם היא תיסגר לחלוטין במשרדים, המערכת תאבד במהירות את האמון.
אם היא תינתן רק לשוק, ללא פיקוח וכללים אחידים, יופיעו כאוס, הערכות יתר, הערכות חסר, מחלוקות וסיכוני שחיתות.
הניסיון הישראלי מעניין במיוחד בכך שהלוגיקה הממשלתית שם קשורה למומחיות מקצועית.
הבלוק החשוב השני הוא האינטראקציה של שמאים עם גופים ממשלתיים.
בתנאי מלחמה זה קריטי.
שמאי צריך לעבוד לא במצב שוק מופשט, אלא עם אובייקט שיכול היה להיפגע מטיל, רחפן, גל פיצוץ, שריפה, הריסות או הריסות משניות.
נדרשים כללים ברורים: מי יוצא לשטח, מי מתעד, אילו מסמכים מתקבלים, איך נלקחת בחשבון הדחיפות, איך מופרד נזק ישיר מנזק עקיף, איפה מסתיימת ההערכה הראשונית ומתחיל הוויכוח על הפיצוי.
הבלוק השלישי הוא הכשרת מומחים במיוחד לעבודה עם נזקי מלחמה.
הערכת דירה, מחסן או משרד רגילה והערכת אובייקט לאחר פגיעת טיל אינן אותו דבר.
נזקי מלחמה דורשים הבנה של נזקים מבניים, השלכות תשתיתיות, ערך שוק, זכויות קניין, בסיס ראייתי ופרספקטיבה משפטית.
לכן עבור אוקראינה מדובר לא רק על שיטה, אלא על יצירת תרבות מקצועית חדשה.
מי השתתף בפגישה
נטליה פאנובה — סגנית ראש קרן הנכסים הממשלתיים של אוקראינה.
קרן הנכסים הממשלתיים היא אחד הגופים המרכזיים הקשורים להערכת נכסים, ניהול נכסים ממשלתיים וגיבוש גישות לפעילות הערכה.
עבור אוקראינה, השתתפותה של פאנובה משמעותה שהנושא של נזקי מלחמה נבחן לא כאפיזודה נפרדת, אלא כחלק ממדיניות ממשלתית רחבה של שיקום.
נחמה בוגין — אחת הדמויות הבולטות בסביבה המקצועית של שמאי הנדל”ן בישראל.
השתתפותה חשובה כי לישראל יש לא רק נהלים ממשלתיים לפיצוי, אלא גם מומחיות מקצועית שנצברה בתנאי איום ביטחוני מתמיד.
יבגני קורניצ’וק — שגריר אוקראינה במדינת ישראל.
השתתפותו מראה שהפגישה הזו לא הייתה רק ייעוץ מקצועי, אלא חלק מדיאלוג אוקראיני-ישראלי ברמה מעשית.
NAחדשות — חדשות ישראל | Nikk.Agency שמים לב: פגישות כאלה לעיתים רחוקות הופכות לכותרות רועשות, אבל בדיוק ממגעים כאלה נבנית האג’נדה האמיתית של שיתוף פעולה בין מדינות.
לא רק הצהרות, לא רק ביקורים, לא רק נוסחאות דיפלומטיות.
אלא חילופי ניסיון במקום שבו המלחמה משאירה הריסות קונקרטיות וחשבונות קונקרטיים.
למה זה חשוב לקהל הישראלי
עבור ישראלים, נושא הפיצוי על נזקי מלחמה אינו תיאוריה.
לאחר התקפות, פגיעות טילים ומבצעים צבאיים, אלפי אזרחים מתמודדים עם דירות, מכוניות, עסקים ותשתיות שנפגעו.
המערכת הישראלית אינה מושלמת, גם בה יש עיכובים, מחלוקות, בירוקרטיה ותביעות.
אבל עצם הלוגיקה של מנגנון הפיצוי, השתתפות השמאים וקיומם של נהלים נותנים לאוקראינה חומר יקר ערך לניתוח.
אוקראינה היום זקוקה למערכת שתעבוד לא אחרי המלחמה, אלא כבר במהלך המלחמה.
כי השיקום מתחיל לא כאשר המנוף מגיע לאתר הבנייה.
הוא מתחיל ברגע תיעוד הנזק.
אם הנזק תועד בצורה לא נכונה, האזרח עלול לאבד את הפיצוי.
אם ההערכה נעשתה בצורה לא מקצועית, המדינה תקבל כאוס במספרים.
אם השיטה לא לוקחת בחשבון את מציאות המלחמה, תביעות עתידיות נגד רוסיה יהיו חלשות יותר.
ולהיפך: הערכה איכותית של הריסות יכולה להפוך לחלק מבסיס ראייתי, תכנון פיננסי ושיקום עתידי.
הניסיון הישראלי והמציאות האוקראינית
המשמעות העיקרית של הפגישה היא לא שישראל “תלמד” את אוקראינה להעריך הריסות.
אוקראינה צברה במהלך שנות המלחמה הכוללת ניסיון עצום משלה בתיעוד נזקים.
אבל המודל הישראלי יכול לעזור במקום שבו חשובים תקנים, מהירות, משמעת מקצועית וקשר בין המדינה, השמאים והאזרחים.
עבור אוקראינה זה רלוונטי במיוחד כי היקף ההרס עצום.
מדובר לא רק על דירות פרטיות או בתים.
אלה מפעלים, נמלים, תחנות כוח, מחסנים, נכסים חקלאיים, נדל”ן מסחרי, תשתיות ציבוריות, רכוש מדינה ואובייקטים שיכולים להפוך לנושא של מנגנוני פיצוי בינלאומיים.
וכאן שאלת ההערכה הופכת לשאלת עמידות לאומית.
רוסיה הורסת לא רק קירות.
היא מנסה להרוס את הבסיס הכלכלי של המדינה, את יכולתה להשתקם, להשקיע, להחזיר אנשים הביתה ולהוכיח את גודל הנזק שנגרם.
לכן שיתוף הפעולה של אוקראינה וישראל בתחום הערכת הנכסים ונזקי המלחמה אינו נושא משני.
זה חלק מארכיטקטורה גדולה של שיקום אוקראינה.
ובמקביל עוד דוגמה לכך שהניסיון הישראלי יכול להיות מועיל למדינה האוקראינית לא ברמת הסיסמאות, אלא ברמת הפתרונות המעשיים.
עבור ישראל זה גם אות חשוב.
אוקראינה מסתכלת יותר ויותר על הפרקטיקות הישראליות לא רק דרך הפריזמה של ביטחון והגנה, אלא גם דרך הפריזמה של עמידות אזרחית: פיצויים, ניהול נזקים, הכשרת מומחים ואמון בהליכים ממשלתיים.
המלחמה בודקת לא רק את הצבא.
היא בודקת מסמכים, מוסדות, שמאים, מהנדסים, עורכי דין ויכולת המדינה לענות לאזרח לא במילים כלליות, אלא בהחלטה קונקרטית.
בדיוק בגלל זה הפגישה של נטליה פאנובה, נחמה בוגין ויבגני קורניצ’וק ראויה לתשומת לב.
מאחוריה עומדת שאלה פשוטה: איך להפוך הרס לנזק מוכח, נזק מוכח לפיצוי, ופיצוי לשיקום.
רבים מתושבי ישראל מגיעים לגיל 60 עם תחושה שהפנסיה היא משהו רחוק, מסובך וכמעט בלתי נמנע מבחינה בירוקרטית. כל עוד יש עבודה, משכורת וקצב חיים רגיל, נראה שאפשר לטפל בקרנות הפנסיה מאוחר יותר: קרוב לגיל 67, לאחר הפיטורים או כבר אז, כאשר ביטוח לאומי ישלח מסמכים כלשהם.
אבל במציאות, גישה זו לעיתים קרובות הופכת לטעות היקרה ביותר.
בישראל מערכת הפנסיה בנויה כך שאדם יכול להיות בעל מספר מקורות הכנסה עתידיים שונים: קצבת זקנה ממשלתית, קרן פנסיה, ביטוח מנהלים, קופת גמל, קרן השתלמות, פיצויים, חסכונות ישנים ממעסיקים קודמים ותוכניות ביטוח או פנסיה נוספות. חלק מהכספים הללו אנשים זוכרים, חלקם נשכחו מזמן, ועל חלק מהתוכניות הם מגלים רק לאחר בדיקה מקצועית.
