הרכב הג’אז הישראלי Yogev Shetrit Trio יופיע ב-Bouquet Kyiv Stage באוגוסט 2026 - 17.07.2026
- Новости Израиля
בצ’רנוביץ החלו ליצור את ‘מרחב השיקום’ הישראלי לילדים: פרויקט SASA Setton בתמיכת המרכז הרפואי ‘ברזילי’ באשקלון - 17.07.2026
- Новости Израиля
אוקראינה במכביה 2026: 50 ספורטאים, 13 ענפי ספורט ו-13 מדליות - 16.07.2026
- Новости Израиля
…
История משה (משה-צבי) סגל — זהו מסלול פולטבה → ירושלים. נעורים בסביבה יהודית אוקראינית, שגרה לימודית קפדנית והחוגים הציוניים הראשונים הופכים למחווה ציבורית של חירות ליד הכותל המערבי ביום כיפור 1930. הוא נתן את קול השופר האחרון — תקיעה גדולה — ונעצר על ידי המשטרה הבריטית; באותו ערב הרב אברהם יצחק קוק השיג את שחרורו. מהתמונה הזו מתחיל מסלול ארוך של אדם שלא רק מחה, אלא גם בנה מוסדות לחיים יהודיים.
לידה וילדות בפולטבה (1904–1924)
משה סגל נולד בפולטבה ב23 בפברואר 1904 (6 שבט 5664) למשפחת אברהם-מרדכי הלוי סגל וחנה-לאה מינקין. ביתו היה יהודי מסורתי, עם מסורות דתיות וציוניות עמוקות.
מגיל צעיר הוא התבלט בתשוקה לספרים. “בית הספר השני” של סגל — זו לא גימנסיה, אלא הספרייה הקהילתית היהודית של פולטבה, שם קרא שעות על גבי שעות כתבים פילוסופיים, כרוניקות ופובליציסטיקה. שם הוא הכיר לראשונה את עבודותיהם של הוגים מימי הביניים, ובמקביל השתלב בארגוני הנוער היהודיים של פולטבה: כבר ב1916 הצטרף ל”טיקוות ישראל”, ומאז 1920 השתתף באופן פעיל ב”צעירי ציון” ו”החלוץ”. איגודים אלו שילבו לימוד עם מעשה וטיפחו בנערים שאיפה לעלייה — מעבר לארץ ישראל.
במהלך מלחמת העולם הראשונה פונתה לפולטבה ישיבת מיר למשך מספר שנים (1914–1921), ומשה למד בישיבת מיר בפולטבה מגיל עשר עד חמש עשרה בערך. זה הרגיל אותו למשמעת בית המדרש ול”שלישייה” של שלוש מילים: תורה, ארץ ישראל, מעשה.
בתחילת שנות ה-1920 משה סגל חדל להיות רק נער סקרן. הוא הפך לאחד מאלה שקישרו בין הנוער ה”קורא” ל”מעשי”: השתתף בארגון הכשרות — הכשרות חקלאיות כהכנה למעבר לארץ ישראל. מחנות אלו עזרו לנערים ולנערות לא רק להתכונן פיזית לחיים העתידיים, אלא גם לחוש את אחדות המעשה. משה פיקח על שליחת הנערים לחוות בדרום אוקראינה, דאג שהקהילה בפולטבה תהיה לא רק מרכז ללימוד ספרים, אלא גם קרש קפיצה לפעולה.
עשרים השנים בפולטבה עיצבו אותו כ”איש מעשה”. שם התחברו לימוד הספרים, העבודה הציבורית והתכונות המנהיגותיות הראשונות, אותן נשא לאורך כל חייו — מהמעצר ליד הכותל המערבי ועד להשתתפות בארגונים מחתרתיים ובבניית מדינת ישראל.
רקע: מהי “ישיבת מיר” ומה הקשר לפולטבה
ישיבת “מיר” — אחת האקדמיות התורניות הליטאיות (אשכנזיות) המשפיעות ביותר. נוסדה בעיר מיר (כיום בלארוס) בשנים 1815–1817 על ידי משפחת טיקטין (הרבנים שמואל, אברהם וחיים-לייב טיקטין), והיא הפכה לדגל של בית הספר “וולוז’ין” עם דגש על לימוד מעמיק של התלמוד ומשמעת לימודית קפדנית. בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20 חיזקו אותה הרב אליהו-ברוך קמאי וחתנו, ראש הישיבה לעתיד הרב אליעזר-יהודה פינקל; המנוע הרוחני של התקופה שבין המלחמות היה המשגיח הרב ירוחם ליוואוויץ’ — תחתיו כונתה מיר “הישיבה שמגדלת ראשי ישיבות לעתיד”.
