ב-30 במאי 2026 בתל אביב יתקיים אירוע, שלקהילה האוקראינית בישראל נשמע לא רק כמפגש תרבותי נוסף. “Травневі Сходини” — זהו יום שבו אפשר שוב לראות את הקרובים, לדבר בלי למהר, להביא ילדים, לקנות ספרים אוקראיניים, לשתות קפה, לעשות תמונות אביביות ולהרגיש שהתרבות האוקראינית ממשיכה לחיות ליד — אפילו רחוק מהבית.
בשפה האוקראינית שם האירוע נשמע כמו “Травневі Сходини”. באופן מילולי ניתן לתרגם אותו כ“מפגשי מאי” או “אסיפת מאי”, אך מבחינת המשמעות זה לא מפגש רשמי, אלא מפגש חם של אנשים שמתכנסים יחד למען תקשורת, תרבות, יצירה והרגשת המעגל שלהם. לכן בשפות אחרות השם הזה מתורגם הכי קרוב כ“מפגש מאי”, “מפגשי מאי” או “אסיפת הקהילה של מאי” — תלוי אם צריך להדגיש את הנוחות, הפורמט התרבותי או את האופי הקהילתי של האירוע.
ונראה שהתשובה עבור רבים תהיה ברורה. מפגשים כאלה בישראל הפכו לא רק למקום לתקשורת, אלא גם לאי קטן של אווירה אוקראינית — עם שפה, ספרים, סדנאות לילדים, מסורות, הומור, פנים מוכרות ואנשים חדשים.
“Травневі Сходини” נועדו כיום אביבי חם למבוגרים ולילדים. בלי רשמיות כבדה, בלי נאומים ארוכים, בלי תחושת אירוע “למען הסימון”. יותר כמו מפגש חי של אנשים שחשוב להם לשמור על קשר עם אוקראינה דרך תרבות, מלאכה, ספרים ונוכחות אנושית פשוטה ליד.
ארבעה מרכיבים עיקריים של האירוע
בתוכנית הוכרזו ארבעה דגשים עיקריים שכדאי להגיע עבורם.
🎨 לראשונה בישראל — סדנת ציור סמצ’יקיבסקי
“Травневі Сходини” בתל אביב: אביב אוקראיני, ספרים וסדנאות לכל המשפחה – 30 במאי 2026 – חדשות ישראל
לילדים מגיל 7+ תתקיים סדנה לציור סמצ’יקיבסקי — טכניקה דקורטיבית אוקראינית בולטת שמקורה במחוז חמלניצקי.
זה לא רק ציור “למען הבידור”. ציור סמצ’יקיבסקי הוא חלק מהמסורת הוויזואלית האוקראינית: צבעים עשירים, דפוסי צמחים, אנרגיה מוכרת של אמנות עממית ותחושת בית שקשה לעיתים להסביר במילים.
בסדנה הילדים יכירו את ההיסטוריה של הציור, ילמדו את האלמנטים הבסיסיים של הטכניקה וייצרו עבודה משלהם. ניתן יהיה לקחת אותה הביתה — כקטע קטן של אביב אוקראיני, שנעשה בידיים בתל אביב.
זמן: 11:00.
גיל: 7+.
נדרשת הרשמה מראש:
https://forms.gle/Tm3vUAgyqvJkWbC56
🧵 בכורת הסדנה “פריפינדה!”
“Травневі Сходини” בתל אביב: אביב אוקראיני, ספרים וסדנאות לכל המשפחה – 30 במאי 2026 – חדשות ישראל
החלק החשוב השני בתוכנית — בכורת הסדנה החדשה מ”זדיבאנקי” בשם “פריפינדה!”.
פריפינדה — אביזר-קישוט אוקראיני מסורתי, שבעבר השלים את הלבוש הנשי, והיום יכול לחזור כבר בצליל מודרני. זה בדיוק המקרה שבו האותנטיות לא נראית מוזיאונית. היא יכולה להשתלב גם עם חולצה רקומה וגם עם ג’ינס וסגנון עירוני.
בסדנה המשתתפים יכירו את ההיסטוריה של הפריפינדה וייצרו קישוט משלהם. הפורמט מיועד לגיל 16+, ולכן זה יכול להיות מעניין במיוחד לבני נוער, צעירים ומבוגרים שאוהבים עבודת יד, פרטים אוקראיניים במראה ודברים עם משמעות אישית.
זמן: 14:00.
גיל: 16+.
נדרשת הרשמה מראש:
https://forms.gle/Tm3vUAgyqvJkWbC56
📚 יריד ספרים גדול
“Травневі Сходини” בתל אביב: אביב אוקראיני, ספרים וסדנאות לכל המשפחה – 30 במאי 2026 – חדשות ישראל
במהלך כל האירוע יפעל יריד ספרים גדול.
וזו סיבה נפרדת להגיע גם למי שלא מתכנן להשתתף בסדנאות. ספרים אוקראיניים בישראל — לא הדבר הכי ברור ולא הכי פשוט. צריך לחפש אותם, להביא, להעביר, להזמין, לחכות. לכן יריד ספרים בפורמט כזה — זה לא רק נקודת מכירה, אלא הזדמנות לבחור קריאה לעצמך, לילדים, למשפחה ובו זמנית לתמוך במרחב התרבותי האוקראיני.
הכניסה ליריד הספרים חופשית.
אין צורך בהרשמה לביקור ביריד.
🌸 אזור צילום ואווירת אביב אוקראינית
המארגנים מבטיחים אזור צילום, תה, קפה, שיחות ואת אותה אווירה שרבים התגעגעו אליה.
כאן חשוב לא רק התוכנית. חשוב עצם המחווה של המפגש. כאשר עולים מאוקראינה, אוקראינים שמתגוררים קבוע בישראל, משפחות שהגיעו קודם, ואלה שנמצאים בישראל לאחר הפלישה הרוסית ב-2022, יכולים להימצא באותו מרחב — בלי הצורך להסביר מדוע ספר אוקראיני, דפוס, שיר, אביזר או סדנה לילדים יש להם משמעות.
НАновости — חדשות ישראל | Nikk.Agency מציינת: אירועים כאלה לעיתים קרובות הופכים עבור הקהילה לדרך לשמור לא רק על התרבות, אלא גם על תחושת הנורמליות. כאשר מסביב יש הרבה חדשות מדאיגות, מפגש פשוט עם ספרים, ילדים, קפה ויצירה לעיתים מתברר כחשוב יותר מהצהרות רועשות.
למי כדאי להגיע
“Травневі Сходини” יתאימו למשפחות עם ילדים, למשתתפים מבוגרים מהקהילה האוקראינית, למי שרוצה להכיר אנשים חדשים, לקנות ספרים אוקראיניים או פשוט לבלות כמה שעות באווירה חמה.
אפשר להגיע לסדנה.
אפשר להגיע רק ליריד הספרים.
אפשר להציץ עבור אזור הצילום, קפה ותקשורת.
ואולי, זה בדיוק מה שהופך את האירוע לחי: אין לו תסריט חובה אחד. כל אחד יכול למצוא את הסיבה שלו להיות שם.
מידע קצר
אירוע: “Травневі Сходини”
מארגן: Українські Здибанки в Ізраїлі
מקום: מרכז התרבות האוקראיני בתל אביב
כתובת: Єрміягу 22, תל אביב
תאריך: שבת, 30 במאי
התחלה: 11:00
בתוכנית: סדנת ציור סמצ’יקיבסקי, סדנת “פריפינדה!”, יריד ספרים, אזור צילום, תה, קפה ותקשורת
צעירים ישראלים עדיין חווים את כאב האובדן של חבר אוקראיני, איתו יצרו יחד את הפרויקט הציוני — חווה אורגנית למרגלות הר הכרמל. לזכר חברם, שנהרג בגבורה בהדיפת התוקפנות הרוסית נגד אוקראינה, הם קראו ליין החדש, שנעשה מהכרמים שנטע, על שמו.
נשיא אוקראינה וולודימיר זלנסקי העניק ב-12 במרץ 2022 לקונסטנטין מרוצ’קו את תואר גיבור אוקראינה — העיטור הצבאי הגבוה ביותר במדינה על אומץ וגבורתו.
גופתו לא נקברה, שכן נשרפה יחד עם הטנק.
«בישראל קוסטיה נולד מחדש מבחינה רוחנית והתאושש. הוא לא היה יהודי, אבל ערכנו במרץ 2023 טקס זיכרון עבורו. אנו זוכרים את מהירות התגובות שלו, את האתיקה בעבודה שלו, את האומץ, את כל התכונות האנושיות שלו».
קוסטיה, הידוע כקונסטנטין מרוצ’קו, היה טנקיסט, בנאי ואומן עם ידיים זהב. הוא היה חובב טבע וחקלאות, וגם בדחן וממציא עם לב טוב. לאחר השתתפות בקרבות טנקים בדונבאס, הוא עבר לישראל, שם עבד בבניין והצטרף לחווה האורגנית “לב אדם”. קוסטיה היה חבר מכובד ואהוב, שהשאיר רושם עמוק על כל מי שהכיר אותו. הוא התעניין במנהגים יהודיים, וחבריו זוכרים את אומץ ליבו, מהירות התגובות שלו ואת האתיקה בעבודה שלו.
כאשר נגמרה לקוסטיה הוויזה לשהייה בישראל, הוא חזר לאוקראינה באוגוסט 2021.
«היה לו ברור שהוא יישאר להגן על אוקראינה. ולנו היה ברור שאם הוא היה נשאר בישראל, הוא בכל מקרה היה טס להילחם עבור ארצו ב-2022», — אומר אליה אהרון.
חבריו הישראלים ממשיכים לשמור על קשר עם משפחתו – לקוסטיה נשארו באוקראינה אמא ובנו המתבגר וסילי מאשתו לשעבר. אליה שיתף בתוכניות לבנות בריכה קטנה לזכר קוסטיה מרוצ’קו.
יואב ששון, יוצר החווה “לב אדם”, מספר על קוסטיה, שהיה אדם מיוחד. קוסטיה למד במהירות עברית והיה בעל ניסיון רב בחקלאות. הוא היה פטריוט של אוקראינה ותכנן לחזור לשם לאחר הזמן שבילה בישראל. הייתה לו נטייה צבאית, שהניעה אותו לחזור לאוקראינה כדי להגן עליה. יואב זוכר איך קוסטיה החזיק בעדינות את בתו התינוקת ואיך הוא אהב ילדים.
חבריו הישראלים מהחווה “לב אדם” אספו בקיץ ובסתיו 2022 את יבול הענבים האדום והלבן — חודשים ספורים לאחר מותו של קוסטיה מרוצ’קו בהגנה על קייב מפני התוקפנות של פוטין במרץ 2022.
חברים אלו החליטו לשלב את היין האדום והלבן — בדיוק כפי שקוסטיה שילב באופן סמלי את אוקראינה וישראל, את האוקראיני והיהודי.
כך נוצר היין הרוזה החדש “קוסטיה” מבציר 2022. חברים מ”לב אדם” יצרו מהדורה מוגבלת – רק 650 בקבוקים, כאשר לכל בקבוק יש מספר משלו. על כל אחד מהם מופיע סיפור על קוסטיה, על תכונותיו האנושיות הנפלאות ועל גבורתו.
שמו של גיבור אוקראינה עם נשמה יהודית הפך ליין בישראל
הקרב האחרון
קונסטנטין מרוצ’קו נולד ב-9 באפריל 1984 והתגורר ביישוב בלגודטנה, מחוז ולדימיר, מחוז וולין באוקראינה. הוא שירת שירות חובה בכוחות השריון ולאחר מכן למד בלימודים חיצוניים באוניברסיטת קייב לטכנולוגיות מזון. בשנת 2014 הוא יצא להגן על המדינה במזרח אוקראינה ועבר דרך מבצעים צבאיים שונים. גבורתו בדבלצבו הפכה למוכרת והוכרה כחשובה בהיסטוריה של אוקראינה. בפברואר 2022, לאחר הפלישה הרוסית לאוקראינה, הוא שוב יצא להגן על ארצו. במהלך קרב ב-8 במרץ 2022 הוא נהרג כאשר הטנק שלו נפגע מטיל.
אבל קוסטיה לא נעלם ללא עקבות.
“יין הרוזה “קוסטיה” מוקדש לזכר חברנו היקר קוסטיה מרוצ’קו. הוא היה עמוד התווך של החווה האורגנית שלנו “לב אדם”, אדם חזק עם לב גדול ומיומנות שאין שנייה לה. לצערנו, קוסטיה לעולם לא יזכה ליהנות ממנו. זכרון ידיו החזקות וליבו העדין חי ביין הזה, בטעם המרענן הייחודי שלו“, — נכתב על תווית היין הישראלי.
בסתיו יימזג ליין הרוזה הצעיר “קוסטיה” מבציר 2023 לבקבוקים חדשים.
גיבור אוקראינה קונסטנטין מרוצ’קו נשאר לא רק בזיכרון חבריו האוקראינים והיהודים, אלא הפך ליין בישראל.
רוסיה שוב מנסה למכור את התקפותיה המסיביות על אוקראינה כ’נקמה’. הנוסחה נוחה: מוסקבה מכה בטילים ובמל”טים, ואז מסבירה זאת לכאורה כתשובה לפעולות אוקראיניות בשטח רוסי.
אבל בלוגיקה הזו יש בעיה אחת.
רוסיה עצמה התחילה את המלחמה.
בדיוק על זה מצביע ב-24 במאי 2026 האנליסט הצבאי הישראלי יגאל לוין. לפי הערכתו, הקרמלין מתנהג בצורה אינפנטילית: קודם הוא פותח במלחמה כוללת, מפציץ ערים אוקראיניות במשך שנים, ואז מציג את עצמו כצד הנפגע כאשר אוקראינה מתחילה לפגוע באופן שיטתי בבתי זיקוק, מחסנים, מפקדות, נמלים, ספינות, צמתים לוגיסטיים ומפעלים שעובדים למען המלחמה.