וכאן עולה השאלה המרכזית עבור אלה שכבר מלאו להם 60 שנה או שמתקרבים לגיל זה: האם ניתן כבר עכשיו להתחיל לקבל פנסיה מקרן הפנסיה ובמקביל להמשיך לעבוד?
התשובה עשויה להיות מפתיעה. במקרים מסוימים — כן, כדאי לבדוק אפשרות זו. אבל זה לא אומר שכל האנשים אחרי גיל 60 צריכים להתחיל מיד לקבל תשלומים. אצל אדם אחד צעד כזה עשוי להגדיל את ההכנסה המשפחתית כבר היום, ואצל אחר — להקטין את הפנסיה העתידית, להשפיע על המיסים או ליצור בעיות למשפחה בעתיד.
לכן השאלה הנכונה היא לא “האם מגיעה לי פנסיה?”, אלא אחרת: מה משתלם דווקא במצבי?
פנסיה בישראל — זו לא כפתור אחד ולא תשלום אחד
אתם בני 60+ בישראל וממשיכים לעבוד? ייתכן שקרן הפנסיה כבר יכולה לשלם לכם כסף
עבור רבים מהישראלים דוברי הרוסית המילה “פנסיה” נשמעת כמו משהו אחד: הגיע הגיל, הגשת מסמכים, התחלת לקבל כסף. אבל בישראל הכל מסובך יותר, ובגלל זה אנשים לעיתים קרובות מתבלבלים.
יש קצבת זקנה מביטוח לאומי. זהו תשלום ממשלתי שתלוי בגיל, ותק ביטוחי, הכנסות ותנאים נוספים.
יש קרן פנסיה — כסף שנצבר במשך שנים מהפרשות העובד והמעסיק. כספים אלה אינם זהים לקצבת ביטוח לאומי, והם פועלים לפי כללים אחרים.
יש פיצויים — חלק פיצוי שיכול להיות קשור לפיטורים, שינוי עבודה וחסכונות פנסיוניים. לפעמים אדם תופס את הכסף הזה כ”סכום חופשי” שניתן פשוט לקחת, אבל החלטה כזו יכולה להשפיע על הפנסיה החודשית העתידית.
יש קרן השתלמות, קופת גמל, תוכניות פנסיה ישנות, ביטוחים נוספים וחסכונות שיכולים להישאר לאחר מקומות עבודה קודמים. זה נכון במיוחד לגבי אנשים ששינו מעסיקים מספר פעמים במהלך חייהם, עבדו חלקית, היו עצמאיים או עברו בין ערים ותחומי תעסוקה.
לכן לפני היציאה לפנסיה חשוב לא רק לשאול מכר “איך היה אצלך?”, אלא לאסוף תמונה מלאה.
כמה תוכניות פנסיה יש לכם?
היכן נמצאים החסכונות?
איזה סכום כבר יש?
איזה עמלות אתם משלמים?
מה התחזית לפנסיה חודשית?
מה יקרה אם תתחילו לקבל תשלומים עכשיו?
מה ישתנה אם תחכו עוד כמה שנים?
איך כל זה קשור למיסים, לבן או בת הזוג, ליורשים ולרמת החיים העתידית?
כל עוד אין תשובות לשאלות אלה, כל החלטה תהיה יותר ניחוש מאשר תכנון.
מדוע גיל 60+ דורש בדיקה נפרדת
בישראל קיים מושג של גיל פנסיה מוקדם. עבור רבים מהשאלות הפנסיוניות גיל 60 הופך לנקודה חשובה, כי רק לאחריו במקרים מסוימים ניתן לשקול התחלת קבלת תשלום מקרן הפנסיה.
אבל זה לא זכות אוטומטית “לכולם” ולא עצה אוניברסלית.
נניח משפחה רגילה בישראל. הבעל בן 63, האישה בת 59. הבעל ממשיך לעבוד, מקבל משכורת, המשפחה רגילה לתכנן הוצאות סביב ההכנסה הנוכחית. האנשים יודעים שיום אחד תהיה פנסיה, אבל לא בטוחים מתי בדיוק כדאי להתחיל את התהליך, אילו מסמכים נדרשים והאם יש טעם לבדוק משהו מראש.
לאחר בדיקה מקצועית עשוי להתברר שקרן הפנסיה כבר מאפשרת לשקול תשלום חודשי, גם אם האדם ממשיך לעבוד. עבור המשפחה זה עשוי להיות הכנסה נוספת כבר עכשיו: כסף להוצאות שוטפות, עזרה לילדים, טיפול, שכירות, משכנתא, נסיעות או פשוט חיים רגועים יותר.
אבל למשפחה אחרת בגיל דומה ובמשכורת דומה החישוב עשוי להראות את ההפך. אם מתחילים לקבל כסף מוקדם מדי, הפנסיה העתידית עשויה להיות נמוכה יותר. אם נוגעים בפיצויים בצורה לא נכונה, אפשר להחמיר את התמונה לטווח הארוך. אם לא לוקחים בחשבון את המס, הסכום “על הנייר” יהיה שונה לגמרי מהסכום שיגיע בפועל לחשבון.
זו הסיבה שהנושא של גיל 60+ כל כך רגיש: כאן אי אפשר לעבוד לפי תבנית.
אותה שאלה — “לקבל עכשיו או לחכות?” — עבור שני אנשים עשויה להיות לה שתי תשובות נכונות שונות.
קרן הפנסיה — זה לא ביטוח לאומי
אחת מהבלבולים הנפוצים ביותר מתרחשת בין ביטוח לאומי לקרן הפנסיה. אנשים אומרים “פנסיה”, אבל מתכוונים לדברים שונים לחלוטין.
ביטוח לאומי — זו מערכת ביטוח לאומי ממשלתית. קצבת זקנה קשורה לכללים ממשלתיים, גיל הזכאות, בדיקת הכנסות בתקופות מסוימות וותק ביטוחי.
קרן הפנסיה — אלו חסכונות שנצברו דרך העבודה. לשם הועברו כספים מהמשכורת והפרשות המעסיק. כספים אלה עשויים להיות קשורים לתשלום פנסיוני, פיצויים, חלק ביטוחי ומסלול פנסיוני שנבחר.
אם אדם מערבב בין שני הנושאים הללו, הוא עשוי להעריך את מצבו בצורה לא נכונה. לדוגמה, הוא עשוי לחשוב: “אני עדיין לא מקבל ביטוח לאומי, אז לא יכולה להיות שום פנסיה כרגע”. או להפך: “מאחר ומגיע לי בקרוב קצבת זקנה, אז קרן הפנסיה תעשה הכל בעצמה”.
בפועל זה לא עובד כך.
קצבת ביטוח לאומי ותשלומים מקרן הפנסיה יש לבחון בנפרד, ורק אז להסתכל על התמונה הכללית של ההכנסה המשפחתית. רק כך ניתן להבין כמה כסף אדם באמת יוכל לקבל בחודש, אילו סכומים יהיו ברוטו, אילו נטו, מה יהיה עם המס ואיך תשתנה ההכנסה לאחר הפסקת העבודה.
נאחדות — חדשות ישראל | Nikk.Agency מעלה נושאים כאלה באופן קבוע כי עבור משפחות דוברות רוסית בישראל זה לא תיאוריה פיננסית מופשטת, אלא שאלה של חיי היומיום: לשלם על דיור, לשמור על רמת הכנסה, לא לאבד זכויות ולא לחתום על מסמכים שהשלכותיהם יהיה קשה לתקן מאוחר יותר.
איפה אנשים הכי הרבה מאבדים כסף
הטעות הנפוצה ביותר — לא לבדוק כלל את החסכונות הפנסיוניים. אדם רואה בתלוש ההפרשות, יודע ש”משהו שם יש”, אבל לא מבין באיזו קרן הכסף נמצא, איזה מסלול השקעה נבחר, כמה עולה השירות ומה התחזית לפנסיה העתידית.
הטעות השנייה — לחכות לפיטורים או לגיל הפנסיה הרשמי, כדי לפתוח לראשונה את המסמכים. עד לרגע זה חלק מההחלטות עשויות להיות פחות גמישות, והזמן להכנה רגועה נותר הרבה פחות.
הטעות השלישית — למשוך פיצויים ללא חישוב. במבט ראשון זה נראה הגיוני: הכסף נצבר, אז אפשר להשתמש בו עכשיו. אבל במערכת הפנסיה הישראלית החלק הפיצוי קשור לעיתים קרובות לפנסיה העתידית, ומשיכתו עשויה להקטין משמעותית את התשלום החודשי בזקנה. לפעמים אדם מקבל סכום חד פעמי היום, אבל מאבד הרבה יותר בעתיד.