המפתח לנושא שלנו — התקופה הפולטבית. עם תחילת מלחמת העולם הראשונה, ב-1914, פונתה הישיבה ממיר לפולטבה, שם פעלה עד 1921. בשנים אלו משה סגל למד ב”מיר” בפולטבה: בית המדרש, קצב הלימוד, האחריות השותפת ו”השלישייה” של שלוש מילים — תורה, ארץ ישראל ומעשה — עוצבו אצלו לא בסביבה “ליטאית” מופשטת, אלא בפולטבה האוקראינית הקונקרטית.
לאחר התקופה הפולטבית הייתה לישיבת מיר היסטוריה די דרמטית:
- 1921 — לאחר מלחמת האזרחים והשלטון הסובייטי באוקראינה היה בלתי אפשרי להחזיק מוסד לימודי דתי. הישיבה עזבה את פולטבה וחזרה לעיר מיר (אז — פולין).
- 1939 — לאחר הסכם מולוטוב-ריבנטרופ וחלוקת פולין, חלק מבלארוס עבר לידי ברית המועצות. הישיבה נמצאה תחת שלטון סובייטי, מה שהפך את קיומה לבלתי אפשרי.
- 1940–1941 — מנהיגי ותלמידי הישיבה עברו לליטא. משם, בעזרת הקונסול היפני צ’יונה סוגיהארה והדיפלומט ההולנדי יאן זווארטנדייק, קיבלו כמה מאות תלמידים ויזות מעבר.
- 1941–1947 — פליטים מהישיבה הגיעו לשנגחאי (סין), שהייתה אז תחת כיבוש יפני. שם המשיכה הישיבה לפעול, מה שנחשב למקרה ייחודי של שמירת בית ספר תלמודי מסורתי בשנות השואה.
במלחמת העולם השנייה “מיר” עברה בריחה ייחודית “במסלול המזרחי”: מיר → וילנה/קיידאני (ליטא) → ויזות מעבר → קובה (יפן, 1941) → שנגחאי (1941–1947).
לאחר המלחמה צמחו משושלת זו שני מרכזים עיקריים: בירושלים (הוקם רשמית בשנים 1944–1945, שכונת בית ישראל) ובברוקלין (ישיבת מיר, הוקמה בשנות ה-1950 תחת הנהגת הרב אברהם קלמנוביץ’). את הסניף הירושלמי הנהיגו ברצף הרב חיים שמולביץ, הרב נחום פרצוביץ, הרב בנימין בייניש פינקל, הרב נתן צבי פינקל; כיום מנהיג אותו הרב אליעזר יהודה פינקל יחד עם ראשי ישיבות בכירים נוספים (כולל הרב יצחק עזרצ’י).
איפה וכמה תלמידים כיום. ישיבת “מיר” הירושלמית — הישיבה הגדולה בעולם: לפי נתונים פתוחים, לומדים בה כתשעת אלפים תלמידים (≈9–9.6 אלף). ישיבת מיר בברוקלין — זו כמה מאות תלמידים (סניף בית ספר ותוכנית לאחר בית ספר), כלומר פחות בהרבה, אך היסטורית מפתח לשמירת המסורת בארה”ב.
המסקנה לחומר שלנו פשוטה: “מיר” — זהו “אוקספורד” של עולם התורה; פולטבה — ביתו הזמני בשנים 1914–1921; סגל — אחד מאלה שדווקא “מיר הפולטבי” עיצב. לכן בביוגרפיה שלו אנו מדגישים כל כך בפירוט את הישיבה עצמה ואת הקשר שלה לפולטבה.
פולטבה: היסטוריה אוקראינית ויהודית עד ימינו
ימי הביניים. האזכור הראשון של פולטבה מתייחס ל1174. אז זה היה יישוב מבוצר על נהר וורסקלה, שהיה חלק מנסיכות פריאסלב.
הפלישה המונגולית-טטרית. במאה ה-13 פולטבה, כמו ערים אחרות של רוס של קייב, סבלה מפלישות באטו (1237–1240). העיר נהרסה, האוכלוסייה חלקית הושמדה או נלקחה בשבי. במשך כמה מאות שנים השטח היה תחת שליטת אורדת הזהב.