לקהל הישראלי התבנית הזו מוכרת היטב. כאשר התוקף מנסה להיות גם התוקף וגם הקורבן, זה כבר לא טיעון צבאי אלא מופע תעמולתי.
מוסקבה רוצה לקרוא לתשובת אוקראינה ‘המכה הראשונה’
הריטוריקה הרוסית בנויה על החלפת סדר האירועים. הקרמלין מדבר על ‘נקמה’ כאילו המכות האוקראיניות הופיעו מעצמן, בלי פברואר 2022, בלי הפלישה, בלי הכיבוש, בלי מריופול, בוצ’ה, חרקוב, חרסון, דנייפר, קייב, אודסה ומאות יישובים הרוסים.
אבל המלחמה לא מתחילה מהרגע שבו לתוקף כואב.
היא התחילה כאשר הצבא הרוסי הלך על אוקראינה.
המכות האוקראיניות על שטח רוסי אינן מלחמה חדשה נפרדת ואינן ‘התקפה על רוסיה שוחרת שלום’, כפי שמנסים להציג במוסקבה. זו המשך ההגנה על המדינה שמנסים להשמיד. קייב עונה על מטרות הקשורות למכונה הצבאית הרוסית: זיקוק נפט, מחסנים, תשתיות נמל, שדות תעופה, מפעלים צבאיים, מפקדות ולוגיסטיקה.
לוין מנסח זאת בפשטות: אם מדינה החליטה להפציץ מישהו, היא צריכה להיות מוכנה לכך שגם אותה יתחילו להפציץ.
אינפנטיליות כסטייל מלחמה
הדבר המוזר ביותר בעמדה הרוסית הוא לא הציניות עצמה. הציניות במוסקבה הפכה מזמן לנורמה.
המוזרות היא אחרת: הקרמלין רוצה לשמור על זכות לחוסר עונש. כלומר, רוסיה יכולה לשגר טילים על אוקראינה, למחוק ערים, להשמיד אנרגיה, לתקוף שכונות מגורים, אבל כל מכה על בית זיקוק או מחסן רוסי מוכרזת כ’טרור’ וסיבה ל’נקמה’ חדשה.
זה לא התנהגות של מדינה בוגרת, אלא של מתבגר פוליטי שהתחיל קטטה, קיבל מכות ורץ להתלונן.
בתוך רוסיה התבנית הזו עובדת כי לאנשים מוכרים במשך שנים תמונה נוחה: ‘לא נגענו באף אחד’, ‘הכריחו אותנו’, ‘זו תשובה’, ‘תוקפים אותנו’. אבל מהתמונה הזו כל הזמן חותכים את הרגע המרכזי – הרגע שבו רוסיה עצמה הביאה את המלחמה לאדמת אוקראינה.
למה המכות האוקראיניות אינן אותו דבר כמו הטרור הרוסי
ההבדל נראה במטרות.
אוקראינה מכה במה שעוזר לרוסיה להילחם. בדלק לצבא. במחסני תחמושת. בספינות. במפעלים, לוגיסטיקה, מפקדות, צמתי אספקה. זה כואב לרוסיה, אבל הלוגיקה הצבאית כאן ברורה: לשלול מהתוקף משאבים, להאט את החזית, להרוס שרשראות אספקה, להכריח את הקרמלין לשלם על המשך המלחמה.
רוסיה פועלת אחרת.
היא מכה באופן קבוע בערים אוקראיניות, בבתי מגורים, באנרגיה, באזורים אזרחיים, במטרות שבהן נפגעים אנשים רגילים. מוסקבה יכולה לקרוא לזה ‘מטרות צבאיות’, אבל התוצאות לעיתים קרובות נראות אותו דבר: כניסות הרוסות, חלונות שבורים, דירות שרופות, משפחות שנהרגו, ילדים פצועים, לילות תחת אזעקות.
זו לא סימטריה.
אלו דגמים שונים עקרונית של מלחמה.
באמצע הסיפור הזה חשוב לא לתת לנוסחה הקרמלינית להפוך את המציאות. נאנוווסטי — חדשות ישראל Nikk.Agency רואה את התזה על ‘מכות הנקמה’ הרוסיות כניסיון להסיר אחריות מהתוקף ולהעביר אותה למדינה שמגנה על עצמה.
למה לישראל מובן הוויכוח הזה על מטרות
החברה הישראלית יודעת היטב שבמלחמה לשאלת בחירת המטרות יש משמעות. אי אפשר פשוט לשים סימן שוויון בין מכה על תשתית צבאית לבין התקפה שהופכת שכונות אזרחיות לשדה פחד.
בדיוק בגלל זה התעמולה הרוסית כל כך משתדלת לערבב הכל יחד.
היא צריכה שהצופה יפסיק להבחין בין סיבה לתוצאה. כדי שמכה על בית זיקוק רוסי תיראה כמו טיל רוסי על בית אוקראיני. כדי שהמילה ‘תשובה’ תישמע חזק יותר מהמילה ‘פלישה’.
אבל העובדות לא משתנות מזה.
רוסיה תקפה. אוקראינה עונה.
בהמשך יהיו יותר מכות על רוסיה
לוין מציין עוד דבר חשוב: המלחמה מתפתחת לפי מסלול טכנולוגי משלה. לאוקראינה ב-2022 היו אפשרויות מסוימות. ב-2023 – כבר אחרות. ב-2024 הטווח, הדיוק והיקף המכות גדלו. ב-2025 התשתית הרוסית החלה לספוג פגיעות כואבות יותר.
ב-2026 הדינמיקה הזו לא נעלמה.
ככל שהקרמלין ממשיך את המלחמה, כך אוקראינה מפתחת יותר אמצעים ארוכי טווח, מודיעין, ייצור מל”טים ויכולת להכות בעומק השטח הרוסי. זו לא ‘הסלמה פתאומית של קייב’. זו אבולוציה נורמלית של הגנה נגד מדינה שהימרה על מלחמה ממושכת.
מוסקבה מכה על אוקראינה כמעט בכל מה שיש לה.
אבל עכשיו הרוסים רואים יותר ויותר שהמלחמה הפסיקה להיות תמונה טלוויזיונית מערים זרות. היא מגיעה לבתי זיקוק, מפעלים, מחסנים, שדות תעופה, נמלים ומטרות צבאיות בתוך רוסיה עצמה.
האשם העיקרי – לא אוקראינה, אלא הקרמלין
לאזרחי רוסיה אפשר לספר כמה שרוצים על ‘התוקפנות האוקראינית’, אבל שרשרת הסיבה והתוצאה נשארת קצרה.
אם הקרמלין לא היה מתחיל מלחמה כוללת, לא היו מכות אוקראיניות ארוכות טווח על מטרות רוסיות.
אם רוסיה לא הייתה הורסת את אוקראינה, התשתית הרוסית לא הייתה נשרפת כחלק מהלוגיקה הצבאית התשובתית.
אם פוטין לא היה מחליט שהוא יכול לשנות גבולות בכוח ללא עונש, הרוסים לא היו חיים במדינה שבה המלחמה חוזרת בהדרגה הביתה.
וכאן במיוחד חשובה המחשבה של לוין: אוקראינה, גם כשהיא מקבלת את היכולת להכות מכות ארוכות וכבדות יותר, לא בונה את האסטרטגיה שלה כטרור מראה נגד האוכלוסייה האזרחית הרוסית. לקייב יש יכולות טכניות להפוך את המלחמה לקשה יותר, אבל הלוגיקה האוקראינית נשארת קשורה לתשתית הצבאית של התוקף.
זה מה שעל הרוסים, אם אי פעם יוכלו להסתכל בכנות על מה שקורה, להודות לאוקראינה.
כי התשובה של אוקראינה הייתה יכולה להיות הרבה יותר מפחידה.
למה המילה ‘נקמה’ לא מצילה את מוסקבה
הקרמלין מנסה להסתתר מאחורי מילה יפה. ‘נקמה’ נשמעת חזקה יותר מ’עוד מכה על מדינה שעליה תקפנו בעצמנו’. היא אמורה ליצור תחושת זכות מוסרית, למרות שלתוקף אין זכות כזו.
אי אפשר קודם להדליק את בית השכן ואז לקרוא לניסיון שלו לכבות את האש התקפה.
אי אפשר להתחיל מלחמה ולדרוש שהקורבן יגן על עצמו רק כפי שנוח לתוקף.
אי אפשר להכות במשך שנים בערים אוקראיניות ולהתפלא שמטרות צבאיות רוסיות הפסיקו להיות בלתי נגישות.
זהו המשמעות העיקרית של הערכת האנליסט הישראלי: ‘מכות הנקמה’ הרוסיות אינן הכרח צבאי, אלא ניסיון אינפנטילי של מוסקבה לשחק את הקורבן לאחר התוקפנות שלה.
רוסיה התחילה את המלחמה.
אוקראינה עונה.
וכל מכה חדשה על התשתית הצבאית הרוסית אינה תחילת הסיפור, אלא המשך המלחמה שהקרמלין עצמו הביא לאוקראינה.
מזכ”ל “חיזבאללה” נעים קאסם נשא נאום חריף, שהוקדש לציון יום השנה לנסיגת צבא ישראל מדרום לבנון, ובפועל סירב לדון בפירוק הארגון מנשקו בתנאים של ביירות, וושינגטון או ישראל.
המשמעות המרכזית של הצהרתו לא הייתה רק בהתקפה נוספת על ישראל. קאסם תקף גם את המדינה הלבנונית עצמה: הוא קרא לרשויות לוותר על משא ומתן ישיר עם ישראל, האשים את הממשלה בחוסר יכולת להגן על הריבונות והצהיר כי לעם יש זכות לצאת לרחובות נגד “הפרויקט האמריקאי-ישראלי”.
לישראל זהו אות חשוב. מדובר לא רק ברטוריקה של “חיזבאללה”, אלא במאבק על מי שולט בדרום לבנון – המדינה הרשמית או מבנה חמוש פרו-איראני.
מדוע התאריך חשוב: מה משמעות יום השנה ה-26 לנסיגת ישראל מדרום לבנון
נאומו של קאסם היה קשור לאחד התאריכים הסמליים ביותר עבור “חיזבאללה” – נסיגת הכוחות הישראליים מדרום לבנון במאי 2000.
ישראל השלימה את נסיגת הכוחות מדרום לבנון ב-24 במאי 2000, וחזרה לגבול הבינלאומי בהתאם להחלטת מועצת הביטחון של האו”ם 425. בלבנון התאריך הזה התקבע בזיכרון הפוליטי כ”יום ההתנגדות והשחרור”, שנחגג בדרך כלל ב-25 במאי. לכן בשנת 2026 מדובר בדיוק ביום השנה ה-26 לאותם אירועים: ממאי 2000 עד מאי 2026 עברו 26 שנים.
עבור “חיזבאללה” התאריך הזה הפך מזמן לחלק מהלגיטימציה העצמית. הארגון מציג את נסיגת ישראל כהוכחה ליעילות ה”התנגדות” החמושה ומשתמש בטיעון הזה בכל פעם שדורשים ממנו להעביר את הנשק למדינה.
אבל עבור ישראל וחלק ניכר מהקהילה הבינלאומית הלוגיקה הזו נראית אחרת. לאחר שנת 2000 דרום לבנון לא הפכה לאזור שקט בגבול. להפך, שאלת הנוכחות החמושה של “חיזבאללה” הפכה למקור איום מתמיד לצפון ישראל, לתושבי הגליל, לקיבוצים בגבול ולמדינה הלבנונית עצמה.
מה אמר נעים קאסם ולמה זה נשמע כמו אתגר לביירות
בנאומו קאסם הצהיר כי “חיזבאללה” לא תיכנע ולא תקבל את לוגיקת הפירוק מנשק, אם היא, לדבריו, פותחת את הדרך לישראל לתקוף את לבנון. הוא הציג את הדרישות לארגון להניח את הנשק כחלק מהלחץ האמריקאי-ישראלי על ביירות.
במיוחד חריפה הייתה התקפתו על הממשלה הלבנונית. לפי הציטוט שהובא, קאסם למעשה הצהיר לרשויות: אם המדינה לא מסוגלת להבטיח ריבונות, היא צריכה ללכת. בהמשך הוא הלך עוד יותר רחוק – דיבר על זכות העם לצאת לרחוב ולהפיל את הממשלה במאבק נגד “הפרויקט האמריקאי-ישראלי”.
דווקא החלק הזה הופך את הנאום למסוכן במיוחד. זה כבר לא רק סירוב להתפרק מנשק. זו ניסיון להעביר את הוויכוח על הביטחון למישור של לחץ פנימי על מוסדות המדינה בלבנון.
פירוק מנשק כקו העימות המרכזי
הלחץ על “חיזבאללה” מתגבר לא מהחודש הראשון. ארה”ב וישראל דורשות שלבנון תצמצם בפועל את המבנים החמושים מחוץ לשליטת המדינה. במאי 2026 וושינגטון הטילה סנקציות חדשות על פוליטיקאים לבנוניים, אנשי ביטחון ודמויות הקשורות ל”חיזבאללה”, והאשימה אותם בתמיכה בהשפעת הארגון על מוסדות המדינה ובהפרעה למאמצי הפירוק מנשק.
עמדת “חיזבאללה” נותרת בעינה: אי אפשר לדון בנשק תחת לחץ ישראלי, אמריקאי או על רקע תקיפות על לבנון. בעבר קאסם כבר הצהיר שהארגון לא יאפשר לעצמו להתפרק מנשק ומוכן לדבר רק על “אסטרטגיה הגנתית” רחבה יותר, אך לא על העברת הארסנל למדינה.