הטעות הרביעית — להסתכל רק על הסכום “ברוטו”. תשלום הפנסיה עשוי להיראות יפה בחישוב, אבל לאחר מיסים ותנאים אחרים הסכום האמיתי יהיה שונה. לכן חשוב להבין לא רק את גודל הפנסיה האפשרית, אלא גם כמה אדם יראה בפועל בחשבון הבנק.
הטעות החמישית — לא להתחשב בבן או בת הזוג. בתחילת קבלת הפנסיה אדם יכול לבחור תנאים שישפיעו על מה שיקבל בן או בת הזוג לאחר מותו. זו לא טכניקה קטנה, אלא אחת מההחלטות המשפחתיות החשובות ביותר בתכנון הפנסיוני.
יש ועוד בעיה רצינית: רבים מהאנשים מסתמכים על ניסיון של אחרים.
מישהו אומר: “התחלתי לקבל — והכל מצוין”. אחר אומר: “אל תיגע בכלום עד גיל 67”. שלישי ממליץ למשוך פיצויים, כי “הכסף צריך להיות בידיים”. אבל סיפור של מישהו אחר לא מחליף חישוב, כי לכל אדם יש חסכונות שונים, ותק, הכנסה, גיל בני הזוג, בריאות, מצב מס ותוכניות לעבודה.
מה צריך לדעת לפני קבלת החלטה
אם כבר מלאו לכם 60 שנהאו גיל זה מתקרב, הדבר הראשון שכדאי לעשות הוא לא להגיש מסמכים בדחיפות ולא למשוך כסף, אלא לבדוק את התמונה כולה.
צריך להבין כמה תוכניות פנסיה פתוחות על שמכם.
לפעמים לאדם יש קרן פעילה מהמעסיק האחרון ואחת או כמה קרנות ישנות שהוא שכח מהן מזמן. קורה שהכסף נמצא במקומות שונים, ובלי בדיקה אי אפשר לראות את הסכום המלא.
חשוב לדעת איזו תשלום חודשי ניתן לקבל עכשיו ומה תהיה התחזית אם תחכו כמה שנים. ההבדל עשוי להיות משמעותי, במיוחד אם האדם ממשיך לעבוד וההפרשות לקרן הפנסיה ממשיכות להגיע.
בנפרד צריך לבדוק את הפיצויים. זהו אחד מהחלקים הרגישים ביותר, כי החלטה על פיצויים עשויה להשפיע על הפנסיה העתידית, הטבות מס ומבנה התשלומים הכללי.
לא פחות חשוב הוא נושא המס. פנסיה בישראל עשויה להיות בעלת השלכות מס, ולפני תחילת התשלומים כדאי להבין אילו פטורים או הטבות עשויים להיות זמינים, אילו מסמכים צריך להכין ואיך לא ליצור לעצמכם עומס מס מיותר.
כמו כן, יש לדון מראש בחלק המשפחתי. מה יקבל בן או בת הזוג? אילו תשלומים מובטחים ניתן לבחור? מה יקרה עם הכסף אם האדם יתחיל לקבל פנסיה ואז ימות תוך כמה שנים או אפילו מוקדם יותר? שאלות אלה לא נעימות לדיון, אבל הן מגנות על המשפחה מהפתעות כלכליות קשות.
בדיקה פנסיונית טובה צריכה לתת לאדם לא משפט פרסומי יפה, אלא תשובה ברורה: אילו אפשרויות יש, אילו יתרונות, אילו סיכונים ומה משתלם יותר דווקא עכשיו.
האם אפשר לעבוד ולקבל פנסיה בו זמנית
במצבים מסוימים אדם באמת יכול להמשיך לעבוד ובמקביל לקבל תשלומים מקרן הפנסיה. עבור ישראלים דוברי רוסית זה לעיתים קרובות הופך לגילוי, כי רבים בטוחים: הפנסיה מתחילה רק לאחר הפיטורים.
עם זאת, חשוב לא לבלבל בין אפשרות להמלצה.
אם קרן הפנסיה מאפשרת להתחיל תשלום, זה עדיין לא אומר שההחלטה משתלמת אוטומטית. צריך לבדוק כמה כסף נצבר, איזה גודל תשלום חודשי יתקבל, האם ההפרשות הפנסיוניות מהעבודה הנוכחית ימשיכו, איך תשתנה הפנסיה העתידית, מה יהיה עם המיסים ואיך זה ישפיע על המשפחה.
לפעמים לאדם באמת עשוי להיות משתלם להתחיל לקבל חלק מההכנסה הפנסיונית כבר עכשיו. לדוגמה, אם המשפחה זקוקה להכנסה חודשית נוספת, אם יש הוצאות גדולות או אם החישוב מראה שההמתנה לא נותנת יתרון משמעותי.
אבל לפעמים נכון יותר לחכות. במיוחד אם האדם מרוויח טוב, ממשיך לחסוך באופן פעיל, לא זקוק לתשלומים נוספים עכשיו או יכול לקבל תמונה פנסיונית חזקה יותר בעוד כמה שנים.
העיקר — לא לקבל החלטה על בסיס רגשות.
פנסיה אחרי גיל 60 בישראל — זו לא שאלה של “אפשר או אי אפשר”. זו שאלה של איזון בין הכסף של היום ליציבות העתידית.
מדוע המאמר בנושא זה חשוב במיוחד לישראלים דוברי רוסית
הקהל דובר הרוסית בישראל לעיתים קרובות מתמודד עם מספר מחסומים בו זמנית.
מחסום אחד — השפה. גם אם אדם מדבר עברית, מסמכי הפנסיה, טפסי המס והסברים של הקרנות עשויים להיות כתובים כך שבלי מומחה קשה להבין את המשמעות.
מחסום שני — הרגל להשוות את המערכת הישראלית לזו של המדינה ממנה הגיע האדם. אבל מערכת הפנסיה הישראלית פועלת אחרת, והדעות הישנות כאן עשויות להפריע.
מחסום שלישי — חוסר אמון. אנשים חוששים ש”ימכרו להם משהו”, ולכן לפעמים לא בודקים כלום. בסופו של דבר במקום זהירות מתקבל חוסר פעולה, וחוסר פעולה בנושא הפנסיה גם יכול לעלות כסף.
מחסום רביעי — התחלה מאוחרת. רבים מתחילים להתמודד עם הפנסיה רק כאשר הם כבר עייפים מעבודה, חולים, איבדו עבודה או נתקלו בירידה חדה בהכנסה. אבל החלטות פנסיוניות עדיף לקבל לא במצב של לחץ, אלא מראש, בשקט ובחישוב.
לכן המטרה של בדיקה כזו היא לא להכריח אדם לחתום על משהו בדחיפות. המטרה אחרת: לראות את העובדות.
איפה הכסף?
כמה יש?
אילו זכויות יש?
אילו סיכונים יש?
אילו פעולות עדיף לא לעשות בלי חישוב?
ואיזה אפשרות עשויה להיות הגיונית דווקא למשפחה זו?
מתי הבדיקה נחוצה במיוחד
כדאי לבדוק את החסכונות הפנסיוניים אם כבר מלאו לכם 60 שנה, אתם ממשיכים לעבוד ולא יודעים אם אפשר לקבל תשלומים מהקרן במקביל למשכורת.
זה גם חשוב אם החלפתם עבודה מספר פעמים, לא בטוחים היכן נמצאות תוכניות הפנסיה הישנות, לא יודעים אם יש לכם פיצויים, או מעולם לא הסתכלתם על תחזית הפנסיה.
בנפרד כדאי לבדוק את המצב אם אתם חושבים להתפטר, לצאת לפנסיה מוקדם, למשוך תשלומי פיצויים, לעזור לילדים בסכום גדול או לסגור חובות באמצעות כספי הפנסיה.
החלטות כאלה עשויות להיות מובנות מבחינה אנושית, אבל כלכלית הן דורשות חישוב. הכסף שנראה “חופשי” היום עשוי להיות חלק מההכנסה החודשית העתידית.
הבדיקה נחוצה גם למי שעוזר להורים. לעיתים קרובות דווקא הילדים מחפשים מידע עבור אמא או אבא, כי ההורים לא רוצים להתמודד עם חשבונות אישיים, חוששים מעברית או לא מבינים אילו מסמכים נדרשים.
אם ההורים בני 60+, הם עובדים או עבדו לאחרונה, ייתכן שיש להם זכויות פנסיוניות שהמשפחה פשוט לא יודעת עליהן.