התקופה הפולנית-ליטאית. מהמאה ה-14 פולטבה הייתה תחת שליטת הדוכסות הגדולה של ליטא, ולאחר מכן של האיחוד הפולני-ליטאי. בתקופה זו מופיעות המשפחות והסוחרים היהודיים הראשונים.
תקופת הקוזקים. במאה ה-17 פולטבה הופכת למרכז של גדוד קוזקים. בשנות המרד של בוגדן חמלניצקי (1648–1657) העיר שיחקה תפקיד בולט במאבק על אוטונומיה.
קרב פולטבה. ב1709 התקיים כאן הקרב המכריע של המלחמה הצפונית: הברית של קרל ה-12 ואיוואן מזפה הובסה על ידי פטר הראשון. לאחר מכן פולטבה נותרה בידי המדינה המוסקובית.
המחצית השנייה של המאה ה-18. בתקופה זו כבר הייתה בפולטבה קהילה יהודית, אף על פי שליהודים הוגבלו זכויות המגורים באזורים המרכזיים של אוקראינה. למרות זאת, כאן נבנו בתי כנסת ראשונים, קופות צדקה ובתי ספר.
המאה ה-19. ב1802 פולטבה מקבלת מעמד של מרכז מחוזי. העיר הופכת לבירת התרבות של אוקראינה השמאלית: כאן עובד איוואן קוטלרבסקי, מתחיל ללמוד ניקולאי גוגול, נפתחים תיאטראות. הקהילה היהודית באותה תקופה מגיעה להשפעה משמעותית: לפי מפקד 1897 בפולטבה חיו 11,046 יהודים (20.5% מהאוכלוסייה). פעלו 10 בתי כנסת, תלמוד תורה ל-300 תלמידים, בית ספר לנשים, ספרייה (8,000 ספרים) ובית חולים יהודי.
מלחמת העולם הראשונה והתקופה שבין המלחמות. ב1914–1921 בפולטבה הייתה ישיבת מיר המפורסמת שפונתה מבלארוס — אחד המרכזים הגדולים ללימוד תורה. בתקופה זו למד כאן הפעיל לעתיד משה סגל. ב1926 במחוז חיו כ93,000 יהודים, בעיר עצמה — 18,476 (20.1% מהאוכלוסייה). אך עד 1939 האחוז ירד ל9.9%.
מלחמת העולם השנייה. הגרמנים נכנסו לפולטבה ב18 בספטמבר 1941. כבר ב-25 בספטמבר נורו כ5,000 יהודים, וב-23 בנובמבר — עוד 3,000. בסך הכל בשנות הכיבוש במחוז נהרגו יותר מ22,000 יהודים.
התקופה הסובייטית. לאחר המלחמה הקהילה שוקמה חלקית, אך בתנאי מדיניות אתאיסטית. ב1959 השלטונות סגרו את בית הכנסת האחרון שפעל, והחיים היהודיים עברו למחתרת. העיר התפתחה כמרכז תעשייתי וחינוכי של אוקראינה הסובייטית.
אוקראינה העצמאית. מסוף שנות ה-1980 החל שיקום הקהילה. בשנות ה-1990 הופיעו בפולטבה מרכז חב”ד, בית ספר “אור אבנר”, תוכנית “חסד נפש”. לפי מפקד 2001 בעיר חיו כ1,800 יהודים (0.3% מהאוכלוסייה).
התוקפנות הרוסית (2022–2025). פולטבה שוב הייתה תחת מתקפות.
- 2 באפריל 2022 — התקפות טילים ראשונות על תשתיות.
- 3 בספטמבר 2024 — טילים פגעו במכון הצבאי לתקשורת ובבית חולים: עשרות הרוגים, מאות פצועים.
- 2 בפברואר 2025 — טיל הרס בניין מגורים בן חמש קומות, נהרגו 14 אנשים, כולל ילדים.
- 28 במרץ 2025 — מתקפת “שהידים” על אזורי תעשייה.
- 3 ביולי 2025 — רחפנים פגעו בלשכת הגיוס ובבתים סמוכים.