עבור לבנון זהו מבוי סתום.
המדינה מנסה להיראות ריבונית, אך בתוכה פועלת כוח שיש לו צבא משלו, מדיניות חוץ משלו וקשר משלו עם איראן.
למה זה חשוב לישראל עכשיו
עבור הקהל הישראלי הסיפור הזה קשור ישירות לביטחון הצפון של המדינה. מדובר לא בפוליטיקה הפנימית הלבנונית הרחוקה, אלא בשאלה האם בגבול עם ישראל תפעל מבנה חמוש שמחליט בעצמו מתי לשגר רקטות, רחפנים או אמצעי נ”ט.
קאסם הצהיר בנפרד כי הרחפנים של “חיזבאללה” ימשיכו לרדוף אחרי החיילים הישראלים בדרום לבנון. על רקע דיווחים על תקיפות מתמשכות ומתח בכיוון דרום לבנון זה נשמע כאזהרה ישירה: הארגון לא מתכוון להיעלם בצל הפוליטי ולא רואה את השלב הנוכחי כגמור. סקירות אנליטיות על האזור גם מצביעות על כך ש”חיזבאללה” מתנגדת למשא ומתן ישראלי-לבנוני וממשיכה לפתח את המרכיב הרחפני נגד הכוחות הישראליים.
בהקשר זה חדשות – חדשות ישראל | Nikk.Agency שמה לב לפרדוקס המרכזי: קאסם מדבר על “ריבונות לבנון”, אך בו זמנית מסרב להכיר במונופול של המדינה הלבנונית על הכוח. כלומר, ריבונות בגרסתו – זה לא מדינה חזקה, אלא זכות “חיזבאללה” לשמור על מרכז כוח חמוש נפרד.
דרום לבנון שוב הופך לנקודת סיכון מרכזית
לאחר נסיגת ישראל מדרום לבנון בשנת 2000 היה צפוי שהגבול יהפוך בהדרגה ליציב יותר. אך במשך 26 שנים האזור לא הפך לאזור גבול רגיל. הוא נשאר מרחב של לחץ מתמיד, תקיפות הדדיות, פינוי, איומים ותמרונים פוליטיים.
כעת קאסם מנסה להחזיר את הנוסחה הישנה: “נשק ההתנגדות” כדרך היחידה לכאורה להגן על לבנון. אך במציאות דווקא הנשק הזה שוב ושוב מושך את המדינה לעימות עם ישראל, הורס את האזורים הדרומיים והופך את הממשלה הלבנונית לבת ערובה להחלטות שהיא לא תמיד שולטת בהן.
עבור ישראל המסקנה ברורה: כל עוד “חיזבאללה” שומרת על תשתית צבאית עצמאית, שאלת הביטחון של הצפון לא יכולה להיסגר רק בהצהרות דיפלומטיות.
מה עומד מאחורי המילים על ארה”ב ואיראן
חלק נפרד מנאומו של קאסם עסק בהסכם אפשרי בין ארה”ב לאיראן. המשפט שלו על כך שהסכם כזה “כולל את לבנון”, מראה כיצד “חיזבאללה” רואה את תפקידה: לא כמפלגה פנימית לבנונית, אלא כאלמנט בעסקה אזורית גדולה.
זו פרט חשוב. אם לבנון הופכת לנושא למשא ומתן בין וושינגטון, טהראן, ירושלים וביירות, אז “חיזבאללה” מנסה להבטיח לעצמה מראש זכות וטו. קאסם למעשה אומר: בלעדינו אף החלטה על דרום לבנון לא תהיה יציבה.
לכן נאומו נראה לא כנאום הגנתי, אלא כאולטימטום פוליטי.
באופן רשמי הוא מדבר על התנגדות לישראל. בפועל – מזהיר את הממשלה הלבנונית שניסיון לקחת את הנשק מ”חיזבאללה” עלול להוביל ללחץ ברחוב ולפיצוץ פנימי.
עבור ישראל, לבנון וכל האזור זה אומר דבר אחד: יום השנה לנסיגת הכוחות הישראליים מדרום לבנון שוב הפך לא לתאריך מהעבר, אלא לתזכורת למלחמה שלא הושלמה על השליטה בגבול.
זהו המקרה הראשון בעולם שבו רחוב בעיר מחוץ לישראל נקרא על שם חייל צה”ל שנפל.
רחוב בחארקוב נקרא על שם סמל צבא ההגנה לישראל אלכסיי (אשר) נייקוב, שהציל עשרות ילדים ממוות במהלך מתקפת טרוריסטים על אוטובוס בית ספר. כך דיווח העיתונאי הישראלי שמעון ברימן במאמרו באתר “המפגש היהודי-אוקראיני”.
בספטמבר 1996, אלכסיי בן ה-17 עלה לישראל מחארקוב. הוא התכונן ללימודים בטכניון — חלם על מחלקת האסטרונאוטיקה והאווירודינמיקה. אך החליט קודם לשרת בצה”ל — צבא ההגנה לישראל.
ב-29 באוקטובר 1998, טרוריסטים כיוונו מכונית עמוסה בחומרי נפץ לשני אוטובוסים שהסיעו ילדים יהודים ליד היישוב כפר דרום.
חיילי צה”ל ששמרו על האוטובוסים הצליחו להפנות את הג’יפ שלהם לרוחב הכביש — וקיבלו את המכה על עצמם. הילדים לא נפגעו, שני חיילים נפצעו. אחד נהרג. זה היה סמל אלכסיי (אשר) נייקוב.
סמל צבא ההגנה לישראל אלכסיי (אשר) נייקוב — גיבור, כותב שמעון ברימן, שהציל עשרות ילדים ממוות במהלך מתקפת טרוריסטים ערבים על אוטובוס בית ספר, קיבל את ההוקרה הגבוהה ביותר לאחר מותו בעיר הולדתו: רחוב בחארקוב — המטרופולין השני בגודלו באוקראינה, נקרא על שמו. זהו המקרה הראשון בעולם שבו רחוב בעיר מחוץ לישראל נקרא על שם חייל צה”ל שנפל.
חארקוב נמצאת רק 30 קילומטרים מהגבול עם רוסיה ונמצאת תחת מתקפות טילים יומיות מצד המדינה התוקפנית. העיר, שבה חיו לפני הפלישה הרוסית בפברואר 2022 מיליון וחצי תושבים, מגנה על עצמה לא רק בחזית אלא גם בתחום התרבות והאידיאולוגיה.
הוועדה הטופונימית של מועצת העיר חארקוב קיבלה לאחרונה החלטה לשנות את שמותיהם של 367 רחובות, סמטאות וכיכרות הקשורים לרוסיה ולברית המועצות. ראש העיר חארקוב איגור טארחוב חתם על ההחלטה, והיא נכנסה לתוקף ב-1 במאי 2024.
בין השמות החדשים של הרחובות — שמותיהם של 35 מגיני אוקראינה שנפלו, שנולדו בחארקוב או הגנו על העיר; מתוכם 13 אנשים קיבלו את התואר הגבוה ביותר של גיבור אוקראינה.
ברחובות חארקוב, בנוסף לחיילים וקצינים אוקראינים שנפלו, מונצח כעת לנצח שמו של אחד מבני חארקוב – אלכסיי נייקוב, סמל צה”ל, שנפל בהגנה על ילדים ישראלים ב-1998.
על רקע הפגנות אנטישמיות ומהומות אנטי-ישראליות בקמפוסים בארה”ב ובערי מערב אירופה, צעד פרו-ישראלי ברור כזה של מועצת העיר וראש העיר חארקוב האוקראינית ראוי להערכה מיוחדת.
במסגרת יישום חוק אוקראינה “על גינוי ואיסור תעמולה של מדיניות האימפריה הרוסית ודקולוניזציה של טופונימיה” מאז תחילת התוקפנות של רוסיה נגד אוקראינה, שונו בחארקוב 510 שמות של רחובות ואובייקטים טופונימיים אחרים.
ההיסטוריה צחקה על פוטין: נשיא רוסיה תקף את אוקראינה תוך שימוש ברעיונות מגדלוריים של “הגנה והפצת העולם הרוסי”, אך למעשה פוטין הביא לצמצום עצום של אזור ההשפעה של התרבות הרוסית והשפה הרוסית.
בחארקוב, שנחשבה בעבר לעיר הדוברת רוסית ביותר באוקראינה, נמחקו מהמפה כמעט כל השמות הקשורים לרוסיה ולברית המועצות, לתרבות הרוסית והסובייטית, בין השנים 2022-2024. יותר ויותר תושבי חארקוב עוברים באופן הפגנתי לשפה האוקראינית, לא רוצים לדבר בשפת הכובשים.
“מחבר השורות הללו, כותב שמעון ברימן, עקב במשך כמעט שנתיים אחרי שינויים אלה. כהיסטוריון וכותב המאמר “חארקוב” באנציקלופדיה היהודית, בקיץ 2022 הכנתי לבקשת הקהילה היהודית רשימה של 25 יהודים בולטים בהיסטוריה של חארקוב. רשימה זו הועברה למועצת העיר כהצעות לשינוי שמות רחובות. אחד השמות המרכזיים ברשימה זו היה אלכסיי נייקוב.
בעד שמו של נייקוב יצאו חברת מועצת העיר אירינה גונצ’רובה-בגאלי והרב הראשי של חארקוב מוישה מוסקוביץ’. מכתבים לתמיכה ביוזמה זו נכתבו על ידי שגריר ישראל באוקראינה מיכאל ברודסקי, ארגונים ציבוריים “חברים ישראלים של אוקראינה” ו”Orthodox Union Israel”.
היום אני יכול לומר בגאווה ששלוש אישים מרשימה זו של יהודים בולטים הפכו לרחובות בחארקוב, שם עברו ילדותי ונעוריי”.
בנוסף לשם אלכסיי נייקוב, ברשימת השמות החדשים אושרו גם שמותיהם של האדריכלים ויקטור אסטרוביץ’ ואלכסנדר גינזבורג, שיצירות המופת שלהם עדיין מעטרות את חארקוב, תוך סכנה של פגיעות טילים רוסיים ו”שאהידים” איראניים.
ויקטור אסטרוביץ’ נורה על ידי הנאצים בדצמבר 1941 בדרוביצקי יאר. הכובשים הפוטיניים המשיכו את טרגדיית השואה במקום זה במרץ 2022, כשהם יורים טילים ופגזים על מתחם הזיכרון בדרוביצקי יאר, שם קבורים בשני קברים המוניים כמעט 15,000 יהודים מחארקוב, שנרצחו על ידי הכובשים הנאצים.
העירוני הבולט אלכסנדר גינזבורג עמד בראש הקהילה היהודית בעיר לאחר שחרור חארקוב מהנאצים בשנים 1944-1945, כשהוא נתון ללחץ של רשויות הדיכוי הסטליניסטיות.
האירוניה של היום, כותב שמעון ברימן, היא שחלק מהשמות היהודיים או הכמעט יהודיים הוסרו באביב 2024 מהמפה של חארקוב במהלך חיסול המורשת הרוסית. כך, שונו ארבעה (!) מעברים בירוביג’ניים, שנקראו על שם “האזור האוטונומי היהודי” של הפדרציה הרוסית.
כמו כן שונה שם הרחוב של יצחק דונייבסקי – מלחין יהודי סובייטי משנות ה-1920-1950. חארקוב לא סלח לדונייבסקי, שלמד והתחיל את הקריירה שלו בעיר זו, על שירים פרו-קומוניסטיים כמו “מוסקבה שלי”, “ארצי הרחבה”, “אה, טוב לחיות בארץ הסובייטית”, “שיר על סטלין”, “שיר על קחובקה”. במיוחד בזמן מלחמה, כאשר מוסקבה זו מנסה להרחיב את שליטתה בדרכים ברבריות על חשבון המדינה השכנה, וקחובקה נכבשה על ידי הכובשים הרוסיים שפוצצו את מאגר קחובקה בדרום אוקראינה.
אבל, כותב שמעון ברימן, נחזור לגורלו של הנער היהודי מחארקוב אלכסיי נייקוב, שחיבר בתוכו את אוקראינה וישראל.
הוא למד כמה שנים בבית הספר היהודי מס’ 170 בניהולו של גריגורי שויכט, ולאחר מכן סיים את הכיתות העליונות של התיכון הדתי-ציוני “שעלבים”, שבאותן שנים היה לו את אחוז העלייה הגבוה ביותר בעולם של בוגרים לישראל.
כעת, לאחר שינוי שם הרחוב לשעבר גסטלו, בית הספר התיכון היהודי מס’ 170, שבו יש חדר זיכרון לאלכסיי נייקוב, ימוקם ברחוב שנקרא על שם תלמידו נייקוב.
בספטמבר 1996, אלכסיי בן ה-17 הגיע לישראל ללא הוריו. הוא התכונן ללימודים בטכניון – חלם על תחום האסטרונאוטיקה והאווירודינמיקה. אך החליט קודם לשרת בצה”ל – צבא ההגנה לישראל.
ביום הטרגי 29 באוקטובר (ט’ בחשוון) 1998 בשעה 07:30 בבוקר, טרוריסטים ערבים כיוונו מכונית עמוסה בחומרי נפץ לשני אוטובוסים שהסיעו 48 ילדים יהודים ליד היישוב כפר דרום בגוש קטיף.
חיילי צה”ל ששמרו על האוטובוסים הצליחו להפנות את הג’יפ שלהם לרוחב הכביש – וקיבלו את המכה על עצמם. הילדים לא נפגעו, שני חיילים נפצעו. אחד נהרג. זה היה סמל אלכסיי (אשר) נייקוב – לעד בן 19, עולה חדש מחארקוב.