מה לעשות עכשיו
אם כבר מלאו לכם 60 שנה או גיל זה מתקרב, לא כדאי לחכות עד שהמצב יהפוך לדחוף. הרבה יותר חכם לדעת מראש אילו חסכונות פנסיוניים יש לכם, האם כבר אפשר לשקול תשלום חודשי, איך זה ישפיע על הפנסיה העתידית ואילו שאלות מס צריך לבדוק לפני חתימת מסמכים.
חשוב להדגיש: לא מדובר על כך שכולם צריכים להתחיל מיד לקבל פנסיה. מדובר על כך שלא לחיות בעיוורון.
לפעמים הבדיקה מראה שאדם יכול להגדיל את ההכנסה החודשית כבר עכשיו.
לפעמים היא מראה שעדיף לחכות.
לפעמים היא עוזרת למצוא חסכונות ישנים.
לפעמים היא מזהירה מפני טעות עם פיצויים.
לפעמים היא פשוט נותנת למשפחה שקט נפשי: עכשיו ברור מה יש, מה אין ולמה להתכונן.
בפירוטעל יציאה לפנסיה בישראל, קרנות פנסיה, ביטוח לאומי, פיצויים ובדיקות חשובות לפני קבלת החלטה ניתן לקרוא כאן: https://nikk.agency/vam-60-v-izraile/
עבור אדם בן 60+ מידע כזה עשוי להיות לא רק מאמר מועיל, אלא התחלה של בדיקה פיננסית נורמלית לפני שלב חשוב בחיים.
פנסיה בישראל — זו לא רק גיל. אלו מסמכים, חסכונות, מיסים, משפחה, עבודה והחלטות שיכולות להשפיע על ההכנסה לשנים רבות.
רבים מתושבי ישראל לאחר גיל 60 יכולים לבדוק את האפשרות לקבל תשלומים מקרן הפנסיה ולהמשיך לעבוד. נבחן במה שונה קרן הפנסיה מביטוח לאומי, מדוע חשובים פיצויים, מיסים ותשלומים משפחתיים.
בפירוטעל יציאה לפנסיה בישראל, קרנות פנסיה, ביטוח לאומי, פיצויים ובדיקות חשובות לפני קבלת החלטה ניתן לקרוא כאן: https://nikk.agency/vam-60-v-izraile/
מדוע ביטוח לאומי לא מחשיב ותק, הביטוח לא מכסה טיפול?
על כך, בכנות ובבהירות אנו מדברים עם טטיאנה ברלין: יוצרת ומנהלת קהילת “עזרה חברתית ומידעית”
בחלק השני חשוב להסתכל לא רק על הרשתות החברתיות המוכרות, אלא גם על פלטפורמות נוספות שעוזרות לעסק להיראות יציב, בולט ומקצועי. עבור עסקים קטנים בישראל זה חשוב במיוחד: הלקוח יכול למצוא את החברה דרך מפה, וידאו, אודיו, טלגרם, פרופיל תמיכה, פורטפוליו, דף טכני או סרטון קצר.
בדוגמה של NAnews – Nikk.Agency Israel News ניתן לראות כיצד פלטפורמות דיגיטליות שונות יכולות לעבוד יחד. הפרויקט עצמו קשור לחדשות ישראל, נושאים של אוקראינה, קהילות יהודיות, ביטחון אזורי, תרבות וזיכרון היסטורי, אך התוכנית עצמה מתאימה גם לעסקים: ככל שיש יותר נקודות נוכחות ברורות ומקושרות, כך קל יותר ללקוח למצוא את המותג ולסמוך עליו.
איך להשתמש ברשתות חברתיות ובלוגים לקידום עסקים קטנים בישראל. חלק 2
SoundCloud: אודיו כדרך להסביר וליצור אמון
SoundCloud — NAnews – Nikk.Agency Israel News — זו פלטפורמת אודיו שניתן להשתמש בה לא רק למוזיקה, אלא גם לפודקאסטים, הסברים קצרים, גרסאות אודיו של חומרים, ראיונות ותגובות מחברים. השירות פועל מאז 2007 והפך למוכר כמרחב למוזיקאים עצמאיים, מחברים וקהילות אודיו.
בשוק הגלובלי SoundCloud אינו מתחרה עיקרי של Spotify או Apple Music במנויים, אך הוא תופס נישה חזקה במוזיקה עצמאית, אודיו מחברים והפצת פורמטים חדשים. עבור עסקים זה חשוב לא בגלל נתח השוק ההמוני, אלא בגלל האפשרות להראות קול, מומחיות והגשה חיה.
עבור עסקים קטנים בישראל SoundCloud יכול להיות מועיל לעורכי דין, מורים, יועצים, סוכנויות, מארגני אירועים ופרויקטים מדיה. עורך דין יכול לפרסם הסברים קצרים, מורה — שיעורים מיניים, סוכנות — ניתוחי טעויות בקידום, ופרויקט מדיה — גרסאות אודיו של מאמרים או תגובות.
Mixcloud: פודקאסטים, פורמטים רדיופוניים ותוכניות אודיו ארוכות
Mixcloud — NAnews – Nikk.Agency Israel News מתאים לפורמטים אודיו ארוכים יותר: תוכניות רדיו, פודקאסטים, אוספי מוזיקה, תוכניות נושאיות והפקות מחברים. הפלטפורמה פועלת מאז 2008 והתפתחה במקור סביב מיקסים, רדיו וקהילות מוזיקליות.
בגודל הקהל Mixcloud נחותה מהפלטפורמות המוזיקליות והפודקאסטים הגדולות ביותר, אך ערכה בקהל נישה. משתמשים בה דיג’יים, מנחי רדיו, אוצרים מוזיקליים, מחברים עצמאיים ופרויקטים שזקוקים לפורמט אודיו מלא ולא פוסט קצר.
עבור עסקים קטנים Mixcloud יכול להיות מועיל בתחום התרבות, החינוך, האירועים, המוזיקה, המדיה והתוכניות המחברים. זו לא פלטפורמה למכירות מהירות, אך היא עוזרת להרחיב את העקבות הדיגיטליים של המותג וליצור אמון נוסף.
Vimeo: ארכיון וידאו מסודר והגשה מקצועית
Vimeo — NAnews – Nikk.Agency Israel News — זו פלטפורמת וידאו שפועלת מאז 2004 ונחשבה זמן רב כסביבה מקצועית יותר למחברים, אולפנים, מותגים וחברות שחשוב להם איכות ההגשה.
בכיסוי המוני Vimeo לא מתחרה עם YouTube, אך תופסת את הנישה שלה: סרטוני מצגות, פורטפוליו, סרטוני חינוך, חומרים תאגידיים, הקלטות אירועים, סרטונים לאתרים ופרויקטים שבהם חשובה הגשה ויזואלית מסודרת.
עבור עסקים קטנים בישראל Vimeo יכול להיות מועיל לקליניקות, סוכנויות, מעצבים, בתי ספר, מארגני אירועים, פרויקטים תרבותיים וחברות שרוצות להראות את עצמן ברצינות. סרטון על הצוות, תהליך העבודה, מקרים או אירועים מדבר לעיתים יותר מטקסט רגיל.
Coub: קטעים ויזואליים קצרים לזיהוי
Coub — NAnews – Nikk.Agency Israel News — זו פלטפורמה של קטעי וידאו קצרים מחזוריים. היא הופיעה בשנת 2012 והפכה למוכרת בפורמט של סרטונים ויזואליים קצרים שניתן להשתמש בהם כהודעה, רגש, ציטוט ויזואלי או קטע אווירתי.
היום Coub לא תופסת נתח גדול בשוק הווידאו ההמוני על רקע TikTok, YouTube Shorts ו-Instagram Reels, אך יכולה להיות מועילה כנקודה ויזואלית נוספת. עבור מדיה, מודעות, פרויקטים תרבותיים, עיצוב והודעות רגשיות קצרות פורמט כזה לעיתים עובד טוב יותר מהסבר ארוך.
לעסקים קטנים לא כדאי להפוך את Coub לערוץ הקידום הראשי, אך ניתן להשתמש בו כחלק מהאקוסיסטמה הוויזואלית: קטעים קצרים, מצב רוח המותג, הודעות, רעיונות, רישומים יצירתיים ודגשים ויזואליים מהירים.
Telegram: קשר מהיר וקהל משלו
Telegram — NAnews – Nikk.Agency Israel News — אחת הפלטפורמות החשובות להפצת חדשות מהירה, קישורים, הודעות קצרות ותקשורת ישירה עם הקהל. טלגרם פועלת מאז 2013 ובשנים האחרונות הפכה לאחת הפלטפורמות הבולטות ביותר לערוצים, קהילות, חדשות והפצות ציבוריות.