היום. למרות האיומים, פולטבה נשארת חלק מאוקראינה העצמאית — מרכז מנהלי של מחוז פולטבה וצומת תעשייתי ותרבותי חשוב של אוקראינה המרכזית. לפי נתונים שונים, בעיר חיים כ-280–320 אלף אנשים, וביחד עם הכפרים הסמוכים בקהילה העירונית — עד 600–650 אלף. הקהילה היהודית, אף שהיא קטנה, פועלת באופן פעיל: בית כנסת, מרכז חב”ד, בית ספר “אור אבנר”, פרויקטים חברתיים ויוזמות זיכרון מזכירים את העבר ועוזרים לעצב את העתיד.
יהודי פולטבה: אישים ידועים
ההיסטוריה של הקהילה היהודית בפולטבה משתקפת גם בביוגרפיות של בניה ובנותיה הבולטים. שמות אלו ידועים הרחק מעבר לגבולות אוקראינה, ותרומתם הפכה לחלק מההיסטוריה היהודית העולמית.
- יצחק יצחק קרסילשיקוב — רב, שכונה “הגאון מפולטבה”. הוא היה מחבר פירוש יסודי לתלמוד הירושלמי ונחשב לאחת הדמויות המרכזיות בלימודו במאה ה-20.
- אליאס צ’ריקובר — נולד וגדל בפולטבה. היסטוריון, אחד ממייסדי מכון המחקר היהודי YIVO בווילנה. עבודותיו מוקדשות להיסטוריה של החיים היהודיים והפוגרומים במזרח אירופה.
- יצחק בן-צבי — יליד פולטבה, נשיאה השני של מדינת ישראל. בפולטבה קיבל חינוך יהודי, השתתף בתנועה הציונית, ובישראל הפך לאחת הדמויות המרכזיות במדינה.
- אלינה טרייגר — נולדה בפולטבה, הפכה לאישה הראשונה שהוסמכה לרבנות בגרמניה לאחר מלחמת העולם השנייה. פעילותה הפכה לסמל של שלב חדש בהתפתחות היהדות באירופה.
- יעקב (יאשה) גגנה — מוזיקאי כליזמר מפולטבה, כנר ומורה ידוע. שמו קשור לפיתוח המסורת המוזיקלית היהודית בתחילת המאה ה-20.
- פאבל גרציק — קולונל פולטבי מתקופת איוואן מזפה. מוצאו ממשפחה יהודית שעברה לפולטבה. משפחתו תפסה מקום בולט באליטה הקוזאקית והאוקראינית של המאה ה-18.
מעבר משה סגל לפלשתינה והדרך לכותל
ב1924 משה עולה לפלשתינה יחד עם הוריו.
בפלשתינה סגל עובד כסיתת אבן, לומד ב“מרכז הרב”, משתלב ב“בית”ר”.
קיץ-סתיו 1929 — הגנה על תל אביב במהלך פרעות הערבים; ליד הכותל הוא משתתף בהפגנות ובעבודה ארגונית. בסתיו 1930 הוא נעצר למספר ימים על השתתפות במחאה נגד ביקורו בפלשתינה של סגן שר המושבות הבריטי ד”ר דרמונד שילס (Drummond Shiels); לאחר מספר ימים כל העצורים משוחררים בהוראת הנציב העליון.
האירוע בכותל (1930): איך זה היה
לאחר המהומות של 1929 פעלו ליד הכותל המערבי הגבלות משטרתיות של המנדט: נאסר להביא “חפצי פולחן בולטים” ולתקוע בשופר; המשטרה אכפה זאת כבר ב1930 (החוק יגיע מאוחר יותר).
יום כיפור 5691 חל על ערב 1 באוקטובר → ערב 2 באוקטובר 1930 (ולא על “21 בספטמבר” — תאריך זה מוזכר בטעות בכמה חומרים).
סגל לקח מראש שופר מהרב יצחק אביגדור אורנשטיין (הרב הרשמי הראשון של הכותל) והחביא אותו תחת הטלית. בסוף נעילה הוא נתן קול תקיעה גדולה ארוך, כנהוג לסיים את הצום; השוטרים עצרו אותו במקום והובילו אותו לתחנת קישלה.
הרב הראשי של ארץ ישראל הרב אברהם יצחק קוק התקשר למנהל המנדט והצהיר כי לא יסיים את הצום עד שישחררו את סגל; לקראת חצות משה היה חופשי.
סגל עשה זאת כמחווה דתית-פוליטית: לסיים את יום כיפור בתקיעה גדולה ליד הקדושה ולהזכיר כי המקום הזה — קדושת העם היהודי.