בערב שלפני כן אשר התקשר הביתה.
“מחר יש לי משימה קרבית ראשונה: ללוות אוטובוס עם ילדים. אסע בג’יפ הראשון”. “למה דווקא בראשון?” – דאגה האם. “כי בראשון. כך החלטתי”.
בזכות גבורתו, בילדים שהציל, שגדלו במשך 25 שנה, נולדו יותר מ-120 ילדים משלהם – ישראלים צעירים. כלומר, אשר נייקוב שמר על חייהם גם כן. חלקם קראו לילדיהם על שמו בשמות אשר ואשרת. הם עדיין שומרים על קשר עם הוריו של החייל – קלרה וסמיון נייקוב, שגרים בחיפה.
לזכרו של נייקוב נכתב ספר תורה לבית הכנסת ביישוב היהודי כפר דרום, שנהרס ב-2005 בהוראת ראש ממשלת ישראל אריאל שרון במהלך מה שנקרא “ההתנתקות מרצועת עזה”. היישובים היהודיים שנהרסו אז הפכו מאוחר יותר לבסיסי טרוריסטים של חמאס, נגדם ישראל נלחמת כעת במלחמה קשה.
הילדים שהציל וגדלו יצרו ב-2014 קליפ מרגש “ילדי ט’ בחשוון” לזכרו של הסמל נייקוב.
ב-2022 הוענק להוריו של נייקוב פורטרט של אלכסיי, שהורכב ממאות תמונות של הילדים שהציל, משפחותיהם והילדים שנולדו להם.
“הענקת שם הרחוב על שם תלמידנו אשר נייקוב – זהו הישג עצום! בתחילה לא האמנתי שבמצב המלחמה בחארקוב זוכרים את האדם שנולד בעיר והפך לגיבור אמיתי של ישראל. לכן אני רואה בהחלטת מועצת העיר וראש העיר איגור טארחוב כאירוע היסטורי וכשלב חשוב בהקשר של יחסי אוקראינה-ישראל”,
– הצהיר לי, כותב שמעון ברימן, הרב והעורך דין הישראלי שלמה אשרף, שהיה מייסד ומנהיג רוחני של מרכז “אורתודוקס יוניון” בחארקוב והתיכון הדתי-ציוני “שעלבים” בשנים 1993-2009.
תושבת חארקוב אירינה שרסטוביטובה, מורתו לאנגלית של אשר נייקוב בתיכון “שעלבים”, ציינה:
“אנחנו מספרים לתלמידינו כל שנה על גבורתו. בתיכון יש לוח זיכרון על המעשה המדהים של אשר. בחור מבריק ונכון, מנומס ומשכיל, שלט בצרפתית, אנגלית, רוסית, אוקראינית ועברית, אמיץ ומוכן פיזית, עם חיוך מושך להפליא. אנחנו חייבים להאמין בעתיד בהיר, שמעניקים לנו בחורים אמיצים כמוהו”.
קלרה נייקוב, אמו של אלכסיי, קיבלה את החדשות מחארקוב בהכרת תודה עצומה.
“אין לי פשוט מילים. תודה רבה לכל מי שתמך ביוזמה זו. אנחנו ובעלי נשמח לבקר בחארקוב ולפתוח לוח זיכרון ברחוב שנקרא על שם בננו. אם רק המצב סביב העיר ישתפר, ואם רק תסתיים המלחמה”, – אמרה לי, כותב שמעון ברימן, קלרה נייקוב בשיחת טלפון.
בארגון הישראלי “יד לבנים”, אשר מתאם את העבודה להנצחת זכרם של חיילי צה”ל שנפלו, בתשובה לבקשתי, כותב שמעון ברימן, השיבו כי לא ידועים להם מקרים אחרים של הענקת שם של חייל צה”ל שנפל לרחובות בערים מחוץ לישראל, וכי, ככל הנראה, החלטת הרשויות בחארקוב היא הדוגמה הראשונה בעולם מסוג זה.
רחוב חארקוב על שם אלכסיי נייקוב יהפוך לגשר נוסף של ידידות וקשרים בין-אנושיים, המחבר בין אוקראינה לישראל – שתי מדינות הנאבקות על חירות, עצמאות והישרדות פיזית של אזרחיהן.
גשר זה פועל לשני הכיוונים. באותם ימים שבהם הרשויות העירוניות של חארקוב קיבלו את ההחלטה על שינוי שמות הרחובות, אוניברסיטת חארקוב הלאומית על שם וסילי קראזין בחרה את הזוכה הראשון בפרס מארק אזבל בתחום הפיזיקה התיאורטית.
פרס זה הוקם באביב 2024 לזכרו של הפיזיקאי הבולט – פרופסור באוניברסיטת תל אביב מארק אזבל, שהחל את הקריירה המדעית שלו באוניברסיטת חארקוב.
אירינה קולודנה מהעיר הישראלית רמת השרון, אלמנתו של המדען, הקצתה 25,000 דולר לחמש שנים לתמיכה בחוקרים צעירים באוניברסיטת חארקוב הלאומית. הזוכה הראשון בפרס אזבל היה ד”ר זכר מייזליס בן ה-39, פרופסור במחלקה לפיזיקה תיאורטית; טקס הענקת הפרס יתקיים ב-16 במאי 2024 לכבוד יום העצמאות של ישראל.
בכל זה אני, כותב שמעון ברימן, רואה סמליות עצומה – ותזמון. בדיוק עכשיו, כאשר אוקראינה וישראל דוחות את התקפות ציר הרשע העולמי.
בדיוק מחארקוב הגיע האנסמבל ביל”ו (1882) – סטודנטים יהודים באוניברסיטה, שהחלו לראשונה בעולם להחיות את ארץ ישראל בעבודתם. בדיוק ועידת הציונים בחארקוב (1903) דרשה בצורה אולטימטיבית את הקמת מדינה יהודית רק בארץ ישראל העתיקה, ודחתה את “תוכנית אוגנדה”.
בדיוק הענק התעשייתי של חארקוב “טורבואטום” סירב ב-1997 – לבקשת ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו ושר התעשייה והמסחר נתן שרנסקי, – לספק טורבינות לכור גרעיני באיראן, מה שעיכב במשך שנים רבות את תוכנית הגרעין האיראנית.
בדיוק בחארקוב ב-2024 לראשונה בעולם נקרא רחוב על שם חייל צבא ההגנה לישראל.
ובדיוק לאוניברסיטת חארקוב הלאומית מגיע מישראל פרס על שם מדען פיזיקאי ישראלי – תלמידם של האקדמאים לנדאו וליבשיץ.
סימון פטליורה — אינו גיבור נוח ואינו דמות היסטורית פשוטה. עבור אוקראינה הוא קשור לצבא, ל-UNR ולמאבק נגד מוסקבה. עבור ישראל — לכאב היהודי, לפוגרומים, לרצח בפריז ולשאלת האחריות ההיסטורית.
סימון פטליורה נרצח כמעט לפני מאה שנה. אבל שמו חזר לשיח האוקראיני לא כתאריך מספר לימוד, אלא כעצב של המלחמה של היום.
אוקראינה שוב נלחמת עם מוסקבה. שוב מוכיחה שהיא לא “פריפריה”, לא חיץ, לא חלק מאימפריה זרה, אלא מדינה נפרדת עם צבא משלה, זיכרון וזכות לעתיד.
וכאן המשפט של פטליורה “אל תשכחו את החרב” נשמע כבר לא כמטאפורה פוליטית ישנה.
הוא נשמע כאזהרה.
עבור אוקראינה פטליורה הוא אחד הסמלים של הדור שניסה לשמור על העצמאות לאחר התפרקות האימפריה הרוסית. הוא היה ראש הדירקטוריון של UNR, האתמן הראשי של צבא הרפובליקה העממית האוקראינית ואדם שהבין מוקדם מאוד: מדינה ללא כוח מזוין הופכת במהירות לבקשה לאויב להיות רחום.
«אל תשכחו את החרב»: פטליורה, אוקראינה, ישראל והמלחמה על הזכות לא להיות חלק ממוסקבה – חדשות ישראל
אבל עבור ישראל הסיפור הזה לא יכול להיות רק אוקראיני.
כאן השם פטליורה מיד פותח שכבה אחרת: פוגרומים יהודיים, שמואל שוורצבארד, פריז, משפט, האשמות, תעמולה סובייטית והשאלה שעדיין נותרת כואבת: היכן מסתיימת האשמה האישית והיכן מתחילה האחריות הפוליטית של המנהיג על הכאוס שהוא לא הצליח לעצור?
לכן לדבר על פטליורה היום צריך לא באופן פלקטי.
לא “גיבור קדוש”.
לא “אשם נצחי”.
אלא בצורה מורכבת יותר. כנה יותר. בוגרת יותר.
פטליורה ואוקראינה: מדוע “החרב” שוב הפכה לטיעון המרכזי
הרפובליקה העממית האוקראינית לא שרדה. זהו עובדה.
אבל UNR עשתה דבר אחר: היא הוכיחה שאוקראינה קיימת כעם פוליטי. לא כפולקלור, לא כאזור, לא כתוספת למוסקבה, אלא כישות שיכולה ליצור ממשלה, צבא, דיפלומטיה, מוסדות תרבות וסדר יום בינלאומי משלה.
פטליורה הפך לאחד הפנים של הניסיון הזה.
הוא לא היה פוליטיקאי מושלם. סביבו היו הרבה טרגדיות, טעויות, תבוסות והחלטות שעליהן עדיין מתווכחים היסטוריונים. אבל בדבר אחד הוא היה מודרני להפליא: הוא הבין שעצמאות לא ניתן להגן רק בהצהרות.
נייר לא עוצר צבא.
מילים לא מפילות טילים.
הבטחות של בעלי ברית לא מחליפות את היכולת להחזיק את החזית.
אוקראינה אחרי 24 בפברואר 2022 יודעת זאת טוב מדי. כאשר הכוחות הרוסיים הלכו על קייב, חרקוב, צ’רניגוב, סומי ודרום המדינה, התברר שכל ההחלטות לא נעשות על ידי נוסחאות יפות, אלא על ידי אנשים עם נשק, פיקוד, לוגיסטיקה, רחפנים, ארטילריה, הגנה אווירית ורצון החברה לא להיכנע.
פטליורה דיבר על “החרב” במאה אחרת.
אבל המשמעות נשארה זהה.
מדינה שרוצה לחיות, חייבת לדעת להגן על עצמה.
עבור ישראל ההיגיון הזה מובן מיד
לקורא הישראלי אין צורך להסביר זמן רב מדוע כוח לפעמים הופך לא בחירה, אלא תנאי קיום.
ישראל בנויה על ההבנה שעם שמאיימים עליו בהשמדה, לא יכול להיות תלוי לחלוטין בערבויות זרות. דיפלומטיה חשובה. בריתות חשובות. החוק הבינלאומי חשוב.
אבל אם למדינה אין כוח, זכותה לחיים מתחילה להידון במהירות על ידי אחרים.
אוקראינה נמצאת כעת בדיוק בנקודה כזו. רוסיה הפוטינית לא רק מתווכחת על שטחים. היא מנסה להוכיח שאוקראינה אין לה זכות להיות נפרדת ממוסקבה כציוויליזציה, כמדיניות וכזיכרון.
לכן “החרב” אצל פטליורה — זו לא רומנטיזציה של מלחמה.
זו נוסחת הישרדות.
מדוע מוסקבה תמיד פחדה מהסובייקטיביות האוקראינית
פטליורה היה מסוכן למוסקבה לא רק כמנהיג צבאי. עוד יותר — כסמל.
הוא הזכיר: העצמאות האוקראינית לא הופיעה במקרה ב-1991. היא לא הייתה “מתנה” מהתפרקות ברית המועצות ולא הייתה “פרויקט מערבי”, כפי שמפיצה התעמולה הרוסית היום.
היו לה קודמים.
היו מועצת המרכז, UNR, הדירקטוריון, צבא, דיפלומטיה, הגירה, זיכרון, התנגדות. היו אנשים שהפסידו במלחמה, אבל לא אפשרו לרעיון עצמו להיעלם.
זו הסיבה שרוסיה תוקפת באגרסיביות את ההיסטוריה האוקראינית. היא לא מסתפקת בכיבוש שטחים. היא צריכה להוכיח שאוקראינה “מעולם לא הייתה”.
פטליורה שובר את התבנית הזו.
הוא לא נוח למוסקבה כי הוא מראה את הקו הארוך של המאבק האוקראיני: מ-UNR לאוקראינה המודרנית, מצבא פטליורה ל-ВСУ, מהניסיון להחזיק את קייב ב-1919 להגנה על קייב ב-2022.
וזה כבר לא רק היסטוריה.
זה נשק פוליטי של זיכרון.
הקשר הישראלי: פטליורה, שוורצבארד והכאב היהודי
אבל מכאן מתחיל הקשה ביותר.
אם לכתוב על פטליורה לקהל אוקראיני, אפשר לדבר זמן רב על UNR, צבא, הגירה, מאבק נגד הבולשביקים והבחירה האירופית.
עבור ישראל זה לא מספיק.
כי בזיכרון היהודי השם פטליורה קשור לא רק לעצמאות האוקראינית. הוא קשור לפוגרומים.
ואי אפשר לעקוף את הנושא הזה בשתיקה זהירה.
הפוגרומים היהודיים באוקראינה בתקופת המהפכה ומלחמת האזרחים היו אסון אמיתי. אנשים נהרגו. קהילות נהרסו. משפחות ברחו, התחבאו, איבדו קרובים. עבור יהודים רבים זו לא הייתה “תקופה מורכבת”, אלא טראומה אישית ומשפחתית שהועברה הלאה — כבר בהגירה, באירופה, בפלסטין, בישראל.