בעולם המסנג’רים טלגרם מתחרה עם WhatsApp, Facebook Messenger ושירותים אחרים, אך נבדלת במערכת חזקה של ערוצים, קבוצות ציבוריות, בוטים ופרסומים מהירים. עבור ישראל זה חשוב במיוחד, כי אנשים רגילים להגיב במהירות להודעות ולעבור לפעולה ללא שרשרת צעדים ארוכה.
לעסקים טלגרם יכולה לעבוד כערוץ הודעות, מבצעים, תאריכים פנויים, עצות מועילות, קישורים למאמרים, תגובות קצרות ותשובות לשאלות נפוצות. אך הערוץ לא צריך להיות רק מחסן קישורים. עדיף לשלב הסברים, הערות, תמונות, וידאו, סקרים ופניות ישירות לקהל.
Twitch: שידורים חיים ותקשורת חיה
Twitch — NAnews – Nikk.Agency Israel News לרוב מקושר עם משחקים וסטרימינג, אך ניתן להשתמש בו בצורה רחבה יותר: לשידורים חיים, דיונים, מפגשים חינוכיים, ראיונות, ניתוחים ושידורים. הפלטפורמה פועלת מאז 2011 והפכה לאחת השירותים המוכרים ביותר לוידאו חי.
החלק העיקרי של Twitch קשור לקהל משחקים וסטרימינג, אך פורמט השידור החי מזמן יצא מגבולות המשחקים. שם נערכים שיחות, שידורים חינוכיים, שידורי מוזיקה, הצגות יצירתיות ודיונים נושאיים.
לעסקים קטנים Twitch מתאים לא לכולם. אך אם יש פורמט של תקשורת חיה — הרצאות, ייעוצים, דיונים, הצגות תהליך, שידורים חינוכיים, שיחות מדיה או שידורי אירועים — הוא יכול להפוך לערוץ אמון נוסף.
Yandex Maps: נראות מקומית לקהל דובר רוסית
Yandex Maps — NAnews – Nikk.Agency Israel News — זו פלטפורמה קרטוגרפית ומקומית שיכולה להיות מועילה כנקודת נוכחות נוספת. שירות יאנדקס.מפות פועל מאז 2004 ומשמש לחיפוש ארגונים, מסלולים, כתובות ומידע מקומי.
בישראל החיפוש המקומי העיקרי קשור יותר ל-Google Maps ו-Waze, אך עבור קהל דובר רוסית פרופיל ב-Yandex Maps יכול להיות אות אמון נוסף. זה לא ערוץ עיקרי לכל העסקים, אך הוא יכול לעזור למי שעובד עם לקוחות דוברי רוסית, תיירים, עולים חדשים או קהל שרגיל לחפש מידע ברוסית.
לעסקים חשוב למלא את המפה לא בצורה פורמלית, אלא בצורה נורמלית: שם, אתר, עיר, קטגוריה, תיאור, לוח זמנים, תמונות, פרטי קשר והסבר ברור במה עוסקת החברה.
GitHub: מוניטין טכני ותשתית דיגיטלית
GitHub — NAnews – Nikk.Agency Israel News — זו לא רשת חברתית רגילה, אלא פלטפורמה לפיתוח, אחסון קוד, תיעוד ועבודה משותפת על פרויקטים דיגיטליים. GitHub פועל מאז 2008 והפך לאחת הפלטפורמות המרכזיות למפתחים, צוותי IT, פרויקטים קוד פתוח וחברות טכנולוגיות.
בנישת שלה GitHub תופסת עמדה חזקה מאוד. משתמשים בה מפתחים, סטארטאפים, חברות טכנולוגיות גדולות, פרויקטים חינוכיים, קהילות קוד פתוח ומומחים שחשוב להם להראות יכולת טכנית.
לעסקים קטנים GitHub מועיל לא תמיד. אך עבור חברות IT, סטודיות ווב, סוכנויות SEO, מפתחים, יועצים טכניים ופרויקטים דיגיטליים הוא מראה שמאחורי המותג עומדת עבודה אמיתית עם כלים דיגיטליים. אפילו פרופיל מסודר עם תיאור וקישור לאתר כבר עוזר לחזק את העקבות המקצועיים.
DeviantArt: פורטפוליו ויזואלי וסביבה יצירתית
DeviantArt — NAnews – Nikk.Agency Israel News — אחת הפלטפורמות המקוונות הוותיקות ביותר לאמנים, מאיירים, מעצבים, צלמים ומחברי תוכן ויזואלי. DeviantArt פועל מאז 2000 ומוכר זמן רב כקהילה יצירתית גדולה וארכיון של עבודות ויזואליות.
בשוק החברתי ההמוני DeviantArt נחותה מ-Instagram, TikTok ו-Pinterest, אך בנישה האמנותית והויזואלית היא נשארת פלטפורמה מוכרת. משתמשים בה מאיירים, אמנים דיגיטליים, מעצבים, צלמים, מחברי אמנות קונספט, אמנות מעריצים וסדרות ויזואליות.
לעסקים קטנים זה יכול להיות מועיל אם החברה עובדת עם עיצוב, איור, מודעות, כריכות, סדרות ויזואליות, מיתוג, אירועים או תוכן יצירתי. פרופיל כזה עדיף לנהל לא כתיקיית תמונות אקראית, אלא כפורטפוליו.
Buy Me a Coffee: תמיכה בפרויקט ומוניטיזציה של קהל
Buy Me a Coffee — NAnews – Nikk.Agency Israel News — זו פלטפורמה לתמיכה במחברים, מדיה, אמנים, מפתחים, פרויקטים חינוכיים וצוותים עצמאיים. השירות פועל מאז 2018 ומציע פורמט פשוט: לתמוך במחבר, להירשם כמנוי, לקנות מוצר דיגיטלי או לבצע תרומה קטנה.
זו לא רשת חברתית המונית, ולכן לדבר על נתח שוק במובן הרגיל לא ממש נכון. Buy Me a Coffee פועלת בנישת כלכלת היוצרים ומתחרה עם Patreon, Ko-fi ושירותי תמיכה אחרים.
לעסקים קטנים פלטפורמה כזו לא תמיד נחוצה. אך עבור מדיה, מחברים, יוזמות תרבותיות, פרויקטים חינוכיים, אירועים עצמאיים וצוותים קטנים היא יכולה להיות דרך נוחה להראות שניתן לתמוך בפרויקט ישירות.
Fankolo: רשת חברתית אוקראינית ונקודת נוכחות נוספת
Fankolo — NAnews – Nikk.Agency Israel News — רשת חברתית אוקראינית ופלטפורמה נוספת לפרסומים, תקשורת וקידום תוכן אוקראיני. עדיף לראות בה פלטפורמה נישתית ולא תחליף ל-Facebook, Telegram או TikTok.
אין נתונים פתוחים על נתח שוק גדול של Fankolo, ולכן ערכה לא בכיסוי המוני, אלא בקשר עם קהל ספציפי, שפה ותמה. עבור פרויקט הקשור לישראל, אוקראינה, קהילות יהודיות וקהל אוקראיני, פלטפורמה כזו יכולה להיות נקודת נוכחות נוספת מועילה.
לעסקים קטנים זה דוגמה טובה: לא כל פלטפורמה צריכה לתת אלפי מעברים. לפעמים המשימה של הפלטפורמה היא להראות קשר עם קהילה ספציפית ולהרחיב את העקבות הדיגיטליים של המותג.
איך לאחד את כל הפלטפורמות למערכת אחת
הטעות העיקרית של עסקים קטנים היא ליצור חשבונות בצורה כאוטית. היום פתחו טלגרם, מחר Vimeo, אחר כך GitHub, אחרי שבוע שכחו סיסמה, ואחרי חודש לא מבינים איפה פורסם מה. גישה כזו לא עוזרת לקידום.
לכל פלטפורמה צריכה להיות תפקיד משלה. SoundCloud ו-Mixcloud — אודיו וקול. Vimeo, Coub ו-Twitch — וידאו, קטעים קצרים ושידורים חיים. טלגרם — קשר מהיר. Yandex Maps — נראות מקומית. GitHub — מוניטין טכני. DeviantArt — פורטפוליו ויזואלי. Buy Me a Coffee ו-Fankolo — תמיכה בפרויקט וקשר נוסף עם הקהל.