הוא סיים במודע את יום כיפור בתקיעה גדולה בכותל, תוך שהוא מערער בגלוי על האיסורים הבריטיים ומצהיר על זכות היהודים להתפלל לפי מנהגם. המחווה פעלה כמובילה: לאחר מעצרו והתערבות הרב קוק השופר נשמע שם מדי שנה עד 1948, והפך לטקס של אי-ציות לא אלים.
בשנים שלאחר מכן עד 1948 ביוזמת סגל הנוער הביא מדי שנה במחתרת לכותל שופר ונתן תקיעה גדולה — למרות מעצרים וקנסות.
מה היה החוק הזה ואיפה ה”לוגיקה” של התאריכים
הוועדה הבינלאומית לכותל המערבי (יושב ראש — אליאל לופגרן, חברים — שארל בארד, יוהאן ואן קמפן) סיימה את עבודתה בדצמבר 1930. הוועדה הכירה בבעלות הווקף המוסלמי על הכותל והרחבה, וליהודים — זכות “גישה חופשית לתפילה” עם הסתייגויות: איסור על שופר ורשימה של מה מותר/אסור להביא לכותל.
מסקנות אלו הפכו לחוק בPalestine (Western or Wailing Wall) Order in Council, 1931, שנכנס לתוקף ב8 ביוני 1931; על הפרה — קנס 50 לירות או מאסר עד 6 חודשים. לפיכך, ב1930 סגל נעצר לפי הנחיות משטרתיות שהיו בתוקף, וב1931 אותו משטר קודיפיקציה.
לאחר “הקול”: לא רק מחאה, אלא גם בנייה
סגל נשאר אדם למרחקים ארוכים.
בשנות ה-1930 וה-1940 הוא עובר דרך תנועות לאומיות ימניות (אצ”ל/ארגון מ1931, קשרים עם “לח”י” מ1943; במקביל — ברית הבריונים 1931–1932, ברית החשמונאים מ-1937) — זה ניכר לפי “העקבות” הארגוניים שלו. לאחר הכרזת המדינה הוא עובר לשגרה קהילתית: בשנות ה-1950 משתתף בהקמת כפר חב”ד (היישוב נוסד ב1949), עובד בחקלאות ובמזכירות.
לאחר יוני 1967 (מלחמת ששת הימים) סגל חוזר לעיר העתיקה ומסייע בהחייאת בית הכנסת “צמח צדק” ומניין קבוע; בשנות ה-1970 משתתף ביוזמות דתיות-ציבוריות לחיזוק הנוכחות במקומות הקדושים (כולל תנועות כמו “אל הר השם”/“אל הר הבית”).
הכרה וזיכרון
ב1974 הוא זכה בתואר “יקיר ירושלים”. זהו אחד הפרסים העירוניים הגבוהים ביותר, המוענק לאנשים שתרמו תרומה משמעותית לפיתוח העיר.
לזכרו נקראה בירושלים כיכר סמוך להר ציון. עובדה זו מדגישה כי שמו ומעשיו — תקיעה בשופר ליד הכותל המערבי — נחרטו לא רק בזיכרון ההיסטורי, אלא גם בטופונימיה העירונית של בירת ישראל.
הוא נפטר ביום כיפור 25 בספטמבר 1985 (י’ תשרי תשמ”ו), נקבר בהר הזיתים.
תווים סופיים
למדור שלנו «יהודים מאוקראינה» זהו כמעט דוגמה לימודית.
פולטבה — לא שורה בטופס, אלא בית ספר לאופי: ספרייה וחוגים, לימוד בישיבת מיר דווקא בפולטבה, ניסיון של ארגון עצמי והכשרה. ירושלים — המשך של אותה קו: שם, היכן שכללים פורמליים משפילים את משמעות התפילה, הוא תוקע; שם, היכן שהרעש שוכך, הוא בונה — יישוב, בית כנסת, מוסדות קהילתיים.
וכן, אם מישהו יפנה לויקי עם “21 בספטמבר 1930” — נצביע על 1–2 באוקטובר 1930 כתאריכים האמיתיים של יום כיפור 5691 ועל כך שהאיסור היה תחילה משטרתי, וב8 ביוני 1931 הפך לחוק. כך מוסרות כל ה”דרישות” הלוגיות.