לכן שיחה כנה צריכה להתחיל בהכרה: הכאב היה אמיתי.
לא המצאה סובייטית.
לא מיתוס תעמולתי.
אמיתי.
אבל להכיר במציאות הפוגרומים — לא אומר לקבל אוטומטית את הקריקטורה הסובייטית על כל המאבק האוקראיני לעצמאות.
כאן מופיעה המורכבות.
פריז, 1926: היריות שהפכו למשפט היסטורי
ב-25 במאי 1926 סימון פטליורה נרצח בפריז על ידי שמואל שוורצבארד.
עבור שוורצבארד זו הייתה נקמה. הוא ראה בפטליורה אחראי למותם של יהודים במהלך הפוגרומים באוקראינה. המשפט נגד שוורצבארד הפך במהירות לא רק לתהליך על רצח. הוא הפך לוויכוח ציבורי על מי אשם בטרגדיה של היהודים האוקראינים.
על ספסל הנאשמים ישב פורמלית שוורצבארד.
אבל דנו בפטליורה.
בכוחו. בצבאו. באחריותו. ביכולתו או אי יכולתו לעצור את האלימות.
עבור האוקראינים זה היה רצח של מנהיג בהגירה.
עבור יהודים רבים — מעשה נקמה.
עבור מוסקבה — מתנה פוליטית נוחה.
בנקודה זו הזיכרון האוקראיני והיהודי התעמתו חזיתית.
השאלה המרכזית: האם פטליורה היה מארגן הפוגרומים?
כאן אי אפשר לכתוב בגסות.
הנוסחה ההיסטורית הכנה היא כזו: הפוגרומים היו. היקפם היה מפחיד. אבל שאלת תפקידו האישי של פטליורה הרבה יותר מורכבת מהנוסחה הסובייטית “פטליורה — פוגרומיסט”.
אין תמונה משכנעת שבה פטליורה מופיע כמארגן מדיניות מדינתית להשמדת יהודים. בהיסטוריוגרפיה האוקראינית ובחלק מהמערבית מודגש: הוא לא נתן פקודות לערוך פוגרומים, אלא להפך — גינה אותם בפומבי ודרש להילחם באשמים.
אבל זה לא מספיק כדי פשוט לסגור את הנושא.
כי מנהיג אחראי לא רק על דבריו. הוא אחראי גם על הכוח שהוא עומד בראשו. על הצבא. על המשמעת. על האם המדינה הצליחה להגן על אלה שהיו פגיעים.
וכאן להיסטוריה אין תשובה נוחה.
פטליורה אולי לא היה מארגן הפוגרומים.
אבל מדינתו לא הצליחה להגן על הקהילות היהודיות.
שתי המשפטים האלה צריכים לעמוד זה לצד זה.
רק כך השיחה הופכת לכנה.
UNR והיהודים: פרדוקס ששובר תבניות פשוטות
הרפובליקה העממית האוקראינית לא הייתה פרויקט “אנטישמי”. זהו עובדה חשובה שלעיתים קרובות הולכת לאיבוד בוויכוחים שחור-לבן.
בפוליטיקה המהפכנית האוקראינית הייתה קיימת רעיון זכויות המיעוטים הלאומיים. היהודים קיבלו ייצוג פוליטי, נדונה אוטונומיה לאומית-אישית, נוצרו מבנים הקשורים לענייני יהודים.
כלומר ברמת הרעיון UNR ניסתה לבנות מדינה לא סגורה אתנית, אלא מודל פוליטי שבו עמים שונים של האימפריה לשעבר יכלו לקבל זכויות.
והנה הטרגדיה: על הנייר היו זכויות, ועל הקרקע — פוגרומים.
כך לעיתים קרובות נראה מדינה חלשה ברגע התפרקות האימפריה. היא מכריזה על עקרונות, אבל לא שולטת בכל השטח. היא דורשת משמעת, אבל חלקי הצבא חיים לפי ההיגיון שלהם. היא מדברת על הגנת האזרחים, אבל בשטח פועלים אתמנים, כנופיות, אדומים, לבנים, יחידות מקומיות, שמועות, פחד ונקמה.
זה לא תירוץ.
זה הסבר למורכבות.
עבור ישראל שיחה כזו חשובה במיוחד. כי היא מאפשרת לא להפוך את ההיסטוריה האוקראינית לנוסחה פרימיטיבית “עצמאות אוקראינית = אנטישמיות”, אבל גם לא למחוק את הטרגדיה היהודית למען אגדה לאומית יפה.
ז’בוטינסקי: גשר בלתי צפוי בין שני זיכרונות
בסיפור הזה יש דמות שחשובה במיוחד לקורא הישראלי — ולדימיר ז’בוטינסקי.
אחד האידיאולוגים המרכזיים של הציונות, אדם שמורשתו עדיין משפיעה על המסורת הפוליטית הישראלית, הסתכל על נושא פטליורה בצורה מורכבת יותר ממה שרבים מצפים.
ז’בוטינסקי לא צמצם את פטליורה לדמות של פוגרומיסט מודע. הוא ניסה להפריד בין אנטישמיות אישית לבין הכאוס של האירועים, המלחמה, התפרקות השלטון והאלימות ההמונית שנולדה לעיתים לא מהוראה אחת, אלא מקריסת עולם שלם.
זה לא היה תירוץ פשוט.
ז’בוטינסקי הבין היטב את הפגיעות היהודית. יתרה מכך, רעיון ההגנה העצמית היהודית היה עבורו מרכזי. הוא ידע: אם לעם אין כוח, ביטחונו תלוי במצב רוחם של אחרים.
וכאן עולה כמעט מקבילה כואבת.
פטליורה אמר לאוקראינים: אל תשכחו את החרב.
ז’בוטינסקי אמר ליהודים: אל תסמכו רק על הגנה זרה.
עמים שונים. טרגדיות שונות. אבל מסקנה אחת: ללא כוח עצמי, העם הופך לאובייקט של מדיניות זרה.
התעמולה הסובייטית השתמשה בכאב היהודי נגד אוקראינה
הדבר המסוכן ביותר בנושא הזה — לתת למוסקבה לגנוב את שני הזיכרונות בבת אחת.
מוסקבה השתמשה במשך עשרות שנים בנושא הפוגרומים כדי להציג את התנועה הלאומית האוקראינית כפלילית מלכתחילה. עבור התעמולה הסובייטית זה היה נוח: אם העצמאות האוקראינית מזוהה רק עם אנטישמיות, אזי עצם רעיון העצמאות האוקראינית חשוד מוסרית.
אבל הקרמלין מעולם לא הגן על הזיכרון היהודי בכנות.
השלטון הסובייטי עצמו השמיד את התרבות היהודית, רדף את הציונות, ניהל קמפיינים נגד “קוסמופוליטים”, השתק את המאפיינים היהודיים של השואה והשתמש במוטיבים אנטישמיים כשהיה זה פוליטית נוח.
לכן השאלה אינה אם היו פוגרומים. היו.
השאלה היא מי ולמה הפך את הטרגדיה הזו לנשק נגד המדינה האוקראינית.
לישראל זה עקרוני. כי הזיכרון על קורבנות יהודיים לא צריך להפוך לכלי בידי אימפריה, שמפציצה היום ערים, מגרשת ילדים, מוחקת זהות אוקראינית ומצדיקה מלחמה בשפת ‘משימה היסטורית’.
למה פטליורה חשוב דווקא עכשיו
פטליורה חוזר לשיחה האוקראינית לא כי אוקראינה מחפשת גיבור נוח.
להיפך.
אוקראינה צריכה לא גיבורים נוחים, אלא שיעורים קשים.
השיעור הראשון – צבא. מדינה ללא צבא נשארת בקשה. אוקראינה כבר שילמה על כך מחיר גבוה מדי במאה ה-20 ומשלמת שוב במאה ה-21.
השיעור השני – בעלי ברית. פטליורה חיפש תמיכה חיצונית, כרת בריתות קשות, הלך לפשרות כואבות. אוקראינה המודרנית גם תלויה בשותפים, אך כבר מבינה: בעלי ברית עוזרים רק למי שמתנגד בעצמו.
השיעור השלישי – זיכרון. אם העם לא מסביר את ההיסטוריה שלו בעצמו, האויב יסביר אותה.
ויסביר כך, שלעם לא יישאר זכות לעתיד.
לכן נאנובוסטי – חדשות ישראל | Nikk.Agency רואה את ההיסטוריה של פטליורה לא כניסיון להחליף את הכאב היהודי במיתוס גיבור אוקראיני, אלא כהכרח לראות את התמונה כולה: המאבק האוקראיני על מדינה, הטרגדיה של הקהילות היהודיות, המניפולציה הסובייטית בזיכרון והמלחמה הנוכחית של רוסיה נגד אוקראינה.
אוקראינה של 2026 אינה אוקראינה של 1919
יש עוד נקודה חשובה שצריכה להיות מובנת בישראל.
אוקראינה המודרנית אינה אוקראינה של תקופת מלחמת האזרחים.
זו מדינה שבה יהודי, ולדימיר זלנסקי, הפך לנשיא בבחירות דמוקרטיות. זו מדינה שבה הקהילות היהודיות הן חלק מהחברה, הצבא, ההתנדבות, העסקים, התרבות והדיפלומטיה. זו מדינה שבה הזיכרון על באבי יאר, השואה, היחסים האוקראינים-יהודיים והתוקפנות הרוסית הפכו לחלק משיחה ציבורית מורכבת אך אמיתית.
לכן הניסיון הרוסי להציג שוב את אוקראינה דרך סטראוטיפים אנטישמיים ישנים נראה במיוחד ציני.
רוסיה הפוטינית הורסת ערים אוקראיניות, הורגת אזרחים, תוקפת תשתיות אנרגיה, מגרשת ילדים, משמידה מוזיאונים, בתי ספר, בתי חולים ושכונות מגורים.
ואז אומרת לעולם שהיא מנהלת מלחמה ‘אנטי-פשיסטית’.
לישראל זה צריך להישמע מוכר ומדאיג. כאשר התוקפן מסתתר מאחורי זיכרון הקורבנות, צריך להסתכל לא על סיסמאותיו, אלא על מעשיו.
פטליורה בין החרב האוקראינית לכאב היהודי
פטליורה נשאר דמות מורכבת. ואולי דווקא בגלל זה הוא כל כך חשוב.
אי אפשר להפוך אותו לאיקון ללא כתמים. אי אפשר.
אבל אי אפשר גם להשאיר אותו רק בקריקטורה הסובייטית, שבה כל המאבק האוקראיני לעצמאות מצטמצם להאשמה אחת.
ההיסטוריה של פטליורה דורשת שתי כנות בו זמנית.
כנות מול הכאב היהודי.
וכנות מול המאבק האוקראיני לחירות.
לאוקראינה הוא חשוב כאדם שהבין את מחיר הצבא, העצמאות והניתוק ממוסקבה. לישראל – כדמות שדרכה אפשר לדבר על פוגרומים, שוורצבארד, אחריות פוליטית, תעמולה סובייטית וזיכרון מורכב של שני עמים.
זו לא שיחה פשוטה.
אבל דווקא שיחות כאלה נחוצות בזמן מלחמה, כאשר רוסיה שוב מנסה לגנוב את העבר כדי להצדיק את ההווה.
הביטוי ‘אל תשכחו את החרב’ היום נשמע לא כקריאה לאלימות. הוא נשמע כשיעור לעמים שיודעים את מחיר חוסר האונים.
חירות זקוקה לכוח.
זיכרון זקוק לכנות.
וההיסטוריה של אוקראינה וישראל דורשת לא מיתוסים נוחים, אלא יכולת לראות את הטרגדיה והמאבק בו זמנית.
נשיא אוקראינה וולודימיר זלנסקי יצא בחריפות נגד הרעיון להעניק לאוקראינה מעמד מיוחד של “חבר משויך” באיחוד האירופי. הצעה זו הועלתה בעבר על ידי קנצלר גרמניה פרידריך מרץ, שהציג אותה כפורמט ביניים בין מעמד המדינה המועמדת הנוכחי לבין הצטרפות מלאה לאיחוד האירופי. זלנסקי כינה את המבנה הזה “לא הוגן”, מכיוון שהוא היה משאיר את קייב בתוך המערכת האירופית, אך ללא זכות הצבעה מלאה.
עבור אוקראינה זה לא ויכוח טכני על נהלים. קייב רואה את שאלת החברות באיחוד האירופי כחלק מהביטחון שלה, מהסובייקטיביות הפוליטית שלה ומהעתיד שלה לאחר המלחמה עם רוסיה. לכן הנוסחה “להשתתף, אך לא להחליט” בלוגיקה האוקראינית נראית לא כוויתור מצד אירופה, אלא כצעד מסוכן.
מה הציע מרץ ולמה קייב הגיבה בחריפות
פרידריך מרץ הציע ליצור עבור אוקראינה פורמט השתתפות מיוחד באיחוד האירופי עד להצטרפות מלאה. לפי רעיונו, קייב תוכל להיות נוכחת בפגישות האיחוד האירופי ולהשתתף בעבודת כמה ממוסדות אירופה, אך ללא זכות הצבעה. כמו כן, נדונו נציגי אוקראינה בנציבות האירופית ובפרלמנט האירופי ללא מנדט מלא, גישה הדרגתית לתקציב האיחוד האירופי והבטחות פוליטיות לביטחון, כולל קישור לסעיף 42(7) של אמנת האיחוד האירופי על עזרה הדדית.
בברלין מציגים גישה זו כניסיון להאיץ את האינטגרציה האירופית של אוקראינה, ולא כתחליף לחברות מלאה. ההיגיון של גרמניה מובן: הדרך המלאה לאיחוד האירופי עשויה לקחת שנים, דורשת ביצוע רפורמות מורכבות, הסכמה של כל המדינות החברות ואשרור בכל אחת מהן.