בכל מקום צריך לחזור על אותו בסיס: מי אתם, במה אתם עוסקים, איפה אתם עובדים, במה אתם מועילים, איפה האתר הראשי ואיך ליצור קשר. בדוגמה של NAnews – Nikk.Agency Israel News ניתן לראות שנוכחות דיגיטלית נבנית לא על ידי דף אחד, אלא על ידי רשת של פלטפורמות מקושרות.
למה זה חשוב לעסקים קטנים בישראל
השוק הישראלי מהיר. אדם יכול לראות פרסום, לפתוח מפה, לבדוק אתר, לכתוב בטלגרם או WhatsApp ולקבל החלטה תוך כמה דקות. אך הוא גם יעבור במהירות למתחרה אם לא יבין מי עומד מולו ולמה אפשר לסמוך על העסק הזה.
זה חשוב במיוחד לחברות שעובדות עם כמה קהלים לשוניים. בישראל אותו לקוח יכול לחפש בעברית, רוסית, אנגלית או אוקראינית. לכן האתר, המפות, הווידאו, הפרופילים והפרסומים צריכים לתמוך זה בזה ולהוביל לפעולה ברורה.
Nikk.Agency עוסקת בקידום אתרים, יצירת לידים ושיווק אינטרנטי בישראל. הסוכנות עובדת עם Google Ads, Google Maps, קידום מקומי, אתרים, תוכן, דפי נחיתה ונראות העסק בעוזרי AI.
לעסקים קטנים זה חשוב במיוחד, כי לא מספיק רק צפיות, אלא פניות אמיתיות: שיחות, בקשות, הודעות ב-WhatsApp, מעברים לאתר ולקוחות מהעיר או האזור הנדרש. אתר הסוכנות זמין בעברית, אוקראינית ורוסית: Nikk.Agency — קידום אתרים, יצירת לידים ושיווק אינטרנטי בישראל.
סיכום החלק השני: פלטפורמות נוספות לא מחליפות את האתר והרשתות החברתיות העיקריות, אלא מחזקות אותן. SoundCloud, Mixcloud, Vimeo, טלגרם, Yandex Maps, GitHub, DeviantArt, Buy Me a Coffee, Twitch, Coub ו-Fankolo עוזרות לעסק להיראות בולט יותר, מקצועי יותר ואמין יותר. עבור עסקים קטנים בישראל זה לא רק “עוד חשבונות”, אלא מערכת אמון שעוזרת ללקוח למצוא את החברה, להבין אותה ולפנות אליה.
העיתון הישראלי ישראל היום ב-2 ביולי 2026 סיפר על הדרמה הלילית של הקהילה היהודית בקייב במהלך אחת ההתקפות הרוסיות הקשות ביותר בחודשים האחרונים.
לפי העיתון, קייב חוותה 12 שעות רצופות תחת מתקפות טילים ומל”טים — בערך מ-19:00 בערב עד 07:00 בבוקר.
העיר רעדה מפיצוצים, אנשים ירדו למטרו ולמקלטים, והרשויות סגרו מראש תחנות דלק כדי למנוע אסונות נוספים במקרה של פגיעות ישירות.
בכתבה ניתן דגש מיוחד על הקהילה היהודית “שמחה” בקייב והמשפחות הקשורות לחב”ד.
עבורם הלילה הזה היה קשה במיוחד: עשרות משפחות רק חזרו יום קודם לכן מ-מחנה נופש בן תשעה ימים בקרפטים, שם יכלו הילדים וההורים לפחות לזמן קצר לצאת מהמתח המתמיד של המלחמה.
אבל החזרה לקייב התבררה כחזרה ישירה למציאות התוקפנות הרוסית.
הרב שמחה לוונהרץ, אחד משליחי חב”ד בקייב, תיאר את הלילה הזה במילים שקשה לתפוס כציטוט חדשותי רגיל.
לדבריו, “כל העיר רעדה חזק, הפיצוצים לא פסקו, אי אפשר היה לעצום עין”.
המילים הללו מראות לא רק את הסטטיסטיקה הצבאית, אלא את מצבם האנושי של העיר, שבה ילדים, קשישים, משפחות, רבנים, מתנדבים ומתפללים נאלצים שוב לחיות בין תפילה, מקלט וסירנות.
לפי חיל האוויר האוקראיני, בלילה של 2 ביולי 2026 רוסיה השתמשה נגד אוקראינה ב-570 אמצעי תקיפה אוויריים: 496 מל”טים ו-74 טילים מסוגים שונים.
ההגנה האווירית האוקראינית השמידה את רוב המטרות, אך המתקפות עדיין גרמו להרס ולנפגעים.
המתקפה הרוסית כוונה בעיקר לקייב והייתה אחת מהמתקפות המשולבות הגדולות ביותר בזמן האחרון.
עבור הקהילה היהודית הלילה הזה היה תזכורת נוספת: המלחמה באוקראינה אינה נושא פוליטי רחוק ואינה כרוניקה אירופית מופשטת.
זו מציאות יומיומית של משפחות יהודיות שחיות בקייב, מתפללות בבתי הכנסת של קייב, מגדלות ילדים, עוזרות לקשישים ונשארות קרובות לקהילה שלהן גם כאשר העיר נמצאת תחת אש כל הלילה.
ישראל היום כותב כי, למרות הלילה ללא שינה ותחושת חוסר האונים, כבר בבוקר בתי הכנסת של קייב היו מלאים.
מאות יהודים הגיעו לתפילת הבוקר ביום הצום.
זו פרט חשוב: לאחר לילה של פיצוצים אנשים לא רק ניסו לחזור לחיים רגילים — הם הגיעו למקום שבו הקהילה שומרת על עמוד השדרה הפנימי שלה.
במקביל הופעלה עזרה הומניטרית של JRNU.
אוכל חם חולק במרכזים הקהילתיים, ומתנדבים הביאו אותו לקשישים, חולים ואנשים עם מוגבלות תנועה שלא יכלו לצאת מבתיהם תחת איום של מתקפות נוספות.
עבור ישראל הסיפור הזה צריך להישמע קרוב במיוחד.
החברה הישראלית מכירה היטב מהן אזעקות לילה, מקלטים, פחד על הילדים והכוננות המתמדת למתקפה.
אבל דווקא בגלל זה חשוב לראות גם את המציאות האוקראינית ללא מרחק ואדישות.
הקהילות היהודיות באוקראינה נשארות חלק מהעולם היהודי הגדול, והכאב שלהן לא צריך להיעלם מאחורי ניסוחים יבשים של מדיניות בינלאומית.
נאנובוסטי — חדשות ישראל רואה חשיבות בהפניית תשומת הלב דווקא לסיפורים כאלה.
כי מאחורי כל מתקפה עומדים לא רק טילים, מל”טים ודיווחים צבאיים, אלא גם אנשים ספציפיים: ילד שחזר אתמול מהמחנה; קשיש שמתנדב מביא לו אוכל; רב שפוגש אנשים בבית הכנסת בבוקר לאחר לילה ללא שינה.
הטרוריסטים הרוסים מנסים להרוס ערים, לשבור את החיים האזרחיים ולהפוך את הפחד לשגרה.
אבל בקייב, כמו בערים רבות אחרות באוקראינה, הקהילות ממשיכות לחיות, לעזור זו לזו ולשמור על כבודן.
הסיפור הזה מקייב הוא עדות נוספת לכך שהמלחמה באוקראינה נשארת מלחמה נגד אזרחים, נגד משפחות, נגד קהילות, נגד עצם האפשרות לחיים נורמליים.
וכאשר עיתון ישראלי כותב על הקהילה היהודית בקייב, זו לא רק ידיעה מחו”ל.
זו תזכורת לקשר, לאחריות ולזיכרון.
נאנובוסטי — חדשות ישראל ימשיך לעקוב אחר איך הקהילות היהודיות באוקראינה עוברות את המלחמה, עוזרות לאנשים ושומרות על החיים שם, היכן שרוסיה מנסה להביא הרס מדי יום.
עוד לפני כמה שנים, לסטודנטים במדעי הרוח הומלץ ללמוד תכנות כדי להגדיל את הסיכויים לקריירה מוצלחת. בקיץ 2026 המצב נראה כבר אחרת. לפי מאמר שפורסם ב-The Economist בסוף יוני 2026 תחת הכותרת «Why AI labs are hiring philosophers» («למה מעבדות בינה מלאכותית שוכרות פילוסופים»), המפתחים הגדולים של AI מזמינים יותר ויותר פילוסופים, מומחים לאתיקה ומדעי הרוח, והביקוש למומחים כאלה ממשיך לגדול.