אבל עבור זלנסקי הבעיה היא אחרת.
אם אוקראינה תקבל מקום ליד השולחן האירופי, אך לא תקבל זכות להשתתף בקבלת החלטות, זה ייצור תקדים פוליטי משפיל. מדינה שכבר כמה שנים נלחמת נגד התוקפנות הרוסית ומגנה למעשה על הגבול המזרחי של אירופה, תמצא את עצמה בתוך הארכיטקטורה של האיחוד האירופי ללא השפעה ממשית.
הנוסחה “ללא זכות הצבעה” הפכה לקו אדום
במכתב למנהיגים האירופיים הדגיש זלנסקי כי נוכחות אוקראינה באיחוד האירופי ללא קול תהיה לא הוגנת. הוא הצהיר כי הגיע הזמן להתקדם לחברות מלאה ומשמעותית, ולא ליצור מבנים ביניים שיכולים לקבע את אוקראינה במצב לא ברור לאורך זמן.
עמדה זו מכוונת לא רק לבריסל. היא מופנית גם לחברה האוקראינית, שעבורה ההצטרפות לאיחוד האירופי הפכה לאחת המטרות המרכזיות לאחר 2014 ובמיוחד לאחר הפלישה המלאה של רוסיה ב-2022.
זלנסקי למעשה אומר לאירופה: אוקראינה לא מבקשת מעבר סמלי למועדון. קייב דורשת הכרה בתפקידה בביטחון האירופי ונכונות לעבור את הדרך לחברות לא בפורמט דקורטיבי, אלא בפורמט מלא.
למה באיחוד האירופי מחפשים פורמטים עוקפים
עצם הרעיון של “חברות משויכת” מראה עד כמה נותרה שאלת ההרחבה של האיחוד האירופי מורכבת.
בהסכמים הנוכחיים של האיחוד האירופי אין קטגוריה כזו, וחלק מהדיפלומטים האירופיים כבר מטילים ספק אם ניתן ליצור מנגנון כזה ללא שינוי המסמכים המייסדים.
באופן פורמלי אוקראינה כבר יש לה מעמד מועמד והיא מתקדמת במסלול המשא ומתן. אבל המציאות של הבירוקרטיה האירופית קשה: כל החלטה גדולה דורשת הסכמה בין 27 מדינות. כל בירה יכולה לעכב את התהליך, ואשרור החברות המלאה יכול להפוך למרוץ פוליטי ארוך.
מרץ, לפי הצעתו, מנסה למצוא מנגנון ביניים מהיר. מצד אחד, הוא מכיר בכך שאוקראינה לא יכולה לחכות שנים רק להבטחות סמליות. מצד שני, גרמניה ומדינות אחרות באיחוד האירופי מבינות שהצטרפות מלאה של אוקראינה בשנים הקרובות עשויה להיתקל במכשולים תקציביים, פוליטיים ומשפטיים.
אוקראינה חוששת ממלכודת המעמד הזמני
עבור קייב הסיכון העיקרי הוא שהמעמד הזמני עשוי להפוך לקבוע. ההיסטוריה של הפוליטיקה הבינלאומית מכירה לא מעט מקרים שבהם “פתרונות מעבר” התקבעו לשנים ולעשורים.
לכן התגובה האוקראינית כל כך חריפה.
זלנסקי לא רוצה שאוקראינה תקבל שלט יפה של אינטגרציה אירופית, אך תישאר ללא הכלי המרכזי – הזכות להשתתף בהצבעות ולהשפיע על החלטות שמשפיעות ישירות על ביטחונה, כלכלתה ושיקומה לאחר המלחמה.
במחלוקת זו יש עוד שכבה חשובה. זלנסקי מודה לאירופה על התמיכה, אך בו זמנית מזכיר: אוקראינה מבצעת רפורמות בתנאי מלחמה. כלומר, קייב מנסה להוכיח שהיא לא מבקשת חריגות מהכללים, אלא דורשת לא להוריד את הרף של ההבטחה הפוליטית שכבר ניתנה לאוקראינים.
הזווית הישראלית: למה המחלוקת הזו חשובה לא רק לאירופה
עבור הקהל הישראלי הסיפור הזה חשוב מכמה סיבות. ראשית, הוא מראה כיצד משתנה מאזן הכוחות באירופה על רקע המלחמה של רוסיה נגד אוקראינה. שנית, הוא מדגים שהביטחון היום נדון יותר ויותר לא רק דרך נשק, אלא גם דרך חברות בבריתות, מוסדות ומערכות של אחריות קולקטיבית.
ישראל עוקבת בקפידה אחר האופן שבו המערב בונה הבטחות ארוכות טווח לאוקראינה. זו לא דיפלומטיה מופשטת. עבור המזרח התיכון, שבו איראן והפרוקסי שלה בודקים כל הזמן את גבולות המותר, שאלת הנחישות המערבית יש לה משמעות ישירה.
אם אירופה תוכל להפוך את התמיכה באוקראינה לאסטרטגיה יציבה, זה יהיה איתות לא רק למוסקבה. זה יהיה איתות גם לטהראן ולמשטרים אחרים שמסתמכים על עייפות הדמוקרטיות, מחלוקות פנימיות ופחד מהתחייבויות ארוכות.
בהקשר זה, חדשות ישראל Nikk.Agency רואה במחלוקת סביב “חברות משויכת” לא כבירוקרטיה אירופית צרה, אלא כחלק מדיון גדול על מה בדיוק המערב מוכן להבטיח לבעלי ברית שנמצאים תחת לחץ מתמיד של משטרים תוקפניים.
אוקראינה דורשת לא סמלים, אלא מעמד
זלנסקי פנה במקביל לבריסל בקריאה לפתוח במשא ומתן על כל ששת הבלוקים הנושאיים הנדרשים להצטרפות אוקראינה לאיחוד האירופי. הוא הצהיר כי נוכחות אוקראינה באיחוד האירופי צריכה להיות מלאה ובעלת זכויות מלאות, ובלי אוקראינה לא יכול להיות פרויקט אירופי מלא.
נוסחה זו חשובה. קייב מנסה לקבע לעצמה לא תפקיד של מבקשת, אלא תפקיד של מדינה שבלעדיה הביטחון האירופי לאחר 2022 כבר לא יכול להיות מתואר בכנות.
עבור אירופה זה רגע לא נוח. מצד אחד, אוקראינה אכן הפכה לאחד הגורמים המרכזיים בהגנה האירופית. מצד שני, הרחבת האיחוד האירופי תמיד קשורה לכסף, לאיזונים פנימיים, להשפעת חברים ישנים וחדשים, לחקלאות, לשוק העבודה, לתקציב ולזכות הווטו.
בדיוק כאן הקונפליקט בין הכרת התודה הפוליטית לזהירות המוסדית הופך להיות בולט במיוחד.
מה יהיה הלאה
כרגע ההצעה של מרץ לא יכולה להיחשב כהחלטה מוכנה. יותר נכון זה בלון ניסוי פוליטי שהראה עד כמה נותרה נושא החברות של אוקראינה באיחוד האירופי רגישה. ברלין יכולה להתעקש שמדובר בהאצת האינטגרציה, אך קייב כבר הבהירה: פורמט ללא זכות הצבעה לא צריך להפוך לתחליף לחברות אמיתית.
עבור אוקראינה המשימה הקרובה היא להשיג פתיחת אשכולות המשא ומתן ולשמור על הקצב הפוליטי. עבור האיחוד האירופי – למצוא דרך לתמוך באוקראינה לא רק בחבילות צבאיות ופיננסיות, אלא גם במפת דרכים ברורה של אינטגרציה.
השאלה היא האם אירופה תוכל לשלב את הזהירות של הנהלים שלה עם גודל הרגע ההיסטורי. לאחר המלחמה שרוסיה פתחה נגד אוקראינה, הלוגיקה הקודמת של “מתי שהוא אחר כך” כבר לא עובדת כל כך משכנעת.
זלנסקי בסירובו למעשה מציב את האיחוד האירופי בפני בחירה: או שאוקראינה נעה לעבר חברות מלאה כמשתתפת עתידית בהחלטות, או שאירופה מסתכנת ביצירת אזור אפור חדש – לא על מפת הביטחון, אלא בתוך הרעיון עצמו של הפרויקט האירופי.
בANU — מוזיאון העם היהודי בתל אביב הופיע מוצג נדיר שקשה לתפוס אותו פשוט כספר ישן. זהו סידור כתוב יד עם כוונות האר”י, שנוצר בשנת 1749 בסאטאנוב — עיר שנמצאת כיום בשטח אוקראינה. הסידור נכתב ביד על ידי הסופר ישראל בן רפאל סגל וכעת מוצג כחלק מהתצוגה הקבועה של המוזיאון.
לקהל הישראלי הסיפור הזה חשוב במיוחד. הוא מחבר כמה שכבות של זיכרון יהודי: צפת ותורת האר”י, קהילות יהודיות בפודוליה, מסורת כתיבת היד של מזרח אירופה, מסלול של חפץ משפחתי דרך ארצות הברית והחזרת הספר הזה למרחב הציבורי היהודי כבר בתל אביב.
לא סידור רגיל: מהו סידור עם כוונות האר”י
לפני מבקרי המוזיאון — לא סידור סטנדרטי לקריאה יומיומית. זהו סידור עם כוונות, כלומר עם כוונות מיסטיות מיוחדות שצריכות ללוות את התפילה. במסורת כזו התפילה מובנת לא רק כהגיית טקסט, אלא גם כעבודה רוחנית: כל מילה, כל שילוב של שמות, כל כוונה פנימית יש לה משמעות.
הסידור קשור לתורת רבי יצחק לוריא, הידוע כאר”י.
הוא חי במאה ה-16, היה אחת הדמויות המרכזיות במיסטיקה היהודית והשפיע רבות על המסורת הקבלית. חשוב, עם זאת, להדגיש: האר”י עצמו לא חיבר את הסידור הזה. תורתו נכתבה והועברה על ידי תלמידיו, בראש ובראשונה רבי חיים ויטאל.
בכתבי יד כאלה טקסט התפילה מלווה לעיתים קרובות בתרשימים, טבלאות, הדגשות ושילובים של שמות אלוהיים. The Times of Israel מציין שהסידור המוצג ב-ANU כולל הוראות מפורטות לכוונות מדיטטיביות, וכן אלמנטים חזותיים — דיאגרמות וטבלאות. לכן ניתן לראות בספר הזה לא רק טקסט דתי, אלא גם מערכת רוחנית-גרפית מורכבת.
לפי The Jerusalem Post, התפילות בסידור זה מובנות בהתאם לתפיסה הקבלית של העולמות — אצילות, בריאה, יצירה ועשיה. זה הופך את כתב היד לחלק ממסורת מיוחדת, שבה סדר התפילה מתייחס למבנה המציאות הרוחנית.
מדוע כתבו אותו ביד
במבט ראשון זה עשוי להיראות מוזר שבשנת 1749, כאשר תרבות הדפוס כבר הייתה קיימת זמן רב, טקסט כזה עדיין נכתב ביד. אבל בחוגים קבליים זה לא היה סימן לפיגור טכנולוגי, אלא חלק ממשמעת פנימית.
סידורים כאלה לא הופצו זמן רב בצורה מודפסת, כדי להגביל את הגישה לידע אזוטרי. הפורמט הכתוב ביד עזר לשמור על הטקסט בתוך מעגל מצומצם של אנשים, שלפי תפיסת הסביבה ההיא, היו מוכנים להבנתו ושימושו.
הצד החומרי של הספר גם הוא מעיד על חשיבותו. הסידור נכתב בדיו על נייר ונכרך בכריכת עור, מעוטרת בהוספות עור צבעוניות ובזהב טהור. זה לא היה מחברת מקרית להערות אישיות, אלא חפץ שבו התחברו תפילה, ידע, מלאכה ומעמד.
סאטאנוב: גיאוגרפיה אוקראינית של מיסטיקה יהודית
מקור הסידור מסאטאנוב — אחת הפרטים החזקים ביותר בסיפור הזה.
סאטאנוב, או סאטאניב באוקראינית, נמצא כיום במחוז חמלניצקי באוקראינה. עד 1793 הוא היה שייך לפולין והיה חלק מהיסטוריית פודוליה. העיר הייתה ממוקמת על הגדה השמאלית של נהר זבוץ’ — נהר שהפריד בין פודוליה לגליציה.
להיסטוריה היהודית המקום הזה אינו פריפריאלי כלל. במאה ה-18 סאטאנוב הייתה קהילה יהודית מובילה בפודוליה. בית הכנסת שלה נבנה כמבצר — לא רק כבית תפילה, אלא גם כאמצעי הגנה מפני התקפות טטרים וקוזקים.
הפרט הזה משנה את תפיסת המוצג. מדובר לא רק בסידור ישן שנמצא אי שם במזרח אירופה. לפנינו עקבות של חיים אינטלקטואליים ורוחניים יהודיים בשטח אוקראינה המודרנית — אותה אוקראינה שבה התקיימו במשך מאות שנים קהילות, ישיבות, חצרות חסידיות, בתי קברות, בתי כנסת ומסורות כתיבת יד.
לחדשות ישראל — חדשות ישראל הנושא הזה חשוב גם כי הוא עוזר לראות את אוקראינה לא רק דרך הפריזמה של מלחמה ופוליטיקה עכשווית, אלא גם כמרחב של זיכרון יהודי עמוק. סאטאנוב, פודוליה, צפת, תל אביב — אלה לא נקודות מבודדות, אלא חלקים ממפה היסטורית אחת.
מצפת האר”י לפודוליה
האר”י קשור בראש ובראשונה לצפת — אחד המרכזים המרכזיים של המיסטיקה היהודית.
Britannica מציינת שרבי יצחק לוריא נולד בירושלים, חלק מחייו בילה במצרים, ובשנת 1570 הגיע לצפת, שם תורתו קיבלה פיתוח מיוחד.
דרך תלמידים, כתבי יד וחוגים קבליים המסורת הזו התפשטה הרחק מעבר לארץ ישראל. במאה ה-18 עקבותיה כבר נראים במזרח אירופה, כולל בפודוליה. לכן הסידור מסאטאנוב מראה לא רק היסטוריה מקומית, אלא גם את תנועת המחשבה היהודית בין ארץ ישראל לתפוצות.
The Jerusalem Post גם מציין שסידורים עם כוונות האר”י השפיעו על מסורות מאוחרות יותר, כולל סידור הרש”ש — רבי שלום שרעבי — ועל פרקטיקות תפילה של תנועת החסידות במזרח אירופה. זה חשוב במיוחד להבנת מדוע כתב יד כזה יקר לא רק כמוצג מוזיאוני נדיר, אלא גם כעדות להמשכיות רוחנית.
מסלול הספר: מתפילה אישית לזיכרון מוזיאוני
עותק זה נכתב לשימוש אישי של ישראל בן רפאל סגל — סופר כתבי יד קבליים. על דפי הסידור נשמרו רישומים רבים, הערות וסימני בעלות. הם מעידים על כך שהספר לא שכב ללא תנועה בארון, אלא שימש, עבר מיד ליד, חי בתוך סביבה דתית.
בין עקבות הבעלות מוזכרת חותמת רבי לוי יצחק מונזון, צאצא לשושלת חסידית מרוז’ין. זה מוסיף לסיפור עוד שכבה: הסידור מתברר כקשור לא רק לקבלה הלוריאנית, אלא גם לעולם השושלות החסידיות של מזרח אירופה.
מאוחר יותר הספר הגיע לארצות הברית.
רכש אותו אביו של רנה שרייבר, ולאחר מכן העביר אותו לבנו. לפני מותו רנה שרייבר ציווה להעביר את הסידור כמתנה למוזיאון. כך הפכה הרליקה המשפחתית לחלק מהתצוגה הציבורית של ANU — מוזיאון העם היהודי בתל אביב.
המסלול הזה עצמו מזכיר ביוגרפיה של חפצים יהודיים רבים: יצירה במזרח אירופה, שמירה במשפחה, הגירה, חיים באמריקה וחזרה לזיכרון הלאומי כבר בישראל. חפץ ששימש פעם אדם אחד בתפילה, כעת מספר את סיפורו של עם שלם.
מדוע הציגו את המוצג לפני ל”ג בעומר
הופעת הסידור בתצוגה לפני ל”ג בעומר אינה מקרית.
יום זה קשור באופן מסורתי לרבי שמעון בר יוחאי ולעולם המיסטיקה היהודית. בשנת 2026 ל”ג בעומר התחיל בערב 4 במאי, ובדיוק בתקופה זו הציג המוזיאון את הסידור הקבלי הנדיר לקהל הרחב.
בחירה כזו של זמן מחזקת את הסמליות. ל”ג בעומר בתרבות הישראלית נתפס לעיתים קרובות דרך מדורות, טיולים משפחתיים ומסורות בית ספריות, אך לחג יש גם שכבה מיסטית עמוקה. הסידור עם כוונות האר”י מחזיר את תשומת הלב דווקא לצד הזה — לעבודה הפנימית של התפילה, למחשבה הקבלית ולכך כיצד המסורת היהודית הועברה מדור לדור.
למבקרי המוזיאון זו לא רק הזדמנות לראות ספר עתיק ויפה. זו פגישה עם עולם שבו התפילה הייתה בו זמנית טקסט, מפה, משמעת וסוד.
מדוע הסיפור הזה חשוב היום
הסידור משנת 1749 מסאטאנוב רלוונטי במיוחד עכשיו, כאשר השיח על המורשת היהודית של אוקראינה נשמע שוב בישראל.
על רקע מלחמה, הגירה, טראומה והבנה מחדש של זיכרון היסטורי, מוצגים כאלה עוזרים לראות קו ארוך יותר: החיים היהודיים על אדמות אוקראינה לא היו פרק חולף, אלא אחד הפרקים החשובים בהיסטוריה של העם.
הספר הזה מזכיר שהשטח של אוקראינה המודרנית לא היה רק מקום של פוגרומים, קטסטרופות ואובדן. הוא היה גם מרחב של למידה, מסחר, מלאכה, תפילה, קבלה, חסידות והמשכיות משפחתית. בלי החלק הזה אי אפשר לספר בכנות את סיפורו של המזרח היהודי של אירופה.
לישראל כתב יד כזה ב-ANU — זה גם החזרת הזיכרון למרכז הסיפור הלאומי. לא בצורת חתימה מוזיאונית מופשטת, אלא דרך חפץ קונקרטי: נייר, דיו, עור, זהב, הערות, חותמות, שמות בעלים ועיר על מפת אוקראינה המודרנית.
חדשות ישראל רואה בסיפור הזה לא רק חדשות תרבותיות, אלא גם גשר חשוב בין העבר להווה. הסידור מסאטאנוב מראה כיצד המסורת היהודית חוצה גבולות, אימפריות, מלחמות, הגירות והחלפת שפות.
היא יכולה להיכתב ביד בפודוליה, להישמר על ידי משפחה באמריקה וכמעט שלוש מאות שנה לאחר מכן להפוך לחלק מהתצוגה בתל אביב.
לכן יש לראות במוצג הזה לא כמוצג מוזיאוני נדיר למומחים, אלא כעדות חיה. הוא מדבר על כך שהזיכרון היהודי לא נשמר רק בתאריכים פוליטיים גדולים. לפעמים הוא מוסתר בשולי כתב יד ישן, בחותמת של בעל קודם, בכריכת עור ובתפילה שנקראה פעם בכוונה מיוחדת.
“יהודים ואוקראינים. העמים שלנו לא חיו זה לצד זה כבר עשר, או מאה, או אפילו אלף שנים”.
כך מתחיל הסיפור על היחסים המורכבים והעמוקים בין העם היהודי והאוקראיני בערוץ “היסטוריה של אוקראינה על שם ט.ג. שבצ'נקו”.
ערוץ “תולדות אוקראינה ע”ש T.G. שבצ'נקו” – צלילה אל העבר
ערוץ יוטיוב “היסטוריה של אוקראינה בשם ט.ג. שבצ'נקו” – https://www.youtube.com/@imtgsh – משאב ייחודי לכל מי שמתעניין בהיסטוריה של אוקראינה.
מחברי הערוץ, האחים קפראנוב, סופרים וחוקרים אוקראינים מפורסמים, יוצרים תוכן היסטורי איכותי החושף דפי עבר מורכבים ונשכחים לרוב.
האחים קפרנוב הם דמיטרי ויטליביץ' קפראנוב (24 ביולי 1967 – 16 באפריל 2024) וויטלי ויטליביץ' קפראנוב (נולד ב-24 ביולי 1967). הם ידועים כסופרים, מוציאים לאור, פובליציסטים, אנשי ציבור ובלוגרים אוקראינים.
ב-4 בספטמבר 2019, הם השיקו את ערוץ היוטיוב שלהם בשם “שמו של טי ג'י שבצ'נקו”המוקדש להיסטוריה של אוקראינה. הערוץ הפך לפופולרי במהירות הודות לגישה המעניינת שלו להצגת חומר היסטורי.
מאז תחילת הפלישה המלאה של רוסיה לאוקראינה ב-24 בפברואר 2022, האחים קפרנוב נטלו נשק והגנו על אזור קייב כחלק מגדוד אזוב. לאחר שסיימו את שירותם, הם חזרו לחיים האזרחיים והתמקדו בפיתוח ערוץ היוטיוב שלהם, והמשיכו לדבר על רגעים חשובים בהיסטוריה של אוקראינה.
תכונות הערוץ:
ניתוח היסטורי מעמיק
כל סרטון הוא מחקר המבוסס על עובדות, חומרי ארכיון וחוות דעת מומחים. בפרט, נושאים כמו אינטראקציה בין יהודים ואוקראינים מכוסים באופן אובייקטיבי ומקיף.
אספקת חומרים זמינה
הערוץ משתמש בשפה פשוטה ומובנת כדי להפוך אירועים היסטוריים מורכבים למובנים למגוון רחב של צופים. הסרטונים מלווים באיורים, ציטוטים וויזואליים שהופכים את התוכן למעניין עוד יותר.
רלוונטיות
הסרטונים בערוץ לא רק מכסים אירועים היסטוריים, אלא גם עוזרים להבין את השפעתם על הזמן המודרני. זה חשוב במיוחד למי שרוצה להבין את היחסים המורכבים בין עמים, כמו במקרה של יהודים ואוקראינים.
סרטונים מומלצים
“יהודים ואוקראינים: היסטוריה של אלף שנים של שכונה”
סרטון זה בוחן בפירוט את השפעתן של קהילות יהודיות על התפתחות אדמות אוקראינה, מההתנחלויות הראשונות באזור הים השחור ועד לאזור חמלניצקי. נדונים גם מיתוסים כמו “האנטישמיות הטבעית” של האוקראינים.
“עלילת דם ומקורותיה”
ניתוח היסטורי של המיתוס על “דם התינוקות הנוצרים”, שהופיע באירופה של ימי הביניים, אך לא היה לו בסיס בארצות אוקראינה.
“מכתב קייב: העדות העתיקה ביותר לחיים יהודיים ברוסיה”
סרטון מרתק על מסמך מהמאה ה-10 שנכתב על ידי הקהילה היהודית של קייב. זהו אחד הטקסטים העתיקים ביותר המזכירים את קייב.
למה כדאי לעשות מנוי?
עָרוּץ “היסטוריה של אוקראינה בשם ט.ג. שבצ'נקו” ייחודי באובייקטיביות, בעומק הניתוח ובכבוד לנקודות מבט שונות. זהו מקום אידיאלי ללמוד היסטוריה דרך הפריזמה של האינטראקציה בין עמים, תרבויות ודתות. כל צופה ימצא כאן משהו מעניין וחשוב.
הירשמו לערוץ, השאירו תגובות ותמכו בכותבים כדי שתוכן היסטורי איכותי ימשיך להתפתח!
הסיפור הזה עוסק לא רק בדו קיום, אלא גם בהשפעה ההדדית של תרבויות, שפות, דתות ומערכות חברתיות-כלכליות.
עקבות עתיקים של יהודים על אדמות אוקראינה
העקבות הראשונים של נוכחות יהודים בשטחה של אוקראינה המודרנית מתוארכים לתקופות טרום-נוצריות. באזור הים השחור ובממלכת הבוספורה התגלו חפצים עם כתובות יהודיות ודימויים של חנוכייה, המעידים על קיומן של קהילות יהודיות באזורים אלו כבר באלף הראשון לפני הספירה.
מעניין שהקהילה היהודית התפתחה במקביל לציוויליזציות אחרות כמו סקיתיה וסרמציה, מה שמעיד על קשרים הדוקים בין העמים. בפרט תרם פיתוח נתיבי מסחר דרך הקווקז וקרים להופעת סוחרים יהודים שמילאו תפקיד חשוב בחיי הכלכלה של האזור.
ח'גנת הכוזרית ותפקידם של היהודים
ח'גנאט הכוזר, שהתקיים בשטחה של אוקראינה המודרנית במאות ה-7-10, הפך לדוגמא ייחודית שבה האליטה השלטת אימצה את היהדות כדת המדינה. זה היה מקרה נדיר, שכן המסורת היהודית אינה מרמזת על מיסיונריות או המרת עמים אחרים לאמונתם.
אף על פי כן, הותיר הקגנאט מורשת חשובה: הקהילה היהודית הפכה לחלק מהאליטה המקומית, והזהות הדתית והתרבותית של היהודים התחזקה.
שפה יהודית-סלבית: פרק נשכח בהיסטוריה
כשהם חיו בארצות אוקראינה, החלו יהודים לדבר דיאלקטים סלאביים מקומיים. שפה זו, המכונה יהודית-סלבית, הייתה נפוצה בחיי היום-יום, אך טקסטים, טקסים וטקסים דתיים נשמרו אך ורק בשפה העברית. עם הזמן, בהשפעת הגירות ושינויים חברתיים, הוחלפה השפה היהודית-סלאבית ביידיש.
מכתב קייב: עדות לקשרים עתיקים
אחד המסמכים הכתובים הראשונים המאשרים את נוכחותם של יהודים על אדמות אוקראינה הוא מכתב קייב. מסמך זה מהמאה ה-10 נוצר על ידי הקהילה היהודית של קייב והוא בקשה לעזרה מבן ארצי בסילוק חוב. מעניין, זהו אחד הטקסטים העתיקים ביותר המזכירים את קייב, והוא שמור בספריית אוניברסיטת קיימברידג'.
אירופה של ימי הביניים ובריחה של יהודים למזרח
בעוד שהיהודים באירופה היו נתונים לרדיפות, פוגרומים והשמצות עקובות מדם, קייב רוס נותרה סובלנית יחסית. זה משך קהילות יהודיות שחיפשו תנאי חיים בטוחים יותר.
מספרים:
עד תחילת המאה ה-17 הגיע מספר היהודים בארצות אוקראינה ל-50 אלף איש.
בפולין ובארצות אוקראינה שילמו יהודים מסים בקהילות (קגלים), מה שהקנה להם אוטונומיה יחסית.
אזור חמלניצקי: נקודת מפנה ביחסי יהודים-אוקראינה
תקופת מרד בוהדן חמלניצקי (1648–1657) הפכה למבחן עבור קהילות יהודיות. על אף העובדה שהגורמים העיקריים למרד היו קשורים באצולה הפולנית ובמדיניותם, מצאו עצמם יהודים שתפסו את עמדות הדיירים והמנהלים במוקד הכעס העממי.