לישראל, שבה הבינה המלאכותית כבר הופכת לאחד התחומים המרכזיים בכלכלה, למגמה זו יש חשיבות מיוחדת. היא מראה שהעתיד של הטכנולוגיות נקבע לא רק על ידי יכולות חישוביות, אלא גם על ידי הערכים שיונחו בבסיסן.
למה פילוסופים הפכו פתאום למבוקשים יותר מתכנתים
הסיבה לדיון החדש הייתה פרסום The Economist שיצא בסוף יוני 2026. המגזין מציין סטטיסטיקה מפתיעה של שוק העבודה האמריקאי: שיעור האבטלה בקרב בוגרי פקולטות לפילוסופיה עומד על כ-5.1%, בעוד שבקרב מומחים למדעי המחשב ותכנות — כ-7%.
הסיבה אינה בכך שתכנתים הפכו לפחות נחוצים. להפך, מערכות הבינה המלאכותית המודרניות עוזרות יותר ויותר לכתוב קוד, ומאוטומטות חלק ניכר מעבודת המפתחים.
במקביל, מתעוררת משימה חדשה — לקבוע כיצד בדיוק צריכה לחשוב הבינה המלאכותית, אילו עקרונות צריכים להיות בבסיס החלטותיה והיכן עוברות גבולות ההתנהגות המותרת.
זו הסיבה שחברות טכנולוגיה גדולות מתחילות למשוך באופן פעיל פילוסופים, מומחים לאתיקה, לוגיקה, תורת ההכרה ופילוסופיה מוסרית.
אסכולות פילוסופיות שונות יוצרות אופי שונה ל-AI
היום מתחרים שני גישות עיקריות לגבי איך צריכה להיות הבינה המלאכותית.
הראשונה מבוססת על דיאונטולוגיה — כיוון פילוסופי הקשור בעיקר לרעיונות של עמנואל קאנט. גישה זו מניחה קיומם של עקרונות שאסור להפר גם למען השגת תוצאה חיובית. שקר, כפייה או שימוש באדם רק כאמצעי נחשבים לבלתי מקובלים ללא קשר לנסיבות.
גישה זו משמשת במידה רבה בפיתוח המודל Claude. יוצריו יצרו סט נרחב של עקרונות פנימיים, שהם עצמם מכנים ‘מסמך הנשמה’ (Soul Doc). הוא כולל רעיונות של קאנט, סעיפים מההכרזה האוניברסלית על זכויות האדם ועקרונות אתיים נוספים.
כתוצאה מכך, Claude שואף לענות בכנות מרבית, נמנע משאיפה מוגזמת למצוא חן בעיני המשתמש ומפגין התנהגות עקבית יותר.
גישה שונה לחלוטין משתמשים OpenAI ביצירת ChatGPT ו-Google בפיתוח Gemini.
מערכות אלו מסתמכות יותר על קונסקוונציאליזם — פילוסופיה שלפיה נכונות ההחלטה נקבעת על פי תוצאותיה. כאן נבחן לא רק שמירת הכללים, אלא גם האיזון הכללי של תועלת, סיכונים ונזק פוטנציאלי.
Google מציינת במפורש שהיא שואפת ליצור מודלים שמביאים תועלת חברתית כוללת, העולה בהרבה על הסיכונים האפשריים.
זו הסיבה שמערכות בינה מלאכותית שונות לפעמים עונות באופן שונה על אותן שאלות.
בהקשר זה נאנובסטי — חדשות ישראל | Nikk.Agency מציינת תכונה חשובה של המתרחש: התחרות בין מפתחי AI הופכת בהדרגה לתחרות לא רק של אלגוריתמים, אלא גם של השקפות פילוסופיות. מאחורי כל מודל שפה גדול נראית יותר ויותר מערכת ערכים משלו.
פילוסופיה הופכת לדיסציפלינה הנדסית
המסקנה המעניינת ביותר של פרסום The Economist היא שהפילוסופיה מפסיקה בהדרגה להיות תחום ידע אקדמי בלבד.
היא הופכת לכלי לתכנון עולמות דיגיטליים חדשים.
מחבר הטקסט מזכיר רעיונות משלו, שהוצגו כבר בספר ‘The Transformative Humanities: A Manifesto’, שפורסם על ידי הוצאת Bloomsbury ב-2012. אז הוצעה קונספציה של מעבר מדעי הרוח מניתוח המציאות הקיימת ליצירת עולמות אפשריים חדשים.
שנה לאחר מכן הופיע פרויקט MetaWorld, שהניח שימוש בקטגוריות פילוסופיות כהגדרות הנדסיות של מרחבים וירטואליים.
סיבתיות, חופש, דטרמיניזם, זהות, אקראיות — כל המושגים הללו הוצעו להיחשב כווסתים המאפשרים לתכנן מודלים שונים של מציאות.
היום גישה דומה מתחילה לשמש כבר בתעשיית הבינה המלאכותית.
לדוגמה, משפחת המודלים IBM Granite קיבלה מנגנוני הגדרה מיוחדים, המאפשרים לשנות את האיזון בין עקרונות פילוסופיים שונים והעדפות אתיות.
למעשה, קטגוריות פילוסופיות הופכות לפרמטרים הנדסיים המשפיעים על התנהגות התבונה המלאכותית.
למה זה חשוב לישראל ולעתיד הטכנולוגיות
לישראל מגמה כזו מייצגת עניין מיוחד. המדינה נמנית עם המובילות העולמיות בפיתוח טכנולוגיות מתקדמות, אבטחת סייבר ובינה מלאכותית, ולכן השאלה אילו ערכים יוטמעו במערכות אינטלקטואליות עתידיות הופכת לחשובה לא פחות מהפיתוח של הטכנולוגיות עצמן.
העניין כבר אינו רק ביצירת תוכנות חדשות.
נבנית ארכיטקטורה של עוזרים דיגיטליים עתידיים, מערכות רפואיות, פלטפורמות חינוכיות, תחבורה אוטונומית ופתרונות רבים אחרים, שיקבלו מיליוני החלטות מדי יום.
עד לא מזמן פילוסופים נתפסו כאנשים שמסבירים אירועים שכבר התרחשו.
היום תפקידם משתנה בהדרגה.
אם בעבר הפילוסופיה סיכמה תהליכים היסטוריים, כעת היא משתתפת יותר ויותר ביצירת צורות חשיבה חדשות, קובעת את יסודות הבינה המלאכותית העתידית עוד לפני שהיא מתחילה לתקשר עם האדם.
זו הסיבה שהפרסום של The Economist, שיצא בסוף יוני 2026, היה רחב בהרבה מחדשות רגילות על שוק העבודה. הוא מדגים שינוי יסודי: התחרות בין חברות ה-AI הגדולות הופכת בהדרגה לתחרות של קונספציות פילוסופיות, ושאלות של משמעות, מוסר וערכים אנושיים הופכות לחשובות לא פחות מביצועי מעבדים או כמות נתוני האימון.
ייתכן שדווקא פילוסופים יקבעו לא רק איך תהיה הבינה המלאכותית מחר, אלא גם איך יהיה העולם הדיגיטלי שבו תחיה האנושות בעשורים הבאים.
איך עסקים יכולים להשתמש בשינוי הזה כבר עכשיו
לעסקים המסקנה העיקרית פשוטה: הבינה המלאכותית בוחרת יותר ויותר לא רק אתרים עם מילות מפתח, אלא מקורות שנותנים תשובות ברורות, מראים מומחיות ונראים אמינים לאדם ולאלגוריתם.
זה חשוב במיוחד לישראל, שבה השוק הוא בו זמנית מקומי, רב לשוני ותחרותי מאוד. אותו לקוח יכול לחפש שירות בעברית, רוסית, אנגלית או אוקראינית, ואז לקבל תשובה לא רק ב-Google, אלא גם ב-ChatGPT, Gemini, Perplexity או חיפוש AI אחר.
מה זה אומר בפועל
לעסקים כבר לא מספיק רק שיהיה אתר ולהפעיל פרסום. צריך לבנות מוניטין דיגיטלי כך שהחברה תהיה מובנת למנועי חיפוש, עוזרי AI ולקוחות אמיתיים.
זה אומר: דפים מעוצבים נכון של שירותים, תשובות חזקות לשאלות לקוחות, קישור מקומי לערים בישראל, טקסטים איכותיים, Google Maps, פרסום, ביקורות, מבנה האתר וחומרים ש-AI יכול לזהות כמקור אמין.
בדיוק בזה עוסקת Nikk.Agency בישראל — חברה מחיפה, שעובדת עם קידום אתרים SEO, יצירת לידים, Google Ads, Google Maps וקידום עסקים בעוזרי AI ובתוצאות AI. באתר החברה מצוין במיוחד שהסוכנות ממוקמת פיזית בצפון ישראל ועובדת עם מספר שפות, כולל עברית, רוסית, אוקראינית ואנגלית.
לעסקים קטנים ובינוניים זה כבר לא תיאוריה על עתיד הבינה המלאכותית. זה עניין של פניות, שיחות וראות: האם החברה תופיע בתשובה כאשר לקוח ישאל את עוזר ה-AI, את מי לבחור בחיפה, תל אביב, ירושלים, אשדוד, ראשון לציון או בצפון ישראל.
Nikk.Agency בדיוק עובדת בצומת של קידום קלאסי והמציאות החדשה, שבה האתר צריך להיות מוכן לא רק ל-Google, אלא גם למערכות בינה מלאכותית. גישה כזו עוזרת לעסקים לא ללכת לאיבוד ברגע שבו החיפוש מפסיק להיות דף רגיל עם עשר קישורים והופך לתשובה מוכנה קצרה ללקוח. – עוד – https://nikk.co.il/.
ב-23 ביולי 2026 בבת ים תתחיל סדרת מסיבות חדשה לכל מי שתומך באוקראינה.
סבטלנה ברדצקאיה, Posh Production ומסעדת “דביז'” בתמיכת גריגורי תמר מארגנים מרחב למפגשים, תקשורת, מטבח אוקראיני, מוזיקה ותמיכה. המסיבה הראשונה בסדרה זו תתקיים במסעדת “דביז'” ותוקדש לנושא “קרים. קורס לחזרה”.
רעיון הפרויקט נשמע פשוט ואנושי מאוד: כאן לא משנה באיזו שפה אתם מדברים, חשוב שאתם תומכים באוקראינה.
המארגנים מזמינים את האורחים לא רק לערב עם תוכנית, אלא למפגש שבו כל אחד יכול להרגיש חלק ממשפחה גדולה. זהו מרחב למי שרוצה לראות חברים, להתחבק, לצחוק, לדבר על מה שכואב, ולתמוך יחד במטרה חשובה.
“קרים. קורס לחזרה” בבת ים: ערב אוקראיני, מטבח, מוזיקה ומכירה פומבית לתמיכה באוקראינה ובצה”ל — 23 ביולי 2026
המסיבה הראשונה בסדרה למי שתומך באוקראינה
סדרת המסיבות החדשה בבת ים נועדה להיות מקום שבו הנושא האוקראיני נשמע לא רק דרך חדשות, פוליטיקה וכאב המלחמה, אלא גם דרך תקשורת אנושית חיה.
בישראל חיים אנשים עם ביוגרפיות שונות: יש שנולדו באוקראינה, יש שעברו מזמן, יש שמחוברים לאוקראינה דרך משפחה, חברים, התנדבות או עמדה אישית. עבור רבים, תמיכה באוקראינה הפכה לחלק מהחיים היומיומיים, במיוחד לאחר הפלישה הרוסית המלאה.
לכן מפגשים כאלה חשובים לא פחות מהצהרות רשמיות. הם יוצרים סביבה שבה אנשים יכולים להיות זה לצד זה, לדבר בפתיחות, לעזור, לאסוף כספים ולשמור על קשר עם אוקראינה גם כשהם נמצאים בישראל.
המארגנים מדגישים את המשמעות העיקרית של הערב: “לא משנה לנו באיזו שפה אתם מדברים, חשוב לנו שאתם תומכים באוקראינה”.
מכאן מתחילה סדרת המסיבות, והמפגש ב-23 ביולי יהיה הראשון בפורמט החדש.
נאנובוסטי — חדשות ישראל ממשיך לספר על אירועים שמאחדים את האג’נדה האוקראינית והישראלית, כי יוזמות כאלה מראות: התמיכה באוקראינה בישראל נשארת חיה, אישית ומאוד קונקרטית.
“קרים. קורס לחזרה”: נושא הערב הראשון
המסיבה הראשונה בסדרה תוקדש לנושא “קרים. קורס לחזרה“.
קרים — זה לא רק גיאוגרפיה. עבור אוקראינה זהו עניין של כיבוש, זיכרון, התנגדות, צדק ועתיד. עבור אוקראינים בישראל, עבור יהודים מאוקראינה ועבור כל מי שעוקב אחרי המלחמה, השיחה על קרים נשארת חלק חשוב מהבנת מה שקורה היום ולמה התוקפנות הרוסית לא יכולה להיות מצומצמת לקו חזית אחד.
בתוכנית הערב מתוכנן פורמט מיוחד בהשתתפות גריגורי תמר. בדרך כלל הוא זה ששואל שאלות את מרואייניו, אבל הפעם המארגנים מכינים מצב הפוך: האורחים יוכלו לשאול שאלות.
זה הופך את המפגש ליותר פתוח וחי. מדובר לא בהרצאה יבשה ולא בהופעה פורמלית, אלא בשיחה כנה שבה אפשר לשאול על מה שבאמת מטריד: על אוקראינה, קרים, המלחמה, ישראל, ביטחון, תעמולה, זיכרון ועתיד.
מטבח אוקראיני, מוזיקה ומכירה פומבית לתמיכה
אחת החלקים החשובים של הערב תהיה המטבח האוקראיני ממסעדת “דביז'”.
האורחים ייהנו ממנות שמקושרות עבור רבים לבית, לשולחן המשפחתי ולמסורת האוקראינית: הרינג ביתי, סלאו אוקראיני עם חמוצים, בורשט עם פמפושקי, ורניקי עם תפוחי אדמה, ורניקי עם דובדבנים, דרניקי עם רוטב פטריות, דרניקי עם שמנת חמוצה, קוטלטה קייבסקי, תבשיל בסיר, נליסטניקי עם גבינה, נליסטניקי עם רוטב שמנת, קומפוט ביתי וחזרת מיוחדת דביז’.
רשימת התפריט מעבירה היטב את מצב הרוח של הערב: זה לא רק הגשה מסעדתית, אלא ניסיון ליצור אווירה של בית אוקראיני, חום וטעם מוכר.
על החלק המוזיקלי אחראי DJ Dan Karpenko.
מנחה הערב יהיה קיריל גלושקה.
המארגנים מבטיחים גם הפתעות ותוכנית מחברים — מוזיקאים, סטנדאפיסטים ואמנים אחרים. לכן המסיבה הראשונה בסדרה תהיה לא רק מפגש נושאי, אלא גם ערב חי מלא במוזיקה, תקשורת, הומור, שיחות ואווירה “בין חברים”.
מכירה פומבית לתמיכה באוקראינה ובצה”ל
חלק נפרד מהתוכנית — מכירה פומבית לתמיכה באוקראינה ובצבא ההגנה לישראל.
זהו דגש חשוב של הערב. עבור רבים מהישראלים עם שורשים אוקראיניים היום בלתי אפשרי להפריד בין שני הנושאים: תמיכה באוקראינה, שממשיכה להילחם נגד התוקפנות הרוסית, ותמיכה בישראל, שחיה בתנאי מלחמה ואיומי ביטחון.
המכירה הפומבית הופכת את המפגש ממסיבה רגילה לאירוע עם מטרה קונקרטית. אנשים מגיעים לא רק לבלות ערב, אלא גם לעזור למי שמגן על החיים — באוקראינה ובישראל.
יוזמות כאלה מראות איך פועלת סולידריות אמיתית: לא בסיסמאות, אלא במעשים, השתתפות אישית, תרומות, מפגשים ונכונות להיות זה לצד זה.
נאנובוסטי — חדשות ישראל רואה חשיבות בתמיכה מידעית באירועים כאלה, כי הם עוזרים לשמור על קשר בין אנשים, קהילות ומדינות ברגע שבו הקשר הזה בעל משמעות מיוחדת.
מה שצריך לדעת האורחים
פורמט: המסיבה הראשונה מסדרת מפגשים חדשה לכל מי שתומך באוקראינה.
המסיבה הראשונה בסדרה בבת ים — זו הזדמנות להיפגש, להכיר, לתמוך באוקראינה ובישראל, לשמוע שיחה חשובה על קרים ולבלות ערב בין אנשים שעבורם סולידריות — אינה פורמליות, אלא עמדה אישית.