תוצאות המרד:
כ-10-20 אלף יהודים מתו כתוצאה מפוגרומים.
יהודים רבים נאלצו לעזוב את אדמות אוקראינה או להתנצר.
אירועים אלו באו לידי ביטוי ביצירתו של הרב נתן הנובר, “בוץ עמוק”, המתאר את סבלן של קהילות יהודיות.
האימפריה הרוסית וחיוורון ההתיישבות
לאחר סיפוח אדמות אוקראינה לאימפריה הרוסית, מצאו עצמן קהילות יהודיות באזור של אפליה חמורה. חיוור ההתיישבות, הפוגרומים והחוקים האנטישמיים הפכו למציאות החדשה עבור היהודים החיים באזור זה.
עם זאת, האוקראינים, כמו יהודים, סבלו בעצמם ממדיניות הדיכוי של האימפריה הרוסית. חוויה משותפת זו של דיכוי הפכה מאוחר יותר לבסיס להבנה הדדית בין שני העמים.
מודרניות: דיאלוג של תרבויות
כיום, האינטראקציה בין אוקראינים ליהודים נותרה רלוונטית. ישראל הפכה לביתם של אנשים רבים מאוקראינה שהביאו לארץ אלמנטים מהתרבות והמסורת שלהם.
האתר שלנו NAnews – חדשות ישראל עוזר להפיץ מידע על אירועים משמעותיים הקשורים לאוקראינה ולעם היהודי. אנו מאמינים שלימוד היסטוריה משותפת עוזר לנו להבין טוב יותר את ההווה ולבנות גשרים בין עמים.
מַסְקָנָה
ההיסטוריה של היהודים והאוקראינים היא דרך בת אלף שנים של שיתוף פעולה, השפעה הדדית ולמרבה הצער, דפים טרגיים. עם זאת, שימור זיכרונות וכיבוד שורשים משותפים יכולים להיות הבסיס להבנה הדדית עמוקה יותר בעתיד.
מאמר זה הוכן באמצעות חומרים מהערוץ “היסטוריה של אוקראינה בשם T.G. שבצ'נקו”. אנו מודים לכותבים על המחקר המפורט שלהם, שעוזר להאיר היבטים חשובים של ההיסטוריה המשותפת.
אם אתה רוצה לדעת יותר, עקוב אחר הפרסומים שלנו על NAnews – חדשות ישראל.
ערוץ יוטיוב “היסטוריה של אוקראינה בשם ט.ג. שבצ'נקו” –https://www.youtube.com/@imtgsh – משאב ייחודי לכל מי שמתעניין בהיסטוריה של אוקראינה.
החלוץ האוקראיני סטניסלב בילנקי סיים את שלב הקריירה שלו בישראל ועבר לליטא. וילנה ז’לגיריס הודיעה רשמית על הסכם עם החלוץ בן ה-27, ששיחק בעונות האחרונות בליגת העל הישראלית וכעת אמור לחזק את ההתקפה של אחד המועדונים המפורסמים ביותר בכדורגל הליטאי. לפי הודעת ז’לגיריס, השחקן כבר הגיע לוילנה, עבר בדיקה רפואית וחתם על חוזה; ניתן יהיה לרשום אותו למועדון החדש החל מה-15 ביוני.
לציבור הישראלי החדשות הללו מעניינות לא רק כהעברה רגילה. בילנקי עבר בישראל שלב חשוב בקריירה שלו: שיחק במכבי נתניה ובאיירוני טבריה, הסתגל לליגה המקומית, קיבל פרקטיקה יציבה ועבר לליטא לא כזר מזדמן, אלא כשחקן עם ניסיון בליגת העל הישראלית.
מישראל לוילנה: מה קרה
ז’לגיריס הודיעה כי סטניסלב בילנקי הפך לחיזוק לקו ההתקפה של המועדון. במועדון החדש הוא בחר את המספר 19. המנהל הספורטיבי של ז’לגיריס, גדריוס קלווינסקאס, ציין במיוחד שהאוקראיני מגיע מליגה חזקה בישראל, שם בעונה שעברה היה שחקן מרכזי.
לפי נתוני המועדון הליטאי, בעונת 2025/26 עבור איירוני טבריה בילנקי שיחק 28 משחקים, כבש 6 שערים ובישל 1. עבור החלוץ זו לא סטטיסטיקה שיא, אבל עבודה: הוא לא נפל מההרכב, היה מועיל בתנועה ונשאר חלק מהמבנה ההתקפי של הקבוצה.
קלווינסקאס תיאר את בילנקי כחלוץ אוניברסלי, המסוגל לשחק בעמדות שונות בהתקפה. במועדון מדגישים את המהירות שלו, הטכניקה והבנת המשחק. עבור ז’לגיריס חשוב גם שהאוקראיני כבר התרגל לשנות מדינות וסביבות כדורגל, ולכן ההסתגלות בוילנה לא אמורה להיות עבורו בעיה רצינית.
למה זה לא רק שינוי מועדון
המעבר של בילנקי מראה כיצד הליגה הישראלית ממשיכה לפעול כתחנת מעבר לשחקנים מאוקראינה וממזרח אירופה. ישראל מספקת לספורטאים זרים סביבה תחרותית, לוח זמנים צפוף, רמת רגשות גבוהה במשחקים והזדמנות להישאר לעיני מועדונים אירופיים.
עבור השחקן עצמו, ליטא עשויה להפוך לחלון קריירה חדש. ז’לגיריס הוא מועדון עם שאיפות אירופיות, ועבור חלוץ שכבר שיחק באוקראינה, סלובקיה, פולין, בלארוס, גאורגיה וישראל, שלב בינלאומי נוסף נראה כהמשך הגיוני של הדרך.
מי הוא סטניסלב בילנקי: הדרך מדונצק דרך אירופה
סטניסלב בילנקי נולד ב-22 באוגוסט 1998 בדונצק. הבסיס הכדורגלני שלו קשור לבתי הספר בדונצק: הוא עבר הכשרה באקדמיות של שחטאר ואולימפיק. מאוחר יותר, אולימפיק הפכה למועדון המקצועי הראשון שלו.
בכדורגל האוקראיני, בילנקי זכה להכרה מוקדמת כחלוץ ברמת הנוער. בעונת 2016/17 הוא הפך למלך השערים של אליפות הנוער של אוקראינה, וכבר במאי 2017 ערך את הופעת הבכורה שלו בליגת העל האוקראינית עבור אולימפיק במשחק נגד זוריה לוגנסק.
פרט מיוחד בביוגרפיה שלו הוא שער באירופה עבור אולימפיק במוקדמות ליגת אירופה נגד פאוק היוונית. עבור החלוץ הצעיר זה היה רגע חשוב: הוא לא רק עלה לרמה הבינלאומית, אלא גם הצטיין בפעולה תוצאתית במשחק שבו הלחץ היה גבוה יותר מהליגה הרגילה.
לאחר ההתחלה האוקראינית, בילנקי החל לשחק באופן פעיל בחו”ל. בקריירה שלו היו DAC דונייסקה-סטרדה בסלובקיה, זגלמביה סוסנוביץ’ בפולין, רוך לבוב, דינמו ברסט, דינמו טביליסי, ולאחר מכן ישראל. גיאוגרפיה כזו מראה שחקן שלא בנה קריירה בקו ישר, אלא חיפש באופן קבוע פרקטיקה משחקית והזדמנויות חדשות.
תואר גאורגי ונבחרת אוקראינה U-21
לפני ישראל, אחד השלבים הזרים המוצלחים ביותר עבור בילנקי היה בגאורגיה. בשנת 2022 הוא שיחק עבור דינמו טביליסי, הפך לאלוף גאורגיה וכבש 10 שערים באליפות הלאומית. עבור החלוץ זו הייתה עונה חזקה: תואר, תפקיד יציב ותוצאתיות בליגה חדשה.
בילנקי גם שיחק עבור נבחרות הנוער של אוקראינה. לפי נתוני ז’לגיריס, עבור נבחרת אוקראינה U-21 הוא שיחק 7 משחקים וכבש 2 שערים. זו חלק חשוב מהפרופיל שלו: מדובר לא רק בלגיונר מועדוני, אלא בשחקן שעבר דרך מערכת הנבחרות האוקראיניות.
עבור חדשות ישראל — Nikk.Agency בסיפור הזה חשוב ההקשר הזה: שחקני כדורגל אוקראינים לאחר 2022 הופכים יותר ויותר לחלק ממסלולים בינלאומיים, כאשר ישראל הופכת לא לשוליים, אלא לשלב מלא בקריירה. בילנקי הוא אחד מהדוגמאות הללו.
איך בילנקי הגיע לישראל וכיצד שיחק כאן
בישראל בילנקי הופיע בשנת 2023, כאשר החל לשחק בליגה העליונה המקומית. תחילה הוא שיחק במכבי נתניה, ולאחר מכן עבר לאיירוני טבריה. לפי מידע של ז’לגיריס, בליגת העל הישראלית עבור שני המועדונים הללו הוא שיחק בסך הכל 99 משחקים וכבש 16 שערים.
השלב הזה לא היה עבורו הכי רועש מבחינת תקשורת, אבל די תוכני. בנתניה הוא נכנס לכדורגל הישראלי, התרגל לקצב הליגה, לסגנון המגנים ולדרישות המועדונים המקומיים. לאחר מכן באיירוני טבריה קיבל תפקיד ברור יותר ובעונה האחרונה נשאר שחקן שהצוות המקצועי סומך עליו באופן קבוע.
כדורגל ישראלי עבור החלוץ הוא סביבה לא פשוטה. יש כאן הרבה מאבקים, מעברים מהירים מהגנה להתקפה, אצטדיונים רגשיים והבדל מאוד בולט בין סגנונות הקבוצות. החלוץ צריך לא רק לכבוש, אלא גם להיפתח בין הקווים, להיאבק על כדורים, לעזור בלחץ ולשמור על מגע פיזי.
מה הוא נתן לאיירוני טבריה
באיירוני טבריה בילנקי לא היה כוכב על של הליגה, אבל הפך לשחקן התקפי מועיל. הסטטיסטיקה שלו לעונה — 28 משחקים, 6 שערים ו-1 בישול — מעידה על כך שהוא השתתף באופן קבוע במשחק הקבוצה ושמר על תוצאתיות ברמה עבודה.
חשוב יותר: המועדון הליטאי לוקח אותו דווקא לאחר עונה בישראל, והמנהל הספורטיבי של ז’לגיריס מכנה את הליגה הישראלית חזקה. זה אומר שהניסיון של בילנקי בישראל נתפס בוילנה כפלוס, ולא כשלב מעבר.
עבור איירוני טבריה עזיבתו היא חלק מתהליך העברות רגיל. עבור השחקן האוקראיני — הזדמנות להפעיל מחדש את הקריירה באירופה. עבור הכדורגל הישראלי — עוד אישור שהליגה המקומית נשארת בולטת במפת השוק הבינלאומי של השחקנים.
למה ז’לגיריס יכול היה לבחור דווקא בו
בילנקי מתאים לפרופיל של חלוץ שיכול לכסות מספר משימות. הוא חלוץ מרכזי, אבל לא מוגבל רק לאזור הרחבה. הוא רגיל לליגות שונות, סביבות לשוניות שונות ודרישות שונות של מאמנים.
לז’לגיריס יש היגיון ברור: לקחת שחקן עם ניסיון אירופי וישראלי, שכבר עבר הסתגלות בחו”ל ולא דורש הסבר ארוך מהי תחרות על מקום בהרכב. בנוסף, הרישום מה-15 ביוני נותן למועדון זמן לשלב את החדש בתהליך האימונים לפני שימוש מלא במשחקים.
עבור בילנקי עצמו זה גם רגע של בחירה. לאחר ישראל הוא יכול היה לחפש אפשרות בליגה דומה, אבל ליטא מציעה מסלול אחר: מועדון עם שם, חלון אירופי, מדינה חדשה והזדמנות להפוך שוב ליותר בולט בשוק.
מה המשמעות של ההעברה הזו עבור האוקראינים בישראל
הסיפור של בילנקי מעניין את הקהילה האוקראינית בישראל בכך שהוא מראה קשר חי בין הספורט האוקראיני לסביבה הכדורגל הישראלית. זה לא פוליטיקה ולא דיפלומטיה, אלא רמת קשרים יומיומית יותר: מועדונים, חוזים, הסתגלות, אצטדיונים, אוהדים, החלטות קריירה.
עבור האוקראינים שמתגוררים בישראל באופן קבוע ועבור אלה שהגיעו לכאן לאחר הפלישה הרוסית ב-2022, סיפורים ספורטיביים כאלה לעיתים קרובות הופכים לנקודת זיהוי נוספת. שחקן אוקראיני שיחק בליגה הישראלית, עבר כאן שלב חשוב ועכשיו עזב הלאה — כבר עם ניסיון שנרכש דווקא בישראל.
במובן הזה, עזיבתו של בילנקי לז’לגיריס היא לא ניתוק, אלא המשך המסלול. ישראל נשארת בביוגרפיה המקצועית שלו כמדינה שבה הוא שיחק כמעט מאה משחקים בליגה העליונה, כבש, התחרה וקיבל הזדמנות אירופית חדשה.
עכשיו השאלה המרכזית היא כמה מהר הוא ישתלב בכדורגל של ז’לגיריס. אם האוקראיני יאשר בליטא את האיכויות עליהן מדבר המנהל הספורטיבי של המועדון, השלב הישראלי ייזכר כשלב חשוב, ולא כעצירה בין נקודות קריירה בולטות יותר.
